אמת ושקר 1 – האמת על שקרים

5/5

ספר מודפס

Original price was: ₪ 98.00.Current price is: ₪ 54.00.

"האמת על שקרים הוא הרומן הכי עוצמתי ומסעיר שקראתי השנה. חובת קריאה!"
– מייגן מארץ׳, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס
***
אמת: ממרחק של אלפיים קילומטרים, צפיתי דרך מסך הטלפון שלי ברצח אשתי על־ידי שני גברים, ולא יכולתי להציל אותה.
במשך ארבע שנים ברחתי מהזיכרונות, אכול שנאה וזעם, עד שאישה מרוסקת נתנה לי סיבה לעצור.
קורה חיה בסיוט. אבל בכוח רצונה בלבד, היא הפכה אותו למשהו יפהפה. החיוך שלה היה יכול לחדור גם לנשמה האפלה ביותר, ובמבט אחד מהיר, היא ריסקה את נשמתי.
שקר: התחלה חדשה הייתה הסיבה היחידה שהגעתי לשם.
שקר: לא היה לי מושג למה אני נכנס.
שקר: ולא היה שום דבר שיכולתי לעשות כדי להציל אותה.
אבל זה בדיוק העניין עם שקרים. אף פעם אי אפשר לדעת למי להאמין.
***
מאת סופרת רבי המכר של היו־אס־איי טודיי אלי מרטינז מגיע דואט פראי, סוער וסוחף, שיעמיד מולכם מסך עשן של חצאי אמיתות ושקרים, עטופים ברומנטיקה לופתת שתכבוש את ליבכם מהעמוד הראשון ועד האחרון.

 

פרולוג

פֶּן
דקה אחרי שאיבדתי אותה…
"ליסה!" שאגתי לחדר השינה הריק שלי. הטלפון שלי רעד כמו משוגע בידיי כשראיתי אותה על המסך הקטן, נופלת לרצפה, קילוח דם זורם מגרונה. פסעתי מצד לצד כמו ארי בסוגר, בלי שאצליח להוריד את העיניים מהמסך. "בן זונה!!!" צרחתי. הזעם והכאב החד רמסו כל שמץ של אנושיות שעוד נותרה בי. "אתם פאקינג גמורים!!!"
הם לא יכלו לשמוע אותי כל עוד האוזניות שלה היו מחוברות לטלפון. אבל הם לא היו צריכים לשמוע אותי. הפור נפל.
ליבי עצר כשהיא התחילה להשתעל פתאום, לגרגר ולפלוט דם.
"אלוהים," השתנקתי. ירדתי על ברכיי, כאילו זה מה שיקרב אותי אליה. הכאב שהיא חוותה היה בלתי נתפס. לא אני הייתי זה שמכוסה בסימני דקירה, אבל הכאב שהתלקח בתוכי היה כאילו הועליתי על המוקד בעצמי. "זה בסדר, בייבי. אני פה. יהיה בסדר." שקרים. "תחזיקי מעמד." הקול שלי נסדק. "רק… עוד כמה דקות."
היא שכבה על צידה, כמו שאהבה לישון. יכולתי לראות את עצמי שוכב במקום הריק לידה ונרדם לנצח נצחים. זרועה השמוטה הייתה נחה על החזה שלי, רגלה מוטלת על מותני, גוף צמוד לגוף. ויכולנו לשקוע ביחד לתוך הסוף.
הייתי הולך. ברצון. ולוּ רק כדי להיות איתה.
מחשבות ייאוש הסתחררו בראשי, שניסה ולא הצליח, אולי בפעם המיליון, להבין איך לזחול לתוך הטלפון ולהביא אותה למקום מבטחים.
אבל חשיבה הגיונית? קרעה אותי לגזרים.
הייתי מודע חלקית לשני הגברים שחיטטו בחפציה והפכו את החדר בחיפוש אחר אלוהים יודע מה, אבל האדרנלין שהציף אותי לא אפשר לי לראות שום דבר חוץ ממנה.
לא יכולתי להפסיק למצמץ.
כאילו כל אלפית שנייה של אפלה תמחק את עשרים ותשע הדקות האחרונות.
כאילו יכולתי להחזיר את הזמן לאחור, להתחיל מחדש, ובדרך פלא לשנות את ההווה.
כאילו באמת יכולתי להציל אותה.
פתאום, ראיתי על המסך את דלת חדר המלון נפתחת. שני שוטרים הסתערו פנימה באקדחים שלופים.
גופי המובס התעורר לחיים. תקווה געשה בעורקיי והקפיצה אותי על רגליי כששמעתי את היריות מהרמקול של הטלפון שלי.
הראשון, עם שיער בלונדיני כהה, נפל מייד.
השני, עם חולצת טריקו ישנה, רץ לכיוון השוטרים ונענה בעוד מטח כדורים.
זעקת ניצחון בקעה מגרוני כשהוא קרס על ברכיו והתנדנד מצד לצד לרגע, עד שהסכין נפלה מידו, והוא נפל עליה.
"כן!" צעקתי בתחושה מציפה של הקלה מדהימה. "תודה, אלוהים." התנשפתי בסחרחורת.
זהו.
זה פאקינג נגמר. סוף־סוף.
השוטרים מיהרו לנטרל את שני הגברים המתים והתכופפו לידה. חיכיתי בריאות משוועות לחמצן, בחילה עזה מטפסת בגרוני, בזמן שהם חיפשו בגופה סימני חיים.
התקווה רעמה באוזניי, אבל הראשים המורכנים מעליה סיפרו את הסיפור העצוב מכול.
במשך עשרים ותשע דקות, ממרחק של כמעט אלפיים קילומטרים, הלב שלי פעם בחדר איתה.
וכשהשוטר דיבר למכשיר הקשר על כתפו והודיע למוקד שהיא לא בחיים, גם הלב שלי מת איתה בחדר ההוא.
"לאאא!!!" צרחתי, ופניי רטטו כשנשמתי ניסתה לתלוש את עצמה ולהשתחרר מגופי.
היא לא מתה. הם טועים. זה לא יכול להיות.
החזקתי את הטלפון חזק כל־כך שפינת הזכוכית ננעצה באצבעותיי, ומלמלתי שוב ושוב, "לא. לא. לא."
רק רציתי שהמסך ישחיר וינתק סוף־סוף את הסיוט הזה.
רק רציתי שהיא תתקשר ותצחק עליי שאני דאגן ומגונן מדי.
רציתי להפסיק להסתכל עליה שוכבת על הרצפה, עם כל הדם — אלוהים, כמה דם — שהצטבר סביבה.
אבל ידעתי, עמוק בעצמות הרקובות שלי, שאם אגדע את הקשר הזה, לעולם לא אראה אותה שוב.
צלעתי על רגליים חלשות ורועדות לאחור עד שמצאתי את המיטה שלנו, ושקעתי בה.
המשכתי להסתכל.
המשכתי לבהות.
והמשכתי להתפלל לנס שידעתי שלא יקרה לעולם.
עם השניות שחלפו גופי נכנס לקהות אך בו־זמנית חשתי כאב שלא העליתי על דעתי שאדם יכול לשרוד.
וכשהאדרנלין ירד והמציאות חלחלה, לא הייתי בטוח שאני בכלל רוצה לשרוד.
1

קורה
כעבור ארבע שנים…
"שיט!" העפתי מעליי את השמיכה וזינקתי מהמיטה.
הצלצול הכי מעצבן בעולם בקע מהשעון המעורר בצד השני של החדר. ידעתי מראש שאסור לי לשים אותו על אחת משתי השידות הלא תואמות ליד המיטה. כפתור הנודניק היה ההתמכרות היחידה שלי בחיים. אבל נדמה שסוף־סוף הצלחתי להתמחות באומנות השינה גם כשהשעון מצלצל.
"שיט," אמרתי שוב כשמעדתי על ספר לימוד החשבונאות שלי. זכרתי במעורפל ששמעתי חבטה כשהוא נפל על הרצפה אחרי שנרדמתי תוך כדי חרישה.
מטומטמת. מטומטמת. מטומטמת. לא יכולתי להרשות לעצמי עוד טעויות כאלה. מה אם —
לא. בלי מה־אם. חייתי בהווה. לא בעבר. לא בעתיד. היום.
הרמתי את המזרן מהרצפה ודחפתי את הספר עמוק מתחתיו עם הרגל, כך שהבליטה לא תורגש.
אחר כך לקחתי את חלוק המשי החדש שלי בצבע טורקיז מכיסא הנדנדה הישן, ששימש כרגע בתפקידו השני כסל כביסה, ולבשתי אותו. זה לא בסדר שקניתי את החלוק הזה. הוא עלה לי הון אפילו עם כל ההנחות. אבל שנאתי לישון עם בגדים מעבר לגופייה קטנה ותחתונים. עם כל־כך הרבה "מקרי חירום" באמצע הלילה כמו שהיו לי, כולל כמה שבהם שכחתי מה אני לובשת ורצתי מהדירה כמעט בעירום, החלטתי שהגיע הזמן להשקיע במשהו שלפחות יכסה לי את התחת.
אספתי את שערי הבלונדיני לקוקו ארוך ויצאתי במהירות מחדר השינה. רק בכוחן המשותף של שתי ידיי הצלחתי לפתוח את המנעול העקשן ואת השרשרת. אמרתי לעצמי שאני צריכה לזכור לרסס שם קצת WD40, ותייגתי את התזכורת בצד של הדחוף ברשימת המטלות הדמיונית בראשי, רשימה שהייתה יכולה להקיף את כדור הארץ פעמיים, כי היא ארוכה כל־כך.
טופפתי ברגליים יחפות על רצפת העץ השחוקה. הגוון שלה לא היה משופשף בכוונה, בקטע שנועד להשוות לדירה הזעירה תחושה של קסם כפרי פשוט, אלא העיד שעברו לפחות שלושה עשורים מאז שמישהו נתן לרצפה הזאת יחס לא מזלזל. אבל יש גבול למה ששמן לעץ יכול לעשות. ובשתים־עשרה השנים שגרתי שם, ניסיתי פחות או יותר הכול.
הידקתי את החלוק ביד אחת ובשנייה דפקתי על דלת חדרן של הבנות. הן שנאו לחלוק ביניהן חלל כל־כך קטן, אבל אחרי שישה שבועות של ריבים בלתי פוסקים הייתי בטוחה שאני שונאת את זה יותר מהן. בדירת שני חדרים ששטחה שבעים וחמישה מטרים רבועים, אפשרויות סידורי השינה שלנו היו מוגבלות.
"לקום, בנות! לא התעוררתי מהשעון. קדימה! שלא תאחרו לבית הספר."
דממה. איפה הייתה הדממה הזאת בשתיים בלילה, כשהן עדיין רבו על מחליק השיער?
"ריבר. סוואנה. לקום. עכשיו! אין לי זמן לקחת אתכן היום אם תאחרו לאוטובוס." דפקתי חזק יותר, אבל בגיל שלוש־עשרה ושש־עשרה הן לא היו מתעוררות גם אם הייתי מתרסקת לתוך החדר שלהם עם כדור הריסה סטייל מיילי סיירוס. "בנות! קדימה. אין לי זמן לזה. קומו ותתלבשו." טלטלתי את הידית הישנה ולהפתעתי היא הסתובבה.
צמרמורות זחלו על עורי ובהלה תקפה אותי כשהדלת נפתחה בחריקה.
לא מנעול. לא בריח. לא שרשרת.
שום דבר שיגן על שתי ילדות תמימות מהמפלצות שארבו סביבנו.
ליבי טיפס לגרוני כשהסתערתי לתוך החדר. הפחד נרגע לרגע כשראיתי את שערה הכהה של ריבר פרוש על הכרית שלה. לחייה הוורודה הציצה בקושי מתחת לשמיכת הפוך המנוקדת.
אבל המזרן על הרצפה לידה היה ריק ושבר את ליבי.
"איפה היא?!" צעקתי ותלשתי את השמיכה מריבר. היא הייתה עטופה כמו בוריטו והתגלגלה אל הרצפה.
"אוף, קורה," היא רטנה ושפשפה את עיניה החומות והגדולות.
כרעתי מולה ומעכתי את שתי לחייה ביד אחת. אילצתי אותה להסתכל עליי ושאלתי שוב לאט, "איפה… היא?"
עיניה סטו למיטתה של סוואנה ונפערו באותה אימה שהציפה אותי באותו רגע. "אני… אני לא יודעת."
"מישהו נכנס?"
היא הנידה את ראשה לשלילה.
"את בטוחה?"
"לגמרי. את חושבת שאולי הוא…" היא נשמעה פתאום שוב כמו הילדה שהייתה לפני שנים.
לא היה צורך שהיא תסיים את המשפט. הייתי כבר צעדים רבים לפניה בסיוט הזה.
שאפתי עמוק בתקווה שזו תהיה נשימה מרגיעה, והשתדלתי להתרכז בהסבר ההגיוני ביותר.
אבל החיים שלנו לא היו הגיוניים. המבעית והבלתי רגיל היו נפוצים אצלנו הרבה יותר מאשר דברים רגילים.
סוואנה גרה אצלי בששת השבועות האחרונים, אבל זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא חמקה בשקט החוצה בלילה. ואלוהים, כמה התפללתי שזה כל מה שקרה.
"יהיה בסדר," שיקרתי לריבר.
ריסיה השחורים והארוכים רפרפו והיא הנהנה. "היא בטח רק ירדה לשבת בקומה הראשונה."
יופי. עכשיו היא מנסה להרגיע אותי.
נגעתי בלחייה בחיבה וקמתי מהרצפה. "את תתלבשי, ואני אלך לחפש אותה. תארזי צהריים לשתיכן, טוב?"
"טוב," היא לחשה, במקום להתווכח כמו תמיד.
אחרי עצירה קצרה לקחת את מפתחות הבניין מכספת קטנה בארון שלי, יצאתי מהדירה. הבטון הקר צרב את רגליי כשהתחלתי לרדת במדרגות. הגעתי רק עד לקומה השנייה כשאחת מהבנות החדשות שאת שמה עוד לא זכרתי, ניסתה לעצור אותי.
"קורה!"
"לא עכשיו," עניתי קצרות.
היא גחנה מעבר למעקה הברזל כשהמשכתי לרדת בריצה. "יש נזילה מהתקרה בחדר שלי."
התכווצתי. הבניין הזה התפרק גם ככה. לא היה לנו צורך בנזילה שתזרז את העניינים.
"תתקשרי להוגו!" עניתי בלי לאבד מהירות.
"הוא עסוק עם המזגן המקולקל של קרי."
"שיעזוב את המזגן. אלא אם כן הוא מחזיק את הבניין במו ידיו, נזילות מקבלות עדיפות עליונה."
"ממש," היא רטנה ונעלמה.
מרוב חיפזון כשהגעתי לקומת הקרקע לא לקחתי טוב את הפנייה והמעקה נתקע לי קצת במותן. אפילו עם השיזוף הטרי שלי הודות לגל החום האביבי, המכה עדיין תשאיר סימן בולט. אבל כאב לא היה חדש לי, לצערי, וגם לא סימני מכות כחולים.
"קורה!" בריטני קראה לי כשעברתי בריצה ליד דלת דירתה הפתוחה.
"לא עכשיו!" עניתי.
היא רצה אחריי. "אווה עוד לא חזרה הביתה."
עיניי היו ממוקדות בדירה בקצה המסדרון. "ההיספני העשיר לקח אותה לכל הלילה."
"מה?!" היא צווחה. "למה היא לא אמרה לי?"
גלגלתי עיניים. "אמממ… כי ההיספני העשיר האמור לקח אותך לכל הלילה לפני כמה שבועות ולא ביקש אותך שוב במייל שהוא שלח למרקוֹס אתמול בערב."
"פאק על הזונה הזאת!"
במבט מהיר לאחור ראיתי אותה עומדת בלי לזוז במעבר המקורה, שפתיה מהודקות לפס ארוך.
מדהים.
"נדבר על זה אחר כך," אמרתי והלמתי באגרופים על דלת דירה 108. ריח הג'וינטים שעלה מהחריץ מתחת לדלת העלה בי תקווה קטנה. "כריסי, תפתחי." חיפשתי את המפתח מבין המפתחות הרבים על הצרור שלי.
אנג'לה יצאה מדירתה הסמוכה ועמדה בכתף שעונה על המשקוף. היא עדיין לבשה את בגדי העבודה שלה מהלילה, חצאית קטנטנה וחולצת בטן.
"הכול בסדר, קורה?" היא שאלה.
הלמתי שוב על דלתה של כריסי אבל כיוונתי את שאלתי לאנג'לה. "ראית את סוואנה?"
"לא, אבל הגעתי הביתה רק לפני כמה דקות." חיוך זוהר עלה על שפתיה האדומות והבשרניות. "הייתי ממש עסוקה בלילה."
היא ביקשה חיזוקים. בדרך כלל נתתי לה אותם חופשי, לא משנה איזו בחילה זה עשה לי. אבל פשוט לא היו לי כוחות לחזק אותה כשאני באמצע התמוטטות עצבים.
מצאתי סוף־סוף את המפתח הנכון, פתחתי את הדלת והסתערתי פנימה. כמעט. הדלת נבלמה בשרשרת, ואני נכנסתי עם הפנים לתוך דלת העץ.
"חתיכת…" קיללתי והרמתי את ידי אל פניי. דם התחיל לטפטף מאפי. בלי לחשוב ניגבתי אותו בשרוול… של החלוק החדש שלי.
פאקינג נפלא!
מדממת ועכשיו כועסת מתמיד, צעקתי דרך הפתח הצר, "כריסי! תפתחי כבר את הדלת!"
פניה המעוכות הופיעו בסדק. "פאק… אי אפשר לישון פה בשקט ו… אה, היי, קורה," היא גרגרה בהתנשאות, חייכה וחשפה את שיניה המצהיבות.
ידיי נסגרו לאגרופים בצידי גופי, והחשק לשתול אחד מהם בפיה כמעט גבר עליי. "סוואנה אצלך?"
היא הרימה את הג'וינט לשפתיה, שאפה, וענתה בעננת עשן, "מה קרה לאף שלך?"
"אין לי מצב רוח לשטויות שלך, כריסי. היא אצלך?"
קולה המעושן והצרוד הפך פתאום לסכריני. "הרי את אמרת לי לא לתת לה לבוא לפה יותר."
כלבה.
"זאת לא תשובה," רתחתי.
רוגע היה המומחיות שלי. כשאת משמשת אם בית לשלושים נשים עובדות, פחות או יותר, כי המספר משתנה כמעט כל יום, את לומדת מתי להתעקש ומתי לוותר. אם למישהי נעלם כסף, את מתערבת. אם נעלם ליפסטיק, את לא נוגעת. קרב חתולות על לקוח? את נותנת להן לסגור את זה ביניהן. קרב חתולות על לקוח כשאחת מהן שולפת סכין קצבים ורודפת אחרי השנייה? את לומדת להפיל זונה עם צינור מים.
הייתי רגילה לרוע נשי. במיוחד מכריסי. אבל באותו רגע, הר געש של אלימות היה קרוב במידה מסוכנת מאוד להתפרצות בתוכי. לא היה לי זמן למשחקים שלה. אם היא רוצה לשחק בכל זאת… היה לי ברור שאני אנצח.
"יש לך שתי שניות להגיד לי אם היא פה או שאני מתקשרת לדנטה."
זה לא היה איום. זה היה גזר דין מוות. ולא פסקתי אותו בקלות. אבל הייתי עושה כמעט הכול בשביל סוואנה.
היא מצמצה, אבל החיוך נעלם. "היא באה אליי באמצע הלילה. מה הייתי אמורה לעשות?"
נשיפה ארוכה נמלטה מגרוני בשילוב של הקלה וזעם.
"תפתחי לי," התעקשתי.
"קורה, באמת, אני לא —"
השתקתי אותה במבט. "אל תכריחי אותי להגיד את זה שוב."
הדלת נסגרה, ושמעתי את השרשרת מחליקה לפני שהיא נפתחה שוב.
התנגשתי בה בכתף, בכוונה, כשצעדתי פנימה. אלוהים, איזה חור. אף אחת מחמש־עשרה יחידות הדיור בבניין בן שלוש הקומות לא יכלה להיחשב ליפה או נעימה, אבל רוב הבנות התגאו במעט שהיה להן והפכו את הפינות שלהן לראויות למגורים. אבל לא כריסי. לא הייתי בטוחה שהיא שטפה את הרצפה אי־פעם. על המטבח לא היה מה לדבר בכלל, והשירותים על אחת כמה וכמה.
הבטן שלי התהפכה מהצחנה המשולבת של ג'וינטים וזוהמה.
ואז מסיבה אחרת.
סוואנה הייתה שרועה על ספה שפעם הייתה חומה אבל התקלפה מזמן לגוון לבן עכור, ישנה, מוקפת בפחיות בירה ואריזות מזון מהיר. מקטרת עדיין הייתה לפותה בכף ידה.
לא הייתי אימא שלה ובכל זאת, המחזה הזה היה הסיוט הכי גרוע של כל הורה. אבל מבחינתי, אם לא היו סימני מחט חדשים על זרועותיה כמו אלה שאיתם היא הגיעה, והיא הייתה רק שיכורה ומסטולית, זה היה ניצחון ענק. לרגע אפילו חשבתי לערוך לה מסיבת "ברוכה הבאה הביתה" כשתתעורר. אבל אז הלב שלי התכווץ למראה שמלת הנצנצים שהייתה קטנה כל־כך שבקושי כיסתה את הציצים ואת התחת שלה בו־זמנית, ולמראה נעלי העקב האדומות על הרצפה.
הדם געש באוזניי. הסתובבתי אל כריסי. "לקחת אותה איתך לרחוב?"
היא הניפה את ידה בביטול וכיבתה את בדל הג'וינט במאפרה. "היא אמרה שהיא רוצה ללמוד מהמומחית."
הזעם הציף אותי במהירות הברק. "ללמוד? את רצינית איתי עכשיו? אם את כל־כך רוצה ללמד אותה, תראי לה איך את מחכה שמרקוס יסמס לך שיש עבודה. לא עבדת ברחובות כבר עשר שנים לפחות."
היא הסתכלה עליי בכעס. "נכון. אבל שם כולנו התחלנו. היא תהיה כמו כולם."
התקרבתי לפרצוף שלה ושאגתי, "היא בת שש־עשרה! היא אמורה ללכת לבית ספר, לא לעבוד ברחוב!"
היא הטתה את ראשה הצידה והבליטה את עיניה. שפתיה רקדו בהתחלה של צחוק. "אז החדשות הטובות הן שהיא רק עמדה ברחוב, הנסיכה קורה. היא לא פאקינג עבדה שם!"
הגוף שלי התחיל לרטוט מזעם. מתקפת המכות שחטפתי כשמרקוס גילה שהברחתי את סוואנה מביתו של דנטה, הייתה אחת הקשות. אבל בכל ששת השבועות שהיא עשתה לי את המוות, לא התחרטתי על זה אפילו פעם אחת. עמדו לרשותי רק שנתיים לעשות את הבלתי אפשרי ולהציל את הבלתי ניתן להצלה. ואני לא אתן לכריסי להוביל אותה ללהבות הגיהינום רק כי היא לא רוצה להיות אומללה לבד.
"כמה פעמים אני צריכה להגיד לך שהיא מחוץ לתחום?"
"ומי החליט שהיא מחוץ לתחום? בטח שלא היא. היא בורחת לכאן כל לילה, מתחננת לצאת לעבוד. היא שייכת לקומה הראשונה, קורה, לא למגדל השן שלך בשלישית."
זה מה שכל הבנות חשבו. הן הניחו שאני לא מתמודדת עם אותם קשיים שאתגרו אותן. זו הייתה טעות. אולי לא שילמתי פאקינג שכר דירה, אבל הייתי שפחה של האחים גֶרֶרוֹ לא פחות מהן.
אבל היה בזה משהו. במובנים רבים, הייתי נסיכה. רק כי היה לי דיבור ישיר עם המלך. זה יעלה לי. ביוקר. אבל בשביל סוואנה…
בלי להזיז את עיניי ממבטה המתריס של כריסי, קראתי לעבר הדלת הפתוחה, "היי, אנג'לה!"
"כן, קור," היא ענתה מייד, והוכיחה שחילופי הדברים בינינו יהיו התחנה הראשונה ברכבת הרכילות היום.
"את יכולה לעשות לי טובה ולעזור לסוואנה לעלות לדירה שלי?"
"כן, אין בעיה," היא צייצה, שמחה לעזור.
זרקתי אל כריסי חיוך אחרון — ואני מתכוונת אחרון — ויצאתי מדירתה בתחושה קלה יותר מכפי שהרגשתי זה שבועות ארוכים.
לא הספקתי לעשות שני צעדים לפני ששמעתי מישהי קוראת בשמי.
"קורה, יש לי נזילת מים בתקרה."
ומישהי אחרת, "קורה, הוגו לא עונה לטלפון."
ו… מישהי אחרת. "קורה, אני רוצה שאווה הכלבה השקרנית תעוף לי מהדירה!"
"קורה…"
"קורה…"
"קורה…"
לא היה לזה סוף.
עצמתי לרגע את עיניי, התחלתי לעלות במדרגות וערכתי בראשי תיעדוף מהיר של רשימת הדרמות לבוקר הזה. סדר העדיפויות היה קבוע. בטיחות. מסגרת. שפיות. כל עוד לא היו חיים בסכנה, הנזילה תפסה את המקום הראשון.
נאנחתי ושאלתי את הבנות, "איפה הוגו?"
שלושה קולות ענו פה אחד, "אצל קרי."
מישהי אחרת הוסיפה, "אבל לא הייתי נכנסת לשם במקומך, אם את לא רוצה לחטוף ישר לפרצוף קלוז־אפ של התחת השעיר של הוגו."
עצרתי בבת אחת. החזה שלי התחיל להתכווץ כמו בתוך מלחציים כשהסתובבתי אליהן. "סליחה?"
החדשה — אוף, באמת כבר הייתי חייבת ללמוד את שמה — השתחלה בין הבנות לשורה הראשונה וענתה, "קורה, את רצינית? אני יודעת שרק לא מזמן הגעתי, אבל המזגנים של כולן מקולקלים. ונראה לך שהוגו העצלן הזיז את התחת שלו בשבע בבוקר כדי לתקן את המזגן של קרי? מצטערת. אני יודעת שהדירה שלי מוצפת והכול, אבל אני מעדיפה לגדל סנפירים וזימים ולא לרדת על הברכיים בשביל החזיר השמן והמזיע הזה."
הייתי בת עשרים ותשע, בתעשיית המין ארבע־עשרה שנים. חשבתי ששום דבר כבר לא יזעזע אותי. בטח לא גבר שעושה מניפולציות על אישה כדי לגמור. זאת הייתה עובדה קיימת. ובכל זאת שאלתי, "לרדת על הברכיים בשביל מה?"
היא לכסנה מבטים לשאר הבנות. "אמממ… כי בלי זה הוא לא מוכן לתקן שום דבר."
עמדתי ומצמצתי, לגמרי בהלם מזה שאני בהלם.
שיט. הן הניחו שאני יודעת. ואם זה לא מספיק חמור, אני אפשרתי לזה להתרחש.
האוויר בריאותיי היה רעיל פתאום, וראשי התחיל לפעום בכאב.
כל יום.
כל לילה.
אלה היו חיי.
המתח, הלחץ, האחריות, הכישלון.
העול שבלהיות הכול לכולם חנק אותי. הרצון להרים ידיים בייאוש התגרה בי כל פעם שהשמש זרחה בבוקר. לא היו לי חיים שיכולתי פשוט לעזוב. תאמינו לי. ניסיתי.
צבטתי את גשר אפי, הרמתי את עיניי אל מעבר הבטון המקורה, והתחננתי לעזרה שלעולם לא תגיע.
לא אליי, בכל אופן.
"קורה?"
פקחתי את עיניי מייד וראיתי את ריבר עומדת על המדרגות, מושיטה לי כוס קפה.
"מים זורמים דרך הקיר במטבח שלנו," היא אמרה בנונשלנטיות. "שמתי כמה מגבות. אבל אולי כדאי שתקראי להוגו בקרוב."
חיפשתי במבטה סימנים שהיא יודעת שהמטבע המועדף על הוגו הוא מציצה. לשמחתי, לא מצאתי.
עשיתי כל מה שיכולתי כדי להשאיר אותה בבית הספר ולהרחיק אותה מכל החרא, אבל ילדוּת תמימה הייתה ממנה והלאה. שערה החום היה אסוף לפקעת מרושלת ומתחת לתרמיל היא לבשה ג'ינס קרוע אופנתי וחולצה רחבה עם הכיתוב "ממש לא אכפת לי". את הילדה המתוקה הזאת גידלו מה שרוב אמריקה מכנה שולי החברה. זונות. פרוצות. יצאניות. כל שבוע מוצאים בשבילן שם חדש. אבל כולנו היינו פשוט נשים שנתקעו במצב חרא בלי אף אחד להישען עליו.
רק שהן כולן נשענות עליי.
פתאום נזכרתי למה אני מקריבה את נשמתי באופן יומיומי.
כי קיוויתי בכל הכוח שהן לא יצטרכו.
אחרי נשימה עמוקה שהפיחה חיים חדשים לא רק בריאותיי הבוערות אלא גם בנחישותי, לקחתי את הקפה מידה והודעתי, "סוואנה בסדר."
"שמעתי." מבטה עבר אל הבנות מאחוריי, שהתחילו להתפזר. בעיותיהן עדיין נותרו ברובן לא פתורות, אבל זה היה המצב הקיומי הרגיל שלהן.
סימנתי בסנטר לכיוון המדרגות. "בואי. אני אלווה אותך למטה."
היא הרימה גבה. "מה עם המטבח?"
"תעשי לי טובה. הוגו לא יזיז את עצמו בחמש הדקות הקרובות. יש לי זמן."
היא הידקה את שפתיה, הרכינה את ראשה לאולסטאר השחורות שלה והתחילה ללכת למדרגות. "למה יורד לך דם?"
נגעתי באפי בידי השנייה, ולשמחתי מצאתי אותו יבש. "רוצה את האמת או את השקר?"
"את האמת."
"נתקעתי בדלת. אבל אם היית מבקשת שקר, הייתי אומרת שקיבלתי את המרפק של כריסי באף בזמן שקשרתי אותה בידיים וברגליים ואז הפכתי את השיער שלה לסמרטוט וניקיתי בו את הדירה המגעילה שלה."
היא צחקה בשקט והמשכנו ללכת בשקט זו לצד זו בחזית בניין הלבנים. עצרנו בקצה הבטון שהפריד בין הגיהינום שלנו לשאר העולם. כשהיא סובבה את ראשה לאחור ללכוד את מבטי, החיוך שלה גווע. כמעט יכולתי לראות את החרדה זוחלת על הקימורים החלקים של עור פניה השזוף.
"היי," הנחתי יד על כתפה. "מה קרה?"
"את יודעת שכריסי לא תפסיק," היא לחשה. "האחרות, הן לא מוותרות לסוואנה. אבל כריסי —"
המלחציים בחזה איימו לשבור את צלעותיי. היא לא אמורה לדאוג בגלל אנשים כמו כריסי. אבל זאת הייתה המציאות שלה, לא משנה כמה לא רציתי את זה.
"אני אטפל בזה."
פניה החווירו. "בבקשה אל תתקשרי למרקוס."
גלגלתי עיניים. "תירגעי. לא אמרתי שום דבר על מרקוס."
עיני האיילה הגדולות שלה חיפשו את השקר בפניי. היא לא תמצא אותו, אבל הוא בהחלט היה שם, מוסתר במיומנות רבה מתחת לפני השטח, ליד הר פחדיי וחרטותיי.
חיבקתי את כתפיה בחיבוק צד שלא היה ארוך מספיק — לשתינו. אבל יותר מזה לא יכולתי לתת לה. "לכי. לפני שתאחרי לאוטובוס. אני אטפל בכריסי. את תטפלי בגיאומטריה."
"קוררררה," היא משכה את השם שלי באזהרה.
"ריבבבר," חיקיתי אותה ודחפתי אותה בעדינות למגרש החניה.
היא הלכה לאחור בלי להוריד את עיניה החומות מעיניי הכחולות. "את תהיי בבית כשאני אחזור, כן?"
הזעפתי את פניי. "אני לא כל יום בבית כשאת חוזרת?"
"בינתיים…" היא מלמלה.
אשמה בערה כמו כבשן בחזה שלי, אבל התעלמתי מהכאב וחייכתי. "להתראות בשלוש."
היא הסתכלה עליי.
אני הסתכלתי עליה.
מיליון מילים עברו בינינו במבט אחד ברגע השקט הזה. הבטחות, בקשות, התנצלויות, הסברים, וכל מה שביניהם.
והכול אמת.
וזאת בדיוק הסיבה ששתי דמעות זלגו על לחייה כשהיא הרימה את ידה באוויר, הסתובבה ורצה לתחנת האוטובוס.

מידע נוסף על "אמת ושקר 1 - האמת על שקרים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 294 עמודים
  • תאריך הוצאה אפריל 2022
  • תרגום כנרת היגינס-דווידי
  • מק״ט 1391923284

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן