פרולוג

גרייסון

המזומנים מחליקים מכף היד שלי אל תוך זו של סדרן החניה. אצבעותיו
נכרכות סביב צרור השטרות כשהוא נסוג לאחור ומסיט את מבטו.
אוי, כמה חמוד. הוא נבוך.
הבחורה שאוחזת בזרועי שׂ מצחקקת ונשענת עליי.
כסף ומראה טוב יעזרו לאנשים להתחמק כמעט מכל דבר. למדתי את
זה בגיל חמש מאבא שלי, תודה רבה. הוא הסתובב איתי והשוויץ בחיוך או
בעושר שלו, ודלתות נפתחו בשבילנו.
לפעמים פשוטו כמשמעו.
לפעמים באופן מטפורי.
היינו בלתי מנוצחים.
תקראו את המשפט הזה. עכשיו תקראו אותו שוב. היינו. בלתי.
מנוצחים.
כשהייתי ילד, אבא שלי ואני לבשנו שריון מוזהב. הוא היה מלך, ואני
ְ הייתי נסיך. ריחפנו מעל שאר החברה והכול היה בהישג ידינו.
חוויתי את העולם דרך נקודת המבט של אבא, שקיבל את כל מה שהוא
פאקינג רצה. באופן טבעי, הפכתי להיות בדיוק כמוהו.
תראו, אני לא אומר שזה הדבר הנכון. אני רק אומר שככה זה עובד.
אנשים הם כמו כבשים, להוטים שיקריבו אותם לזאבים. והזאבים… טוב,

הם ישרדו רק אם יהיו מוכנים להתלכלך קצת.
הבחורה משחררת את אחיזתה בי כדי להקיף תוך כדי נענוע אגן את
מכסה המנוע של המכונית שלי. היא כמעט נופלת למושב הנוסע, והשמלה
שלה זזה כדי לאפשר לי — ולסדרן החניה — הצצה לציצים שלה.
זאת בדיוק הסיבה שהיא כאן.
מצלמות פפראצי מבזיקות מעבר לרחוב, ואני מחייך את החיוך הזוהר
שלי. זה שעבד על הבחורה בבר. ועל המלצרית. ועל השוטר שעצר אותי
לפני כמה שעות בגלל מהירות מופרזת. הוא שחרר אותי רק באזהרה.
אני מרים את היד כשמישהו קורא בשמי בניסיון לגרום לי ליצור קשר
עין ולהשיג את התמונה המושלמת. כולם רוצים משהו, אבל שיזדיינו אם
הם חושבים שיוכלו להשיג את זה. הם מקבלים את היחס המינימלי שלי,
וזה כנראה מעמיד להם את הזין.
דלת הנוסע נסגרת. אני מעיף עוד מבט אחד אל הסדרן כדי לוודא שהוא
יודע. ראיתי אותו מכניס את הכסף לכיס. אני רוצה שהוא ידע שהכסף לא
קונה שירות מהיר — הוא קונה את השתיקה שלו.
הסדרן מהנהן פעם אחת ומסיט את המבט שוב.
אני נכנס למכונית שלי ויוצא מחניון המסעדה בחריקת צמיגים. הריח
המוכר והמשכר של גומי שרוף נישא בעקבותיי. אני מת על זה — המשמעות
היא שאנשים ישימו לב שאני יוצא — ויזכרו את זה.
הבחורה חסרת השם רוכנת לעברי ומלקקת את הלחי שלי. אני לא יודע
אם זה לוהט או דוחה, אז אני מתעלם ממנה. היא לוחשת משהו שאני מתעלם
גם ממנו, ולוחץ חזק יותר על דוושת הגז. היא לא מעניינת אותי כרגע.
בעוד שני רחובות נעלה על הכביש המהיר ואוכל לדהור במהירות של
מאה וחמישים קילומטרים לשעה. המכונית הזאת משמיעה גרגור בזמן
נסיעה מהירה כל כך. ההגה רוטט בידיים שלי.
זה פרץ אדרנלין שאני אף פעם לא מוותר עליו.
מאוחר יותר, כשהבחורה תמצוץ לי את הזין ותגנח את השם שלי, אולי

אעמיד פנים שאכפת לי ממנה.
אני מזיז אותה ממני ומשנה את אחיזתי בהגה, פונה במהירות ורואה
שהאור ירוק. רגלי לוחצת על הגז, ואנחנו טסים לאורך הרחוב החשוך.
הכביש מולי ריק — עד שהוא לא.
המכונית מגיעה משום מקום. הפנסים של הרכב שלי מאירים את פניה
החיוורות של הנהגת שניות לפני שאני מתנגש ברכב שלה.
כריות האוויר מתפוצצות ורק חגורת הבטיחות, שלא זכרתי שחגרתי
אותה, עוצרת אותי מלעוף דרך השמשה הקדמית. ראשה של הנוסעת שלי
נחבט בכרית האוויר שלה, והיא נופלת לאחור על המושב. דם זולג מהאף
על פניה.
אני מתקשה לשאוף. חגורת הבטיחות הדוקה מדי, ועשן ממלא את
המכונית שלי.
אני משחרר את החגורה, דוחף את הדלת שלי ונופל החוצה.
פאק.
האספלט משתפשף בכפות ידיי, אבל באורח פלא אני לא פצוע. ליתר
ביטחון אני טופח על גופי, וחוץ ממה שכנראה תהיה חבלה די איומה על
החזה שלי, הכול בסדר.
גם הבחורה במכונית שלי נראית בסדר. היא חוזרת להכרה, ממצמצת
באיטיות ונוגעת בשפתה העליונה.
אני מועד לקדמת המכונית, שכרגע מעוכה מול המכונית השנייה.
מכונית קטנה, כסופה וישנה, כנראה בת מעל עשור. פגעתי בצד הנהג, לפני
המושב. נראה כאילו כיוונתי לצמיג הקדמי בכוונה להתחמק ממנה לגמרי,
וכנראה פשוט טעיתי בחישוב. ככה אוכל לטעון, בכל אופן. אם יהיה צורך.
“הצילו.” קולה חלש וצרוד. כאילו היא צרחה לפני הפגיעה, ומיתרי
הקול שלה קרועים.
אני מתכווץ.
דם זולג על פניה, ואני לא מצליח לראות אם העיניים שלה פקוחות

או לא. כריות האוויר שלה לא נפתחו, אבל החלון שבור. פצעים מרסיסי
זכוכית, ככל הנראה. ואף על פי שלא פגעתי בה, יש שקע בדלת.
הרחוב ריק. אין מכוניות, אין אנשים. מתי זה קורה בעיר כזאת? עיר
שבדרך כלל חיי הלילה בה סוערים — טוב, כנראה כל האנשים במרחק של
כמה רחובות ממקום התאונה.
אני מהנהן לעצמי ומתחיל לחשב. אני תמיד מחשב.
עוד מתנה מאבא היקר.
אני חוזר למכונית שלי, פותח את דלת הנוסע כדי למשוך את הבחורה
החוצה, מוביל אותה סביב המכונית ומושיב אותה במושב הנהג. אני מכופף
אותה כדי שתיכנס לתוכו, אפילו בזמן שהיא בוהה בי. הבלבול מעווה את
פניה ומכער אותן.
בלבול דומה לטיפשות. אם אתה לא יכול להבין משהו, אתה פשוט לא
חושב על זה מספיק טוב.
“איפה הטלפון שלך, בייב?”
תודה לאל, היא מתעוררת אחרי שאני קורא לה ככה. זאת לא אשמתה
שהיא לא יודעת שזה הכיסוי שלי לכך שאין לי מושג איך קוראים לה. היא
מצביעה על רצפת מושב הנוסע. על התיק שלה.
“את נהגת,” אני אומר, רוכן אליה ומניח יד על העורף שלה. “אני צריך
שתגידי להם את זה, בסדר?”
היא מכווצת את הגבות. “למה?”
“כי אני אדאג שהחלומות הכי פרועים שלך יתגשמו אם תעשי את זה
בשבילי.” אני מביט בעיניה, האגודל שלי מלטף בעדינות את צווארה ממש
מתחת לאוזן. היא נשענת על היד שלי, בקושי, ומוצצת את שפתה התחתונה.
“שאלת ממני את המכונית הערב. התכוונת להחזיר לי אותה מחר.”
“מחר,” היא חוזרת.
אני מהנהן פעם אחת, משחרר אותה וסוגר בחזרה את הדלת. לאחר מכן,
אני מתקשר למשטרה מהטלפון שלה, מושיט לה את המכשיר ונסוג צעד

אחד אחורה. ברגע שאני באמצע הרחוב, אני מתקשר לאבא שלי.
חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. הוא לא יאשים אותי על שעזבתי
את המקום. זה לא רק כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים. זאת שמירה על
התדמית שלו. התדמית שלנו.
בדיוק כמו שחשבתי, הוא לא אומר מילה על המזל הרע שלי. או עם
מי הייתי. אני שולח לו את הכתובת של הבית שאני יושב מולו, והוא שולח
אליי מכונית.
אני מגיע הביתה חצי שעה אחרי, והוא לא שואל מה קרה. כמו עורך דין,
הוא לא מוכן להפליל את עצמו עם האותיות הקטנות. אם משהו יעלה, הוא
יצפה ממני לפתור את זה. אם לא אצליח, הוא יעשה את זה.
שעתיים לאחר מכן, ניידות נכנסות ברעש צורם אל שביל הגישה שלנו.
אני נעצר במקום.

1

ויולט
כשישה חודשים מאוחר יותר

עובדה אחת ידועה עליי — אני לא אוהבת הפתעות. אני נבהלת בקלות
ומשמיעה קולות נוראים. הפנים שלי מאדימות כמו עגבנייה, הגוף שלי
מתחמם ומעקצץ, ולפעמים אני מרגישה שנגמר לי האוויר. לרוע מזלי,
השילוב הזה הוא התגובה המושלמת עבור אנשים שכן אוהבים הפתעות.
וזאת הסיבה שהפתיעו אותי רוב חיי. מסיבות יום הולדת, הבהלות
מכוונות, מבקרים שלא ציפיתי להם… אנשים אוהבים לראות את התגובה
הדרמטית, ונראה שאני לא יכולה שלא לתת להם אותה.
וברוב תמימותי, אני כל הזמן מצפה שאנשים יזכרו שאני מתעבת אותן.
לא היום.
אני בקושי פותחת את דלת הדירה כשהאורות נדלקים ויותר מעשרה
אנשים צועקים, “ברוכה השבה!”
אני צועקת איתם. הקפה שלי נשפך לכל עבר, והרגליים שלי מתפתלות
תחתיי. ידיים מהירות אוחזות בזרועותיי ומונעות ממני ליפול.
ובהתחשב בנסיבות שלי, נפילה כנראה תהיה מבאסת מאוד.
אחרי שליבי מפסיק לנסות לפרוץ מתוך החזה המכווץ שלי, אני רואה
את השותפה היקרה והחברה הכי טובה שלי עומדת במרכז הקבוצה ומחייכת
בערמומיות. וילו יודעת מה דעתי לגבי הפתעות, וממשיכה בשמחה. אני

מנידה בראשי לעברה וצוחקת. אם היא הייתה מגיבה ככה להפתעות, גם אני
הייתי מפתיעה אותה בלי סוף.
אני מעיפה מבט בחדר בחיוך רחב. פרצופים מוכרים שהתגעגעתי אליהם
בחצי השנה האחרונה ממלאים את המקום. אלה האנשים שהייתי רוצה
שיפתיעו אותי. וילו יודעת. לפעמים היא יודעת מה אני רוצה עוד לפניי.
פתאום אני קולטת שמישהו עדיין אוחז בזרועותיי ומביטה מעבר
לכתפי, כבר מרגישה נבוכה, ופוגשת במבטו של ג’ק. נדרשת לי שנייה כדי
לעכל שזה באמת הוא, והבטן שלי מתהפכת.
“את בסדר, ויולט?” השפתיים שלו מתעקלות כשהוא מנסה לא לצחוק
עליי, אבל עיניו עדיין מתכווצות. ולעזאזל, הוא נראה טוב בדיוק כמו
שזכרתי.
אני מוצאת את שיווי המשקל ומתרחקת בזהירות. “אני בסדר. תודה.”
אני לא בסדר. ממש לא. אבל אין לי כל כוונה לשפוך את הלב בפני החבר
שלי לשעבר. כנראה שכחתי לציין את זה בפני וילו…
“מפתיע לראות אותך כאן,” אני אומרת.
ג’ק זז ומשפשף את העורף שלו. עכשיו תורו להיראות מבויש. הכרנו
כאן, בקולג׳ קראון פוינט, בשנת הלימודים הראשונה שלנו, וזו הייתה
תשוקה ממבט ראשון. הייתי בנבחרת הריקוד, והוא היה שחקן פוטבול.
הייתי מופיעה בין כל מחצית, ולא עבר הרבה זמן עד שהבחנו זה בזה.
ולמה שלא אבחין בו? הוא מהמם. שיער כהה וגלי, ארוך קצת יותר מרוב
הבחורים, עיני דבש חמימות, לסת מסותתת, אף בולט. והוא גבוה ממני.
אנשים תמיד אמרו שאנחנו נראים טוב יחד.
אנחנו הפכים במראה החיצוני. הוא שרירי, ואני רזה. השילוב הקלאסי
של שיער בלונדיני ועיניים כחולות שאימא שלי תמיד התלוננה עליו. אולי
זאת הסיבה לכך שתמיד הצטמררתי באי־נוחות בכל פעם שמישהו אמר
שאנחנו זוג מושך. זה היה יותר קשור אליי מאשר אלינו.
ג’ק מסיט את שערי מהמצח שלי. המחווה אינטימית, ואני המומה מכדי

לעצור אותו. הוא מעביר את האגודל על הצלקת ברקה שלי ואומר, “דאגתי
לך. לא הרשית שאבקר אותך בבית החולים. או אחר כך.”
אנחה נפלטת ממני לפני שאני מספיקה להשתלט על הבעת פניי
שתסגיר פחות… חרטה. “טוב, התביישתי.”
זה שקר. פשוט לא רציתי להתמודד עם סערת הרגשות המחורבנת
שהכבידה עליי בששת החודשים האחרונים. ברצינות. החיים שלי הפכו
מנורמליים לנוראים בשבריר שנייה. אם הייתי צריכה להתמודד עם ג’ק,
נוסף על העובדה שחשבתי שהחיים שהכרתי עד לאותו רגע נהרסו לגמרי
כשהתעוררתי בבית החולים, עוצמת הכאב הייתה מעבר למה שהייתי
מסוגלת להכיל.
“ויולט!”
אני מתרחקת מג’ק, מתעלמת מהבעתו הפגועה ומסתובבת אל החברים
האחרים שלי. מחצית מנבחרת הריקוד כאן, וכולם מצטופפים סביבי. מישהי
מושכת בחולצה שלי, שמוכתמת בקפה, ומישהי אחרת ממהרת קדימה כדי
לנקות את הקפה שנשפך על הרצפה. מרוב ההלם שלי מג’ק שכחתי מזה.
“מזל שהקפה לא היה חם.” וילו דוחפת אותי.
“המזל ואני לא מדברים.”
וילו ביקרה אותי בבית החולים בכל יום ויום. היא עזרה לי לשמור על
השפיות ועדכנה אותי בכל הרכילות. היא היחידה שיודעת מה עברתי,
ואני רוצה שזה יישאר ככה. אני לא נוהגת לשתף אחרים בבעיות שלי —
או בסיוטים החדשים שנכנסו לחיי. אורות גבוהים רודפים אותי, רעש של
מתכת שנמעכת ועצמות מתפרקות.
היא מגלגלת עיניים בתגובה להערה שלי על המזל. “את צריכה להחליף
בגדים. אנחנו יוצאות לבלות.”
אוי לא. האינסטינקט הראשון שלי הוא לסרב, אבל בכנות? אשמח
להיאחז בנורמליות כלשהי. הפסיכולוגית שלי אמרה משהו על חזרה
לשגרה. טוב, בשנתיים האחרונות יצאתי עם הבנות בימי שישי בערב. אין

דבר יותר נורמלי מזה.
למען האמת, אני מצפה לזה.
וילו מובילה את הדרך לחדר השינה שלא הייתי בו מאז… אותו יום.
היא זזה הצידה ונותנת לי את הכבוד. פתיחת הדלת היא כמו פתיחה של
קפסולת זמן.
פאקינג ממוֹ טטת.
היא עומדת מאחוריי, ידה מונחת על כתפי, ואני בוהה סביבי בשאריות
של האדם שהייתי פעם. אם לא הייתי מודעת לשינוי הגדול שעברתי בששת
החודשים האחרונים, אני בהחלט מודעת עכשיו. נפשית, פיזית.
הבגדים שהשארתי על הרצפה עדיין שם. הכיסא שלי נמשך לאחור
ומכוסה בעוד בגדים. ערמה של ספרים שתכננתי לקרוא במהלך הקיץ
עומדת במרכז השולחן. המיטה שלי מסודרת.
“השארתי את הדלת פתוחה לפעמים,” אומרת וילו. “בעיקר בשבוע
האחרון. אז לא אמור להיות כאן ריח מעופש מדי… אה, והחלפתי את
המצעים שלך. בבקשה.”
אני מחייכת. “תודה.”
המזוודה שגררתי פנימה מוקדם יותר היום נמצאת עכשיו למרגלות
המיטה שלי — כנראה באדיבות וילו.
אני נכנסת וניגשת ישירות לקיר התמונות. תחרויות של נבחרת הריקוד,
סלפי עם הבנות, תמונות של ג’ק ושלי כמעט בכל אירוע שאפשר לחשוב
עליו — הופעות, משחקי פוטבול, מסיבות חוף ובית, ומדורות על האגם.
“את יודעת שאני אוהבת הפתעות. אז תודה על זה.”
וילו מגחכת. הכרנו בתיכון, ועברנו הרבה דברים יחד. ראינו זו את זו
בזמנים הטובים ביותר… והרעים ביותר שלנו. אין ספק.
“הנבחרת רצתה להיות כאן כשתחזרי.” היא מחייכת. “טוב, רובן.”
וילו ואני מעולם לא התחברנו לכמה מהבנות מנבחרת הריקוד. הן
חושבות שהשמש זורחת להן מהתחת, אז למה שנהיה חברות שלהן? אכפת

להן רק לרדוף אחרי כל קבוצה שהצליחה. פוטבול, הוקי, לקרוס.
משעמם.
אני ניגשת לארון שלי. “ג’ק ואני נפרדנו.”
“אני יודעת.”
“ברור שאת יודעת,” אני רוטנת. “ובכל זאת, הזמנת אותו.” אני פותחת
את הארון ועוברת בין הבגדים. ירדתי במשקל בזמן שלא הייתי כאן, בעיקר
מסת שריר. הגוף שלי רך במקומות שבהם הייתי חזקה פעם. הפיזיותרפיה
שיפרה את המצב, אבל לא מספיק. לא מספיק כדי להחזיר את השרירים
שהיו לי קודם.
“הוא התחנן. וג’ק בהחלט נראה חמוד כשהוא על הברכיים…”
אני נועצת בה מבט. “ברצינות?”
היא מושכת בכתפיה, עדיין מחייכת. “אני חושבת שהוא התגעגע
אלייך. הוא אמר שאת אוהבת להתבודד כשאת בלחץ, וזה נכון. את לא
יכולה להכחיש את זה. אנחנו רק מנסים למנוע מזה לקרות, זה הכול.”
לעזאזל. אני לא יכולה להסביר את הכיווץ בחזה שלי, אבל אני צריכה
להסביר לה את זה. “הוא התגעגע לגרסה התוססת שלי מנבחרת הריקוד.
אני קצת יותר…” אני נאבקת למצוא את המילים הנכונות, ולבסוף מסתפקת
במילה, “אפורה.”
“אז ויולט עברה לצד האפל? טוב, כדי להמשיך עם קו החשיבה הזה, מה
דעתך על זה?” היא מוציאה שמלת פייטים שחורה.
לבשתי אותה רק כמה פעמים. היא קצרה וסקסית, ומייד טעם מר
ממלא את פי. אני בולעת רוק.
“לא.” הקול שלי תקיף.
היא מרימה גבה. “זה כי…”
“אני לא מתכוונת להראות את הרגל שלי כבר ביום הראשון. או אי
פעם.” הרגל שלי. אני באמת לא רוצה לדבר על הרגל שלי. “הימים של
מכנסיים קצרים וחצאיות נגמרו.”

אני מתפשרת ובוחרת במכנסי עור שחורים וסוודר ורוד. שלג מכסה
בחוץ את הקרקע, ואני לא רוצה לקפוא למוות כשנצא.
וילו סוגרת את הדלת שלי, נשענת עליה ומעדכנת אותי בדרמה
האחרונה בזמן שאני מחליפה בגדים. היא לא נרתעת כשאני פושטת
את המכנסיים וחושפת את הצלקת העבה בחלק התחתון של הרגל שלי.
המנתחים עשו כמיטב יכולתם, אבל הם נאלצו לחתוך אותי. עצמות
השוקה והשוק נשברו, עד שכמעט נחצו לגמרי.
הרגל שלי ספגה את הפגיעה הישירה של התאונה.
היה לי מזל שהרופאים לא נאלצו להשתמש בעזרים חיצוניים כדי לחבר
את העצמות ולשחזר אותן. אחרי הניתוח עברתי טיפולי פיזיותרפיה בבית
החולים, ואחר כך נעזרתי בקביים במשך שבועות בזמן שהרגל החלימה, עם
הוראות קפדניות לא לדרוך עליה. לאחר מכן, עברתי טיפולי פיזיותרפיה
נוספים כדי לעזור לשרירים שלי להתרגל להליכה, לכפיפה… לתפקוד.
הנהלת קולג׳ קראון פוינט אישרה לי לצאת לחופשת מחלה למשך
סמסטר הסתיו. וכדי לסיים את הלימודים בזמן, איאלץ להוסיף קורס
למערכת השעות שלי בסמסטר הזה ובשני הסמסטרים בשנה הבאה.
זאת נקודת האור היחידה בכל העניין.
“את נראית טוב,” אומרת וילו ומושיטה לי אודם.
אני מפזרת את השיער הבלונדיני הגלי שלי, מסרקת אותו באצבעותיי
ומורחת את השפתון האדום־כהה על שפתיי. הוא נועז יותר ממה שהייתי
בוחרת בדרך כלל, אבל אני סומכת על שיקול הדעת של החברה הטובה שלי.
הצבע גורם לסוודר הוורוד שלי להיראות קצת יותר מגניב.
כנראה.
אולי זאת רק התקווה שלי.
וילו משלבת את הזרוע שלה בזרועי. בסלון, החברים שלנו מפוזרים על
הספות ועל הרצפה. עכשיו, כשאני מסתכלת עליהם מקרוב, נראה שהם
מוכנים לצאת. איפור מושלם, בגדים יפים. שמלות, מגפיים עם עקבים.

“לאן אנחנו הולכים?” אני שואלת.
“הייבן. יש משחק הערב, אבל זה בסדר אם נגיע לשם לפני שהוא
יסתיים. שנזמין מונית או שאת יכולה ללכת ברגל?”
הייבן הוא בר מקומי שכמעט תמיד מוצף בסטודנטים של קראון פוינט.
“אני יכולה ללכת.” אשלם על זה מחר, אבל הדם שלי קופא מהמחשבה
להיכנס למכונית. הדרך לכאן במושב הנוסע במכונית של אימא הייתה
מאבק. שתיקה מתוחה עמדה בינינו. הרגל שלי קפצה לאורך כל הנסיעה,
עד שעצרנו הבוקר מול בניין הדירות שלי.
מאז, הלכתי לקמפוס כדי להירשם לשיעורים ולאשר את הסיוע הכלכלי
שאני זכאית לו, הגשתי מועמדות לשלוש משרות ליד הקולג׳, ופינקתי את
עצמי בקפה. פספסתי את וילו כשהבאתי לכאן את הדברים שלי קודם לכן,
ובהחלט לא העזתי לשוטט בדירה שלנו. לא רציתי שהזיכרונות יציפו אותי
בשלב מוקדם כל כך.
הרגל שלי כבר כואבת, אבל אני מתעלמת ממנה. סמסטר האביב מתחיל
ביום שני, ולכן אנצל את סוף השבוע כדי לנוח ולהתאושש.
זאת חוויית הקולג’ שלי.
אז לא, אני לא נכנסת למכונית. במקום זה אני מחייכת לחברים שלי
ומשקרת, “זה אימון טוב.”
וילו מגחכת. “מה שתגידי, וונדר וומן.”
תשעת החברים שלי ואני מתעטפים בגלל מזג האוויר — למרות השלג,
הוא עדיין די בסדר — והולכים את המרחק הקצר לבר שליד הקמפוס. זהו
מקום בילוי רגיל ולא קפדן במיוחד לגבי בדיקת תעודות זהות, והערב
מגישים כאן מרגריטה בחמישה דולרים וזה בדרך כלל מושך הרבה אנשים.
סביב הבר בצורת אליפסה במרכז עומדים מיליון כיסאות גבוהים.
טלוויזיות מותקנות כמעט על כל קיר ומשדרות את המשחק. אין כאן
מושב גרוע. ואחרי שהמשחק של קראון פוינט מסתיים — במיוחד כשאנחנו
מנצחים — אין מצב למצוא מקום לשבת.

שקלתי להגיש מועמדות לעבודה, אבל אני לא חושבת שאוכל לעשות
את זה. זאת אומרת, לתת שירות לחברים שלי. גם אם הם נותנים טיפים
טובים, חלק מהסטודנטים מתנהגים מוזר כשהם שיכורים.
כשאנחנו מגיעים, המקום יחסית שקט. אנחנו רוקעים ברגליים בחדר
הכניסה הקטן כדי לנער את השלג והמלח. אני נושפת לתוך הידיים שלי
וצוחקת על כמה שאנחנו מגוחכים. האחרים מנידים בראשם וצוחקים איתי.
כן, האשמה הקלילה מונחת על הכתפיים שלי. חשבתי שמזג האוויר בסדר,
אבל זה היה לפני שהשמש שקעה ועכשיו קפוא בחוץ.
אנחנו מתמקמים בתא בצורת פרסה ומצטופפים יחד. אני מתיישבת
בקצה השני של השולחן מול ג’ק — למרבה המזל — וליד וילו. בצד השני שלי
יושבת ג’ס, שהצטרפה לנבחרת הריקוד בשנה שעברה.
“פאריס שלחה הודעה הרגע,” אומרת אמנדה ומקישה על הטלפון
שלה. היא מרימה את המבט ורוכנת קדימה. “היא אומרת שחברי הקבוצה
בדרך לכאן.”
וילו מגלגלת עיניים. “המקום יהיה מוצף בגרופיות תוך דקות.”
“קבוצת הוקי?” אני מוודאת. נדמה כאילו איבדתי את תחושת הזמן שלי
מאז ההיעדרות שלי. כולם המשיכו הלאה חוץ ממני.
עונת ההוקי מתחילה מתישהו באוקטובר, וממשיכה במהלך החורף ועד
האביב — במיוחד אם הקבוצה ברצף ניצחונות ומגיעים לטורניר הלאומי.
אנחנו לא הולכים הרבה למשחקי ההוקי כי הם בדרך כלל מתנגשים עם
תחרויות קבוצת הריקוד או משחקי הכדורסל. אם יש משהו אחד שקולג׳
קראון פוינט מצטיין בו, אלה קבוצות הספורט.
“יש כוכב חדש בקבוצה,” אומרת אמנדה ומסמיקה. “הפסדנו רק במשחק
אחד. חלק מהבנות אפילו פתחו עצומה להזיז את האימון שלנו בימי שישי
כדי שיוכלו ללכת למשחקי הבית. הן כנראה ישיגו את מה שהן רוצות.”
הגבות שלי מתרוממות. גרופיות — הבנות שמתעלפות על שחקני
ההוקי — או לא, אני בספק אם המאמנת שלנו הייתה נותנת לזה אישור.

אולי אם מספיק מהן היו מוחות…
“יש שמועות שהקבוצה נבחרה להשתתף בטורניר הלאומי,” מוסיף ג’ק.
“כולם מדברים על זה. הם רק צריכים לנצח בעוד כמה משחקים.”
קראון פוינט לא זכתה בתואר כבר כמעט עשור — לא בהוקי, בכל מקרה.
הקבוצה של ג’ק הגיעה לאצטדיון רוז בול בשנה שעברה, אבל הפסידה
בשער שדה. השנה הם אפילו לא הגיעו לפלייאוף.
זה נושא כואב.
“טוב, בואו נשתכר לפני שהשחקנים יגיעו ויאמללו את כולנו,” אומרת
וילו. היא מסמנת למלצרית ומזמינה לנו סיבוב שוטים של טקילה.
כן, אני בהחלט אשלם על זה מחר.
ובכל זאת, נחמד לחזור. השיחה עוברת מהוקי לדרמות בנבחרת הריקוד,
ואני מחייכת ומושכת בחוטים של הסוודר שלי בעודי מקשיבה. אני מכירה
את רוב השמות, אבל מדי פעם מעיפה מבט שואל לעבר וילו. היא שמחה
לספק את ההקשר — סטודנטית מהשנה הראשונה, העברה חדשה, מישהי
מבוגרת יותר שסוף־סוף הצליחה לעבור את המבחנים.
אנחנו מקבלים את הטקילה שלנו, פרוסות לימון ומלחיות ומעבירים
אותן בינינו. אני מלקקת את גב כף ידי, מפזרת עליו את המלח ומחזיקה את
הלימון ואת הכוס שלי עד שכולם מוכנים.
“לחזרה של ויולט,” אומרת וילו.
כולם מרימים את הכוסות יחד באמצע השולחן. אנחנו מלקקים את
המלח בו־זמנית, מטיחים את הכוסות על השולחן ושותים את הטקילה.
הטעם המוכר שלה צורב במורד גרוני. אני נוגסת בלימון, וטעם ההדר
מתפוצץ על הלשון שלי. הוא מתערבב עם הטקילה והופך אותה למהנה.
“אף פעם לא יימאס לי מזה,” אני מצחקקת ונשענת על וילו.
היא מחבקת אותי. “התגעגעתי אלייך.”
“גם אני התגעגעתי אלייך.”
“יופי. עוד סיבוב!” היא יוצאת מהתא ודופקת על השולחן. “אני אשלם

הפעם, ואחר כך יגיע תורכם.”
ג’ק תופס את מקומה של וילו לידי. הוא מניח את זרועו על כתפיי
ומושך אותי אליו. החום שלו מוכר. משקל זרועו מנחם. “אמרתי לך
שהתגעגעתי אלייך?”
“פעם או פעמיים.” אני מגלגלת עיניים, אבל לא מתרחקת ממנו. אני
אמורה להתרחק, כי ההתנהגות שלי כלפיו בששת החודשים האחרונים
הייתה לא פחות מזוועתית, ולכן אני לא יודעת למה עדיין אכפת לו.
לא יכולתי להרשות לו לראות אותי. לא כמו שהייתי… וכמו שאני
כנראה אמשיך להיות. לא שיקרתי כשאמרתי לווילו שהשתניתי. אני
מרגישה כמו גרסה מכוערת יותר של עצמי. לא נחמדה, לא תוססת, לא
אופטימית. קודרת יותר. משהו נשבר בתוכי אחרי התאונה.
נבחרת הריקוד הייתה רק תחביב. דרך להישאר בכושר ולהכיר חברים.
וילו הייתה זאת שהתחננה בפניי שאיבחן איתה בשנה הראשונה שלנו. היא
אוהבת לרקוד, בדיוק כמוני, אבל פחדה לעשות את הדבר הגדול והאמיץ
בעצמה. הלכתי, אבל לא ציפיתי לאהוב את זה. התשוקה האמיתית שלי
הייתה גדולה יותר מזה. עמוקה יותר מזה.
בלט.
כואב לי הלב רק מלחשוב על זה.
לא היה צריך להיות מקום בחיי לנבחרת הריקוד, או לחברים. לא
כשאימא שלי תכננה את לוח הזמנים שלי כמו כוריאוגרפיה מסובכת,
בשילוב פגישות, אימונים וחזרות.
מערכת השעות שלי בקולג’ סבבה סביב אימוני ריקוד בני חמש שעות,
ואשקר אם אומר שאני לא נהנית מכל שנייה. הימים הארוכים, השרירים
הכואבים, וההקלה כשסוף־סוף צלחתי חלק בכוריאוגרפיה.
נבחרת הריקוד הייתה סיכון לקריירה שלי, אבל התעקשתי להמשיך עם
הלימודים בקולג’. פספסתי יותר מכמה ימי נבחרת בגלל הבלט, והמאמנת
קיבלה את זה מההתחלה. מכל השאר היא דרשה נוכחות מושלמת. הייתה לי

מיומנות. היה לי כישרון, תנועה טבעית שהמורה שלי לבלט תמיד שיבחה
אותי עליה. החן הטבעי והאינטואיציה מעבר לאימונים. הסגנון השונה של
נבחרת הריקוד נתן לנפש שלי הפסקה, אבל אתגר את גופי.
ְ עם הבלט הגעתי להישגים. תחילה כמופע יחיד בהפקות של החברה,
ואחר כך כרקדנית ראשית, אחת המובילות. חלמתי על הופעות גדולות
יותר, על חברות והפקות גדולות יותר, אחרי שאסיים את הלימודים בקראון
פוינט. מפצח האגוזים או היפהפייה הנרדמת בניו־יורק או בסן פרנסיסקו —
מהתפקידים העיקריים בתעשייה שמביאים בלרינה לתהילתה.
החלום הזה התנפץ עם העצמות ברגל שלי.
וילו חוזרת עם מגש, והגבה שלה מתרוממת כשהיא רואה את התנוחה
שבה ג’ק ואני נמצאים. הוא רק מחייך לעברה, מרים את אחת הכוסות
מהמגש ומניח אותה מולי.
“הם כאן,” אומרת אמנדה, קולה גבוה.
אני מעיפה מבט סביב. הבר התמלא, נכון, אבל עכשיו הרעש גובר.
אנרגיה חדשה זורמת בחדר. הבטן שלי מתכווצת משום מה. אני לא יכולה
להסביר את התחושה. כמו ציפייה, אבל גרוע יותר.
אני מופתעת מהעובדה שאני מזהה את שני הבחורים הראשונים
שנכנסים לבר. נוקס ואייטשו הוא אגדה, אפילו בקולג’ כמו קראון פוינט
שבדרך כלל לא זוכה להכרה לאומית. הוא מלווה על ידי מיילס, השוער של
הקבוצה. לא מפתיע. הם אחים, ובלתי נפרדים.
נוקס הוא סטודנט בשנה השלישית, כמוני וכמו וילו, ומיילס בשנה
השנייה, עומד בציפיות שהציב אחיו. כשהקמפוס בגודל בינוני, כולם
מכירים זה את זה, וכשאתה עוסק בספורט? אתה בהחלט מוכר.
שחקנים נוספים נכנסים אחריהם, ואני מבחינה בחטף בשחקן הגנה אחר.
“ויולט,” אומר ג’ק באוזני. “את בסדר?”
אני מעיפה מבט לעברו, והפנים שלי מתחממות. “בסדר גמור.”
הביטחון העצמי שלי חטף מכה כשהחמצתי סמסטר, וזאת הסיבה

שהלחיים שלי עדיין בוערות כשכמה בחורות ניגשות אלינו. כמה מהן
מחייכות אל ג’ק ומברכות אותו על עונה טובה — כאילו זאת הפעם הראשונה
שהן מדברות איתו זה חודשים — אבל רובן מברכות אותי על חזרתי. למען
האמת, אני מופתעת מתשומת הלב שמופנית אלינו. מופנית אליי.
וילו דוחפת את רגלי מתחת לשולחן. “רואה? הן התגעגעו אלייך.”
ג’ס צוחקת. “כן, נבחרת הריקוד הייתה מבאסת בלעדייך. זאת אומרת,
הסתדרנו, אבל התגעגענו לאנרגיה החיובית שאת תמיד מביאה איתך.
אנחנו כל כך שמחות שחזרת.”
גופי נדרך מייד. החיוך של וילו נעלם. אני מפנה את מבטי אליה, אבל
היא לא מביטה בעיניי. נראה שלא היה לה אומץ לספר להן — אני מבינה
אותה, אף אחד לא רוצה שליח של חדשות רעות. המאמנת יודעת, אבל
קשה לי להאמין שהן פגשו אותה מאז השיחה שלנו עם הרופאים שלי
לפני שבועיים.
בקצרה?
אומנם העצמות שלי החלימו — טכנית, הן עדיין מחלימות, והרצועות
והגידים מתחזקים מיום ליום — אבל העצבים שלי לא. לאורך ששת
החודשים האחרונים חוויתי כאב משתק שמגיע משום מקום, שלא לדבר
על השרירים שלי שנחלשו.
לעולם לא אהיה שוב בנבחרת הריקוד. לעולם לא אהיה בלרינה.
להתראות, חלומות.
“ויולט?” ג’ס רוכנת לעברי. “מה קרה?”
פתאום אני קולטת שדמעה זולגת על הלחי שלי, ואני מוחה אותה
במהירות ונושמת נשימה עמוקה. “מצטערת, בנות. לא התכוונתי…” אני
מצביעה על פניי. “אני לא יכולה לחזור לנבחרת. הוראת הרופא.”
“אבל, המאמנת —”
“דיברה עם הרופאים שלי והסכימה,” אני מסיימת בשקט.
המבטים שלהן כבדים. עצובים.

אני מנידה בראשי ומכריחה את עצמי לחייך. “זה בסדר. אני אעודד
אתכן מהצד. אוקיי?”
אמנדה מזעיפה פנים, ואז מרימה את מבטה ושותה את הטקילה שלה.
“הם באים לכאן.”
אני מנסה לרסן את הרגשות שלי, וזה לא קל כשאני פתאום מרגישה
שאכזבתי את כולם… שוב. עיניי בוהות בשולחן עד שהן מתחילות לשרוף.
“היי, סטיל,” אומרת אמנדה בהתלהבות. היא באמצע השולחן, רוצה
להיות במרכז תשומת הלב. הלחיים שלה סמוקות מהטקילה, והחיוך
שלה גדל.
“אמנדה,” הוא אומר, ולאחר מכן פונה לג’ק, “היי, אחי. פגשת את החלוץ
ִ השמאלי החדש שלנו?” הוא וג’ק מחליפים כּ יפים ומשיקים אגרופים.
אני מרימה את הראש ורואה שסטיל לא לבד. הדם אוזל מהפנים שלי.
הוא עומד ליד סטיל, נראה כאילו… כלום לא קרה מעולם? בלתי אפשרי.
הבחור שהתנגש במכונית שלי והרס את חיי.
גרייסון דוורו.