פרולוג
פאקס
יולי
”אתה משוגע לגמרי אם נדמה לך שאני אתן לך להתחתן עם הבת שלי! היא
בקושי בת שמונה־עשרה. היא עדיין ילדה —״
קרניים אחרונות של שמש קיצית מסתננות אל הסלון של רוברט ויטון
כמו להב בוהק מזהב ונחושת רקועים. צללי ענפים מרצדים ורוקדים
על הקירות. המקום הזה נראה כאילו נלקח ממגזין. הוא משדר חיי כפר
יוקרתיים ונינוחים. בית שאימא שלי לא הייתה אוהבת. הוא מרופד מדי.
נוח מדי. הספה שאבא של צ׳ייס יושב עליה נראית כמו ענן צמרירי. הספות
של מרדית גורמות לך לאבד תחושה בתחת אחרי חמש דקות — הדרך
המושלמת לוודא שאף אחד לא ירגיש יותר מדי בנוח ויישאר לאורך זמן.
אבא של צ׳ייס ממשיך לעשות רעש, הלחיים שלו מקבלות גוון מוזר
וחיוור, אבל אני ממוקד במה שאמר לפני רגע ולא מצליח לעקוב אחרי
ההמשך. היא עדיין ילדה? פרסלי מריה ויטון צ׳ייס היא לא ילדה. רחוק מזה
מאוד. אבל אני חורק שיניים ולא אומר את הדברים. לא יעזור לי לפלוט
הצהרה כזאת, עם כל הדברים המטונפים שהיא עלולה לרמוז, ובטח לא
כשזה יוצא מהפה שלי. ובואו נודה באמת, כרגע אני זקוק לכל העזרה שאני
יכול לקבל.
תמונות ממוסגרות תלויות על הקירות. אין־סוף תמונות. כולן של צ׳ייס.
צ׳ייס בגיל חמש באימון בייסבול. צ׳ייס בגיל שבע בערך, לובשת בגד גוף
מנצנץ, השיער שלה אסוף בפקעת גבוהה, מחזיקה זוג נעלי בלט שנראות
חדשות לגמרי. צ׳ייס בגן חיות, השיער האדום שלה בוהק על רקע שמי
קיץ זוהרים, ואישה שאני מניח שהיא אימא שלה מרימה אותה ללטף פיל.
צ׳ייס, בכל התמונות, מחייכת אל המצלמה חיוך חושף שיניים. היא בטח
לא עברה את גיל עשר באף אחת מהתמונות. לא מפתיע שאבא שלה עדיין
רואה אותה בתור ילדה. הוא הפך את המקום הזה למקדש לילדות שלה. אני
מבין למה. היא הייתה מוגנת בעבר. הבן של רוברט ויטון לא תקף אותה אז.
היא הייתה ילדה שמחה וחסרת דאגות, ושום צללים מאיימים לא נשקפו
מהעיניים הכחולות היפות שלה.
אם האיש יקבל את העובדה שהבת שלו כבר בוגרת, הוא יצטרך גם לקבל
את העובדה שהיא סבלה. שהיא תסבול שוב בחיים שלה, בדיוק כמו כולם.
הוא לא מסוגל להבין שאני יושב כאן ואומר לו שהסבל של צ׳ייס יפחת
במידה משמעותית כי אני מתכוון להגן עליה. עד יום מותי, אני אגונן עליה
מפני השוליים החדים של העולם שחותכים ושורטים.
או… אולי הוא דווקא מבין מה אני אומר לו, וזאת גלולה מרה שקשה
לו לבלוע. במובנים רבים, אני אומר לו שאעשה עבודה יותר טובה ממנו
כשאשגיח על צ׳ייס. הוא נכשל במשמרת שלו. אבל הגיהינום יקפא לפני
שאני אחזור על הטעויות שהוא עשה.
”אין שום סיכוי. אני לא יכול —״ הוא מניד בראשו בעקשנות. ”אין סיכוי
שאני ארשה את זה.״
”אני לא רוצה להתחתן איתה בשנייה הזאת, מר ויטון. אני רק רוצה
להציע לה נישואים. אפשר לחכות עם הטקס עצמו —״
”אני חושש שהתשובה היא לא, פאקס. אתה לא יכול להתחתן איתה.
אין לי בעיה עם הקשר שלכם. כל עוד הוא לא רציני,״ הוא מוסיף במהירות.
”אבל —״
הכעס שלי הוא אגרוף שמוטח לי בעצמות. אני צף מעל התחושה ומציג
חזות רגועה ושקולה. ”הקשר של צ׳ייס ושלי רציני מאוד,״ אני אומר
בקרירות. ”זה לא קטע של תלמידי תיכון. הקולג׳ לא יהרוג את הקשר הזה.
ההתלמדות בווירג׳יניה תשאיר לי הרבה זמן פנוי. אני מתכוון לבלות את
הזמן הזה עם צ׳ייס בשרה לורנס. היא לא תשכח ממני פתאום —״
”אני מבין שאתה ממש בטוח בזה,״ אומר רוברט ויטון. האיש הזה כל
כך… ממוצע. השערות האפורות שמפוזרות לו באזור הרקות הן הדבר
המעניין היחיד בו. כל השאר נראה כל כך בז׳. הוא מושך בקצה השרוול של
הסוודר האדמדם שלו ונועץ בי את עיניו.
”אני ממש בטוח בזה,״ אני עונה.
”אז למה למהר? אם אתה כל כך בטוח ברגשות שלה כלפיך, למה לדחוף
לאירוסים בשלב כל כך מוקדם?״
”אני מכיר את עצמי. ברמה בסיסית ומפורטת, מר ויטון. אני לא יצור
הפכפך. צ׳ייס מיועדת לי, ואני מיועד לה. אין שום מקום למשא ומתן. אין
שום ספק או היסוס. הבת שלך חיזרה אחריי בצורה די אגרסיבית לאורך
התקופה שלנו בוולף הול לפני ששמתי לב —״
”טוב, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת על זה.״ רוברט זז במקומו במבוכה.
אני ממשיך בכל זאת.
”גרמתי לה לחכות הרבה זמן לפני שנתתי לה את תשומת הלב שמגיעה
לה. הורג אותי לחשוב שהיא עלולה לפקפק בי או בכוונות שלי. אני רוצה
שהיא תדע בביטחון שאני בפנים לטווח הארוך —״
”אבל אתה לא יודע את זה,״ מתנגד רוברט. ”תסלח לי. אני יודע מה
עשית בשביל הבת שלי מחוץ לבית החולים. גם בניו יורק דאגת לה. אני
תמיד אהיה אסיר תודה לך על זה שטיפלת בה. אבל אני זוכר טוב מאוד איך
זה להיות בגילך ולחשוב שמצאת את האישה שאתה רוצה להישאר איתה
לכל החיים. הרגשות האלה חולפים —״
”אני אצטרך לעצור אותך.״ אומנם אני שולט בזעם שלי, אבל מרגיש
שהוא מתגבר, ואם הוא ימשיך להתגבר יהיה לי קשה מאוד לעצור את
עצמי. ”אתה מבין שזה עניין נימוסי, נכון?״ אני שואל. ”צ׳ייס מבוגרת
מספיק בשביל לקבל את ההצעה שלי גם אם אתה מתנגד לה. אני כאן כי
רציתי לעשות את זה בצורה מכובדת,״ )אף פעם לא עשיתי שום דבר בצורה
מכובדת(, ”ונראה לי שזה ישמח את צ׳ייס, לדעת שנתת לכל העניין את
האישור שלך —״
”ואמרתי לך שאני לא יכול לתת לזה אישור. זה לא יקרה. זה מוקדם
מדי.״ כתמים אדמדמים מופיעים על הלחיים של רוברט. נראה שגם הכעס
שלו מתגבר, אבל הוא נלחם בכל הכוח כדי להשתלט עליו. תראו אותנו, כל
כך בוגרים, מנהלים ויכוח בלי לצעוק. העולם מלא בהפתעות. אבל העובדה
שאני לא צורח על הבחור לא אומרת שאני אתן לו להפנות לי גב ולהגיד לא.
זאת לא באמת בקשת רשות.
”ומה יקרה כשאני אציע לצ׳ייס והיא תסכים, הא?״
”היא לא תתחתן איתך אם אני אאסור עליה לעשות את זה,״ עונה
רוברט במהירות. הבעה מבוהלת עולה על פניו תוך כדי שהוא אומר את
המילים. הוא יודע שחצה קו. ומה שיותר גרוע, הוא יודע שהוא טועה.
למרות הדברים הנוראים שהיא עברה — טראומה מהסוג שהיה שובר את
רוב האנשים — צ׳ייס עדיין חזקה. היא עצמאית ואמיצה. היא יודעת מה
היא רוצה ולא נותנת לשום דבר לעצור אותה בדרך לשם. גם לא לאבא שלה,
שאומר שאסור לה. ”זה יצא לא טוב,״ הוא אומר בשקט. ”אבל פרסלי היא
ילדה חכמה. היא מכבדת את דעתי. אם אני אגיד לה שיש לי הסתייגויות
רציניות —״
הוא לא מסיים את המשפט ומטלטל את הראש. התבוסה חקוקה בתווי
פניו. הוא יודע שהוא עומד להפסיד בקרב הזה. הוא לוקח לו רגע ופולט
אנחה עמוקה שכאילו רוטטת מרוב צער. אחרי רגע ארוך הוא מתחיל שוב.
”אתה אומר שאתה רוצה להציע לה נישואים כדי שיהיה לה ביטחון בך. כדי
שהיא תדע שאתה לא הולך לשום מקום.״
”נכון.״
”לי נראה שהסיבה שאתה רוצה לסגור את העניין כל כך מהר היא אתה.
אתה מפחד, פאקס.״
”על מה אתה פאקינג מדבר? למה שאני אפחד? אין לי ממה לפחד.״
אחרי ששלטתי בכעס שלי בצורה כל כך מרשימה, עכשיו הוא מתחיל
להרים את הראש.
”אתה זה שרוצה ביטחון. אתה זה שרוצה לדעת שהיא לא הולכת
לשום מקום. היא נוסעת לקולג׳, נכון? היא תהיה מוקפת בהמון פרצופים
חדשים. היא תכיר אנשים חדשים. תרכוש חברים חדשים. בחורים חדשים
יגלו בה עניין —״
ההערה הזאת מרתיחה לי את הדם. אני רוצה לזנק מהמקום ולהכניס
לאבא של צ׳ייס אגרוף על שהעז להעלות אפשרות בלתי נתפסת כל כך.
במקום זה אני נושך את פנים הלחי ומתנשף דרך האף בזמן שהפה שלי
מתמלא בטעם המתכתי המוכר של דם. נראה שטכניקות הרגיעה שלי לא
משכנעות את רוברט.
”אני רואה שצדקתי. נגעתי בנקודה רגישה וזה לא מוצא חן בעיניך.
השורה התחתונה היא שאתה תהיה בווירג׳יניה, במרחק קילומטרים על
קילומטרים, ותעבוד קשה על משהו שיש לך תשוקה אליו. אני חושב שזה
ראוי להערכה, פאקס, באמת שכן. אבל אתה מכיר את הפתגם. רחוק מהעין,
רחוק מהלב. אתה פוחד שהיא תמצא מישהו אחר, ואתה רוצה לשים לה
טבעת כדי להוכיח לעצמך שהיא שייכת לך —״
”לך תזדיין, בן אדם. אני לא רוצה שהיא תהיה שייכת לי.״ הבן זונה הזה
הולך על חבל דק. אני רוצה לוודא שהמצב בינינו יהיה תקין בשביל צ׳ייס,
אבל יש גבול.
”אז תוכיח. תוכיח שכל מה שאמרת לי מאז שנכנסת לבית הזה נכון. אם
פרסלי אוהבת אותך כל כך ואתה אוהב אותה, אתם יכולים לחכות. אם אתה
לא מנסה לשלוט בה או להשקיט את חוסר הביטחון שלך, חכה שנה לפני
שתציע לפרסלי נישואים.״
”שנה אחת לא תשנה שום דבר.״
”בדיוק. אם מה שאתה אומר נכון, היא באמת לא תשנה שום דבר. אבל
תצטרכו להשקיע מאמץ ולוודא שהקשר שלכם יישמר מרחוק במשך שנים־
עשר חודשים. זה לא עניין פשוט. ותלמדו להכיר אחד את השני כמו שצריך.
זה לא יהיה כל כך… כל כך חפוז ו —״
”בסדר! בסדר! פאק, אלוהים!״ אני שומט את עצמי בכורסה שעליה אני
יושב ונועץ את הציפורניים בכפות ידיי. אני ממש רוצה להכניס לו מכות.
”בסדר. עוד שנה מהיום —״
”שנה מתחילת הלימודים —״
”אני לא מתמקח, אחי. עוד שנה מהיום אני אציע לפרסלי נישואים. רק
כדי להוכיח לך שאני לא רוצה את זה רק כי אני פוחד לאבד אותה. ובפעם
הבאה אני לא גורר את התחת שלי לכאן בשביל לבקש ממך רשות. אני
פשוט מציע לה.״
”טוב,״ אומר רוברט.
”טוב,״ אני יורה בחזרה.
”אז עוד שנה. אני אחכה לשמוע את החדשות הטובות.״
”לא נכון.״
”הנה זה בא. קנקן קפה טרי.״ הדלת של הסלון נפתחת פנימה ומאחוריה
מתגלה צ׳ייס שמחזיקה ביד אחת מגש עם ספלים ריקים וצלחת עוגיות,
וביד השנייה קנקן מהביל. השיער שלה צונח בגלי להבה עדינים סביב
כתפיה, העור שלה סמוק ומנומש מהרגיל והיא פאקינג יפהפייה במידה
מכאיבה. היא מניחה הכול על השולחן, מעבירה את המבט ביני ובין אבא
שלה ומחייכת חיוך שיכול להאיר את השמיים. ”על מה אתם מדברים?״
היא שואלת בקול עליז.
בחיים שלי לא שיניתי את הגישה הדפוקה שלי במהירות כזאת. ”על
היאנקיז,״ אני עונה.
ֶ ”על המטס,״ אומר רוברט.
הבעת דאגה עמומה מחליפה את החיוך של צ׳ייס. ”או־או. אני מקווה
שלא התווכחתם.״
”אין מצב,״ אני עונה.
”בחיים לא,״ משקר אבא שלה