לפני הרבה מאוד זמן למדתי לא לתכנן את הדרך שלי יותר מדי קדימה,
שהחיים הם כלבה הפכפכה עם רצון משלה ושהיא אוהבת לקבוע בעצמה
לאיזה כיוון אני אפנה. מה שלימד אותי להתכונן לכל אפשרות… לפחות, זה
מה שחשבתי.
”אבל אני לא רוצה ללכת איתו,״ מתעקש בן העשר הזועף במושב האחורי
של מכונית הפורד אקספלורר שלי. ”הוא רגליים מסריחות.״
זה עלבון שעדיין לא שמעתי. די דוחה, אבל אני אתן לו נקודות על
יצירתיות.
”סליחה? יכול להיות ששמעתי אותך קורא לאבא שלך רגליים
מסריחות?״ אני מצמצמת עיניים לשקיעה, וכשאני מעיפה מבט אל הבן
שלי במראה הקדמית, אני רואה שסאם מסתכל עליי באותה הבעה עיקשת
שיש לו כשאני אומרת לו שהגיע הזמן לכבות את האקס־בוקס.
עיניים אפורות גדולות מחזירות לי מבט מאחורי משקפי הספורט
החדשים שהוא צריך להרכיב בגלל קוצר הראייה שלו. אלה לא העיניים
שלי — לי יש עיניים כחולות. את העיניים שלו הוא קיבל מהאבא שהוא
הרגע כינה רגליים מסריחות. הדברים היחידים שהוא ירש ממני הם
העובדה שהוא גבוה מאוד יחסית לילד בן גילו, והביישנות שלו. אבל אותן
עיניים אפורות מגלות לי שהוא מתכוון להתבצר בעמדה שלו בקרב הזה.
”אמרת שאסור לי להגיד שיט,״ הוא מוסיף באגביות.

נחמד. הידיים שלי מתהדקות על ההגה ומבטי חוזר אל הכביש. התנועה
בכביש קלה להפליא יחסית ליום שבת שמשי כל כך, על אף שכבר אמצע
חודש יוני. אנחנו בדרך לעיירת החוף איסט המפטון, ניו־יורק, למשך הקיץ,
שם אני עומדת לפתוח סניף של ּבנד, סטודיו היוגה שפתחתי עם השותפה
ֶ והחברה הכי טובה שלי, דְבָי ַה א ְקֶס ְלרוֹ ד.
התפקיד שלי הוא לדאוג שהעסק יתחיל לעבוד עד סוף יולי, ולמרות
שהיוזמה החדשה הזאת מרגשת אותי, היא גם עושה לי כאבי בטן מרוב לחץ.
כי אם איכשל, נספוג הפסד כלכלי כבד מאוד שנתקשה להתמודד איתו.
אתן חייבות להרחיב את העסק, אנשים אמרו לנו. התרחבות היא הדרך
היחידה להישאר רלוונטיים בשוק תחרותי כל כך, הם התעקשו. אם העסק
שלנו יגדל ויתרחב כמו החרדות שלי, מצבנו יהיה טוב.
”נכון מאוד, אסור לך להגיד את זה.״ הפעם, כשאני מעיפה מבט לאחור,
אני רואה שהוא בוהה מהחלון. ”מתוק, המשקפיים האלה הם למשחקי
כדורסל. למה שלא תרכיב את המשקפיים האחרים שלך?״
”כי אני אוהב את המשקפיים האלה,״ הוא רוטן ומסיט את השיער החום
והפרוע מהמצח שלו. ”אני רוצה להישאר איתך. למה אני לא יכול?״
כשאני שומעת כמה מדוכא הוא נשמע, הבטן שלי מתכווצת מרגשות
אשם שאני כבר מכירה היטב. אשמה, חברתי הוותיקה, היא הסיבה
שאני בדרך כלל מנסה למצוא איזון בין לתת לו כל מה שהוא רוצה ובין
להיות ההורה שהוא צריך שאהיה. אבל מהמצב הזה אין מוצא. הוא מחוץ
לשליטה שלי.
”זה רק לשבועיים,״ אני מזכירה לו. ”תחשוב על כל הדברים הכיפיים
שתוכל לעשות עם אבא שלך בקליפורניה.״ השמחה בקול שלי מצחינה
מבולשיט, והבן שלי, המומחה לבולשיט, מייד מריח אותו.
הוא מגלגל עיניים ומזעיף פנים. ”אני לא אוהב את קליפורניה.״
”היית בן שנתיים כשעזבנו. אתה לא זוכר את קליפורניה.״ אנשים
צריכים לעבור מבחני קבלה לפני שהם מגדלים ילדים, אני נשבעת.

”מי יטפל ברוקסי?״ הוא שולח יד בהיסח דעת, מלטף את הראש הענק
של הכלבה שלו ובוהה מהחלון כשעל פניו מבט מהורהר להפליא — גבר
צעיר שנושא את משקל כל העולם על כתפיו הקטנות. הוא יודע טוב מאוד
שאני זאת שמטפלת ברוקסי גם כשהוא בבית. רוקסי, שבכלל לא מודעת
למתיחות במכונית, מזילה ריר בשמחה על מושבי העור החדשים. נהדר.
אני מתעלמת מההערה וממשיכה להציג את הטיעונים שלי. ”ואתה יכול
לקרוא לו אבא, או רונאן. אתה אפילו יכול לקרוא לו מר מקייב. אבל לדעתי
זה לא יהיה רעיון טוב לקרוא לו בכינויי גוף.״ סאם בועט בגב מושב הנוסע.
”או רגליים מסריחות,״ אני מעווה פנים.
”מה שתגידי.״
כן, שוב זה. מה שתגידי הופך לנורמלי החדש, לתשובה שלו לכל דיון
שיש לנו בזמן האחרון. ובכל זאת, אני לא מסוגלת לתקן אותו. הוא זה
שצריך לסבול את ההשלכות של כישורי ההורות הגרועים שלי. מבחינתי,
מגיע לו להתלונן.
בעיקרון, רונאן הוא אדם זר, מישהו שנכפה עליו לפני חצי שנה כשאבא
שלו חזר לחיים שלנו באופן לא צפוי. הכינוי אבא לא ממש מדויק כיוון שלא
שמענו ממנו מילה שבע שנים, כנראה כי הוא היה עסוק מדי בחיים שלו.
הוא ידע איפה למצוא אותנו, ופשוט בחר לא לעשות את זה.
אבל עכשיו רונאן מתעקש לבלות זמן עם הבן שלו וממש לא הייתי רוצה
שהוא יגרור אותי לבית המשפט. משהו שהוא רמז שיעשה אם לא אשתף
איתו פעולה.
”את לא יכולה להכריח אותי לדבר איתו,״ סאם ממלמל. ”ודוד קאל אמר
שאני יכול לישון אצלם.״ הוא שוב בועט בגב המושב. אם לא הייתי נוסעת
במהירות של שישים וארבעה קילומטרים לשעה, הייתי דופקת את הראש
בהגה ברגע זה ממש.
עשיתי כמה טעויות בחיי. אוקיי, הרבה טעויות, אבל לפני שלוש שנים
השתניתי לגמרי ולקחתי את עצמי בידיים. החלטתי שהגיע הזמן להפסיק

להאשים את העבר שלי בכל מה שקרה לי בהווה, שלא נראה מבטיח במיוחד.
הייתי חייבת לשנות את החיים שלי באופן קיצוני ולעבוד קשה בשביל זה.
קודם כול, התחייבתי להפסיק לשתות. ובזמן שהייתי עסוקה בזה, אחי
הגדול קלווין נכנס לתמונה וקיבל על עצמו חלק מהנטל, בדיוק כמו שעשה
כל חייו. הוא ואשתו קמילה, שבאותה תקופה עבדה אצלו, טיפלו בסאם.
הם הפכו את המצב הקשה לנסבל בשבילו, ועל כך אהיה אסירת תודה להם
לנצח. לרוע המזל, הבן הפיקח שלי למד להשתמש בהם נגדי בכל פעם
שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה.
”אבא שלך ממש רוצה להכיר אותך יותר טוב,״ אני ממשיכה בחיוביות
טהורה. אני חייבת להישאר חיובית. ”אתה יכול בבקשה לתת לו הזדמנות?״
”קאם אמרה שאני יכול לישון אצלם.״
”קמילה עסוקה עם בן הדוד התינוק שלך ובבקשה תפסיק לבעוט
במושב. תוכל ללכת לבקר אותם אחרי שהתינוק יתחיל לישון לילה שלם.
סאמי — אתה מוכן להסתכל עליי?״ הוא מציית לי בחוסר רצון. ”כשהוא
יתקשר, אתה יכול בבקשה לנסות להקשיב למה שיש לו להגיד?״
”מה שתגידי.״ הוא כורך זרוע מסביב לרוקסי והיא מלקקת לו את הפנים.
”נראה לי שרוקסי צריכה ללכת לשירותים.״
אני רואה אותו מחייך בזחיחות דרך המראה הקדמית. ואז זה מכה בי. אני
נשנקת ופותחת את חלון המכונית כדי שאוכל לנשום. האוויר הקריר של
חודש יוני מצליף בלחיים שלי. הריח החריף של האוקיינוס האטלנטי מנקה
לי את הריאות ומרגיע את העצבים שלי. אני מדליקה את הרדיו. ג‘ון מאייר
מזמר על הזדמנויות שניות ומחילה. אני יכולה רק לקוות שכפות הרגליים
שלו לא מסריחות.

ההמפטונס, שידועות בתור הטריטוריה של האליטה הניו־יורקית, הן
קבוצה של עיירות קטנות שממוקמות בקצה הרחוק ביותר של לונג איילנד,
צפון־מזרחית מהעיר ניו־יורק. הייחוד שלהן טמון באופן שבו בתים בשווי
מיליונים מתקיימים לצידן של חוות אורגניות קטנות וחנויות יוקרה מוגזמות,
ומסעדות מצטופפות ליד בתי קפה טרנדיים וחנויות שמתמחות במוצרים
מאוד מסוימים.
נסיעה ברחוב מיין או בשדרת ניוטון מגלה חנויות יוקרה בתחפושת
של חנויות צנועות במבנים קולוניאליים מתחילת המאה העשרים. אבל
אל תיפלו בפח שטומנת לכם אווירת העיירה הקטנה. אתם צריכים להיות
חברים במועדון הלקוחות האקסקלוסיבי ביותר של חברת האשראי שלכם
רק כדי להיכנס לחלק מהמקומות האלה.
”הגענו,״ אני מכריזה בקול שמהדהד שמחה חסרת גבולות. אני כל כך
מתרגשת, וכמעט מרחפת. אני מסתכלת מסביב על הנוף הציורי, רוצה
לבכות ומודה לאלוהים. זה מקום שונה לחלוטין ממגרש הקרוואנים שמחוץ
לג‘קסונוויל, פלורידה, שם גדלתי.
כשקלווין היה המועמד השני שנבחר לליגת הפוטבול בסבב הראשון
של הדראפט, החיים של כולנו השתנו. ובכולנו, אני מתכוונת לכל שמונת
האחים. יש לי שבעה אחים בסך הכול, אז מובן שארוחות החג שלנו
מעניינות במיוחד.
אנחנו עושים את דרכנו אל רחוב מיין ועוברים ליד שלט שמסמן את
גבולות העיירה. ”תראה! העיירה הוקמה בשנת .1648 נכון שזה חמוד?״ תחי
האופטימיות. אני ממש בעד אנרגיה חיובית בזמן האחרון.
סאם מרים את המבט ממשחק הווידאו שהוא משחק, מסתכל מהחלון
ומושך בכתפיו. לא נראה לי שהוא מתרשם מהמקום כמוני. אבל הוא אף
פעם לא נאלץ לחלוק מזרן ספוֹ ג עם עוד שני בנים ששולחים בעיטות קרטה

מתוך שינה.
”את מתנהגת מוזר.״
מובן שדווקא בן העשר שלי יהיה זה שיהרוס לי את החגיגה. ”אנחנו
יכולים להישאר אופטימיים? ובאנחנו אני מתכוונת אליך. קיץ עכשיו.
אנחנו בחוף. בוא נתרכז בליהנות.״
”מה שתגידי.״
זמן קצר אחר כך, אני נוסעת לאורך שביל גישה מרוצף קונכיות והבית
של אחי נגלה באיטיות לעיניי. חיוך מטופש נמרח על הפנים שלי כשאני
מסתכלת על המקום בעיניים פעורות מפליאה. התמונות של הבית בן שתי
הקומות שקמילה שלחה לי לא משתוות למציאות. קירות רעפי העץ הטבעי
מודגשים בידי תריסים לבנים בוהקים ודלת קדמית בוהקת באותה מידה.
המדשאה מטופחת כמו מגרש גולף וגובלת במרפסת שמקיפה את הבית
ומושלמת לסופי שבוע ארוכים של קריאה בספרים. ונוסף לכול, ברקע יש
חוף ריק לגמרי.
אני מאוהבת.
בחיים שלי לא היה לי בית. לא בית אמיתי. היו לי הרבה מקומות מגורים,
מקומות שישנתי בהם. אבל אף פעם לא בית. מאז שעזבתי את פלורידה
בגיל שבע־עשרה, ראיתי מפגני עושר שממש הדהימו אותי. אבל דווקא
הבית הזה — עם התחושה הקצת שחוקה שלו, שתחום בין שיחי הורטנזיה
מלאי חיים שמתפרצים בגווני כחול וסגול — נראה כאילו יצא מתוך
החלומות שלי. המראה שלו מייד משפר לי את ההרגשה, משקיט את הלב
המתוח שלי כמו קפיץ.
קלווין קנה את הבית בשנה שעברה, אבל כיוון שקמילה ילדה מוקדם
ממה שציפו, הם לא בילו פה הרבה זמן. וזה מושלם בשביל סאם ובשבילי
כי אנחנו צריכים מקום לישון בו למשך הקיץ בזמן שאני אכין את הסניף
לפתיחה, ובגלל שכר הדירה באזור — שנמצא בשמיים — זאת הייתה בעיה
של ממש.

ברגע שאני מחנה את האקספלורר, סאם ורוקסי מזנקים מתוכו. היא
מייד פורצת בריצה, כהרגלה. ”רוקסי שוֹ ! רוקס אנד רול, תחזרי לפה מייד!״
כלבה דפוקה. אני אוהבת אותה, אבל היא רק עוד אחת מכל מי ששם
עליי קצוץ. כצפוי, היא רצה ישירות אל מרכז המדשאה הנקייה, מסתכלת
לי בעיניים ואז כורעת ומחרבנת ערמה ענקית ומהבילה. סיפור חיי —
הכול תמיד מתחיל בחרא. החדשות הטובות הן שאחר כך הכול בדרך כלל
משתפר… בדרך כלל.
”סאם, לך תביא את הכלבה שלך.״
אני יודעת מעבר לכל צל של ספק שעל אף שהבן שלי נשבע שהוא יעזור
לי להרים את הקקי כשהסכמתי שנאמץ כלב, אני זאת שתנקה אחריה. בזמן
שהוא הולך לתפוס את רוקסי, אני פותחת את דלת הבית ונכנסת. אחרי
רגע, הילד והכלבה נכנסים בעקבותיי.
פנים הבית, שעוצב בגווני בז‘, כחול ושנהב, מהמם בדיוק כמו החזית
שלו. אנחת הקלה נפלטת לי מהפה כשאני מסתכלת מסביב. הבית הזה
מנחם כל כך. כל בני משפחת שו נמצאים בצד הגדול יותר של הסקאלה, אז
כל דבר פה גדול מהרגיל. מהספות, דרך שולחן הקפה ועד למערכת הבידור
שמכסה קיר שלם. אין באזור שום דבר יקר ערך. לא משהו שאי אפשר
להחליף בקלות. זה בית שנוצר במיוחד למשפחה מתרחבת.
אנחנו נכנסים לסלון ואני נעצרת בפתאומיות כשמבטי נופל על חפץ
נוצץ שנמצא על הרצפה. פחית בירה ריקה. פחית בירה ריקה?
”איכס,״ אומר סאם. אני מסכימה לחלוטין.
אני מסתכלת מסביבי ומגלה, במבט קרוב יותר, שהסלון מבולגן. אני
רואה ערמה של קופסאות פיצה ריקות על שולחן הקפה. כריות הספה
זרוקות לכל עבר. עוד פחיות בירה מפוזרות על רצפת האלון הבהירה.
זוג תחתוני בוקסר שחורים זרוקים לידן. זוג תחתוני בוקסר שחורים…
מה לעזאזל?
המקום נראה כמו הבוקר שאחרי מסיבת סטודנטים. או כאילו פרצו אליו.

או כאילו מישהו עבר לגור בו באופן לא חוקי. ואף אחת מהאפשרויות האלה
לא טובה.
התגובה הפיזית שלי מיידית, התחושה שמתעוררת לי בקרביים שונה
מכל דבר שאי פעם חוויתי. חום דוקר אותי מהקרקפת ועד לבהונות. סאם
צוחק, אני שמה לב בהיסח דעת. הצחוק שלו נשמע מרוחק ואני בקושי
שומעת אותו דרך הדם שגועש לי באוזניים.
דבר אחד ברור, אני לא צוחקת. והסיבה שאני לא צוחקת היא כי אני
עסוקה מדי בזיעה הקרה שמבצבצת על פני העור שלי. בלי לומר מילה או
להשמיע קול, אני מושכת את הבן שלי מאחוריי, תופסת את הקולר של
הכלבה ויוצאת בגניבה מהדלת הקדמית.
ברגע שאנחנו שוב עומדים בכביש הגישה, אני מוצאת את הקול שלי.
”לך למכונית, תנעל את הדלתות ותתקשר למשטרה מהטלפון שלי. תגיד
להם שגנב פרץ לבית בשדרת ניו הופּ מספר חמש־עשרה.״ כשהוא לא זז
מהר מספיק, אני רוקעת ברגל וספק לוחשת, ספק צועקת, ”אני יכולה
לסמוך עליך שתעשה את זה?״
”אני לא טיפש,״ הוא מתפרץ בתגובה.
אין לי זמן לגעור בו, אני רק מצביעה על המכונית ונועצת בו מבט תקיף
כדי להדגיש כמה המצב חמור. ”תעשה את זה ושלא תעז לצאת מהמכונית.״
”מה את מתכוונת לעשות?״ הוא כנראה מתחיל להבין שאני רצינית כי
הוא מפסיק להעמיד פני קשוח וההבעה העקשנית שלו מתחלפת בדאגה.
”אני איכנס שוב עם רוקסי כדי לבדוק אם מישהו עדיין נמצא פה. סאמי,
אני די בטוחה שמי שעשה את זה כבר עזב מזמן, אבל אני צריכה לוודא.״
הוא שולח אליי מבט ספקני אחרון וחוזר למכונית בריצה. אני נושמת
עמוק ונכנסת לבית חמושה במכל גז הפלפל שתמיד תלוי ממחזיק המפתחות
שלי מאז המכל הראשון שקאל נתן לי כשעזבתי את הבית, וברצועת כלבת
הפיטבול השחורה והמאיימת למראה שלי.
המבואה ריקה והדממה בבית מחרישת אוזניים ומרגיעה במידה שווה.

אם היה פה מישהו, הוא בטוח היה עושה רעש, לא? כן, אוקיי. לפחות, זה
מה שאני מספרת לעצמי.
אחר כך אני נכנסת לסלון. חוצה אותו בצעדים שקטים, מנסה לרסן את
האימה שגואה עמוק בבטן שלי. איזה בלגן. לשמחתי, בלגן זה הדבר היחיד
שאני מוצאת פה.
רוקסי מתחילה למשוך אותי לעבר המטבח, הציפורניים שלה שורטות
את הרצפה במרץ ותחושת האימה חוזרת ביתר שאת. זה כנראה לא סימן
טוב, אבל אני מנסה להישאר אופטימית. ניצחון הרוח על הגוף והכול.
הרגליים שלי זזות באיטיות של חילזון בזמן שהלב שלי פועם בקצב כפול
מאחורי עצם החזה. אני לא מהירה מספיק מבחינת רוקסי, שמשמיעה קול
חנק כשהיא נשענת על הקולר שלה עם כל משקל גופה. לשבריר שנייה, אני
שוקלת לשחרר אותה, אבל מחליטה לא לעשות את זה. הפחד שמי שהיא
תמצא שם עלול לפגוע בה עוצר אותי. רוקסי היא יצור של ניגודים, גוש של
אהבה שתקוע בתוך גוף של כלבה מפחידה. היא לא תדע מה לעשות אם
מישהו ינסה לפגוע בה.
הבית שקט באופן מטריד, חוץ מהנשימות הכבדות של הכלבה שלי והדם
ששואג באוזניי. כשאני מגיעה לפתח המטבח, אני עוצרת את הנשימה,
דוחפת את הראש פנימה ולא רואה שום דבר. הם בטח עזבו כבר מזמן,
אני אומרת לעצמי. וזה מה שנותן לי את האומץ לעשות צעד קדימה
ולהיכנס למטבח.
אני מייד מתאבנת, וכל גופי הופך לנציב של קרח בזמן שהלב שלי פורץ
בדהרה. כי ממש מולי עומד גבר ענק שגבו אליי ופניו אל המקרר הפתוח.
והוא עירום.
הראש שלו מוטה הצידה והוא מסתובב עם פחית בירה ביד. כשהוא
רואה אותי, גם הוא מתאבן. העיניים שלי מטפסות מעלה מהנקניקייה
והביצים — שבלתי אפשרי להתעלם מהן — אל הראש שלו. אפילו שהוא
מרכיב זוג משקפי שמש עם מסגרת לבבות ורודים ועדשות מראה

שמסתירות את עיניו, ושערו הבלונדיני אסוף בקוקו קטן, הפנים שלו
נראות לי מוכרות באופן מעורפל.
יכול להיות שאני מכירה אותו? מאיפה אני אמורה להכיר אותו?
השכל הישר שלי מתווכח עם התחושה המשונה שאורבת עמוק בתוכי,
שכבר ראיתי את הפנים שלו בעבר.
”עצור, זבל, או שאני משחררת את הכלבה.״ אני מרימה את גז הפלפל
כדי שהוא יבין שאני רצינית.
רוקסי מתחילה לנבוח, לנבוח ולנבוח. בתוך כמה שניות, הנביחות שלה
הופכות ליבבות. כאילו היא כבר משתוקקת להגיד שלום לחלאה הזאת.
הוא מוריד את עיניו מכוסות המשקפיים אל רוקסי ובתור הוכחה ניצחת
שאלוהים שונא אותי, כלבת הפיטבול שלי נשכבת על הגב, מבליטה את
הציצים הוורודים שלה באוויר ומכשכשת בזנב כל כך חזק ומהר, שאני
מרגישה אותו מצליף לי בעצם הקרסול.
הענק העירום מרים את משקפי השמש ומניח אותם על הראש, ועיניו
הכחולות והחדות מצטמצמות לעברי.
אוי לא, זה לא טוב.
”אל תזוז! המשטרה בדרך!״ אני מנופפת לעברו בגז הפלפל באזהרה.
”תרים את הידיים,״ פוקד קול גבר מימיני. אני מסובבת את הראש ומוצאת
שני שוטרים מצטופפים בפתח הדלת, אישה וגבר, באקדחים שלופים.
הללויה. אני מצליחה לנשום עמוק בפעם הראשונה זה כמה דקות
והברכיים שלי הופכות לג‘לי כשפרץ האדרנלין מתפוגג בבת אחת.
הפורץ חכם מספיק להרים את הידיים שלו ותחושת דז‘ה־וו מכה בי.
משהו בפנים שלו כל הזמן מדגדג לי במעמקי הזיכרון.
”גרנט הנדריקס?״ שואל השוטר כשבקולו נימה שכל כולה
הפתעה ושעשוע.
”הממ,״ נוהם הגבר העירום.
פניו של השוטר קורנות. הוא מחזיר את האקדח לנרתיק. ”מינה, האיש

הזה הוא אגדה.״
גם מינה מכניסה את האקדח שלה לנרתיק. ”מה אתה אומר?״ אלא
שמינה מסתכלת מדרום למותניים של האיש. ”אני מבינה למה.״
איכס. הגיע הזמן שאתערב. ”הלו? לא הייתי רוצה להפריע לסצנה
הרומנטית שלכם, אבל האיש הזה מסיג גבול. פולש. הוא פרץ לבית של
אחי והרס אותו!״ אני מרגישה את הצורך להרים את הקול כדי להדגיש את
דבריי, כיוון שהשניים מחייכים אל העבריין.
”גברתי, הוא לא פולש. גרנט הנדריקס הוא השחקן המעוטר ביותר
בהיסטוריה של קבוצת הטייטאנס.״
שיט. הוא חבר בקבוצה של אחי.