הן נחשבות למביאות בשורת הרומן הרומנטי מחו"ל לקהל הישראלי דרך ההוצאה שהקימו, "U – ספרות שנוגעת"  עם קהילה שמונה עשרות אלפי נשים, ענבל אלמוזנינו, ניקול קידר ומיכל חן־אסולין הרגישו שהן מוכנות לאתגר הבא – והקימו הוצאת ספרים חדשה בשם "22 אותיות"  הן מתייחסות לעדנה מחודשת של הקומדיה הרומנטית ולגיוון המבורך בדמויות (גיבורות מלאות וגברים לא בהכרח חתיכים) ומסבירות מדוע רוב הספרים שהן מוציאות הם מתורגמים ("נשים רוצות לקרוא על ג'ייקוב, לא על עזרא מהמכולת")

כששלוש המו"ליות של הוצאת הספרים "U ספרות שנוגעת" – ענבל אלמוזנינו, ניקול קידר ומיכל חן־אסולין – החליטו להתחיל להוציא ספרים גם מחוץ לז'אנר הרומנטי, היה ברור להן שהן יצטרכו להקים לצורך זה הוצאה חדשה. הספרות הרומנטית בישראל היא יקום ספרותי עם חוקים משלו ונתוני מכירות מעולם אחר. בזמן שהוצאות ספרים נאבקות בקושי כדי לשרוד, וסופרים מוערכים נמכרים לפעמים בכמה מאות עותקים בלבד, סדרות של ספרות רומנטית יכולות להימכר גם ב־150 אלף עותקים מודפסים, לצד עוד עשרות אלפי עותקים דיגיטליים, וקהילת הקוראים, ובעיקר הקוראות, מחכה בשקיקה לתרגומים החדשים לעברית.

כשאני שואלת אותן איך הן מסבירות את ההבדלים העצומים בין שוק הספרים הרומנטי לכל השאר, עולים כל מיני הסברים: יש להן קשר ישיר עם הקוראות ועם הסופרות שהן בוחרות לתרגם – בעוד בספרות הלא־רומנטית הקשר עם סופרים מחו"ל בדרך כלל מתווך על ידי סוכנים; הן עורכות כנסים בהשתתפות סופרות מחו"ל שהכרטיסים להם אוזלים מייד; והמוצר עצמו כבר מזמן אינו הספר לבדו. הספרים מגיעים ללקוחות בקופסאות פרחוניות המכילות מרצ'נדייז כמו סימניות, נרות, ספלים ושפתון מעוטרים בחתימת הסופרת או בציטוטים מהספר.

כמו כן, הקשר עם הלקוחות הוא ישיר ובלתי אמצעי. "אין לנו שירות לקוחות", אומרת אלמוזנינו, "זה אנחנו. קוראות מתקשרות אלינו לטלפון הפרטי מסביב לשעון" – וחן־אסולין מראה לי הודעת ווטסאפ ששלחה לה קוראת ב־12 בלילה כדי לספר על טעות שמצאה בספר. האמוציות בקהילה, הן אומרות, קוטביות במיוחד. בשבוע הספר האחרון, שבו שכרה ההוצאה שלושה דוכנים, אחת הקוראות התעלפה במפגש עם הסופרת אמרי רוז מלונדון. "אם אוהבים סופרת או דמות מספר, זאת אהבה בעוצמות הכי גדולות, כאילו ראית את אדם לוין יורד אלייך מהבמה. אבל יש לזה גם צדדים אפלים יותר. לא סתם כמעט כל הסופרות כותבות בשמות עט. הן מפחדות שיגיעו לכתובות הפרטיות שלהן, שיטרידו אותן, והיו דברים מעולם".

"הדבר הכי מדהים לזכות הז'אנר הוא שנוצרת בו חברותא אדירה בין נשים, שעוזרות זו לזו במציאת עבודות, בהתפתחות מקצועית. נשים עוזרות לנשים להגשים את החלומות שלהן – לא מעט נשים שינו קריירה בזכות הקהילה הזאת"

אבל נראה שההבדלים המשמעותיים ביותר בין הספרות הרומנטית והלא־רומנטית קשורים לקהילתיות. סביב הספרות הרומנטית יש אוסף של קבוצות ופורומים ברשתות, שבהם עוסקים לא רק בספרים, אלא גם במשברים רפואיים, בחרדות של תקופת לחימה, וכמובן – בבעיות בזוגיות. "הספרים הרומנטיים פותחים לנו כנשים את התיאבון לבוא ולהגיד מה אנחנו רוצות. יש לנו קבוצות קריאה סגורות, שבהן נשים מספרות לאן הספרות הזאת לוקחת אותן. חלק מהן הבינו שהן בקשר שלא מתאים להן, שהן רוצות משהו אחר. הז'אנר הזה מעצים", אומרת אלמוזנינו.

אולי הוא גם מוליד פנטזיות לא מציאותיות.
"נכון שיש אלמנטים שלא תואמים את המציאות, אבל המציאות עולה על כל דמיון. הקוראות של הז'אנר מבינות פתאום מה הן אוהבות בחיי המיטה. מי שהתביישה לדבר, עכשיו מדברת עם בן הזוג שלה. היא לא ידעה איך להגיד לו שהיא לא מסופקת, שזה לא הסקס שהיא אוהבת, שהוא לא עושה לה מספיק מחוות רומנטיות. הדבר הכי מדהים לזכות הז'אנר הוא שנוצרת בו חברותא אדירה בין נשים, שעוזרות זו לזו במציאת עבודות, בהתפתחות מקצועית, בהחלפת מקצוע. נשים עוזרות לנשים להגשים את החלומות שלהן – לא מעט נשים שינו קריירה בזכות הקהילה הזאת".

סיפור אהבה עם התנ"ך
הז'אנר גם שינה את הקריירה של שלושתן, כמובן. קידר הקימה את ההוצאה לפני כמעט עשור, אחרי שעבדה בתפקידים שונים בהוצאת אפיק, המתמחה בספרות מקור. קידר מעידה על עצמה שכל חייה קראה מכל הבא ליד, ולא רק ספרות רומנטית, אבל בעקבות ההצלחה העצומה של "חמישים גוונים של אפור" בחו"ל, זיהתה חסך – ופוטנציאל גדול – גם בישראל. בעוד בעולם הספרות הרומנטית התחדשה והפכה להיות מגוונת ונועזת, השוק המקומי של אותן שנים נתפס ברובו על ידי סיפורי סינדרלה מתקתקים על "עלמה במצוקה" שמוצאת נסיך.

קידר: "הגיבורות של הסדרות האלה הן כבר לא ה'עלמות במצוקה' שצריכות שיצילו אותן. דווקא בז'אנר האפל – שמתאר פעולות מחוץ לחוק כמו סחר בנשים, מאפיה, סמים ונשק ומחלות נפש – דמויות הנשים הן חזקות במיוחד. גם אם בתחילה נדמה שהן חלשות ומנוצלות, בסופו של דבר הן מתגלות כשורדות הרואיות"

מאוחר יותר הצטרפו אליה אלמוזנינו מאילת, שלפני כן עסקה ביחסי ציבור, וחן־אסולין, כיום העורכת הראשית של ההוצאה, שבאותו זמן עוד התפרנסה היטב כסמנכ"לית בחברת היי־טק. בעצת אלמוזנינו היא הלכה אחרי אהבתה למילה הכתובה ולמדה עריכה, כך שהספר הראשון שראה אור בהוצאה בניהולן של השלוש היה גם טבילת האש שלה כעורכת. חן־אסולין זוכרת היטב איזה ספר זה היה: רומן אפל של פפר וינטרס בשם "ירושת החוב", שהעמיד במרכזו גיבור שהוא פושע חסר גבולות.
"וואי, איזה ספר", אומרת חן־אסולין, "ואני דתייה".
"היא היתה בשוק", אומרת אלמוזנינו, "אבל היא ערכה אותו בצורה פנומנלית. היא ערכה לנו את כל הספרים, עד שעזבה את העבודה בהיי־טק". הנטישה של קריירת ההיי־טק לטובת הספרות הרומנטית היתה עבורה משמעותית במיוחד כאישה דתייה, שחמשת ילדיה ושלושת נכדיה לומדים במסגרות חרדיות.

אבל עוד לפני שאני שואלת איך העיסוק שלה מסתדר עם הדת, אלמוזנינו אומרת: "שואלים אותה כל הזמן, את דתייה, איך זה מסתדר? וזה אבסורדי בעיניי. אם הם דתיים הם לא עושים סקס? נשים הן נשים. הקהילה הרומנטית נפתחה בפני כל המגזרים: יש לנו קוראות דרוזיות, ערביות, חרדיות, ילדות בנות 13, פנסיונריות. אין חתך סוציו־אקונומי מוגדר, יש מנהלות בנק ויש עקרות בית. הקהל החרדי תופס אצלנו נתח עצום".

חן־אסולין: "ודאי שיש במגזר רתיעה מלתת פומביות לספרות חילונית, על אחת כמה וכמה ספרות רומנטית. אי אפשר להתכחש לזה. אבל באופן אישי, אני חושבת שהספרים האלה פותחים דרך לגלות ולהעצים את הזוגיות – וזוגיות היא אבן היסוד של הבית היהודי".

איך הספרים מחזקים את הזוגיות?
"בהתחברות למיניות. בחברה החרדית אין שיעורי חינוך מיני בבית הספר, ורק כשנשים קוראות את הספרים הן מבינות שאין אצלן שום דבר לא בסדר".
אנשים בסביבה שלך יודעים שאת עובדת בתחום הספרות הרומנטית?
חן-אסולין: "לא. אני לא יודעת מה תהיה ההשפעה על הילדים שלי, שלומדים במסגרות חרדיות. אבל אני חיה בראשון לציון, והבית שלנו הוא בית מאפשר".
אלמוזנינו: "הילדים שלה גאים בה שהיא עושה את מה שהיא רוצה".

הם לא נבוכים מחלק מהדברים?
חן־אסולין: "אני בטוחה שלפעמים יש אי־נוחות. אבל אנחנו בית של כבוד, אנחנו מכבדים זה את הדרך של זה. יכול להיות שיש גם מי שיסתכלו על תחום העיסוק שלי בעין ביקורתית ופחות מקבלת, אבל זו העבודה שלי, ואני אוהבת אותה מאוד. חשוב לציין שאני לא חריגה בנוף – כמוני עובדים איתנו עוד הרבה דתיים וחרדים כמתרגמים וכעורכים.

"בכלל, אני לא רואה את זה כסקס. אני קוראת בספרים האלה סיפורי אהבה. בעיניי אין פה שום דבר צהוב. גם כילדה חילונית, לפני שחזרתי בתשובה בגיל 25, שלוש שנים אחרי בעלי, מאוד אהבתי לקרוא סיפורי תנ"ך. קוראים לי מיכל, וכל הילדות שלי פנטזתי על מיכל ודוד".

אז הסיפור מבחינתך הוא אהבה?
"כן, זה סיפור אהבה עם התנ"ך, סיפור אהבה עם הספרות וסיפור אהבה לבעלי".

בחו"ל טוב יותר?
"עם כל ההצלחה בישראל, בפועל ההוצאה מוציאה כמעט אך ורק ספרים מתורגמים: עד כה ספרי המקור שיצאו בהוצאה היו רק של אלמוזנינו עצמה. זאת לא גישה יוצאת דופן בז'אנר. כשאני שואלת אותן למה הספרות המתורגמת תופסת נתח גדול כל כך בתחום הרומנטיקה, אומרת קידר: "חינכו אותנו תמיד שחו"ל זה יותר טוב", ואלמוזנינו מוסיפה: "אני חושבת שבספרות המקור יש פחות בשורה, היא יותר מושפעת, וספרות רומנטית טובה צריכה להמציא את הגלגל".

"אני אגיד את זה בצורה הכי ישירה", אומרת חן־אסולין. "בתרגום ההוצאות בוחרות בפינצטה את מי להוציא. ולעומת זאת, היום בספרות מקור כל אחד יכול להוציא מה שהוא רוצה בהוצאה עצמית".
אבל אולי כשהז'אנר מסתמך על תרגום אנחנו מפספסות ספרות מין ישראלית, שתדבר במיוחד אל קוראות ישראליות?"
קידר: "גם הסופרות הישראליות בז'אנר בדרך כלל לא כותבות על ישראל. לדמויות שלהן יש שמות אמריקניים וניחוח חו"ל".

זה קורה?
חן־אסולין: "כי לא בא לי לשמוע על עזרא מהמכולת, בא לי לשמוע על ג'ייקוב".
אלמוזנינו: "גבר אלפא צריך שיהיה לו סקס אפיל, שיהיה לו ניחוח שהייתי רוצה כמחזר".
למה זה לא יכול להיות עזרא מהמכולת?
קידר: "עזרא זה לא סקסי. לא חסרים פה נשים יפות וגברים יפים, אני חושבת שאסקפיזם יכול להתרחש גם בישראל. יש גם כותבות כמו שרון צוהר, שמפרסמות ספרים שמתרחשים בישראל. אבל רוב הקוראות לא רוצות לקרוא על דמויות של גברים ישראלים".

ב־2018 התחילה ההוצאה לפרסם לראשונה סדרות לבני 18-12, מה שמוגדר כ־Young Adult, כמו "נסיכה על הנייר" של ארין וואט, צמד סופרות שכותבות בשם עט משותף, ו"הבחורים של טומן" של קלואי וולש. הסדרות זכו להצלחה עצומה, אבל השלוש לא ידעו להסביר את העלייה העצומה במכירות עד שגילו מה קורה בטיקטוק, רשת חברתית שלא נכנסו אליה עד אז. "לא ידענו שיש קהילה כזאת מטורפת של 'בוק־טוק' בטיקטוק. זה היכה בנו בשבוע הספר, כשמאות נערות צבאו על הדוכנים", אומרת קידר.

"היה לזה גם צד פחות חיובי. בשבוע הספר לקחנו לחלק מבני הנוער האלה את הספרים מהידיים. היתה ילדה בת 13 שרצתה לקנות ספר מהז'אנר האפל. אנחנו אוהבות את הז'אנר הזה, הוא מסעיר, אבל יש בו טריגרים. אנחנו צריכות לגלות גם אחריות כלפי הקהל שלנו. אז אחרי שבוע הספר עשינו סיעור מוחות יחד עם הגרפיקאי המוכשר שלנו, רוני בלחסן, והחלטנו לסמן ספרים בעייתיים במדבקות".

הילדים בגיל הזה נחשפים ממילא להרבה חומרים בעייתיים.
"אז שייחשפו במקומות אחרים".

הנערה הזאת תוכל להוריד את הספר שלכן בדיגיטל.
"ברור, אבל אני אמליץ לה על משהו אחר. ילדה בת 13 שתקרא ספר כזה, המציאות יכולה להתעוות לה. היא קוראת דמות של גבר שהוא אנטי־גיבור והיא לא בהכרח תקלוט שהוא אנטי־גיבור, הוא יכול להיראות לה מגניב. אין לנו דרך לאכוף את הגבלות הקריאה, זה לא חוק, אבל איפה שיש רומנטיקה מתוקה, נכונה, שמנו מדבקה אדומה 'Love בכמות גבוהה', על ספרי הז'אנר האפל 'Dark בריכוז גבוה' ועל תיאורי סקס 'Hot במינון גבוה'. על ספרי ה־dark שלנו מופיעות גם אזהרות בגב הספר ובכריכה הפנימית". 

זה נראה כמו מדבקות ה"שומן גבוה", "נתרן גבוה".

"בדיוק. לא כל הורה יראה את שורת האזהרה בתוך הספר, אבל את המדבקה על הכריכה הם יראו".
אלא שהמדבקות עוררו סערה גדולה בטיקטוק, ובני הנוער יצאו נגדן בעצומות. "הנערות האלה לא רוצות להיכנס לחנות ושהמוכרת תגיד להן 'לא בשבילך'", אומרת אלמוזנינו.
חן־אסולין: "אנחנו מבינות אותן, כמובן. יש ביניהן שהן כמוני, דתיות, והן לא רוצות שהספרים יהיו מסומנים".
אלמוזנינו: "לפני כן היתה מדבקה 'סקס', והרבה מהקהל המסורתי ביקשו להחליף, אז כתבנו 'הוט'. זה עדיין בולט, הם לא יתחמקו מזה. העניין הוא שבארץ ספרים שעוסקים במחלות נפשיות, בתקיפות, באלימות – מוצגים בחנויות ללא שום אזהרות טריגר. בחו"ל מחייבים כל ספר כזה באזהרות".

נרטיבים חדשים
הכניסה של ספרי YA רומנטיים, וגם ספרי NA – New Adults, בני 30-18, שמתאפיינים בתכנים מורכבים יותר כמו הפרעות אכילה, בעיות זהות, בריונות, התמכרויות ועוד, היא רק חלק מההתפתחויות החדשות בז'אנר. "היום אין לז'אנר האירוטי נרטיב מרכזי", אומרת אלמוזנינו. "נכון שבדרך כלל הקוראות שואפות למצוא סוף טוב, אבל יש הרבה תתי־סוגות כמו מתח, פנטזיה, מדע בדיוני, פשע – כל מה שאת יכולה לדמיין נכתב וייכתב".

חן־אסולין: "כדתייה, ודאי שיש במגזר רתיעה מלתת פומביות לספרות חילונית, על אחת כמה וכמה ספרות רומנטית. אי אפשר להתכחש לזה. אבל באופן אישי, אני חושבת שהספרים האלה פותחים דרך לגלות ולהעצים את הזוגיות – וזוגיות
היא אבן היסוד של הבית היהודי"

גם הדמויות הפכו מגוונות יותר. "היום יש בז'אנר המון גיבורות שופעות ומלאות, ולא כל הגיבורים חתיכים ומיליונרים", אומרת קידר, "הנשים הן כבר לא ה'עלמה במצוקה' שצריכה שיצילו אותה". דווקא בז'אנר האפל – שמתאר פעולות מחוץ לחוק כמו סחר בנשים, מאפיה, סמים ונשק, רוצחים סדרתיים ומחלות נפש – דמויות הנשים הן חזקות במיוחד. גם אם בתחילה נדמה שהן חלשות ומנוצלות, בסופו של דבר הן מתגלות כשורדות הרואיות.

למשל, בסדרה "האחים ג'יפסי" שכתבה לילי סיינט ג'רמיין, מתואר אונס קבוצתי שעברה הגיבורה בגיל 16, שבעקבותיו היא קורסת נפשית ומנסה להתאבד – אבל בהמשך משתקמת, משנה את חזותה בסדרה של ניתוחים פלסטיים ונוקמת באנסים שלה אחד־אחד. "את קוראת את הסדרה הזאת כמו סדרת מתח מטורפת בטלוויזיה", אומרת אלמוזנינו.

בלי דעות קדומות
גם ההוצאה החדשה של השלוש, "22 אותיות", מציבה במרכזה העצמה נשית. עד כה יצאו בסדרה שני ספרים: "עוזרת בית" של סטפני לנד, ממואר של אישה שהגיעה לעוני ועבדה בעבודות ניקיון עד שהתבססה כלכלית, ו"אנטומיה, סיפור אהבה" של דיינה שוורץ, על צעירה בת המאה ה־19 שרוצה להפוך לרופאה מנתחת וצריכה ללמוד בכוחות עצמה, כי באותה תקופה נשים לא הורשו ללמוד את המקצוע. "אין הגדרה לספרי '22 אותיות' חוץ מאג'נדה", אומרת אלמוזנינו. "אנחנו מאמינות בהעצמה נשית. אנחנו פמיניסטיות ולא־פמיניסטיות. אנחנו קרייריסטיות שסוללות דרך לנשים אחרות, אבל גם רוצות לחזור טיפה אחורה, וזה בדיוק מה שמשדרות שתי ההוצאות".

אם הז'אנר הרומנטי נעשה מגוון כל כך, למה להחזיק שתי הוצאות נפרדות?
"רצינו לפנות לקהל נוסף, ורצינו שלא תהיה דעה קדומה לגבי הספרים, שזה יהיה נקי", אומרת קידר, וחן־אסולין מוסיפה: "אם היינו מוציאות את הספרים בהוצאה הרומנטית, יש קוראים שלא היו יודעים שהם קיימים. ומהצד השני, יש קוראות בז'אנר הרומנטי שמצפות לספרים רומנטיים והיו יכולות להתאכזב".

אולי אם הייתן מוציאות את הספרים החדשים דרך ההוצאה הרומנטית, הקהלים היו מתערבבים?
"אי אפשר. הקוראות הן אלה שיצרו את הגבול בין הז'אנרים, זה לא נתון לבחירתנו. כשהוצאנו ספרים חוצי־ז'אנרים – למשל 'ים השלווה' של קטיה מיליי – כספרות רומנטית, הם נידונו לכישלון בקהלים הלא־רומנטיים".

אתן חוות הבדלים במכירות בין ההוצאות?
אלמוזנינו: "זה משעשע".
קידר: "מצד שני, רק התחלנו".
אלמוזנינו: "יש לנו יתרון על הוצאות אחרות, שיש לנו את קהל הקוראות הנאמן שלנו, שחלקן קוראות גם מחוץ לז'אנר. יש קוראות שמעולם לא קראו שום דבר אחר חוץ מרומנטיקה, ופתאום עף להן התריס עם 'עוזרת בית'. גם אם המכירות לא יגיעו למספרים של הרומנטיקה, פתחנו להן צד שהן לא מכירות בנו. כמו שהוצאנו את המדבקות מתוך דחף מצפוני".

אולי אתן צריכות לשים מדבקה, "ספר לא רומנטי".
"נעשה מדבקה 'ספר נקי'", צוחקת קידר. "אבל אני רוצה שלא נצטרך לנתק בין הספרים, שיהיה לנשים מספיק אומץ לקחת ספר לידיים, ולא כי הוא רומנטי או לא־רומנטי"