ראוי שכל לוחם יזכה למות בכבוד.
צעיר וחדור נקמה, התגייסתי לשירות כוחות המבצעים המיוחדים בצבא. אימנו אותי להרוג. לא לשאול שאלות. לקבל פקודות וללכת בתלם.
הפכתי למכונה אנושית נטולת רגשות.
חשבתי שאם אילחם למען מטרה שאני מאמין בה, אחיה בשלום עם האפשרות שאני עלול לאבד את חיי. אבל אפילו מלאך המוות לא חיכה לי בזרועות פתוחות.
נלחמתי למען האחים שלי.
נלחמתי למען המשפחה שלי.
נלחמתי למען המדינה שלי.
נלחמתי למענה…
והייתי מוכן למות למען כל מה שיקר לי.
אלא שמול עיניי נסללה הדרך לשום מקום.
מאת מחברת רבי־המכר של היו־אס־איי טודיי והוול סטריט ג'ורנל, מוניקה רובינסון, מגיע סיפור שעוסק במסירות ובהקרבה, במלחמה ושלום, בשנאה ואהבה. הדרך לשום מקום תוביל אתכם בנסיעה מהירה ולא צפויה לדרך ללא מוצא.
מוניקה רובינסון זכתה להכרה רבה על עבודתה וספריה תורגמו למגוון שפות. עד כה ראו אור בישראל: סדרת VIP, סדרת החבר'ה הטובים, אל דיאבלו, וכעת דואט הדרכים: הדרך לשום מקום ו־דרך ללא מוצא.
קריאת פרק ראשון
פרולוג קריד
מִיה רַיידר.
מיה פאקינג ריידר.
ישבתי ליד פסי הרכבת. התאמצתי בכל הכוח לא לחשוב עליה, אבל זה לא היה כל כך פשוט. היא נכנסה לחיים שלי כמו פאקינג סופת הוריקן והרסה כל דבר שעמד בדרכה. בחורה מהצד הנכון של הפסים, ומשום מה, מסיבה שאף פעם לא הצלחתי להבין,
התאהבה בבחור כמוני.
עשיתי טעויות, כל כך הרבה שאני אפילו לא יכול פאקינג לספור אותן, אבל אי־אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. נשאר לי רק לקבל אותן, פאק, אפילו לקבל אותן בברכה. הן הפכו להיות חלק ממני, כמו כל אחד מהקעקועים שכיסו את הגוף שלי. לכל אחד מהם הייתה משמעות בעיניי. הם היו צלקות הקרב שלי. והצלקות האלה היו הרבה יותר עמוקות מהצלקות שקיבלתי במלחמה. בעיני אחרים אלו היו בסך הכול יצירות אומנות צבעוניות, מעניינות.
אבל בשבילי…
הקעקועים האלה היו הנחמה שלי והכאב שלי.
שום דבר לא השתנה מאז הפעם האחרונה שגרתי בעיר הנידחת הזאת. שום קבלת פנים של המשפחה או החברים, שום תודה ושום מצעד הוקרה של תושבי העיר על השירות למדינה.
כלום.
כלום ופאקינג שום דבר.
כל מה שעשיתי, עשיתי למען המשפחה שלי, למען מועדון האופנוענים, למענה…
נלחמתי למען האחים הדפוקים שלי.
נלחמתי למען המדינה הדפוקה שלי.
נלחמתי למען הבחורה שלי.
אף פעם לא הבנתי…
שאני עלול גם פאקינג למות למענם.
כי עפר אתה, ואל עפר תשוב, וכל החרא הזה. פעם קראתי שכל לוחם מקווה שיזכה למות בכבוד. אני חתרתי לזה כל הזמן, אבל אפילו מלאך המוות לא רצה אותי. חשבתי שאם אילחם בשביל מטרה שהאמנתי בה, אהפוך להיות אדם טוב יותר.
בסופו של דבר זה לא שינה כלום. אני תמיד אהיה בצד הלא נכון של פסי הרכבת, והם תמיד יובילו אותי לתחנה הלא נכונה. שיניתי חֶברה, שיניתי מיקום ועוד כל מיני דברים לאורך השנים, אבל לא יכולתי לשנות את התוצאה של הבחירות שבחרתי. של המעשים שעשיתי.
בסופו של דבר…
כבר הייתי ממוסמר אל הצלב.
פאקינג נולדתי עליו.