פרולוג

רט ריאן
גיל חמש־עשרה

״רט, חכה לי!״
הסתובבתי אל החבר הכי טוב שלי, אוֹ לי, שרץ אחריי. שערו הקצר
והבלונדיני הזדקר בקוצים, כל קווצה וקווצה זכתה לטיפול מדוקדק בג׳ל
שהעמיד אותה במקומה. תיק הגב שלו קיפץ על גבו כשהוא נעצר בבת אחת
מולי בהתנשפות.
״היי,״ הוא נשף.
״מ׳מצב?״
״הלכת לפני שהספקתי לספר לך מה קרה בהפסקת הצהריים.״
״סליחה.״ שלחתי יד לגרד את הגבה, ולאחר מכן העברתי שתי ידיים
בשיער השחור־דיו שלי באורך הסנטר שעוצב בסגנון אימו.
מוזיקה של שנות התשעים הייתה הקטע שלי, ולא התביישתי בכך.
רציתי להיות בילי ג׳ו ארמסטרונג. רציתי את הקול שלו, את החיים שלו,
את הכסף שלו, את היכולת שלו לברוח מכל מה ששגרתי ורגיל — מכל מה
שסבב אותי כאן. רציתי את מה שהיה לגרין דיי, אבל רציתי את זה באריזת
מתנה מושלמת עטופה עם סרט שחור וגדול. העיירה שבה התגוררתי,
קוקהאם שבברקשייר, הייתה מקום משמים, וכבר לא יכולתי לחכות ליום שבו אקח את הגיטרה שלי ואעוף איתה לאזור אחר בעולם שאיננו אנגליה
כדי לגלות לאן אני שייך באמת.
״אני חייב להגיע הביתה. אימא שלי רוצה לדבר איתי,״ אמרתי לאולי
ושמתי לב שהקול שלי נשבר במילים מסוימות — גיל ההתבגרות המזוין
הזה גרם לי להישמע כמו נער מקהלה ברגע אחד, וכמו סוטה מין מסומם
רגע אחר־כך.
"הסתבכת באיזו צרה?"
החיים שלי היו תסבוכת אחת גדולה, זה היה ברור, והייתי משוכנע
שמאמא ביקשה לדבר איתי, כי היו לה חדשות רעות לבשר לי. אבל האם
הסתבכתי בצרה? קיוויתי שלא.
"לא נראה לי. מה רצית לספר לי?"
העיניים של אולי נצצו. "מישהי מאוהבת בך."
"מי?"
"שרלוט קינג."
"מה זה השטויות האלה?" הזעפתי פנים.
שרלוט קינג הייתה אחת הבנות הכי מקובלות בבית הספר. השיער
הערמוני שלה היה תמיד חלק ומושלם, בלי אף קווצה סוררת, ואף
שמדיניות בית הספר אסרה על כך, שרלוט הגיעה לבית הספר עם אודם
ורוד על שפתיה מדי יום ודאגה שכל הבנים בבית הספר יבחינו בשפתיה
המשורבבות. בפעם הראשונה שראיתי אותה, לפני עשר שנים כמעט,
חשבתי מייד שהתאהבתי בה. אבל כשהיא פתחה את הפה שלה, הבנתי
מהר מאוד שמאחורי הפרצוף היפה שלה, שלא ניתן לערער עליו, הילדה
הזאת הסתירה לב מכוער ופה מרושע.
מהרגע שסירבתי להעניק לה את תשומת הלב, שהיה ברור שהיא כמהה
לה, כאילו צוירה לי מטרה על הגב, ושרלוט הייתה נחושה לפגוע בי. כיוון
שלא היה מקובל להתקוטט עם בנות, דאגתי לסתום את הפה שלי לאורך כל
אותן שנים שבהן היא התעללה בי.ואם זה לא היה גרוע מספיק, היא שילבה כוחות עם ליאם מונטגומרי,
שממנו היא נפרדה ואליו היא חזרה שוב ושוב, לסירוגין.
ליאם מונטגומרי עם החברים שלו, שחקני רוגבי ופראי אדם חסונים,
היו במקרה גם האויב הכי מר שלי עכשיו. הוא תיעב כל דבר בי מהיום
הראשון שבו נפגשנו. הוא שנא את הלבוש שלי, את התספורת שלי, את
צורת הדיבור שלי, את המוזיקה שאהבתי, ויותר מכול… ליאם שנא את
האופן שבו שרתי וניגנתי בגיטרה, כי הוא עצמו היה פאקינג חסר כישרון
בשני הדברים.
"אחי, היא סיפרה לאנדרו קרולי שהיא ראתה אותך מנגן בשיעור מוזיקה
בשעה החמישית בשבוע שעבר. היא חזרה הביתה וחלמה עליך, ומאז לא
מצליחה להפסיק לחשוב עליך."
"החלקת על השכל?"
"זה דווקא הגיוני. אחרת למה היא כל כך אובססיבית לגביך?"
נעצתי עיניים מצומצמות בחבר הכי טוב הסתום שלי ומייד הרמתי את
האוזנייה ודחפתי אותה בחזרה לאוזן. הסתובבתי והלכתי משם רק כדי לא
לתת לו הזדמנות להמשיך לדבר על כך. גרין דיי התחלפו בשיר Zombie
של הקרנבריז, שהזכיר לי איך הרגשתי כמעט כל יום בעיירה הקטנה
והמחורבנת הזאת, מוקף בכל מיני טיפשים חסרי ייחוד ומלאי יומרנות כמו
שרלוט וליאם. לא הרגשתי שייך לכאן, לכל החרא הזה של התיכון. הייתי
ראוי לחיים עם משמעות, שבהם מילות שירים הן החמצן שלי ופריטת
הגיטרה היא הדבר היחיד שגרם ללב שלי לפעום במהירות.
"רט. רט! בחייך, אחי. גבר. תקשיב!"
אולי הלך אחריי, ובזמן שצעדתי כמו אדם נורמלי, הוא דילג לצידי
וליווה את הסיפור שלו במחוות ידיים גדולות. וזה באמת היה סיפור, שכל
כולו רק דמיון פרוע. לכן התעלמתי ממנו, ובמקום להקשיב נתתי לעצמי
להיסחף להרהורים ולדמיין איך כמה מגיבוריי המוזיקליים העבירו את
שנות נעוריהם. האם גם הם לא התעניינו במה שהאחרים החשיבו לדרך ראויה להעביר את זמנם? האם גם קורט קוביין התקשה לזייף חיוכים למען
החברים שלו? האם כריס קורנל תמיד ידע שהוא שונה מהאנשים סביבו?
האם האליל הנוסף שלי, קורי טיילור, למד איך לצרוח את התסכולים שלו
בדממה שבתוך ראשו?
אלו היו המחשבות היחידות שלי כשאולי ואני פנינו בפנייה הקרובה
לביתי ונתקלנו בחומה של בחורים שהכרתי טוב מדי.
אם אפשר היה לבקבק צרות בבקבוק כמו ניחוח, הבחורים האלה
הטביעו את עצמם באפטרשייב הזה, שזיהם את האוויר וגרם לכל מי
שעבר בקרבתם להיחנק.
אולי נעצר במקום, ממש כמוני, ובזמן שאני פלטתי אנחת ייאוש, הפה
של אולי התחיל לזוז שוב.
"לא היום, ליאם," הוא התחיל לברבר. "לא עשינו שום דבר רע. אנחנו
בסך הכול הולכים הביתה. תנו לנו לעבור."
"אתה נשמע כמו נקבה," ליאם לעג. "לא עשינו שום דבר רע." הוא צחק
צחוק מחוספס, ולהקת הטמבלים שלו הצטרפה אליו, וזה הפך לי את הבטן
בבחילה. פאקינג ליצנים.
ליאם כבר עבר את המטר שמונים, והזרועות שלו היו עבות יותר מגזעי
עצים. במיוחד כשהוא שילב אותן על החזה, כמו שהוא עשה כרגע. הגבות
שלו היו גדולות וסבוכות מדי, והשיער הקצוץ והכהה גרם לו להיראות
כאילו כבר העביר כמה שנים בחזית, בהגנה על המולדת.
לא טרחתי להוציא את האוזניות מהאוזניים. רק הסתכלתי עליו.
לא היה לי אכפת מה היה לו או לכל אחד אחר מהם להגיד.
התרכזתי בשיר שהתנגן לי באוזניים. באופן שבו הגיטרה שאבה אותך
פנימה והתופים הטביעו אותך עמוק יותר. בדרך שבה הקצב גרם לשיער על
העורף שלך לסמור ברוב קשב, ועד לרגע שבו דולורס או'רירדן שבתה אותך
בקולה. דמיינתי אותה שרה את השיר מול אצטדיון מלא במעריצים, ואיך
היא הרגישה לדייק בכל תו מול אלפי זרים שמביטים בך בהערצה.

מה יש לי בראש, דולורס? את המוזיקה. את הכוח שלה. בראש שלי
יש אותך. את קוביין. את קורנל. את טיילור, את ארמסטרונג. הרשימה
אין־סופית.
המוזיקה הרחיקה אותי מכל הצרות שהגיעו אליי. ובזמן שאולי ניסה
לדחות את הבלתי נמנע, וליאם ללא ספק תכנן את המתקפה שלו, כאילו
הוא מתכנן אסטרטגיה במשחק רוגבי, אני עמדתי ללא תנועה עם הידיים
בכיסים ורק לטשתי בו מבט.
דולורס שרה, ואני הנחתי לאצבעות רגליי לתופף מקצב בתוך נעלי
הוואנס שלי. כשהיא הגיעה לצלילים הגבוהים, הגבות שלי התרוממו
והתחלתי להנהן ביחד איתה.
ליאם הרים גבה במחווה מאשימה וניסה להתסיס אותי. "שמעתי שמועה
היום, ריאן הקטן. היא נכונה? אתה מנסה לקחת לי את הבחורה? כי אתה
יודע שאני אפשוט את העור שלך לפני שאתן לזה לקרות, נכון?"
נשפתי נשיפת צחוק, וזאת הייתה התגובה היחידה שלי. המחשבה
שאילחם על אישה גרמה לי לרצות למתוח זרועות מעל הראש ולפהק. לא
היה לי זמן לכל זה. אהבה, מערכות יחסים, וכל השיט הזה שראיתי בנים
בגילי משקיעים בו את האנרגיה שלהם. כל זה נראה לי חסר טעם. במקום
זה הם היו יכולים לעשות את מה שאני עשיתי ולהשקיע באומנות שלהם.
לשאוף להיות מישהו. למלא את הריק.
לגלות אומנות זה ה"היי" הכי טוב שיש. בחיי… אפילו שהייתי רק בן
חמש־עשרה, כבר ידעתי את זה. ממה שראיתי בחיים, נשים היו עבודה
קשה, ואם כבר התכוונתי לעבוד קשה, ידעתי שזה לא יהיה בשביל בת.
זה יהיה בשביל עצמי. בשביל העתיד שלי. בשביל להשיג את הכוח הבלתי
מנוצח הזה שכבר כמעט יכולתי להושיט יד ולגעת בו. הייתה לי תחושה
שזה לגמרי בלתי נמנע.
נדרשו עשר שניות של שתיקה מצידי כדי לגרום לליאם לתלוש לי בזעם
את האוזניות מהאוזניים. השפלתי מבט אל החוטים שהשתלשלו מכיסי והרמתי אליו עיניים באיטיות מתחת לגבות עבותות.
אם היה לי כוח להתאמץ, הייתי מגייס את כל מה שהיה בי כדי לנסות
להפיל אותו על התחת.
אבל מישהו כמוהו לא היה ראוי להשקעה כזאת של אנרגיה.
ליאם התקדם צעד לעברי. "אתה תלך איתי מכות, רט. לא משנה אם
אתה רוצה או לא."
"הוא לא עשה כלום, ליאם," אמר אולי בשקט. "פשוט תן לו ללכת הביתה."
ליאם הסתכל לי בעיניים ולא הרפה, וככל שהמשכתי לשתוק, כך
הנחיריים שלו התרחבו והפה שלו התפתל. אם הוא חיכה שאתפוצץ, הוא
יכול להמשיך לחכות. אני רק שלחתי יד למטה לאוזניות שלי ודחפתי אותן
באיטיות בחזרה לאוזניים בלי לנתק ממנו את המבט.
דולורס עזבה, ועכשיו ריצ'רד אשקרופט שר על הסימפוניה המתוקה
מרירה שלו בשיר Symphony Sweet Bitter.
לחצתי על כפתור הווליום כדי להגביר ולהעלים את הקול של ליאם וגם
את של אולי.
לא לקח לליאם הרבה זמן עד שהוא דחף אותי. הוא עשה את זה פעם
אחת. ואחר כך שוב. זזתי לאחור, כשעל פניי גיחוך שחצני שפגע ביריב שלי
יותר מכל מכה שמפרקי אצבעותיי יכלו להנחית עליו.
האדישות שלי חיסלה אותו. היא העירה את הדוב מרבצו והוציאה
אותו מדעתו.
הייתה בכך תחושה מעוותת של כוח.
אולי צעק לי להילחם.
ריצ'רד אשקרופט ואני שרנו על כך שאנחנו לא יכולים לשנות את
התבנית שממנה קורצנו — לא, לא, לא, לא, לא. וממש לפני שהאגרוף
של ליאם הונף באוויר, שיננתי במוחי תמונה מנטלית שלו ושל הזומבים
הזועמים שעמדו מאחוריו ולא ידעו אפילו למה הם אמורים לכעוס עליי.
חקקתי אותם בזיכרון שלי לכל החיים, כי יבוא יום ואהיה הבחור שעומד על הבמה כמו ארמסטרונג, דולורס ואשקרופט. אני אהיה הקול באוזניים
של איזשהו ילד רגע לפני שהוא יחטוף מכות בלי שום סיבה הגיונית, פרט
לעובדה שנדמה שהוא שונה מכל השאר.
אהיה סיפור הצלחה, מישהו שכולם צורחים את שמו, מתחננים לזכות
בתשומת ליבו.
אעשה משהו — אהיה מישהו עם תכלית — וטיפוסים כמו שרלוט, ליאם
וכל שאר הסתומים, יישכחו לגמרי.
למילים שלהם לא תהיה שום משמעות מבחינתי.
החבורות ידהו וייעלמו.
אהיה מי שהייתי אמור להיות מאז ומעולם.
איראה כמו בילי ג'ו ארמסטרונג. אהיה מגניב כמו ריצ'רד אשקרופט.
אהפנט אנשים כמו דולורס או'רירדן.
ואישאר אדיש תמיד, כי זה המקום שבו שורה השלווה.
כשאצליח, איש לא יעז לגעת בי שוב בלי לבקש את רשותי, והם יצטרכו
לעבור דרך צבא של שומרים כדי להשפיע על ליבי.
יבוא יום ואמצא את התכלית שלי ולעולם לא אסתכל שוב לאחור על חיי.
אף לא לרגע.
1

רט
כעבור אחת־עשרה שנים

זיעה זלגה במורד גבי כשירדתי כרוח סערה מהבמה באצטדיון הארד־רוק
במיאמי אחרי אחת ההופעות הטובות בחיי. הייתי דרוך כמו קפיץ שמוכן
להשתחרר לחופשי ולחוות את האורגזמה שהיא החיים — לטלטל את העולם
ואת האנשים בתוכו ולגרום להם לסגוד לי.
זאת הסיבה שאהבתי להופיע. בדיוק בגלל ההרגשה הזאת.
האנרגיה שאין לטעות בה שזרמה לי במחזור הדם, שהעניקה לי תחושה
של כוח בלתי מנוצח שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר מלבד כאן —
במוזיקה ובעובדה שהייתי כל כך מעולה בזה.
שאר חברי הלהקה צעדו לפניי, כשהם אדישים לאופוריה שהתלוותה
לעובדה שהיינו כוכבים. בניגוד אליי. אני ספגתי בשקיקה כל שנייה, גם
אחרי שלוש שנים. הצרחות, הנשים בשורה הראשונה שזיינו אותי בעיניים
שלהן, הישבנים המתנועעים, המבטים המקנאים של הגברים שהיו מתים
להיות על הבמה ולעשות את מה שאני עשיתי.
שיהיה להם את מה שהיה לי.
להיות מי שהייתי. רט פאקינג ריאן.
הסולן של להקת הרוק הבריטית הכי חמה בעולם. יות' גון ויילד.

שלטנו במצעדים, הפגזנו בלהיטים, זכינו בפרסים, והיה לנו עוד המון לתת.
פרסלי, ביג די, הוק, קופס ואני השגנו תוך שלוש שנים יותר מלהקות ותיקות פי
עשרה מאיתנו, ועשינו זאת עם חיוכים שחצניים על הפרצוף. לכל אחד מהאחרים
היו סיבות משלו להיות זחוח. אני? היו לי שפע של סיבות משלי. זיכרון חולף
של בריונים בתיכון ושל אנשים שאמרו לי שאין לי שום סיכוי להצליח חלף
בראש שלי לרגע, לפני שהדחקתי אותו ומחקתי את כל אותם פרצופים.
"בני זונות!" צעקתי, בעודי מתנשם ומתנשף, והסטתי את השיער השחור
והארוך מדי שלי מהפרצוף כשפסעתי לעבר חבריי ללהקה.
הגיטריסט הראשי שלנו, הוק, הסתובב וטפח לי על הגב כשחלפתי על
פניו. קופס, גיטריסט הקצב שלנו, כבר עשה את דרכו אל מאחורי הקלעים
כדי למצוא לעצמו אלכוהול או זיון, ואילו ביג די, נגן הבס החסון שלנו, עמד
ודיבר עם המתופף שלנו, פרסלי והחברה שלו, טסה. החברה שלא הייתה
אמורה להיות כאן.
בלי נשים קבועות. זה מה שהבטחנו זה לזה לפני שלוש שנים כשהתחלנו.
נשבענו להישאר נאמנים לחלום. להתרכז בשירים. לכבוש את העולם.
עד שהאידיוט עם השיער הבלונדי החליט להתאהב.
כאילו ההבטחות ההן היו כלום ושום דבר.
השלכתי זרועות סביב כתפיהם של ביג די ופרסלי ומשכתי אותם אליי,
כשאני מטלטל אותם קדימה ואחורה תוך שאני נועץ מבט בטסה, המהגרת
הלא חוקית שפלשה לסיבוב ההופעות שלנו.
"באימא שלי, הייתי מעולה שם או שהייתי מעולה שם?" צעקתי.
טסה ליסבון — המוכרת גם בשם צ'רי — עם השיער האדום־דובדבן שלה
והפנים היפהפיות האלה, נעצה בי מבט בחזרה וגיחכה. "כבר ראיתי אותך
מופיע טוב יותר."
"מה את אומרת."
"אני די בטוחה ששמעתי אותך מחמיץ תו בשיר ,Dirty, Dirty
Me Love ,רט."

הצצתי אל פרסלי. "אתה יודע, הייתי מכבד אותך יותר אם היית בוחר לך
ברונטית קטנה שהציצים שלה גדולים יותר מהפה שלה."
פרסלי הזדקף למלוא גובהו ודחף אותי בכתף. "אני דווקא אוהב את
הציצים ואת הפה שלה בדיוק כמו שהם," הוא הגיב בחלקלקות.
האיש ידע לדבר. מהיום שפגשתי אותו, פרסלי הפיץ סביבו אווירה
של מלך הקּוליּות, וכבר מההתחלה, כל חברי הלהקה ידעו שהוא יהיה זה
שימשוך את תשומת לב הנשים. הוא היה רוקר עם שיער גלי בלונדיני של
גולשים, מעיל עור שחור שהוא לא הוריד מעולם כשהוא היה מחוץ לבמה
וגישה שהקרינה שהוא כל כך מגניב שהוא מעל למה שקורה סביבו. זה עצבן
אותי, האפס מאמץ הזה, אבל איכשהו בכל זאת אהבתי את הבחור, למרות
הבוגדנות שלו. ועדיין, פרסלי היה מאוהב או איזה בולשיט בסגנון, והוא
היה חלק חיוני בהצלחת הלהקה. בלעדיו היינו סתם עוד להקה מחורבנת
שמייצרת רוק אלטרנטיבי. הקול שלי גרם לנו לעוף גבוה. המקצבים של
פרסלי סיפקו לנו את התמיכה מלמטה.
כשראיתי את הדרך שבה טסה כרכה את זרועותיה סביב מותניו והניחה
את ראשה על החזה שלו, זייפתי מולם קולות הקאה.
"אני עף מכאן. אתם עושים לי בחילה."
"ביי־ביי, טמבל!" טסה קראה אחריי, כשהתרחקתי מהם וחיפשתי
סביבי מאחורי הקלעים מישהו שיעניין אותי. מישהו שלא מאוהב בצורה
מגעילה כזאת.
במקום זה מצאתי את עצמי חזה מול פנים עם היחצנית קצוצת השיער
שלי, ג'וליה פאקינג ספיד.
המארגנת של חיינו ושל המוניטין שלנו.
והכי קוץ בתחת ברגעים שהתפוצצתי מאנרגיה, כמו עכשיו. מבט אחד
בג'וליה, והרגשתי איך האנרגיה יורדת לי.
היא הרימה אליי את עיני השוקולד הנוצצות שלה בחיוך שהבטיח לעצבן
אותי. ג'וליה הייתה קטנטונת עם גוף עדין, עצמות לחיים מחודדות ושיער שחור שיכול היה להתחרות בזה של דמי מור בסרט שבו היא פיסלה  כדי
חמר באמצע הלילה לפני שהבחור שלה מת. אבל איכשהו, ג'וליה הצליחה
לגרום לכל המראה הזה להיות מושך. למעשה, סביר להניח שהיא הייתה
יכולה להיות יפה אם היא לא הייתה כל כך פאקינג מפחידה.
העברתי יד בשערי הרטוב. "תני לי לנחש. את עומדת להטיף לי מוסר."
"זה מה שאני עושה?" היא הקשיתה גבה מעוצבת למשעי ושילבה
זרועות על החזה.
"כן. כל יום."
"אבל מעניין שאתה אף פעם לא מפנים את הטפות המוסר האלה, לא?"
"אני מפסיק להקשיב כשמדברים אליי כמו אל ילד בן ארבע."
"אל תתנהג כמו ילד בן ארבע, אז לא יתייחסו אליך ככה, ילד יפה."
"את עומדת מולי פחות משלושים שניות, וכבר הספקת לעלות לי
על העצבים."
"לקח לי שנים לשכלל את המיומנות הזאת."
"באמת." נשפתי את כל האוויר שאגרתי בלחיי. "או־קיי. בואי נגמור עם
זה, טוב? כן, ג'וליה, אני מבטיח להתנהג יפה הערב. לא אתקרב לתקשורת
עם אבקה לבנה על האף שלי. לא אינעל בשירותים, לא אתעלף ולא אגרום
לך להיאלץ להזעיק את התחזוקה כדי לפרוץ את הדלת. אני מבטיח לא
להיתפס עם הלשון שלי בתוך כוס של איזו מישהי אקראית… שוב. אני
מבטיח לשתות רק אלכוהול שיגישו אנשים שאפשר לסמוך עליהם. לא
אוכל יותר מדי בשר אדום. לא אעשן את השיט שעושה אותי מחורפן. לא
אשתין בסלי כביסה רק כי נדמה לי שהם אסלות. לא אציע לאף בלונדינית
עשרת אלפים דולר כדי להכניס את הזין שלי לפה שלה ולראות כמה זמן
היא יכולה להישאר ככה בלי להיחנק. לא אוכל סוכריות ירוקות שהופכות
אותי לפסיכי ולא אנסה להכניס כלב רחוב לדירה שלי ואחר כך אבקש
שתעבירי אותו את המכס בשבילי."
"ו…"
נאנחתי. "ו… לא אהרוס את ההפתעה של פרסלי."
חיוך התפשט על פניה של ג'וליה. אבל לא חיוך קורן, יותר פיתול של
השפתיים שהביע שביעות רצון מההבטחה שלי. "אתה רק צריך לסתום את
הפה עד מחר. בבוקר הוא וטסה ייסעו לדרכם."
"הם כאלה פליטווד מק."
"בגלל השיר Way Own Your Go ?בחיי, זאת הבדיחה הכי מחורבנת
ששמעתי ממך בחיים."
חייכתי אליה חיוך מלא שיניים.
היא גלגלה עיניים והנידה את ראשה. "רק תסתום את הפה. מגיע
לפרסלי ולטס ליהנות מהרגע שלהם. הוא לחוץ. לה אין מושג. ואני מתה
מפחד שמישהו מכם יהרוס להם את הרגע."
"מי שמאמין לא מפחד."
הסתכלתי מעל הראש שלה וראיתי איך גופו של פרסלי כרוך סביב החברה
שלו. הם עמדו ליד הבר בקצה החדר. הוא ערסל את צווארה בין כפות ידיו
ולחש לה מילים מתוקות, בשעה שהיא הרימה אליו עיניים מעריצות. בכל
התקופה שאני חלק מהחיים של פרסלי, לא ראיתי אותו מאושר יותר או
רגוע יותר כמו מהרגע שהם ביחד. השלווה הזו שאפפה אותו, הגנה עליו,
הפכה אותו לחסין לכל החרא הזה של החיים… זה…
זה עצבן אותי, ולא היה לי מושג למה.
השפלתי עיניים בחזרה אל ג'וליה. "אבל, לא משנה. כן. אני מבטיח. לא
אגיד כלום על הצעת הנישואים של פרסלי. לא אספר לטסה על השלשלאות
שעומדות להיקשר סביב קרסוליה לנצח נצחים."
"רט…" היא הזהירה.
"הבטחתי, ג'ולס, אלוהים!"
הכתפיים הדקיקות והעדינות של ג'וליה נשמטו מתחת לבלייזר השחור
המחויט שלה.
"עכשיו אני יכול כבר ללכת למצוא מישהי שתמצוץ לי את הזין?"

ברגע שהמילים יצאו לי מהפה, היא עיקמה את האף. "איך זה לחיות עם
המוח שלך?"
"הכי נפלא שיכול להיות."
"תתנהג יפה."
"אשתדל."
ג'וליה טפחה בגב כף ידה על חזי. "תשתדל יותר." הבטתי בה
מתרחקת עם גיחוך על פניי, כשהיא הלכה ממני בדרך לקורבן הבא שלה.
כשהסתובבתי, מצאתי מולי שתי יפהפיות קטנות גוף. אחת בלונדינית.
השנייה ברונטית. ולשתיהן היה את אותו מבט בעיניים. הבעה של צורך
נואש ספוג בהתרגשות.
מי צריך אהבה?
פאקינג נישואים…
מי צריך עוד משהו מלבד פורקן מהיר נטול מחויבות?
"ליידיז, באתן לראות אותי?" הצמדתי ידיים לחזה, ועיניי התרוצצו
בין שתיהן.
הבלונדינית הסמיקה, והברונטית נענעה את התחת שלה, צחקקה ונעצה
בי מבט. שנאתי את הצחקוקים המזויפים האלה, אבל היא הייתה מספיק
מושכת, לכן סלחתי לה על שהיא משחקת אותה סתומה, כשסביר להניח
שהיא לא הייתה צריכה כל כך להתאמץ.
פשטתי זרועות קדימה. מבטי עבר מזו לזו, כשהן אחזו בי. "בחורות
כלבבי. אני פאקינג מורעב. יש למישהי מכן משהו טעים שאני יכול לזלול?"