הבעל־בוט

היומן הסודי של ב.ב.

16 באוגוסט

יומני היקר,

הבן זונה הזה הורג אותי.

הוא בדיוק יצא מהמקלחת. הוא כל כך קרוב, שאני יכולה להריח את האפטרשייב מהעור שלו. השיער שלו לח וסקסי, וזיפי הזקן שלו בדיוק באורך המושלם – ארוכים מספיק כדי להיות רכים ונעימים למגע, אבל לא ארוכים מדי, ולכן הם לא מסתירים את תווי הפנים המחוטבים והמושלמים שלו. ואיך שהגופייה שלו נצמדת לשרירי החזה ונמתחת על המישורים הקשיחים של החזה הזה… אני מסוגלת להסתכל עליו כל הלילה. למעשה, זה בדיוק מה שעשיתי – מזווית העין. אבל זה לא מספיק.

אני רוצה לגעת בו.

בחצי השעה מאז שהוא צנח פה לידי, וזיפזפ לתחנה שמשדרת את המשחק, חשבתי על אלף ואחת דרכים להושיט את היד וללטף את הגבר הזה. אני יכולה לשלב את אצבעותיי בשלו, או ללטף בפרקי האצבעות שלי את הלסת הקשוחה והמרובעת שלו. אולי אעביר את הציפורניים שלי, בגוון ירוק מנטה, בליטוף שובב על פני שרירי בית החזה המפוסלים שלו, ולאחר מכן, כשאצליח ללכוד את תשומת ליבו, אוכל לגהור על הגוף הלח, הנקי והנוקשה הזה שלו ולתחוב את האצבעות שלי בשערו הרטוב.

אבל אני לא עושה שום דבר, כי אני יודעת שכל מה שאקבל ממנו זה מבט עקום, ואחריו הוא יתרחק.

בעלי הוא סלע. ואני לא מתכוונת בכך שהוא חזק ואני יכולה להישען עליו תמיד, ואין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיו. אלא יותר שהוא סלע, במובן של, הוא כל כך קר שאני לא בטוחה שיש לו עדיין דופק. קן בחיים לא החזיק לי את היד, יומני היקר. לא בכוונה. היד שלו הייתה בידי, כשאני החזקתי אותה, בזמן שהוא היה חסר הכרה, אבל בכל פעם שניסיתי לבצע את אותו התרגיל כשהוא ער, קן סבל בנימוס את אי הנוחות שמסב לו המגע האנושי… למשך, נגיד, בערך חמש שניות, ואז שחרר את בשרו הרופס והרך מאחיזתי.

ואותו דבר, פחות או יותר, קורה גם בסקס. קן, כראוי לג’נטלמן, שוכב על גבו ומרשה לי לבצע בו את זממי, בזמן שהוא מנדב את הליטופים המינימליים המתחייבים. (אפילו כשניסיתי להשתובב ולשחזר את סצנת הגלידה מתוך ‘חמישים גוונים של אפור’. להגנתו יש לומר, שאני חייבת לשחק את תפקיד כריסטיאן, כי קן, כמובן, לא מכיר את התפקיד. ואני מודה, הרעש הלבן שבוקע מהמוניטור של התינוק לא ממש משביח את האווירה. ומשום מה, אין לנו אף פעם גלידה וניל, כמו בספר. יש לנו תמיד גלידת דובדבנים ‘צ’רי־גרסיה’, וזה די משונה ללקק את זה מהגוף, בגלל שזה תובע כל כך הרבה לעיסות. אבל למרות זאת, הייתי מעריכה איזושהי השתתפות מצידו!)

בלי שום קשר למידת התיאטרליות של האקט, אני תמיד מנשקת לאחר מכן, ומחבקת, את הגוף הרזה והיפה של קן בניסיון לסחוט קמצוץ של חמימות מהסלע-בדמות-גבר הזה, הלא הוא בעלי. בזמן הזה, אני ממש יכולה לשמוע אותו סופר בלב: שנייה אחת, שתי שניות, שלוש שניות – ואז הוא טופח לי קלות על הישבן. זה הסימן שאני צריכה להוריד ממנו את הטלפיים שלי.

הבעיה של קן אינה הקרירות שלו – העובדה שאין לו שום צורך, רצון או יכולת לאינטימיות. למעשה, זאת בדיוק הסיבה שבזכותה הנישואים שלנו יציבים וחופשיים מדרמות. זה, והעובדה שהאיש לעולם אינו טועה.

קנת’ איסטון הוא בעל־בוט שמכסח את הדשא, משלם חשבונות, שומר חוק, נוהג במתינות ומוריד זבל – סייבורג שנבנה במיוחד כדי לשרוד בין שבעים לשמונים שנה של סערות נישואים. בחיים לא תפסתי אותו מביט באישה אחרת. בחיי, אפילו לא תפסתי אותו משקר.

לא, הבעיה עם קן היא שהוא נשוי לי.

לפני שפגשתי את קן, יומני היקר, הספקתי להתפתל לפחות לשבעים ושלושה אחוזים מהתנוחות בקאמה־סוטרה. גילחתי את רוב שיער ראשי, ועוד לפני שהגעתי לגיל שבו מותר לי רשמית לראות סרט פורנו, כל איברי הנשיים כבר עברו פירסינג. בזמני החופשי הנחתי לכל מיני בנים לאזוק אותי לכל מיני דברים, בנים שהיו להם יותר קעקועים מאשר בהופעת האיחוד של גנז־אנד־רוזז. קן פשוט לא יכול להתחרות בזה.

אז, למה, אתה בוודאי תוהה, למה פרחחית-שרמוטית כמוני הולכת ומתחתנת עם מישהו כל כך מרובע?

זה היה בגללם. בגלל האופן שבו האדרנלין שלי מזנק והאישונים שלי מתרחבים בתגובה של הילחם-ברח-או-הזדיין בכל פעם שאני מריחה את המתיקות המוּשְ‎‎‎קית המבחילה של ‘אובסשן’ של קלווין קליין לגברים. בגלל ששפה תחתונה עם פירסינג גורמת לי לרצות לחזור לעשן. בגלל ששרוולים מלאים של קעקועים גורמים לי לרצות לתפוס טרמפ באוטובוס של להקת רוק ולהשליך את כל מה שעבדתי כל כך קשה כדי להשיג לתעלת ביוב לצד הדרך. בגלל שכשפגשתי את קן, העצבים שלי כבר היו כל כך מרוטים, הלב שלי פעם על אדים והיציבות, הביטחון והשפיות שהוא הציע היו סוג של משחת הרגעה לנפשי המותשת והחרוכה.

הגברים־ילדים מכוסי הדיו האלה מעברי היו אומנם מאהבים חסרי מנוח, אבל הם לא יכלו לשמור את הזין במכנסיים ואת התחת מחוץ לכלא, ולא היה להם גרוש על הנשמה. קן, לעומת זאת, היה כל כך… בטוח ואחראי, כל כך קל. הוא נעל נייק ולבש טישרטס של גאפ. היה לו בית משלו. הוא עשה ג’וגינג! העבר שלו היה צח מרישומים פליליים, בדיוק כמו עורו המנומש. ובנוסף לכל, היה לו תואר ב… רגע אחד… ניהול חשבונות.

יכול להיות שהגזמתי קצת לכיוון השני.

אל תבין אותי לא נכון. אני אוהבת את קנת’ איסטון עד אימה. הוא החבר הכי טוב שלי, האבא של הילדים שלי, ובעצם, אנחנו מאושרים ביחד ברמה מגוחכת. כלומר, אני לפחות מאושרת. באמת. ממש. אפשר לבכות מרוב שעמום ובו בזמן גם להיות מאושרת, נכון? קוראים לזה דמעות של אושר. דמעות של אושר ושיממון המוות. קן הוא אחד שלא יודע ליהנות וגם לא מביע רגשות. אני בוחרת לחשוב שהוא גם מאושר. אבל בוא נודה. יכול להיות שאין לקן רגשות בכלל.

מה שכן יש לו, זה לסת מרובעת בסגנון ‘קפטן אמריקה’, עם שסע מעודן וזיפים זעירים נצחיים. ועצמות לחיים גבוהות – לקנא! ועיניים תכולות שמעליהן ריסים בצבע אספרסו, ושיער חום־חול עם בלורית באורך מושלם שמאפשר לו להקפיץ אותה בתנועה הכי חמודה בעולם. יש לו מבנה רזה ושרירי. יש לו מין הומור יבש והוא מבריק, נוטה לרדת על עצמו וסובל את כל הבולשיט שלי.

האיש מושלם בשבילי, לפחות בתשעים אחוזים. אבל לאחרונה, כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הכמעט־בערך עשרה אחוזים שחסרים: תשוקה ואומנויות הגוף. שני דברים שאני צריכה להתאבל עליהם ולשחרר, כדי להגן על הנישואים המקסימים והשגרתיים שלי.

אבל אני לא יכולה.

ילדים רעים עם קעקועים הם כמו סם בשבילי. אני בולעת רומנים רומנטיים על אנטי־גיבורים כאילו מדובר באבות המזון. האייפון שלי מתפקע מרוב שירים של אלפי רוקיסטים חתרניים מתנשפים וזועמים, שמוכנים למלא את ראשי בלחיצת כפתור בכל פעם שאני רוצה לברוח. הווידיאו שלי מלא בערפדים מסתוריים, אופנוענים פורעי חוק, כוכבי רוק הדוניסטיים וניצולים של אפוקליפסת זומבים – זכרי אלפא, שלזרועותיהם המכוסות דיו אני יכולה לברוח בכל פעם שהסביבה שלי נעשית יותר מדי… מבויתת.

ואתה יודע מה הבנתי במהלך הבריחות שלי אל החברות הדיסטופיות הדמיוניות האלה, וזירות הקרב המחתרתיות הבדיוניות? אני מכירה את הגברים האלה. יצאתי עם הגברים האלה – גלוח‏־הראש בעל הנוכחות שהתגייס למרינס והפך לאופנוען נרדף על ידי החוק, האסיר לשעבר/המשתתף במרוצים לא חוקיים, זה שלא שם על אף אחד ועל שום דבר, הבסיסט מלהקת המטאל, עם האייליינר, שהוא בעצם בחור נורא רגיש…

יומני היקר, הייתי עם כולם. איך לא שמתי לב קודם לדמיון הזה בין הגברים בפנטזיות שלי לחברים שלי לשעבר? ואני קוראת לעצמי פסיכולוגית.

למעשה, נייט, החבר שלי מהתיכון, הוא בטח הסיבה שבגללה בכלל בחרתי להיות פסיכולוגית. פסיכופת דפוק. אני אספר לך עליו מחר. קן נכנס למיטה, מה שאומר שיש לי חלון הזדמנויות של חמש דקות בלבד כדי להיכנס לשם ולרכוב עליו, לפני שערוץ ההיסטוריה ירדים אותו. תאחל לי בהצלחה!