פרק 1
אני מרגישה שהגרון שלי הוא כמו נייר זכוכית, אבל זה עוד כלום בהשוואה לכאב העמום שמציף אותי.
המחשבה מטלטלת את גופי כשאני פוקחת עיניים.
תקרה לבנה ותאורת פלואורסנט מסנוורת מקדמות את פניי.
איפה אני? איפה הם?
רק אז אני מבינה שמישהו אוחז בידי… בערך.
אימא?
בלבול מציף אותי כשאני רואה בחורה בעלת שיער חום ארוך ומשקפיים מורחת על ציפורניי לק בצבע ורוד בהיר.
עיניה החומות והלבביות נפערות, והיא מזנקת במהירות עד שבקבוק הלק נופל לה. "אלוהים. את… שיט. את ערה."
אני לא יודעת מי היא, אבל היא נשמעת נלהבת מאוד לראות אותי.
היא גם ממש נמוכה יחסית לאדם מבוגר. גבוהה ממני בסנטימטרים ספורים בלבד.
אני מתבוננת לאיטי בסביבותיי ומבינה שאני כנראה בבית החולים.
"את אחות?" אני שואלת, קולי נשמע עמוק וצרוד יותר מכפי שזכרתי.
היא ממצמצת. "אני סויי… את יודעת מה? תני לי לקרוא לאחות." בידיים רועדות היא מוציאה את הטלפון הנייד שלה. "אמרתי לאחים שלך ללכת לאכול צהריים בקפטריה, אלך להגיד להם לחזור לכאן מהר." היא לא עוצרת לנשום ויוצאת מהחדר. "אל תזוזי. אני כבר חוזרת, אוקיי?"
לא שאני יכולה ללכת לאנשהו גם אם הייתי רוצה.
עם כל האינפוזיות, הצינורות והמכונות והכאב… וואו.
היד שלי נראית שונה. לא רק בגלל הלק שהאחות המוזרה מרחה לי, אלא שהיא גדולה מכפי שזכרתי והציפורניים שלי ארוכות.
אני מרכינה את ראשי. שאני אמות.
אימא אמרה לי שיצמחו לי כאלה רק בעוד ארבע שנים.
"היי, חמודה," אישה במדי אחות אומרת כשהיא נכנסת לחדר. "קוראים לי…"
לפני שהיא מספיקה להשלים את המשפט, גבר בחלוק מעבדה חולף על פניה. "אני ד"ר ג'ונס."
זו ההקדמה היחידה שאני זוכה לה, לפני שהוא ניגש למיטה שלי ומאיר בפנס לתוך עיניי. אאוץ'.
הוא מצביע אליי. "תעקבי אחרי האצבע שלי."
"איפה אימא שלי ואחי?"
הוא מניח סטטוסקופ על החזה שלי ומקמט את מצחו. "איך קוראים לך?"
הוא לא אמור לדעת את זה?
"ביאנקה."
"שם משפחה?"
ברצינות? "קובינגטון. ק־ו־ב־י…"
"מתי נולדת?"
"אחד ביולי."
"באיזו שנה?"
"אלפיים ושתיים."
"מצוין." גבותיו מתחברות בדאגה. "את יודעת מה התאריך היום?"
אין לי מושג. "לא…"
"ביאנקה!" גבר כלשהו נובח כשהוא שועט לתוך החדר.
הוא גבוה ושזוף עור עם שיער כהה, עיניו חומות כמו עיניי, אלא שיש לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים כאילו לא ישן שבועות שלמים.
יש לו גם המון קעקועים.
אני נרעדת בתוכי. הוא די מפחיד.
"אלוהים, את ערה," אומר גבר נוסף מאחוריו, לפני ששניהם מקיפים את מיטתי כמו צמד שומרים חמושים.
הבחור השני גבוה גם הוא, שערו שחור וקצר. ובניגוד לבחור השני, עורו בהיר ועיניו ירוקות. כמו עיניו של אבא.
משום מה, אני מרגישה שאני אמורה להכיר אותם אבל זה לא הגיוני כי לא ראיתי אותם מעולם.
"איך את מרגישה?" שואל אחד מהם.
כאילו אני ביקום מקביל. "אני…"
לפני שאני מספיקה לענות, האחות הנמוכה והמוזרה מקודם נכנסת.
"האחים שלי בדרך?"
היא בולעת את הרוק. "כן."
אני מקווה שהם יגיעו בקרוב.
עיניי מרצדות בין שני הבחורים. הם נראים מבולבלים לא פחות ממני.
"מה נסגר איתה?" נובח הבחור המפחיד.
וואו. למה להיות גס רוח?
אני מסבה את תשומת ליבי אל הרופא כי אני צריכה לקבל תשובות. "איפה אימ…"
"ביאנקה!" קורא קול שאני מזהה.
אני נושמת בהקלה כשאני מתבוננת באיש. סוף־סוף פרצוף מוכר.
"אבא," אני משתנקת.
הכול מבלבל כל כך. אני לא יודעת מה קורה או איפה אימא וליאם.
אבא שלי ממהר לעטוף אותי בזרועותיו. הוא מחבק אותי חזק עד כאב, אבל לא אכפת לי. הוא האדם היחיד בחדר שאני מזהה ואני נאחזת בו כאילו הוא מציל את חיי.
"אני מפחדת."
בזווית העין אני רואה את שני הגברים מחליפים מבט.
מסיבות שאינן ברורות לי, נדמה שמשהו מעציב אותם.
"הכול יהיה בסדר, מתוקה," מבטיח לי אבא. "אלוהים, כמה אני שמח שאת בסדר."
"איפה אימא?" אני שואלת. "היא בסדר? מה עם לי…"
"אימא?" קורא אחד הבחורים. "ביאנקה, אימא…"
"כולם החוצה," מורה הרופא.
אני מנסה לרדת מהמיטה, אבל כאב חד מתפשט בצד גופי.
"לא את," הרופא מצביע אל האישה במדים. "האחות דון עדיין לא בדקה את המדדים שלך."
בתזמון מושלם האחות ניגשת למיטתי.
"היי, מתוקה. מה שלומך? אפשר להביא לך משהו?"
אני נזכרת בתחושת המדבר הצחיח בגרוני ואומרת, "אפשר מים?"
"ברור." היא מוציאה מדחום. "אני רק צריכה למדוד לך חום קודם, בסדר?"
אני לא ממש בעמדה לסרב.
אחרי שהיא מודדת לי חום ועוד כמה מדדים נוסף לבדיקת צינורית העירוי, היא מושיטה לי כוס מים קטנה.
המים משפרים את הרגשתי, עד שאני שומעת אנשים מתווכחים מחוץ לדלת החדר שלי.
"הכול בסדר? אני בצרות?"
האחות מחייכת אליי כדי להרגיע אותי. "ברור שלא, מתוקה."
אני לוגמת שוב מהמים. "למה כואב לי כשאני זזה?" קמט נוצר במצחה.
"שברת את האגן." אימא'לה.
"אה."
היא מסדרת את הכרית תחתיי. "החדשות הטובות הן שאת מחלימה נהדר וכל עוד זה יימשך, את אמורה להתחיל פיזיותרפיה בעוד כמה שבועות."
הכול טוב ויפה אבל מדאיגים אותי עניינים דחופים יותר.
אני מכחכחת בגרוני ושואלת את השאלה שנדמה שאיש אינו עונה עליה. "את יודעת איפה אימא שלי ואחי? הם היו איתי במכונית כש…" אני עוצרת את דבריי לפני שאני מספיקה להשלים את המשפט. "הם בסדר?"
היא טופחת על ידי. "אצא לשם ואדבר עם הרופא. כואב לך כרגע? אפשר להביא לך משהו? מיץ? אולי מרק?"
אני מנענעת את ראשי. הדבר היחיד שאני רוצה הוא תשובה לשאלתי אבל היא יוצאת מהחדר.
כעבור כמה רגעים, הרופא, אבא שלי ושני הבחורים שאני לא מכירה חוזרים פנימה, והפעם מצטרפת אליהם מישהי חדשה.
בחורה רזה עם שיער בלונדיני מעוטר בפסים כחולים ועם עיניים כחולות.
היא אוחזת בידו של הבחור המפחיד ומלטפת את גבו, מנחמת אותו.
למה?
אני מביטה באבא שלי. "מה קורה?"
הוא מתחיל לדבר וד"ר ג'ונס קוטע אותו.
"לפני שנגיע לעניין הזה, אני צריך לשאול אותך כמה שאלות, בסדר?"
שוב, לא נראה לי שאני בעמדה לסרב.
"כדור, עץ וציפור," אומר ד"ר ג'ונס כשהוא מביט בשעונו. "אני רוצה שתזכרי את המילים האלה."
מוזר. "אוקיי."
הוא מקליד משהו בטאבלט שלו. "ביאנקה, תוכלי להגיד לי איפה את?"
אני מביטה סביבי. "בית חולים. נראה לי."
"יפה מאוד," הוא מצביע על אבא שלי. "ומי האיש שלידי?"
שאלה קלה. "אבא שלי."
הוא ממשיך להקליד בטאבלט. "מי הם שני הגברים הנוספים בחדר?"
"אין לי מושג." אני מביטה בהם בחשש. "אני אמורה לדעת?"
הבחור המפחיד מתכווץ והבחורה מנשקת את כתפו.
דקירת אשמה ננעצת בי. כולם נראים עצובים כל כך.
"ס…סליחה."
"אין לך על מה לבקש סליחה," מרגיע אותי ד"ר ג'ונס.
עיניו של אבא מביטות אליי. "לא עשית שום דבר רע, חמודה."
נכון אבל…
בהלה עולה בגרוני.
גם אימא לא עשתה שום דבר רע. היא לא התנהגה כהרגלה.
היא אוהבת אותנו. היא לעולם לא הייתה פוגעת בנו בכוונה.
עוד מחשבה מזוויעה תוקפת אותי.
האם לקחו אותה למקום שבו לא אוכל לראות אותה שוב?
החדר מתחיל להסתחרר וכוס המים מחליקה מידי.
"איפה אימא שלי?"
אני צריכה לראות אותה, לדעת שהיא בסדר.
הבחור המפחיד צועד קדימה, אלא שהוא לא נראה מפחיד כל כך עכשיו. הוא נראה מבועת כמוני למרות המילים הבאות שיוצאות מפיו.
"הכול יהיה בסדר."
הבחור השני עם העיניים הירוקות החודרות ניגש לצד השני של המיטה. "אנחנו איתך."
אני לא מבינה כלום. "מי אתם?"
הבחור העצבני מתחיל לדבר, אבל ד"ר ג'ונס מרים יד ועוצר אותו.
"ביאנקה, תוכלי להגיד לי בת כמה את?"
"שמונה…" אני מתחילה לענות עד שאני שוב משפילה מבט. אין לי גוף של ילדה בת שמונה. אני לא ממש מרגישה כמו ילדה בגיל הזה, מה שזה לא אומר. "נראה לי? אני כבר לא בטוחה."
ד"ר ג'ונס מרים את עיניו מהטאבלט. "את זוכרת את המילים שביקשתי ממך לזכור קודם?"
אני סוקרת את מחשבותיי. "עץ, כדור וציפור."
הוא מחייך. "מצוין." הוא מביט באבי. "אני רוצה לערוך עוד כמה בדיקות אבל נראה שזיכרונה לטווח הקצר לא נפגע."
"זיכרון לטווח קצר?" אני שואלת, לא מבינה.
"זה טוב, לא?" שואל הבחור המפחיד.
הרופא מהנהן לפני שהוא מביט אליי שוב. "את זוכרת משהו מהתאונה?"
אני מנענעת את ראשי ושותקת, לא רוצה שאימא תסתבך בצרות.
זה לא קרה באשמתה.
אבא מקמט את מצחו. "כלום?"
"למה אף אחד לא אומר לי איפה אימא?" אני מעבירה את מבטי בין שני הבחורים שעומדים משני עברי המיטה שלי. "ומי הם? למה הם כאן? מה הם רוצים ממני?"
"אנחנו האחים שלך," נובח הבחור שדומה לאבא שלי.
"קול," האחות הנמוכה מקודם מסננת, "תירגע, לפני שתפחיד אותה."
מאוחר מדי.
"אתם לא האחים שלי."
הבחור המפחיד מנסה להושיט לי יד אבל אני מתרחקת.
"ביאנקה, אני יודע שזה מבלבל ואני יודע שאת פוחדת, אבל זו האמת." עיניו החומות מתרככות מעט. "אני ג'ייס."
"ואני קול," מכריז הבחור השני.
לא. ג'ייס וקול לא מבוגרים כל כך.
"זה לא הגיוני. ג'ייס בן אחת־עשרה וקול בן עשר… וגם ליאם." דמעות עולות בעיניי. אני צריכה לראות את ליאם. הוא לעולם לא ישקר לי. "אני מכירה את האחים שלי!" אני צועקת והתסכול עולה בגרוני. "אתם לא האחים שלי!" ראייתי מיטשטשת כשאני מביטה אל אבא. "תביא את האחים האמיתיים שלי ואת אימא."
ד"ר ג'ונס מוחא כף. "אוקיי, לדעתי זה מספיק בינתיים. כולם צריכים לתת לה מרחב וזמן כדי לעכל." הוא מתחיל להוציא אותם מהחדר. "אני צריך לערוך עוד בדיקות. אם ביאנקה תסכים, תוכלו לבוא לבקר אותה אחר כך."
"אני לא הולך," מתעקש אבא שלי. "היא מבולבלת וצריכה מישהו…"
"היא צריכה מישהו שהוא לא חצי־אבא," קורא מישהו לפני שהשניים שמתיימרים להיות אחיי חוזרים לחדר.
"כשהיית בת שש, נפלת בפארק השעשועים. פתחת את הסנטר ועשו לך חמישה תפרים," אומר הבחור המפחיד עם הקעקועים. "זה הפחיד את אימא עד מוות. היא בכתה יותר ממך."
אני משפשפת את הצלקת הדהויה מתחת לסנטרי כשהזיכרון מופיע בראשי. "איך אתה…"
"כי את אחותי הקטנה." הוא מושיט לי שוב יד. "הייתי האדם הראשון שהחזיק אותך כשהביאו אותך מבית החולים. הראשון שראה אותך פוסעת את הצעדים הראשונים בסלון ליד האח. אני יודע עלייך כמעט הכול, ביאנקה. כמו למשל, שישנת עם בובת דוב בשם מר זנבי עד גיל שתים־עשרה." הוא מצביע על קול בתסכול ניכר. "או בגיל שבע, קול שיחק בכדור בבית ושבר את האגרטל האהוב על אימא וסיפר לאימא שזו היית את."
זה נכון.
אלוהים, כמה כעסתי עליו.
"וואו, תודה, מניאק," אומר קול ופונה אליי. "בסדר, נכון. האשמתי אותך בשבירת האגרטל," הוא טופח על חזהו, "אבל מי נשא באשמה כשגנבת קרטון גלידה שלם משקית המצרכים של אימא, והקאת על הכלב של גברת גרסייה תוך פחות מחמש דקות?"
"ליאם," ג'ייס ואני אומרים יחד.
הלסת של קול נחשקת. "נכון, אבל אימא ידעה שליאם שונא גלידה ולכן היא לא האמינה לו. היא האשימה אותי."
אני לא יכולה שלא לצחוק. קול התעצבן כשהוא נאלץ לתת לגברת גרסייה את דמי הכיס שלו כדי שתוכל לרחוץ את הכלב ולנקות אותו, אבל אמרתי לו שהוא חייב לי על האגרטל.
אין מצב שהם ידעו את הפרטים האלה אלמלא היו ג'ייס וקול.
אני מביטה בג'ייס שמחייך סוף כל סוף, לא מאמינה שרק עכשיו אני קולטת. "יש לך חיוך כמו של אימא."
אני מביטה בקול. "ואתה נראה כמו אבא."
הוא זוקר את גבותיו. "רק חתיך ממנו, נכון?"
צחוק בוקע ממני שוב כי זה לגמרי משהו שקול היה אומר.
ואז אני מבינה משהו. "רגע… אם אתם גדולים, בת כמה אני?"
הם מחליפים מבט מתוח לפי שג'ייס עונה, "שמונה־עשרה."
אני מרגישה כאילו עשרת אלפים לבנים נופלות עליי לשמע החדשות.
"אני בבית חולים כבר עשר שנים?"
"לא בדיוק," ממלמל קול לפני שג'ייס שולח אליו מבט מזהיר.
"מה?" אני מנסה להתיישב במיטה, אבל הכאב הופך את הפעולה לבלתי אפשרית. "מה זה אומר?"
קול נאנח. "את כאן חודש."
אני מבולבלת עוד יותר.
"איך זה ייתכן? אם אני בת שמונה־עשרה כמו שאתם טוענים, זה אומר שהתאונה קרתה לפני עשור. אבל אם אני כאן רק חודש…" אני עוצרת באמצע המשפט כי יש משהו חשוב הרבה יותר שאני צריכה שיגידו לי. "איפה אימא? איפה ליאם? למה הם לא כאן?
אין מצב שאימא לא תהיה כאן.
ג'ייס לוחץ על ידי. "אני יודע שאת מבולבלת, אבל הכול יהיה בסדר."
"איפה היא?"
נמאס לי שכולם מתעלמים משאלותיי לגביה.
לגביהם.
אני פונה לקול, "איפה…"
"קול, לא," מזהיר ג'ייס.
למה אף אחד לא אומר לי את האמת. "למה…?"
אוי, אלוהים.
הבעת ייאוש עולה על פניהם של ג'ייס ושל קול, והופכת את קרביי.
"מה קרה לה?"
איפה הם מחזיקים אותה?
"אימא…" אומר ג'ייס, קולו נשבר באמצע המשפט.
"התאונה…" אומר קול בלחישה רצוצה. "אימא לא שרדה אותה."
"לא!" אני צורחת ומסרבת להאמין. "אתה משקר!"
היא לא יכולה למות.
היא לא יכולה לעזוב אותי.
"ביאנקה…"
זה הדבר האחרון שאני שומעת לפני שהצער נועץ את מלתעותיו בליבי והכול מחשיך.