1

12 ביוני, 1991
ליזי

“מה לא בסדר איתה?”
“שום דבר.” אימא המשיכה לחבק אותי אל החזה שלה. “היא מושלמת.”
“למה היא עדיין לא מדברת?” קיווה לא נראתה מרוצה. היא גם לא
נשמעה מרוצה. “ליזי כבר בת שלוש, אימא. שלוש. והיא לא עושה שום
דבר שהיא אמורה לעשות.”
“היא בסדר גמור, קיווה,” אמרה אימא בקול עליז במיוחד. “היא תשלים
את הפער.” היא נישקה את הלחי שלי, ואני התחפרתי עוד יותר בזרועותיה.
אהבתי את הריח שלה ואת הדרך שבה היא חיבקה אותי חזק. אהבתי
להצמיד את האוזן שלי אל החזה שלה ולהקשיב לפעימות ליבה.
בום, בום, בום.
חייכתי ונגעתי בפנים שלה. היו לה את הפנים הכי טובות. היו לה עיניים
טובות. הן היו כחולות, בדיוק כמו שלי. ידעתי לזהות את הצבע. ידעתי את
כל הצבעים ורציתי לספר את זה לאחותי. פשוט… לא הצלחתי להוציא את
המילים.
הקול שלי לא עבד.
“את חושבת שהיא איטית?” שאלה קיווה בקול עצוב, ואני רציתי לגרום
לה להרגיש טוב יותר, כי לא הייתי איטית בריצה. הייתי מהירה במיוחד.

“היא צריכה, כאילו, בית ספר מיוחד או משהו?”
“זה לא נושא לשיחה לאוזניים קטנות.” עכשיו הקול של אימא נשמע
כועס, ולא אהבתי את זה. התחפרתי עוד יותר והחבאתי את פניי בתוך
הקרדיגן שלה. “אז בבקשה, לכי לעשות שיעורי בית. נדבר על זה הערב
כשאבא שלך יחזור הביתה.”
“אני רוצה לחזור הביתה.”
“אנחנו בבית, קיווה.”
“לא, אני רוצה לחזור לבית האמיתי שלנו,” היא צעקה. “אני שונאת את
אנגליה, אימא. אין לי פה חברים, ובבית הספר כולם צוחקים על איך שאני
מדברת.”
“הם טיפשים,” אמרה לה אימא. “תתעלמי מהם.”
“קל לך להגיד,” אמרה אחותי לפני שפנתה אליי. “הרסת הכול,” היא
צעקה. “הלוואי שלא היית נולדת.”
“קיווה!”
“אני לא מצטערת, אימא, כי זה נכון!”
“תסתכלי עליי, ילדה יפה שלי,” אמרה אימא אחרי שאחותי יצאה
בסערה מהחדר. “תראי לי את העיניים הכחולות והגדולות שלך.”
הסתכלתי עליה.
“הנה את,” היא חייכה אליי בחום והסיטה בעדינות את השיער מפניי.
“את מושלמת, את שומעת אותי?”
הנהנתי.
“את התינוקת שלי, ואני תמיד אשמור עלייך.” היא דגדגה אותי מתחת
לסנטר וחייכה. “ואת אף פעם לא צריכה לתת לאף אחד לגרום לך להרגיש
שמשהו לא בסדר איתך.” היא דגדגה אותי שוב. “את מבינה אותי, ליזי?”
הנהנתי שוב.
“מצוין,” היא חייכה. “אני אוהבת אותך, מתוקה שלי.”