ביום שהכרתי את הדייג העירום, הייתי צעירה בת שמונה־עשרה, בריאה,
אחראית ורצינית שרק עכשיו סיימה תיכון, שופעת דעות, ואפילו בלי רעיון
גדול אחד בראש. המטרה המושלמת. שמעתי על גברים כמוהו רק בדרשות
בכנסייה ובשיעורי הדת שבהם לימדו אותנו על פיתויים.
אבל כשארזתי את חפציי בבוקר לא הייתי מודעת לקיומו. חבל שלא
נצרתי בליבי את שעות התום האחרונות במקום להילחץ מהמחשבה שאני
עומדת לראות את אימא שלי בפעם הראשונה אחרי יותר מחמש שנים.
כמעט הקאתי את החביתה שלי ולפחות חתיכה אחת מהטוסט עם חמאה.
חצי שנה לפני כן היא השתחררה ממתקן כליאה לנשים בנברסקה. תפסו
יותר מדי שתילי מריחואנה במחסן של המספרה שלה. אבא שלי אמר שהוא
לא ידע שום דבר, והשופט האמין לו.

סבתא שלי לקחה כל בגד שזרקתי למזוודה וקיפלה אותו מחדש. "את
ֶ בוגרת עכשיו, טריס. את לא חייבת לגור איתה… או איתנו. את לא חייבת
לגור עם אף אחד. את בטוחה שאת לא רוצה לשכור דירה עם כמה חברות?
יש כל מיני תוכניות מיסיונריות שאת יכולה להצטרף אליהן ולטייל בעולם."
שלוש שנים קודם, הלב של אבא שלי הפסיק לפעול. פגם מולד שהוא
לא ידע על קיומו. אף פעם לא היו לו בעיות עם לחץ הדם. לא כולסטרול
גבוה. לא היה שום סימן עד שהוא פשוט… קרס פתאום על שולחן השרטוט
שלו. אכלנו פסטה באותו ערב. עדיין לא יכולתי לראות פסטה בלי לדמוע.

הוא היה ארכיטקט גאון. סבא וסבתא שלי )ההורים שלו( קיבלו את
המשמורת עליי כי אימא שלי הייתה בכלא והוריה גרו בדירה קטנה אך יקרה
בבוסטון. הם היו קתולים ליברלים שטיפחו סלידה מיוחדת כלפי הוריו של
אבי — קונסרבטיבים שניצלו את מאסרה של אימי ואת מותו של אבי כדי
לרשום אותי לאקדמיה נוצרית דתית פרטית ביוסטון, טקסס.
"היא אימא שלי. לא ראיתי אותה חמש שנים. וזה רק סידור זמני עד
שאחליט מה אני רוצה לעשות בחיים." חייכתי אל סבתא שלי בעידוד, אבל
הדאגה שעל פניה העידה שהיא לא מרגישה מעודדת בכלל.
"לא הזמנת אותה לטקס הסיום שלך. מה עורר את הסקרנות שלך פתאום?"
השתעלתי, צחקתי והנדתי את הראש. "סבא שכנע אותי לא להזמין
אותה. כמו שאבא היה עושה. והיא אימא שלי, לא חיה בגן חיות שמסקרנת
אותי. אם היא לא מה שאני זוכרת, אם היא תהיה מבחינתי כמו אישה זרה
ואני לא ארגיש שום חיבור איתה, אני חוזרת הביתה."
ֶ"טריס, אני דואגת שאם לא תמשיכי עכשיו לקולג', לא תעשי את זה
לעולם. ואבא שלך היה רוצה שתעשי תואר."
אני זורקת זוג סנדלים וזוג כפכפים על הבגדים שהיא קיפלה לפני רגע.
"סטטיסטית, אנשים שלוקחים שנת חופש בין התיכון לקולג' מצליחים
יותר אחר כך בלימודים." נתון אמיתי שהכרזתי עליו השכם והערב.
לא כיף להרגיש שאין לך כיוון בחיים. במסיבת סיום התיכון שלי, כולם
שאלו לאיזו אוניברסיטה אני הולכת… מה אני מתכוונת לעשות. בכל פעם
התכווצתי בתוכי, ועניתי את התשובה הקבועה על התוכנית הגאונית שלי
לצאת לשנת חופש. בעיניי זה היה קוד למשהו כמו "בחורה חכמה שאין לה
הרבה שאיפות ומעט עד אפס כיוון בחיים". אף אחד לא אמר לי את זה,
אבל ראיתי את האמת בהבעות הפנים שלהם. ראיתי אותם עורכים בראשם
רשימה של כל הדברים שיכולתי לעשות, כאילו הדבר היחיד שחסר לי הוא
רעיון טוב.
סבתא הניחה לרגע את ידיה על שתי לחיי וליטפה את שערי עד שידיה נחו על כתפיי. את שערי החלק והכהה ואת עיניי הכחולות קיבלתי מאימי,
אבל סבתא שלי תמיד אמרה שאני דומה לאבא. הוא היה בלונדיני עם עיניים
חומות. ממנו קיבלתי רק את השפתיים המלאות ואת האובססיה לתשבצים.
"אני גם חוששת שלאימא שלך לא תהיה השפעה חיובית כל־כך על
החיים שלך." סבתא המשיכה לזעוף וללטף את שערי. זה היה הפחד
האמיתי שלה.
"אם היא בקטע של סמים או מעשנת שלוש קופסאות ביום, אני אחזור
הביתה. וכבר מצאתי כנסייה שם ואני בטוחה שיהיו בה חברים נוצריים
טובים שיעזרו לי לא ליפול בכשפיה של אימא שלי." קרצתי לסבתא. זה
היה רק חצי ברצינות. בשום מקום לא היה קובץ נהלים לאיחוד מחודש עם
אימא שלך אחרי שנים של נתק עקב מאסר. היא תצפה שאקרא לה אימא?
זה בכלל יבוא לי טבעי לקרוא לה ככה? זה היה טבעי כשהייתי בת שלוש־
עשרה, ביום שראיתי אותה בפעם האחרונה והזלתי דמעות ענקיות כשהיא
נלקחה באזיקים מבית המשפט. הדמעות שלה זרמו לא פחות משלי כשהיא
אמרה לי בתנועות שפתיים, "אני אוהבת אותך."
אבא חיבק אותי והבטיח שבקרוב אראה אותה.
בקרוב…
זה לא קרה.
"את יכולה לחזור. תמיד. זה ברור לך, כן?"
הנהנתי וסגרתי את המזוודה. "כן. בגלל זה אמרתי לך מיליון פעם שאני
אחזור הביתה אם זה לא יסתדר. וממילא חצי מהדברים שלי עוד פה. ברור
שאני חוזרת. אני רק רוצה לראות איך היא עכשיו ולבדוק אם אני אוהבת
את קולורדו."
ֶ עיניה של סבתא הבריקו מדמעות. "טריס, אני אתגעגע אלייך כל־כך. זה
כמו לאבד את אבא שלך מחדש."
"אלוהים ישמור עליי."
"אני יודעת, חמודה שלי." היא נישקה אותי במצח. "בואי נקרא לסבא שיעמיס את המזוודה וניקח אותך לשדה התעופה, שלא תצטרכי להילחץ
ולמהר. אני עדיין לא מאמינה שאנחנו נותנים לך לנסוע לבד."
צחקתי קצת. "אני מבוגרת לכל דבר ועניין עכשיו. הכול טוב." לא
הייתי בטוחה שאני ממש מרגישה מבוגרת ממרום שמונה־עשרה שנותיי,
אבל שיחקתי אותה גיבורה כי כל החברים שלי יצאו לטיולי קיץ והתכוננו
ללימודים בקולג'. הם עזבו את הקן. אני רק עברתי לקן אחר. אז לפחות
התעקשתי לטוס לבד כדי שאוכל להעמיד פנים שאני באמת מבוגרת
לכמה שעות.