ספר מודפס
₪ 98.00 המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.₪ 55.00המחיר הנוכחי הוא: ₪ 55.00.
סנסציית הבוקטוק העולמי נוחתת בישראל
טרופים:
חיים על כוכב אחר. מסעיר. חדשני. מערה אחת. קרבה כפויה. מהפנט וקורע מצחוק. סיפור אהבה כובש.
אם אתם חושבים שלהילקח בידי חייזרים הוא הדבר הכי נורא שיכול לקרות לי, אתם טועים. כי עכשיו החייזרים המרושעים לא מצליחים לתקן את התקלות בחללית, והם נוטשים אותי ואת מטען הנשים שחטפו מכדור הארץ על כוכב בוהק וקפוא.
ברור לי שאם לא אפעל מהר כדי לנצל את שביב המזל שנפל בחלקנו, החייזרים יחזרו לקחת אותנו או שנמות מרעב וקיפאון.
בהחלטה של חיים או מוות, אני יוצאת כדי לחפש לנו סיכוי להינצל, אבל אחרי קילומטרים של שלג טובעני, התשישות מכריעה אותי ואני מוצאת מקום למנוחה. כשאני מתעוררת בבהלה ונתקלת ביצור גדול וכחול, אני מגלה שהוא ממש – אבל ממש – מעוניין בי.
או־מיי־גאד.
אם אהבתם את הסרט אווטאר המפורסם, אתם תעופו על הסדרה החדשנית של הברברים מאייס פלאנט מאת רובי דיקסון.
רובי אוהבת שהגיבורים שלה בספרים נועדו להיות יחד בעזרת הגורל, שהאפילוגים שלה מלאי תינוקות שמחים, ושהגברים והגיבורות מפתים כמו לחמניות קינמון חמות ומלאות באבקת סוכר.
והיצור המקומי שאני פוגשת? הוא גדול, כחול ועם קרניים – והוא ממש, אבל ממש מעוניין בי.
תקציר נובלה
לתשומת לב הקוראים:
הנובלה ירח דבש באייס פלאנט – וקטאל וג'ורג'י אמורה להיקרא רק בסיומו של הספר הראשון בסדרה – הברברים מאייס פלאנט. תוספת הלאבי־דאבי נכתבה לכל אותם לא מסופקים שרוצים עוד קצת מהזוג האהוב עליהם.
וקטאל וג׳ורג׳י הם זיווג מכוכב אחר, אבל מתברר שלא מעט דברים יכולים לשבש תדרים באייס פלאנט.
אומנם ג׳ורג׳י בטוחה שעל סיפור האהבה שלהם נכתבו אינספור סופים אפים של "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", אבל משהו בתוכה עדיין לא נותן לה מנוח. היא מרגישה שכדי לבסס את חייה עם וקטאל, היא חייבת לברר את התחושות שלה עם עצמה.
וירח דבש הוא ההזדמנות המושלמת לעשות זאת…
ג׳ורג׳י
עד אתמול, אני, ג׳ורג׳י קורותרס, לא האמנתי בחייזרים. כן, נכון, יש כל כך
הרבה אפשרויות קיום ברחבי היקום, אבל אם מישהו היה אומר לי שהיצורים
הקטנים והירוקים האלה מסתובבים על פני כדור הארץ בחלליות מרחפות
ורק מחכים לחטוף אנשים? הייתי אומרת לו שהוא משוגע לגמרי.
עד אתמול.
היום? היום זה סיפור אחר לגמרי.
אני מניחה שהכול התחיל אתמול בערב. זה היה ערב די רגיל בסך הכול.
חזרתי הביתה אחרי יום ארוך בעבודה כפקידה בבנק, חיממתי אוכל קפוא
מוכן, אכלתי אותו בזמן שצפיתי בטלוויזיה ונמנמתי על הספה לפני שזחלתי
למיטה. לא בדיוק חיי מסיבות סוערים, אבל היי, זה היה יום שלישי, וימי
שלישי היו תמיד ימי עבודה, בלי משחקים. הלכתי לישון, ומשם הכול
נעשה מוזר.
החלומות שלי היו הזויים. לא החלומות הרגילים שבהם נופלות לי כל
השיניים או שאני עומדת עירומה מול הכיתה. אלה היו חלומות הרבה יותר
מפחידים, על אובדן ונטישה. חלומות על כאב ועל חדרים לבנים וקרים.
חלומות שבהם הלכתי במנהרה וראיתי רכבת שעמדה להגיע. בחלום הזה,
ניסיתי להרים את היד כדי להסתיר את העיניים מפני האור, אבל לא הצלחתי.
זה העיר אותי מהשינה. צמצמתי את עיניי מול האור הקטן שמישהו
כיוון אליהן. מישהו… כיוון אור אל העיניים שלי? מצמצתי, ניסיתי להתמקד
והבנתי שבכלל לא חלמתי. יותר מזה, לא הייתי בבית שלי. הייתי… במקום
חדש. ואז האור כבה וציפור צייצה. העיניים שלי ניסו להתרגל לחשכה
וראיתי שאני מוקפת ב… דברים. דברים עם עיניים שחורות וארוכות,
ראשים גדולים וזרועות רזות וחיוורות. אנשים קטנים וירוקים.
צעקתי. צעקתי כמו מטורפת, למען האמת.
אחד החייזרים הטה את ראשו בתגובה, וציוץ הציפור נשמע שוב, אף
שהפה שלה לא זז. משהו חם ויבש עטף את הפה שלי, חנק אותי, וריח כימי
כלשהו מילא את הנחיריים שלי. אוי, שיט. אני הולכת למות? הזזתי את
הלסת בפניקה וניסיתי לנשום, אבל העולם החשיך סביבי.
שוב חזרתי לישון וחלמתי על העבודה. תמיד חלמתי על עבודה כשהייתי
בלחץ. במשך שעות על גבי שעות, לקוחות בנק עצבניים צעקו עליי בזמן
שניסיתי לפתוח חבילות שטרות של עשרים דולר שסירבו להיפתח. ניסיתי
לספור את העודף בזמן שהסיחו את דעתי. חלומות על עבודה היו הנוראים
ביותר, בדרך כלל, אבל החלום הזה היה הקלה. בלי רכבות, בלי חייזרים. רק
בנקאות. יכולתי להתמודד עם בנקאות.
וזה מוביל אותי… לכאן.
אני ערה. ערה, אבל לא בטוחה לגמרי איפה אני נמצאת. העיניים שלי
נפקחות ואני מביטה סביבי. יש כאן ריח של ביוב, אני יכולה להרגיש קיר
מאחוריי וכל הגוף שלי כואב. הראש שלי מסוחרר ואיטי, כאילו עדיין לא
התעוררתי לגמרי. הזרועות והרגליים שלי כבדות. אני מסוממת. מישהו
סימם אותי.
לא מישהו. משהו.
קצב הנשימות שלי גובר כשאני משחזרת במוחי תמונה של חייזרים עם
עיניים כהות, ואני מחפשת אותם. אני לבד כאן, איפה שזה לא יהיה.
תודה לאל.
אני מצמצמת את העיניים באור העמום, מנסה לראות את הסביבה שלי.
זה נראה כמו חדר גדול וחשוך. אור כתום חלש נפלט מצינורות ארוכים
בתקרה בערך חמישה מטרים מעליי. הקירות שחורים, ואם לא היה לי
מושג, הייתי אומרת שזה נראה כמו תא מטען בסרט מדע בדיוני מוזר. על
הקיר שמולי, אני סופרת שישה מכלי מתכת באורך של כמעט שני מטרים,
מסודרים בשורה על הקיר כמו לוקרים. אורות כתומים וירוקים נעים לאורך
הצדדים של המכלים במגוון של פיתולים ונקודות שכנראה מסמלים מילים
חייזריות. בקיר הרחוק יותר יש דלת ארוכה ומעוגלת. אבל אני לא יכולה
להגיע אליה, כי אני נמצאת מאחורי רשת סורגים כלשהי ממתכת.
יש כאן ריח נורא. למען האמת, זה לא רק ריח אחד, אלא כמה. קוקטייל
של שתן, צואה, קיא וזיעה שגורם לי לבחילה. אני מנסה לכסות את הפה
ביד, אבל הזרוע שלי איטית מדי וכל מה שאני מצליחה לעשות זה לנופף
בה קצת. אוף.
אני מסובבת את הראש המסומם והכבד שלי ומביטה סביבי על החדר.
עכשיו שאני מסתכלת, אני מבינה שאני לא לבד. יש כאן אנשים אחרים בצד
הזה של הסורגים, מכורבלים וישנים. באור העמום, אני יכולה לספור שבעה
אנשים, אולי שמונה, שנראים בגודל שלי, מצטופפים יחד כמו כלבלבים.
בהתחשב בעובדה שכולנו נמצאים בצד הזה של רשת המתכת, אני מתחילה
לחשוד שאני בתוך סוג של תא כלא כלשהו.
או אולי כלוב.
אני מניחה שאם אני חייבת להיות בכלוב, המצב יכול להיות גרוע יותר.
יש כאן מספיק מקום כדי לעמוד, אבל לא יותר מזה. לפחות אין חייזרים
איתי. אני רוצה להיכנס לפניקה, אבל אני יותר מדי מותשת. זה כמו ללכת
לרופא השיניים ולקבל מנה של גז צחוק. אני מתקשה להתרכז ולהתמקד
במשהו.
הזרוע העליונה החשופה שלי כואבת, ואני מעבירה עליה את האצבעותבעדינות.
יש עליה כמה בליטות שלא היו שם קודם. אני משפשפת חזק
יותר ומרגישה משהו קשה מתחת לעור. מה לעזאזל? אני מנסה להביט
על זה בחושך, אבל לא מצליחה לראות כלום. תמונות חולפות במוחי —
החייזרים, האור על העיניים שלי, הסיוטים, האימה — הכול חוזר אליי, ואני
נבהלת. יבבה נפלטת מגרוני.
יד נוגעת בזרועי. "אל תצעקי," בחורה לוחשת.
אני מסובבת את הראש הכבד שלי עד שאני מצליחה להסתכל עליה.
היא נראית בגילי, בלונדינית וכחושה יותר ממני. השיער שלה ארוך
ומלוכלך, עיניה נראות גדולות בפנים הרזות שלה. היא מעיפה מבט על
החדר ומצמידה אצבע לשפתיה למקרה שלא הבנתי את האזהרה שלה.
שקט. אוקיי. אני משתיקה את הבכי שעולה בגרוני ומנסה להישאר
רגועה. אני מהנהנת. אל תצעקי. אל תצעקי. אני יכולה לשלוט בעצמי. אני
יכולה.
"את בסדר?"
"כככן…" אני ממלמלת, הפה שלי לא מצליח ליצור מילים. ו… אני
מריירת על עצמי. נהדר. אני מרימה יד כבדה ומנגבת את הפה. "ס…
סליחה —"
"הכול בסדר," היא אומרת לפני שאני מספיקה להיכנס שוב ללחץ. הקול
שלה נמוך כדי לא להעיר את האחרות. "כולנו קצת בהנגאובר כשאנחנו
מתעוררות. הם מסממים את כולן כשהן מגיעות. ההשפעה תיעלם בקרוב.
אני ליז."
"ג׳ורג׳י," אני משתדלת להגות את השם שלי כמו שצריך. אני משפשפת
את הזרוע ומצביעה עליה, על הבליטות המוזרות. "מה זזזה?"
"טוב," ליז אומרת, "נחטפת בידי חייזרים. אני מניחה שזה די ברור,
נכון?"
אני עונה בחיוך אירוני, או לפחות מנסה. כנראה רק ארייר על עצמי שוב.
ליז מתנועעת לצידי. "אוקיי, אני אנסה לתמצת את הכול לראשיפרקים.
כל האחרות?" היא מצביעה עם האגודל לכיוון שאר הנשים בתוך
הכלוב שעדיין ישנות. "גם הן נחטפו. כולן מכדור הארץ, רובן אמריקאיות.
אני חושבת שיש שם מישהי קנדית. את בת עשרים ושתיים?"
"כן."
"ככה חשבתי. כולנו. תני לי לנחש עוד משהו — את גרה לבד, לא בהיריון,
בלי בעיות בריאותיות משמעותיות או משפחה בסביבה?"
"איך —"
"כי כולנו באותו המצב," ליז אומרת, נימת הקול שלה עגמומית. "לכל
בחורה שהם בוחרים יש את אותו הסיפור. חוץ ממייגן. היא הייתה בהיריון.
היא אמרה שהיא בחודש שני, והם שאבו אותה כאילו זה לא עניין גדול."
ליז מצטמררת. "אני מניחה שהם לא רוצים נשים בהיריון במקום שאליו הם
לוקחים אותנו. רק צעירות ובריאות."
אוי, אלוהים. אני בולעת את הרוק ונלחמת בדחף להקיא. בהחלט אין
כאן מקום לעשות את זה, אבל אני חושדת שאני יודעת למה המקום מריח
כמו ביוב. הריח של ליז לא נעים במיוחד. "כ…כמה זמן את כ…כ…כאן?"
"אני?" היא שואלת. "שבועיים. ממה שאנחנו יודעות, קירה נמצאת כאן
הכי הרבה זמן. היא זאת עם האוזנייה."
אני מביטה סביבי, אבל לא רואה אוזנייה על אף אחת.
"אוזנייה שמתרגמת," ליז מסבירה. "את תראי בקרוב. אני מפילה
עלייך יותר מדי בבת אחת, נכון? אוקיי, בואי ננסה שוב. את רואה את
המכלים האלה?" היא מצביעה על הקיר הרחוק, על הדברים שמזכירים
לי לוקרים גדולים. "קירה ראתה מה יש בפנים. היא אמרה שיש שם עוד
בנות, בדיוק כמונו."
אני משתנקת, והקול נשמע מימי וחזק מדי. עוד נשים?
ליז מנפנפת בידה, מסמנת שאנחנו צריכות להיות בשקט. אני מהנהנת
ומשפשפת את הבליטות המגרדות שעל זרועי. היא מציצה סביבה כדי לבדוק
אם מישהו מגיע, וכשאף אחד לא בא, היא מתקרבת אליי עוד יותר.
אני מריחה את הגוף שלה לצידי, יש לה ריח של זיעה, אבל הוא אנושי. "כן. הם
חטפו את קירה, והיא אמרה שכשהם ניסו לדבר אליה והיא לא הצליחה להבין
אותם, הם תפסו אותה מהאוזן והידקו אליה אוזנייה שמתרגמת דברים. אני
מניחה שהייתה להם רק אחת מאלה, כי היא מתרגמת בשביל כולנו."
"ה…הידקו?" אני חוזרת, מבועתת מעצם המחשבה.
"כן. סימנו אותה כמו פרה." ליז מעווה את פניה. "מצטערת, אני
מאוקלהומה. אני מניחה שהדימוי הזה לא מטריד אותי כמו שהוא מטריד
אותך. מאיפה את?"
"אורלנדו." אני לא בטוחה שהפה שלי יצליח לומר את המילה פלורידה
בלי שהרוק שלי יעוף לכל עבר.
היא מהנהנת. "אנחנו די מפוזרות, אפשר להגיד. בכל מקרה, ממה
שקירה הצליחה להבין, החברים החדשים שלנו הם מבריחים מסוג כלשהו.
תנחשי מה הסחורה שלהם?"
"בחורות?"
"בדיוק." היא מצביעה על הלוקרים שוב. "הניחוש שלי הוא שהם באו
לכאן כדי לאסוף שש, ואחרי ההצלחה המסחררת שלהם הם החליטו לחטוף
עוד כמה ולהתחפף כמו שודדים או משהו. קירה אומרת שמישהי חדשה
מגיעה כל כמה ימים בערך. אנחנו מניחות שהם הולכים לארוז אותנו כמו
סרדינים ולמכור אותנו ל… אני לא יודעת. מקום כלשהו." היא מצטמררת
שוב. "אני מנסה לא לחשוב רחוק מדי, כי אני פשוט אתחיל לצעוק, ואת לא
רוצה לדעת מה קורה כשאת מתחילה לצעוק."
אוי, לא. "מה —"
"את תראי בקרוב," ליז אומרת בגועל. "פשוט תסמכי עליי. הרזים לא
אוהבים רעש. תזכרי את זה, אוקיי?"
אני זוכרת את האזהרה שלה מקודם. "אוקיי. ה… הזרוע שלי —"
"הבליטות הקטנות האלה? כן. יש להם סוג של רופא — או וטרינר, מי
יודע. הוא נכנס רק כשמישהי חדשה מגיעה לכאן, תוקע כמה מחטים בעורשלנו, מחדיר מין דבר כסוף לעור ויוצא. אני חושבת שזה דומה לווטרינר שמגיע לחווה, מחסן את הפרות ומצמיד מכשיר איתור לאוזניים שלהן, רק
ששלנו נמצא על הזרוע. הנה, שוב השוויתי אותנו לפרות. אני כנראה צריכה
להפסיק, נכון?"
"כי… אנחנו… אוכלים… פרות," אני ממלמלת תוך כדי שאני מזילה
ריר על עצמי.
ליז מגחכת. "כן, בערך. אבל אני חושבת שהם משקיעים בנו הרבה
מכדי לאכול אותנו. אלא אם כן אנחנו מעדן כלשהו, ואני לא שוללת את
זה. אבל… כן."
"כן," אני חוזרת.
"תנסי לישון קצת אם את יכולה," ליז ממלמלת וטופחת על הזרוע
הכואבת שלי. "שינה היא הבריחה היחידה שיש לנו. תיהני ממנה."
טיפוס אופטימי, ליז. אני כורכת את זרועותיי סביב החזה שלי ורואה
שאני עדיין לובשת את סט הפיג׳מה הקצר שלי שאיתו הלכתי לישון. הוא
לא מחמם או מסתיר יותר מדי, ופתאום אני מתחרטת באופן הזוי לגמרי
שלא הלכתי לישון בפיג׳מת פלנל גדולה.
אני רוצה לבכות. לחשוב שלא התלבשתי בהתאם לחטיפת חייזרים.
הכתפיים שלי רועדות מרוב גיחוך, והגיחוך הזה מתחלף בדמעות. אז… כן.
אתמול? לא האמנתי בחייזרים. אבל זה היה אתמול.
אני בוכה בשקט עד שאני נרדמת שוב.
במהלך היום הבא, אני מגלה כמה דברים על החללית.
אני מגלה שאין כאן שירותים. נראה שהחוטפים שלנו לא חשבו עד
הסוף על הרעיון לדחוף בחורות חטופות לכלוב. אנחנו צריכות להסתפק
בדלי בפינה, ולכן ריח הביוב. הכבוד העצמי שלנו? נעלם לגמרי. אין כמו לחכות לתורך ולהשתמש בדלי הקקי כדי לגרום לך לאבד את מעט
האנושיות שעוד נשארה לך.
אני מגלה שהאוכל הוא פיסות קטנות שנראות כמו אצות מיובשות, ויש
להן טעם דוחה. אנחנו מקבלות שתיים כאלה ביום. מים? הם מגיעים מברז
כלשהו על הקיר שמזכיר לי מתקן אוכל לגרבילים, המכרסמים.
הבליטות שעל הזרוע שלי נעלמות במהלך השעות הקרובות, אבל
נשארת אחת כואבת. כשאני ממששת אותה ומסתכלת גם על הזרועות
של הבנות האחרות, אני מנחשת שזה סוג של שבב אלקטרוני שהם שתלו
בתוכנו. סימון בקר, כמו שליז כינתה את זה. כרגע, אני חושבת שזה די הולם.
אני מגלה שיש שני סוגים של חייזרים. יש את הירוקים והשבריריים
שנראה שהם מנהלים את העניינים, ויש את ראשי הכדורסל שמשמשים
בתור אבטחה. אני קוראת להם ראשי כדורסל לא כי יש להם ראשים גדולים,
אלא בגלל הטקסטורה המחוספסת וחסרת השיער של העור הכתמתם
שלהם. הוא נראה מוזר מעל צווארון החליפות האפורות שהם לובשים
כל היום וכל הלילה. ראשי הכדורסל די מבעיתים, למרות השם המטופש.
יש להם עיניים קטנות ומוזרות עם עפעפיים אטומים מעליהם ושיניים
מחודדות כמו מחטים. יש להם שתי אצבעות ואגודל בכל יד במקום חמש,
והם גבוהים. החייזרים הירוקים והקטנים, אלה שמשמיעים את הציוצים?
הגובה שלהם הוא פחות ממטר והם מגיעים לכאן לעיתים נדירות. אבל
ראשי הכדורסל? הם בחדר באופן תמידי.
כולן מפחדות מהם.
אני מגלה את זה כשאני מתעוררת בבוקר שלמחרת — אני מניחה שזה
יכול להיות באותה המידה גם אחר הצהריים — ורואה שכולן כבר ערות.
שאריות ההשפעה האחרונות של הסם נעלמו, ואני מפהקת וממצמצת. אני
רוצה להיות שקטה, כי שקט זה טוב. נדרש לי רגע כדי להבין שכולן זזות
לצד הרחוק יותר של הכלוב, מצטופפות הרחק מהסורגים. השערות שעל
העורף שלי סומרות ואני עושה כמוהן ומתרחקת לאחור. אני רוצה לשאול מה קורה,
אבל ברגע שאני פותחת את הפה, ליז מנידה בראשה בדממה,
המבט שלה ממוקד במשהו מעבר לכתפי.
אני מסתובבת ונבהלת כשחייזר עם ראש כדורסל מציץ לעברי דרך
הסורגים. אני נבהלת עוד יותר כשהוא מחייך אליי חיוך זדוני, ומתקרבת
אל האחרות.
"בלי לצעוק," מישהי ממלמלת באזהרה.
אלוהים, זה מפחיד אותי בטירוף. אני מהנהנת, אין סיכוי שאני
משמיעה צליל.
ראשי הכדורסל נשארים בחדר שלנו כל היום, כאילו הם מחכים למישהו.
אני מפחדת לדעת למי. אנחנו מצטופפות בפינה של הכלוב, במתח, עם עוד
בחורה חסרת הכרה שמוכנסת לחדר אחרי כמה שעות. אף אחת אפילו לא
מנסה לברוח כשהם פותחים את הדלת. אנחנו רק יושבות וצופות בזמן שהם
דוחפים את הבחורה החדשה פנימה וסוגרים את הדלת בחזרה.
אני יכולה לנחש למה אף אחת לא רוצה לנסות לברוח. לאן נלך?
וההשלכות של אי־ציות להוראות הן כנראה איומות, כי כולן בכלוב מפחדות
מאוד מראשי הכדורסל.
מישהי אוחזת בזרוע של הבחורה החדשה ומנסה למשוך אותה אל
הערמה. היא נראית בגילי, עם שיער ג׳ינג׳י ויפה. אני שמה לב שראשי
הכדורסל חוזרים כל הזמן אל הכלוב ומדברים עליה בשפה המוזרה והלא
ברורה שלהם, עושים תנועות ידיים מדי פעם. הם צוחקים בצליל גבוה
ומצמרר שמורט את העצבים שלי שכבר מרוטים.
זה כמעט כאילו הם מהמרים על הבחורה החדשה.
כמה שעות מאוחר יותר, היא מתעוררת. אני כפופה לצידה של ליז
ומתעוררת בבהלה מהערפול שלי כשהיא שואפת אוויר בחדות.
הבחורה מייבבת בקול רם ועיניה נפערות.
"אל תצעקי," אני שומעת קול נמוך לוחש. אני לא מצליחה להבין מי
אומרת את זה, אבל אני יודעת שזה בדיוק מה שכולן חושבות.