ספר מודפס
₪ 104.00 המחיר המקורי היה: ₪ 104.00.₪ 59.00המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.
אהבה אסורה. נסיכה בזהות בדויה. כוכב פוטבול. אויבים לאוהבים. הבדלי מעמדות.
***
הוא הבחור שכל בחורה רוצה לעצמה…
ג'ייס דוסון נמצא במרחק נגיעה מכל מה שחלם להשיג בעשור האחרון. לא רק שלשחק פוטבול בליגת העל היה החלום שלו מילדות, אלא שהתמריץ הכספי הוא משהו שהוא לא יכול לוותר עליו.
אבל התנגשות מקרית עם ויויאן רודס מביאה לתוצאה בלתי צפויה, שגורמת לג'ייס להבין שהוא רוצה משהו מעבר למטרה שאחריה רדף רוב חייו.
…היא הבחורה שהוא לעולם לא יוכל להשיג.
עבור ויויאן רודס, ההזדמנות ללמוד באוניברסיטה מייצגת את הדבר שתמיד חשקה בו יותר מכול: נורמליות. וכעת נותר לה רק סמסטר אחד לפני שתחזור לעתיד שנקבע עבורה מראש.
נוכחותה בקמפוס מתאפשרת רק בזכות סידור מיוחד, שהמרכיב המהותי בו הוא שאף אחד לא יכול לגלות את זהותה האמיתית. התאהבות בקוורטרבק הכוכב היא ממש לא חלק מהתוכנית.
אבל למרות המשיכה שלה ללכת אחרי הלב, היא יודעת שכל עוד תשמור את הרגשות האלה לעצמה הכול יהיה בסדר. כי העתיד הזה שאין באפשרותה לשנות, לא יכול לכלול בשום מצב את ג'ייס דוסון.
***
ארבעה חודשים, שלוש מילים הוא רומן־רומנטי כובש. הבלתי אפשרי הופך לאפשרי כנגד כל הסיכויים וכמו בכל רומן מלכותי, נרצה שהם יהיו יחד עד עצם היום הזה.
שרלוט פרנסוורת לוכדת ברשתה רגעים קסומים של אהבה ושל אושר בכתיבתה המופלאה. עד כה תורגם לעברית וזכה להצלחה רבה ספרה שישה קיצים להתאהב.
פרולוג
כשאנחנו יוצאים מהכנסייה, התשואות מתחילות. אני אוחזת בחוזקה ביד של
אימא שלי, מוצפת באורות המהבהבים ובצלילים הרועשים, מושכת בשולי
שמלת הסאטן שאני לובשת בידי הפנויה ומציצה בשני הגברים הגבוהים בחליפות
שחורות שעומדים לצידנו. בדרך כלל נוכחותם המאיימת מטרידה אותי, אבל
חומת הרעש גורמת לי להכיר תודה במקום.
אבא שלי צועד לפנינו אל המחסום המתכתי לאורך הרחוב הצפוף, לוחץ ידיים
ומעביר מתנות לסוכנים שמלווים אותו. אימא מתחילה לגרור אותי לאורך שביל
האבן אבל מייד נעצרת כדי לדבר עם מישהו. אני לא טורחת להרים את המבט
כדי לראות במי מדובר.
ילד קטן עם שיער בלונדיני שנראה בגילי מושך את תשומת הלב שלי כשהוא
ניגש ואוחז בזהירות זר פרחים קטן. אימא מפסיקה לדבר, והאישה שאיתה
דיברה מתכופפת כדי לדבר עם הילד.
"תן את הפרחים לנסיכה, צ'רלס," היא מעודדת.
הילד מושיט את האגרוף הקטן ומציע לי את הזר. אני לא זזה, לכן אימא לוחצת
את ידי בפקודה שקטה. אני אוחזת בעל כורחי באחד משולי הסרטים המשתרכים
מצידי הקשת המפוארת שמחזיקה את הגבעולים יחד ונותנת לפרחים הססגוניים
להתנדנד על רגלי החשופה. הניחוח הפרחוני שלהם אופף אותי.
"נכון שהם כאלה חמודים?" האישה שואלת את אימא.
אני לא נותנת לה הזדמנות לענות. "אפשר ללכת כבר הביתה, אימא?" אני
שואלת ונימת קולי מתבכיינת מעט. אקבל על כך נזיפה בהמשך, אבל אני להוטה
לעזוב אחרי שנאלצתי לשבת בשקט בשעות האחרונות.
כצפוי, אימא מביטה בי בכעס. "ויויאן, אנחנו בציבור," היא לוחשת.
אני נותנת לתסכול להתפשט על פניי בתגובה.
הבעת הפנים שלה מתרככת. "את מרגישה בסדר?"
"אני עייפה," אני עונה בכנות.
"טוב. אנדרס?" היא קוראת, ואחד הגברים שהולכים בעקבותינו מופיע מייד
לצידה. "הכנס את הנסיכה לרכב," היא מורה לו.
אני נדחפת בין השניים ומובלת לעבר שורה ארוכה של מכוניות שחורות
שחונות לצד הכנסייה. כשאנחנו מגיעים למכונית האמצעית, אנדרס פותח
במהירות את הדלת ומרים אותי אל המושב האחורי. התנועה מזעזעת את
האחיזה הרופפת שלי בזר. במקום להדק את האחיזה, אני מרפה את האצבעות
וצופה בסרט מחליק ונופל אל האדמה החצצית.
אני גולשת על המושב החלק ונרגעת ברגע שהדלת נסגרת מאחוריי, מסתירה
את הפרחים הנטושים ואת הקהל משדה הראייה שלי. אני מתמתחת על העור
הקר ונהנית מהשקט המוחלט אחרי הרעש שבחוץ.
אני משלבת את הידיים מתחת לחזה שלי ומקשיבה לפעימות הלא אחידות
של הלב בזמן שאני מחכה להורים שלי.
1
כשהייתי צעירה יותר, חשבתי שהחיים שלי רגילים, אפילו משעממים. חשבתי
שכולם גרים בארמונות, שיש להם צוות עובדים שמטפל בכל צרכיהם, שהם
לובשים שמלות מפוארות ומגרדות על בסיס קבוע, ושמוחאים להם כפיים בכל
פעם שהם יוצאים מהארמון המדובר או מכל מקום אחר.
קשה לי להגדיר את הרגע המדויק שבו התפיסה הזאת השתנתה. היא התפתחה
בהדרגה כשגדלתי ונחשפתי יותר ויותר למה שיש לעולם החיצון להציע.
זה התחיל במודעות הדרגתית לעובדה שרוב הדברים שנתפסו בעיניי כחיים
נורמליים היו למעשה שמורים ליחידי סגולה, והתגבר בגיל עשר כשסוף־סוף
הבנתי שאף אחד אחר במרצדניה לא חי כמונו.
נולדתי עם מום בלב שדרש ניתוח משקם מספר פעמים במהלך ילדותי. בשל
זרימת הדם הלקויה שלי, ביליתי את רוב שנותיי הראשונות במסדרונות הארמון
מכוסה בכמה שמיכות צמר כדי להרחיק את הקור התמידי. העור הקריר הקנה
לי את הכינוי נסיכת הקרח מעובדי הארמון כשחשבו שאני לא שומעת אותם.
ההתנהגות המנוכרת שלי כנראה גם תרמה לכינוי.
הלב שלי סוף־סוף קיבל אישור על בריאותו בגיל עשר, מה שהוביל להרשמה
שלי לבית הספר היוקרתי והאליטיסטי ביותר בארץ — אקדמיית ברידג'מונט.
עד אותו רגע למדתי בבית עם מורים פרטיים. האינטראקציות שלי עם בני
גילי הוגבלו לילדים של דוכסים ואדונים בכמה אירועים בלעדיים.
בעוד שההצדקה העיקרית לבידוד המתמיד הייתה הבריאות הירודה שלי,
אני יודעת שההורים שלי היו גם מודאגים מהסיכונים שהעולם החיצון הציב לי
ספציפית בתור היורשת היחידה שלהם. כתוצאה מכך, הם הקיפו אותי בסבב
קבוע של מטפלות, מורים ואנשי ביטחון שהפכו לנוכחות קבועה בחיי היום־יום
שלי.
שעה באקדמיית ברידג'מונט הייתה כל מה שנדרש כדי להיפטר לתמיד
מהרעיון שהחיים שלי רגילים באיזושהי צורה. אפילו בין הצאצאים של האזרחים
המיוחסים, העשירים והחזקים ביותר במדינה, המעמד שלי היה בליגה משלו.
המורים לא הקפידו איתי על משמעת.
חבריי ללימודים הביטו בי בהערצה.
אף אחד לא רצה להסתכן ולהרגיז את המלכה העתידית.
ניצלתי את ההקלות עד תום ובעצם עשיתי כרצוני, במיוחד ברגע שהבנתי
שהמאבטחים שלי יתערבו רק אם יחשבו שנשקפת לי סכנת חיים. הכבוד
שהעניקו לי היה מחמיא, אבל הוא היה גם משעמם.
אחרי שמונה שנים מונוטוניות, הימים האחרונים שלי באקדמיית ברידג'מונט
מתקרבים במהירות. בסתיו הקרוב מצפים ממני להתחיל את שנותיי
באוניברסיטת אדג'ווד קולג'. אפשרות שאני חוששת ממנה מאוד.
אף שהמעבר לאוניברסיטה פירושו שאגור לבד לראשונה — בדירה מאובטחת
עם צוות סביב השעון — חבריי ללימודים יישארו אותה קבוצה סנובית, רצינית
ומפונקת שביליתי איתה את שמונה השנים האחרונות. המעטים מבני גילי שהיו
מעניינים בעיניי, הורחקו לפני שנים על ידי צוות האבטחה שלי שנכח בכל מקום.
בתוספת לאדישות שכבר פיתחתי לגבי הלימודים באדג'ווד קולג', לפני
שלושה ימים אבא שלי אובחן עם אלצהיימר. כיוון שהמחלה התגלתה בשלב
מוקדם, הרופאים מצפים שיעברו לפחות חמש שנים לפני שיתחיל לחוות את
התסמינים החמורים ביותר. בתקווה ליותר זמן, אם יגיב היטב לתוכנית הטיפול
והתרופות שלהם.
האפשרות שאראה את האבא השמח שלי מאבד את צלילות דעתו באיטיות
היא הרסנית ומפחידה כאחד. לפי האבחנה שלו, לא אזכה לכמה עשורים של
חופש יחסי, כפי שציפיתי שיהיו לי.
לימיי כנסיכה יש עכשיו תאריך תפוגה מוגדר.
הספירה לאחור עד היום שבו אהפוך למלכה החלה.
האבחנה של אבא הובילה לשינויים מהירים בתוכניות העתידיות למלוכה.
לאחר שאסיים את האוניברסיטה בעוד ארבע שנים ועוד לפני שמצבו של אבא
ייוודע לציבור, אתכונן לשלוט במדינה שכולנו גרים בה, בזמן שחבריי לכיתה
מחליטים על קריירות עתידיות וחוגגים את סיום הלימודים.
מהיום הראשון באקדמיית ברידג'מונט השלמתי עם העובדה שחופש לא נכלל
בין הפריווילגיות הרבות שהחיים שלי כבת מלוכה מציעים לי. כל חיי נקבעו
מראש עבורי עוד לפני שנשמתי בפעם הראשונה.
כיוון שאני היורשת היחידה לכס המלכות, ההזדמנויות שלי מוגבלות, אבל
עדיין יש לי קצת יותר מרחב מאשר לשליט המכהן. לא הבנתי עד כמה ההבחנה
הזאת חשובה לי עד שגיליתי באיזו מהירות היא תהפוך ללא רלוונטית.
רק לפני שעות ספורות הוטלה עליי הפצצה השנייה של השבוע, כשגיליתי
שהחוק המיושן שדורש שיורשת אישה תהיה נשואה כדי להפוך למלכה עדיין
חל עליי. אבא ניסה לבטל אותו ברגע שהפך למלך, והוא שכנע את הגברים
השוביניסטיים שמרכיבים את המועצה המלכותית לשנות אותו. הוא נחתם
רשמית יומיים אחרי הלידה שלי.
מתברר שפספסתי בארבעים ושמונה שעות בלבד את ההזדמנות שלי לשלוט
כרווקה.
ההורים שלי החליטו לא לספר לי עד עכשיו, בתקווה שיוכלו למצוא פרצה או
שכבר אהיה נשואה ובגיל העמידה לפני שאצטרך לשבת על הכס.
לאור האירועים האחרונים, האפשרות הראשונה נראית לא סבירה, והשנייה
בלתי אפשרית. אני מרגישה כאילו אני אוחזת בצרור בלונים שגזרו להם את
החוטים, ועכשיו אני נאלצת לצפות בעיגולים הצבעוניים מתרחקים בלי שיהיה
לי שום סיכוי אי פעם להחזיר אותם.
לא רציתי ללמוד באדג'ווד קולג' לפני כן, אבל הימים האחרונים הספיקו
בהחלט כדי לשנות את הרגשות שלי בנושא, ועכשיו המחשבה מדכאת אותי
לחלוטין. הגילוי שארבע השנים הבאות יהיו השנים האחרונות בחיי ללא
המגבלות והחובות שמוטלות על מלכה הפכו את האפשרות שאצטרך לבלות
אותן באדג'ווד קולג' לאיומה פי כמה.
כיוון שאין לי חלופות, אין דבר שהייתי רוצה לעשות יותר מאשר לצרוך כמות
גדולה של ויסקי. מאז שהוטלה הפצצה על החתונה, ביליתי את שארית היום
בהרהורים על תוכנית להתגנב החוצה הלילה. הסיכויים שלי לעזוב בפועל את
שטח הארמון נמוכים, והכוונות שלי לעשות זאת אנוכיות לחלוטין, אבל הפיתוי
של אלכוהול ובדידות מוחלטת גדול מכדי שאצליח להתעלם ממנו.
ארוחת ערב עם ההורים שלי היא אירוע שקט ברובו. מדי פעם צלצול של
קריסטל או קרקוש של חרסינה הם הצלילים היחידים שמהדהדים בחדר האוכל
העצום המיועד למאה איש. אבא יושב בראש השולחן, כשאימא ואני משני צדדיו.
אני יודעת שההורים שלי מודאגים ונסערים כמוני, אבל אני לא מצליחה לגייס את
המילים לנחם אותם כשאני נאבקת ברגשות שלי בנוגע לאירועים האחרונים.
כשהארוחה המתוחה מסתיימת סוף־סוף, אני מתגנבת למסדרון המטבח, שם
אני לוקחת מעיל עם קפוצ'ון שחור מאחד הלוקרים ששייכים לצוות העובדים.
אני יוצאת בלי שאף אחד מבחין בי. אוויר הלילה הקריר רווי בריח של גשם טרי,
ואני נושמת עמוק כשאני יוצאת מתחת לסככה אל תוך גשם כבד.
אני תוחבת את הידיים לכיסי המעיל המושאל ומגלה שבכיס שמאל יש כרטיס
מפתח לשער האחורי, מה שיזרז את היציאה שלי באופן משמעותי. רכבי השטח
החדשים והמבריקים שראיתי קודם עדיין חונים בשורה ליד כניסת השירות.
אני לוקחת את המפתחות מהחלק העליון של הצמיג האחורי הימני ועולה
למושב הנהג. כל המכוניות של הארמון מאוחסנות בדרך כלל במוסך הראשי,
אבל אלו נמסרו מוקדם יותר היום ועדיין לא הועברו. אני משחררת אנחת רווחה
כשהמנוע מתעורר לחיים בנהמה, מוציאה את הטלפון שלי ומכבה אותו כדי
שהמאבטחים שלי לא יוכלו לעקוב אחריי.
הגשם השוטף מוודא ששומר הערב יישאר בתא הסמוך לשער הברזל הענק.
הוא פשוט מנופף לי לעבור אחרי שאני סורקת את כרטיס המפתח. לא חשבתי
על היעד שלי מעבר לבריחה מהמגבלות הפיזיות של הארמון ומהמחשבות
המטרידות שלי.
אני נוהגת לבד במכונית בפעם הראשונה לאורך הרחובות החשוכים והרטובים,
עד שאני מבחינה בפאב מלוכלך שהולם להפליא את מצב הרוח הנוכחי שלי.
למיקום המוסתר נוסף הבונוס בעובדה שהוא אחד המקומות האחרונים שאזרח
היה מצפה לפגוש בו בת למשפחת המלוכה, מה שמקטין באופן משמעותי את
הסיכויים שמישהו מלבד המאבטחים המוטרדים שלי ידע שעזבתי בכלל את
הארמון.
דלפק עץ ארוך משתרע לאורך כל הפאב, ואני מזמינה כוס ויסקי לפני שאני
מתיישבת בתא הרחוק ביותר מדלת הכניסה. יש רק שני לקוחות נוספים בפאב
המשמים, ואני משתמשת בגשם כתירוץ להשאיר את הקפוצ'ון המטפטף שלי
עליי כדי לכסות את המאפיין הכי בולט שלי — שיער ארוך בצבע בלונד־תות.
אני נשארת בתא זמן מה אחרי שהמעיל שלי התייבש ומספיק כדי לשתות עוד
שתי כוסות של נוזל ענברי. אני בוהה מעבר לפאב האפלולי אל הגשם המחליק
במורד הזגוגיות המאובקות, והמוח שלי ריק ומאושר. העץ הכהה שממנו בנוי
כמעט כל משטח נראה מרגיע, ואני מרגישה את הלחץ נעלם כשהוויסקי מחמם
אותי מבפנים.
אני מתלבטת אם עליי לקרוא למאבטחים שלי שיבואו לאסוף אותי עכשיו
או אם עליי ליהנות עוד קצת מרגע החופש הנדיר, כאשר דלת הכניסה נפתחת
לראשונה מאז שנכנסתי.
קבוצה רועשת של חמישה בחורים נכנסת לפאב השקט עד עכשיו ומתקדמת
אל הדלפק הארוך. אני מתבוננת בהם בקפידה, מסוקרנת מההזדמנות לצפות
בנערים רגילים. הם דוחפים ודוחקים זה את זה בניסיון להזמין ראשונים וזורקים
הערות מקניטות תוך כדי. אני לא מבינה שאני בוהה בהם עד שאחד מהם מסתובב
מהדלפק כדי לסקור את שאר הפאב. הוא מייד פוגש במבט המסוקרן שלי. אני
מסיטה את העיניים ומקללת את עצמי בלב על שמשכתי תשומת לב.
אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומפעילה אותו מחדש. למדתי בפעם הראשונה
שהתגנבתי מהארמון בשביל לרוץ ביערות הסמוכים שזה צעד הכרחי כדי שיהיו
לי יותר מכמה דקות לעצמי.
הטלפון מואר מייד בעשרות התראות שלא נענו. אני נאנחת, פותחת את
הנעילה של הטלפון ולוחצת על שמו של מייקל, כי לדעתי, הוא המאבטח שהכי
פחות סביר שיצעק עליי.
הוא עונה כבר בצלצול הראשון. "נסיכה, איפה את?"
"פשוט תעקבו אחריי," אני עונה ומנתקת.
אני לא במצב רוח לנימוסים וגם קצת שתויה. אלכוהול גורם לי להיות חצופה
מהרגיל. גם אין לי מושג איפה אני בעצם. אפילו לא שמתי לב לשם הפאב.
אני מניחה את הטלפון על השולחן בדיוק כששניים מהבחורים עוזבים את
הקבוצה המצטופפת סביב הברמן ומתנדנדים לעברי.
אחד מהם מחליק אל התא שמולי בחיוך ידידותי, ואילו השני נשען בנינוחות
על המחיצה העשויה עץ ומפרידה בין התא והתא שאחריו.
"נראה שאת פה לא מעט זמן," אומר הבחור העומד ומניד בראשו לעבר שלוש
הכוסות הריקות על השולחן המבריק.
"לא היה לי משהו מוצלח יותר לעשות הערב," אני משיבה.
"את מחפשת הצעה טובה יותר?"
"מה אתה מציע?" אני עונה ונהנית מהפלירטוט. רוב הבנים נלחצים ומעדיפים
לא להתחיל איתי.
"בואי איתנו ותגלי," הוא מאתגר.
אני צוחקת קצרות. "כמה מקורי. לצערי, אצטרך לוותר. כמה חברים שלי
אמורים להגיע בקרוב. הם טיפוסים מגוננים וסביר להניח שלא ירשו לי ללכת
עם קבוצה של זרים." אני מחייכת. "בלי להעליב."
"הם יכולים להצטרף," מציע הבחור שיושב.
אני מחייכת לרווחה לשמע ההצעה ומנסה לדמיין איך אשכנע את המאבטחים
השריריים שלי להצטרף לסבב פאבים. "לא ממש הקטע שלהם."
אני מצפה שכאן תסתיים השיחה, אבל שני הבחורים מתעכבים.
"אתם מוזמנים להפסיק להטריד אותי בכל רגע," אני מוסיפה לבסוף, מוטרדת
מההתמדה שלהם שפירושה שלא יהיה לי זמן לעצמי לפני שהמאבטחים שלי
יגיעו.
הבחור שעומד ליד השולחן שלי מחייך בזווית הפה.
"באמת איבדת את מגע הקסם שלך, טובי." קול חדש מצטרף לשיחה.
אני מביטה ימינה ורואה את שלושת הבחורים הנותרים מתקרבים אל התא
שלי שכבר צפוף, כל אחד נושא כמה בירות. "אה, יופי, יש עוד," אני מצהירה
בציניות, משעינה את הראש על העץ הקשה שמרכיב את גב התא ומשלימה עם
העובדה שהבדידות היקרה שלי נגמרה. התנועה מזיזה את הקפוצ'ון המורם שלי.
אני מבינה מייד את הטעות שלי.
הבחור שדיבר עכשיו מביט בי בעיון. "את נראית ממש מוכרת. נפגשנו פעם?"
"אני בספק." אני מנסה להסתיר את אי־הנוחות שלי באדישות. "אבל אם
נפגשנו, לא ממש נצרבת לי בזיכרון."
חבריו מתפקעים מצחוק, אבל השעשוע המשותף שלהם מתחלף בהפתעה
כשהבחור היושב מולי קורא, "רגע, את לא הנסיכה?"
אני פולטת אנחה עמוקה של ייאוש. "אין צורך לקוד קידה. אתם יכולים פשוט
להשאיר אותי לבד."
"אפשר להצטלם איתך?" אחד המצטרפים האחרונים שואל בהתלהבות.
"אתם יכולים לנסות," אני עונה ונאנחת שוב. הם מביטים זה בזה בבלבול נוכח
התגובה המסתורית שלי.
אני מושכת את הקפוצ'ון השחור לגמרי לאחור וחושפת את השיער הארוך.
קבוצת הבחורים מפרשת זאת כהזמנה להתקרב עוד יותר לתא, והבחור בשם
טובי מתכופף מלפנים ומושיט את זרועו הארוכה כדי לצלם כמה תמונות של
כולנו יחד, שישה במספר.
בדיוק כשהוא מתרומם שוב, דלת הכניסה לפאב נפתחת בטריקה וחושפת
את שמונת הגברים שמרכיבים את צוות המאבטחים שלי. כל אחד מהם לבוש
במדים מלאים וחמוש בגלוי. לפי המראה שלהם, אפשר היה לחשוב שהם באו
כדי להציל אותי מחוטפים בבונקר תת־קרקעי, במקום לאסוף אותי מפאב ריק
ומט לנפול, כי שתיתי יותר מדי ואני לא יכולה לנהוג בעצמי. מייקל מוביל את
הצוות בזעם.
"נכון שאתה שמח שלא הזמנתי אותם לסבב הפאבים שלך?" אני שואלת את
טובי.
הוא נדהם מכדי לענות.
"בואי, נסיכה," מייקל נובח ונעצר לשמחתי מול התא שהיה פעם ריק.
כל חמשת הבחורים מביטים באורחים החדשים בהלם ברור. מייקל ושאר
המאבטחים שלי רחוקים מלהיות עדינים, נוכחותם נועדה להיות מאיימת
בכוונה. כל סוכן נושא הבעה חמורה, מדים שחורים מכף רגל ועד ראש ומגוון
כלי נשק קטלניים.
"הלוואי שיכולתי לומר שהיה לי לעונג, בחורים," אני אומרת בעוקצנות לפני
שאני מרימה שוב את הקפוצ'ון שלי ויוצאת מהתא.
אני מוקפת ברגע שאני עומדת, והבחורים כמעט נופלים זה על זה מרוב
להיטות להתרחק מהתא כשהם נאלצים לסגת מהחומה המגוננת שהמאבטחים
שלי יוצרים סביבי.
"הם צילמו?" מייקל שואל כשהם מלווים אותי החוצה מהפאב.
"כן," אני משיבה בשעשוע קל.
מייקל משמיע קול נרגז ופונה לקווין, התוספת החדשה לצוות המאבטחים.
כמו בכל היררכיה, זה אומר שהוא תמיד מקבל כל משימה לא רצויה. "תמחק את
הטלפונים," מייקל מורה לו.
קווין מציית ומסתובב מייד. שבעת הסוכנים האחרים ממשיכים לצעוד סביבי,
ושניות לאחר מכן אנחנו שוב בחוץ באוויר הלילה הקריר. הגשם נחלש לטפטוף
קל.
אנחנו חוצים את הרחוב לעבר שני רכבי השטח השחורים שחונים בצורה
מרושלת בצד השני של הכביש.
"נסעתי ברכב ההוא." אני מצביעה על המכונית השחורה הזהה שחונה בהמשך
הרחוב.
מייקל צוחק, מצב רוחו המרומם בדרך כלל חוזר אחרי שהמאבטחים מקיפים
אותי.
"טוב, זה מסביר הכול," הוא מעיר.
"מסביר מה?"
"כל הרכבים שלנו מצוידים במכשירי מעקב. קיבלנו כמה מכשירים חדשים
להחלפה, והם עדיין לא נוספו למערכת. אבל הם יתווספו מחר בבוקר, אז אל
תכניסי לעצמך לראש עוד רעיונות משוגעים, בסדר?" הוא מסתכל עליי במבט
רב משמעות.
אני מהנהנת בהסכמה. זה היה נס שהצלחתי לברוח קודם, והבחורים בפאב
הזכירו לי עד כמה נחוצה לי האבטחה. אם הבחורים שפגשתי היו בעלי כוונות
זדוניות יותר מאשר סלפי קבוצתי, הייתי יכולה לסכן לא רק את עצמי אלא
את עתיד המלוכה כולה. די במחשבה המפכחת הזאת כדי לגרש את שאריות
החמימות שהציפה אותי.
אני נכנסת לתוך אחד מרכבי השטח עם מייקל ועם שני סוכנים נוספים. קווין
יוצא מהפאב כעבור כמה רגעים ועולה על הרכב שלקחתי עם סוכן נוסף. שלושת
הסוכנים הנותרים שלנו סוגרים את השיירה שלנו ברכב האחרון כשאנחנו נוסעים
ברחובות החשוכים והשקטים. אני צופה בפנסי המכונית שמשתקפים ונשברים
על האספלט החלק כשאנחנו נוסעים בשקט.
רבע שעה לאחר מכן, אנחנו מגיעים לשערים הקדמיים. חזית האבן העצומה
של הארמון נראית רק בקושי מרחוק. מייקל יוצא ממושב הנהג ומשוחח קצרות
עם השומר שמאייש את השער. הוא חוזר למכונית כעבור כמה רגעים. שערי
הברזל חורקים כשהם נפתחים ומאפשרים למצעד המכוניות הקטן לעבור.
לאחר שחזרנו לשטח הארמון, אנחנו פונים ימינה אל המוסך הענק. האורות
מהבהבים מייד ומאירים את השורה הארוכה של המכוניות הנוצצות שנחשבות
לרכוש הכתר.
כולנו יוצאים, ומייקל מלווה אותי אל הדלת שמתחברת לאגף המגורים. הוא
מקיש כמה מספרים על המקלדת, ודלת הפלדה העבה נפתחת בנקישה רמה.
"כוסית אחרונה מחוץ לשטח?" הוא שואל בחומרה.
אני מהנהנת. "פשוט הייתי צריכה…" קולי נמוג. אני לא יודעת בדיוק מה
הייתי צריכה. דרך להרגיש שאני שולטת במצב או לפחות להפוך אותו לנסבל.
הנסיעה והוויסקי עזרו לרגע, אבל בין כותלי הארמון המוכרים, ההקלה הזמנית
נראית שוב רחוקה מאוד.
"אני מתאר לעצמי," מייקל אומר בעדינות.
אני זזה באי־נוחות. משמר המלוכה תודרך על המצב של אבא, אבל העובדה
שמייקל מכיר בו הופכת אותו לאמיתי עוד יותר.
"אבל קחי מישהו איתך בפעם הבאה שתרצי לעזוב את השטח, בסדר? זה לא
יועיל אם יקרה לך משהו."
"לא אתגנב שוב," אני מבטיחה, מסתובבת ומתחילה ללכת במנהרה. מחשבה
עולה בראשי לאחר כמה צעדים, לכן אני עוצרת ומסתובבת. מייקל עדיין עומד
שם. "יש סיכוי שהיציאה הזו תישאר בינינו? יש לכולם מספיק דאגות על
הראש."
מייקל מהנהן פעם אחת. "אצטרך לדווח לריצ'רד," הוא אומר לי. ריצ'רד הוא
ראש צוות האבטחה של אבא ושל כל משמר המלוכה. "אבל לדעתי, אין צורך
שמישהו חוץ ממנו ידע."
אני מחייכת בהכרת תודה ופונה לחזור פנימה.