גריפין
שום דבר בעולם הזה לא דומה לטעמו של השקר.
כמו אפר על הלשון אבל מריר יותר, עם ההבטחה שאם זה היה ריח הוא
היה מבאיש ומצחין וכל שם תואר מגעיל אחר שאפשר להעלות על הדעת.
אמת שלא נאמרת היא חיה שונה לחלוטין.
היא לא טעם או ריח. היא לא משהו שבאמת אפשר לשים עליו את
האצבע ולא משהו שאפשר לראות על מישהו במבט שטחי.
זו תחושה עמוקה בפנים שמשהו חסר.
כשאני נכנס לחדר האבטחה, אני רואה את סוייר בנסון יושב מאחורי
מחשב לבוש בתחתונים עם פצע מעל עינו ודם זורם על פניו. גריי עומד
מאחוריו ונראה כאילו יצא הרגע מסופת אבק לפי כמות הלכלוך שמכסה
אותו. שניהם מסתובבים להביט בי וגם אם לא הייתי מרגיש את האווירה,
פניהם מסגירות הכול.
חיוך נפרש על שפתיי ואני מושך בכתפיי אל סוייר. ״אין טעם להסתיר
את מה שזה לא יהיה. אם לא תספר לי, אני אפרוץ לך למוח ואשיג את זה
בשיטה מכאיבה וקשה הרבה יותר.״
אני אומר את זה בתור בדיחה ומצפה ממנו לגלגל עיניים ולהתעצבן עליי
באיזו בדיחה עוקצנית, אבל פניו רק מתקשחות כשהוא מתחיל להתגונן.
משהו כאן פאקינג ממש לא כשורה.
הוא מרים את עיניו אל גריי ואז שוב אליי, הלסת שלו זזה כאילו הוא
חורק שיניים. כשהוא עונה, אני מרגיש כאילו המילים נגררות מפיו בכוח.
״אני מראה לך את זה רק כי אני יודע שאחותי היא חפה מפשע וקורבן
גם יחד. אני יודע שאתה תעשה כאן את הדבר הנכון ותחשוב על הכול
לעומק בשכל שלך בלי לקבל החלטות נמהרות. אל תגרום לי להתחרט
על זה, שור.״
הוא לא באמת צריך להגיד עוד משהו, כי יש רק דבר אחד שאפשר
לדבר עליו אבל גם כשאני מעכל את המילים שלו, אין בהן פאקינג שום
היגיון בעיניי.
אני מביט בו, כי אין מצב שזו הייתה סייג׳. לא יכול להיות שהבוגדת
במקלט הבטוח שלנו היא בעלת הכוח הקטנה, העצובה והעדינה שהכבולה
שלי התחברה אליה מהרגע שהצוות הטקטי שלי גרר אותה הביתה אל
כולנו. אבל אז מוקרנים הצילומים ואין אפשרות להכחיש.
היא ניגשת אל דארה סמית ומדברת איתה במשך דקה, מסיחה את דעתה
מספיק עד שהמגינה מפנה לה עורף ואז היא מכה, משספת את גרונה של
הבחורה בסכין בלי שום היסוס, ודם ניתז וזולג מהפצע.
המתח ממלא את הבור בחזי במהירות כזאת שאני מרגיש כאילו הלב שלי
מזרים חומצה בעורקיי.
הקול שלי נשמע שקט מהרגיל, צרוד יותר, כאילו אני מת מצמא ולא
מבועת ממה שקורה כאן לעזאזל. ״אוֹ לי הרגע יצאה אליה.״
הדממה שמגיעה לאחר המילים שלי מבשרת רע והקול שלי מביע זעם
צרוף כשאני נובח, ״תראה לי איפה הכבולה שלי. תראה לי שהיא בחיים
ונמצאת כאן, ללא פגע. תכף ומייד, בנסון, לפני שאני נכנס לך למוח
ומשמיד אותך.״
לחדר האבטחה, עכשיו, וזאת לא בקשה ַ , אני מתקשר לנורת ישירות
כשאני בודק במהירות מה שלום אוֹ לי. היא רגועה, שמחה ולא מרגישה שום
סכנה סביבה. הכבולה שלה הייתה מגיבה אם משהו היה משתבש… נכון?
סוייר מגלגל עיניים לשמע האיום שלי ומתפרץ עליי בתגובה, ״בחדרי
הבדיקות הרפואיות אין מצלמות! ההחלטה הזאת התקבלה ממגוון של
סיבות, לרבות הבלגן שפרץ אחרי שהכבולה שלך נישאה חצי עירומה על
ידיכם ודרייבן חטף פאקינג התקף לב שיש צילומים שלה. אתה מתאר
לעצמך מה היה קורה אם הייתה לנו מצלמה מכוונת עליה בזמן שמכניסים
לה התקן תוך־רחמי? פאק, הוא באמת יתפוצץ וישמיד את כל העיר.״
הרצון לחנוק את המזדיין הקטן והסרקסטי הוא כל כך אדיר, שהזרוע שלי
מתרוממת וידי מושטת עוד לפני שאני מספיק לבלום את עצמי. הכבול שלי
מתעורר לחיים בתוכי ונהפך לעוד בעיה שאני צריך להתמודד איתה. הוא
אולי לא מתנהג כמו הכבולה של אוֹ לי או הכבול של בני דרייבן אבל הוא
מספיק חזק כדי למחוק את סוייר גם בלי שאתן לו הוראה, אם הוא יחשוב
שהכבולה שלי בסכנה.
אני מתחיל להרגיש שזה המצב.
״זה לא הזמן להתחכ —"
״אני יודע שלא, קוראים לזה מנגנון התמודדות! אחותי, האדם שאני
מכיר ואוהב וסומך עליו יותר מעל כל אדם אחר בחיי, הרגה הרגע מישהו
בפעם הראשונה בחייה, לדעתי. זאת אומרת, הבחורה שהקיאה את נשמתה
כשחשבה על האפשרות שהיא תנתח צפרדע בשיעור מדעים שיספה לדארה
את הצוואר. דארה, הילדה שגנבה איתנו שמפניה מההורים המניאקים שלנו
והשתכרה משלוש לגימות בתור חנונית בחטיבת הביניים. זה לא הגיוני
בכלל, שור, ואני פאקינג מתחרפן פה.״
נשימות עמוקות.
אני בודק מה קורה, אבל נורת עדיין בדרך אלינו ואוֹ לי ממשיכה לספר
בדיחות. גייב ובסינג׳ר קרובים אליה מאוד. המידע בקושי מצליח לרסן את
האדרנלין שפועם בעורקיי, כל הגוף שלי רוטט מרוב צורך לרדוף אחרי כל
איום נגד הכבולה שלי או בני המשפחה שלנו.
גם אם האיום הזה הוא מישהי שסמכנו עליה מאוד.
גריי רוכן קדימה ומדבר בשקט לסוייר, מצביע על אזורים במסך, אבל
אני לא רואה שום דבר ראוי לציון. אני מתקדם כדי שגם אני אוכל להסתכל
לשם, אבל שורות הקידוד על הצג הן חסרות משמעות מבחינתי.
אני שולח אל סוייר מבט נוקב מאוד והוא מעווה את פניו אליי. ״אין
שום דבר במערכת שמורה שצופים בנו. אין כאן שום דבר שמעיד על פרצת
אבטחה ברמה כלשהי, למעט העובדה שהמגינה… חוסלה.״
״אז מה שאתה אומר לי בעצם הוא שאחותך היא הסימן היחיד לבגידה
כאן? והעובדה שהיא כרגע בחדר עם הכבולה שלי, שאין לה מושג שהיא
בגדה בנו, מעניקה לאחותך את אלמנט ההפתעה, שבעזרתו רצחה את דארה
זה עתה?״
הוא מהסס.
הוא פאקינג מהסס.
גריי רץ לעמוד לפניו, כאילו לטלקינטי יש סיכוי לעצור אותי כשארצח
את החבר־כבול שלו ומרים את ידיו כשסוייר מתפרץ, ״אני לא אומר
שאחותי תפגע בכבולה שלך, אבל מי שנמצא בראש שלה עכשיו, כי אין
שום הסבר אחר לזה, עדיין נמצא שם ורוצה לבודד את אוֹ לי. תפריד ביניהן
ותבודד את סייג׳ עד שנוכל להבין מה קורה פה. אני בהחלט מתכוון להבין
מה קורה פה.״
גריי נושם עמוק כשהוא רואה את הזעם הרצחני על פניי נרגע מעט.
סוייר זה עתה הציל את חייו במו ידיו.
הוא מקלל בשקט ונשען לאחור בכיסא כדי להביט מאחורי גריי. ״נורת
כאן. יש סיכוי שתוכל למנוע ממנו לשלוח את היצורים שלו עליי? אני לא
פותח לו את הדלת עד שתשכנע אותו.״
אני לא משכנע אותו בכלום.
אני רוכן מעבר לו כדי ללחוץ על הכפתור לפתיחת הדלת ושומע אותו
מקלל אותי בשקט. כשנורת נכנס, אני לא אומר לו מילה, רק מצביע על
המסך שם עדיין מופיעה התמונה של הסכין של סייג׳ נעוצה בגרון של דארה.
״איפה אוליאנדר עכשיו לעזאזל?״
ַ עוד לפני שהמילים יוצאות מפיו, הוא מתקשר איתה.
איפה את?
אני מביט בו. ברור שהוא לא יבקש כעת מידע מסוייר. לא משנה שהוא
הנכס הכי חשוב למקלט מחוץ לחבורת הכבולים שלנו. הכול השתנה ברגע.
אני מרגיש את התסכול של אוֹ לי ואני מתערב לפני שהיא תעשה בטעות
משהו מסוכן.
אוֹלי, מי איתך עכשיו? אל תגידי או תגיבי בקול רם. את מוכרחה לשמור
על חשאיות.
היא מתמלאת מבוכה שעוברת בחיבור אל כל הכבולים שלה. אני מרגיש
את אדוות הרוגז מציפות את בסינג׳ר אבל הוא לא מתערב בינתיים. או
שהוא מרגיש שיש צרות או שהוא סתם מחליט לשתוק.
אני במרכז הרפואי, בדיוק במקום שבו נורת אמר לי להיות. גייב ואטלס
איתי. גם קירן, סייג׳ ופליקס. אני מוגנת.
אני חולק מבט נוסף עם נורת אבל הוא כבר הוציא את הטלפון
ואצבעותיו מקלידות על המסך בשעה שהוא מזעיק גיבוי. ״אני מוציא
אותה משם עכשיו.״
סוייר מתחיל לצעוק עליו וגריי מתערב אבל אני שקוע מדי בניסיון
להיכנס בדיסקרטיות למוח של סייג׳ מרחוק בלי שהיא או כל אדם אחר
שנמצא שם ישים לב.
תגיד לי עכשיו. תגיד לי עכשיו מה קורה.
אם אגיד לה, היא לא תאמין. פאק, גם אם סוייר היה אומר לי את זה
עכשיו, לא הייתי מאמין לו.
אבל אני יכול להראות לה. וברגע שאני מראה לה, אני מרגיש אותה
נאטמת, בהלה מוחלטת שגורמת לה לרוקן את המוח כמו שאביה הנוירו
לימד אותה לעשות. זו ברכה כי רק הכבולים שלה יודעים שהיא מאבדת את
העשתונות בזה הרגע.
גריי מרחיק את סוייר מנורת ועיניי פוגשות את עיניו של סוחר המוות
מעבר לחדר, מיליון מילים ללא קול עוברות בינינו.
עיניו של נורת מרצדות לשחור ואז משחור לכחול, מעידה רגעית בשליטה,
והוא אומר בקול מסוכן, ״נוקס הכי קרוב. אני שולח אותו אליה עכשיו.״