פרק 1

לפעמים אני לא חושבת על זה במשך כמה שעות ברצף. לפעמים עובר יום שלם וזה מחכה שם, מתחת לפני השטח, כדי לשרוף את קרביי באכזריותה של האמת. האמת שלי.
ואני חוזרת הביתה מעבודת האין־מוצא שלי בעיר האין־מוצא שאני גרה בה בחור הזה בנברסקה, ומגלה שעבר כמעט יום שלם בלי שחשבתי על זה, על אבא שלי ועל דורנן רוס ועל הבנים שלו.
ואז אני עושה משהו בלי לחשוב, למשל להתפשט כדי ללכת לישון או להיכנס מתחת לשמיכה. ואני רואה את הסימנים שהם טבעו על המותן שלי בצד ימין — שבעה קווים אופקיים זה על גבי זה, שנוצרו בלהב חד של סכין קצבים שלובנה באש ואז הוצמדה לעורי. קו אחד מדורנן רוס וקו מכל אחד מששת בניו הבוגרים. כמו חריצים שנחקקו על עמוד מיטה. צלקות שיישארו איתי לכל החיים כדי שלא אשכח. כמה מהקווים עבים יותר מאחרים, יש קצרים ויש ארוכים, אבל כל אחד מהם הוא תזכורת הרסנית לכל מה שנלקח ממני באותו ערב.
גם אם אני נשארת בבגדים שלבשתי כל היום כדי להימנע מלהביט בצלקות, אני עדיין לא מצליחה לחמוק מהם. אני אף פעם לא ישנה טוב. אני מתהפכת במיטה, נסערת וספוגה בזיעה, מתעוררת מסיוטים שבהם מוצאים אותי ומסובבים את הסכין אל צדה החד. סיוטים שבהם לא רק מטביעים בי סימן אלא חותכים אותי עד מוות, כדי שלא אדבר עם המשטרה. תבינו, אני יודעת דברים. אני יודעת דברים שהמשטרה לא יודעת, על אליבים שנקנו בכסף ועל מקומות שבהם נפטרים מגופות, על יותר מדי בחורות שנעלמו ועל יותר מדי גברים ששמרו על יותר מדי סודות.
פעם התפללתי יומם וליל שאצליח לשכוח את הרוצח של אבא שלי ואת מה שעשה לנו. אני כבר לא מתפללת לזה. עכשיו אני רוצה לזכור כל פרט קטן כדי שהנקמה שלי תוכל להיות מדויקת.
מחר הוא יום שונה. מחר יחול יום הולדתי העשרים ואחד, היום שבו אקבל גישה לירושה הסודית שלי. כמה מאות אלפים שאבא שלי הצליח להסתיר לפני שדורנן הפליל אותו ברצח של שוטר ובני משפחתו, רצח שביצעו דורנן ובנו הבכור כנקמה על פשיטת סמים שכמעט מחקה לחלוטין את המועדון. יכול להיות שמדובר בכסף מלוכלך — אבא שלי בהחלט היה מסוגל להלבין כספים ולייצר סמים — אבל זה עדיין הכסף שלו. דורנן הצליח להשתלט על כל השאר במהלך הבגידה השטנית שלו.
מחר באמת יהיה יום ההולדת שלי, כי מחר אהפוך למישהי אחרת. היום קוראים לי ג'ולייט פורטלנד, אבל מחר אתעורר בתור מישהי אחרת לחלוטין.
מישהי שתוריד את דורנן רוס ואת מועדון האופנוענים של האחים ג'יפסי על הברכיים.