הכבלים שמחברים בינינו 5- כבלים טרגיים

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 102.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

 

 

חבורת הכבולים עומדת בפני משבר ונדמה ששום דבר לא ישוב לקדמותו.

הקרע בלתי ניתן לאיחוי והמפלצות הטורפות הפכו לטרף.

אבל אוֹלי וחבריה אינם יכולים לשבת ולחכות בחוסר מעש עד שהאויב יחליט להכות. לכוחות ההתנגדות יש דם על הידיים בעקבות פשעיהם הבלתי נסלחים. האֵלָה האפלה דורשת נקמה ולא תסתפק בפחות ממרחץ דמים קטלני.

לאחר שנדחקו אל הקצה, עברו ניסיונות שהביאו לתוצאות איומות ושילמו את המחיר הגרוע מכול, האם תצליח חבורת הכבולים להתאושש מהמפלה ומהאובדן? האם הסיכוי לנקות את העולם מאויביהם המרים שווה את הקורבנות שהוקרבו בדרך? והאם הם יצליחו להוכיח לכולם, ובעיקר לעצמם, שאי אפשר לנתק את הכבלים המחברים ביניהם?

***

כבלים טרגיים הוא הכרך החמישי בסדרת הפראנורמל הכבלים שמחברים בינינו. ג'יי ברי מעלה הילוך מכל בחינה אפשרית: האתגרים עצומים, הטלטלה בתוך חבורת הכבולים ומחוץ לה קשה מנשוא, והאהבה והיצרים המתלקחים הופכים את ההרפתקה שאליה נקלעו למסעירה ומסוכנת.

הספרים הקודמים בסדרה: כבלים שבורים, כבלים פראיים, כבלים מדממים וכבלים כפויים כבשו את לב הקוראים בישראל. בעולם העפילה הסדרה לראש רשימות רבי־המכר המובילות והפכה לסנסציית בוקטוק היסטרית.

 

 

נורת, בן שש־עשרה

הבית נראה רדוף.
אני מבוגר מכדי להאמין ברוחות רפאים ולנערים בגילי אין זמן לדברים
כאלה. היכולת לתמרן צללים להיהפך לחיות פרא בצורה כלשהי לא משנה
את העובדה הזאת בכלל. כשאני מביט בבית שאימי גדלה בו, הבית שבו
גדלה עם אחותה ובני משפחתה, אני מרגיש יותר מאי פעם את היכולת
להאמין שיש רוחות ושדים שמסתובבים במישור הקיום הזה לאחר שגופם
נטמן באדמה.
אם יש מקום רדוף בעולם, זה הבית הזה.
”ממש לא מתאים לגדל נער במקום כזה. אני לא מאמין שאמלין גרה כאן
עם נוקס. מה עבר לה בראש? מה עבר לנולאן בראש?״ ויליאם ממלמל חרש
ונשמע רגוע כמו תמיד, למרות ההאשמה בדבריו.
ויליאם חונך להיות משכין שלום.
הוא ההפך הרגוע והמנומס מאבי הסוער והנלהב, הדמות הצעירה
והמתורבתת יותר במשפחת דרייבן. פעם חשבתי שהוא רך וחלש מכדי
להנהיג את המשפחה, אבל אחרי מותו של אבא, הוא הוכיח לי שטעיתי
פעם אחר פעם.
יש דרכים רבות להיות אדם חזק ואני מקווה שוויליאם יוכל ללמד אותי
למשול בכעס שלי, למנוע ממני להשתלח כמו שאבי נהג לעשות, לבלום
אותי מלפגוע באהובי ליבי.
למנוע ממני להיהפך למפלצת.
”תשאיר לי את אמלין, נורת. אני לא רוצה שתאבד את קור הרוח שלך
מולה היום, גם אם… זה מאתגר. אנחנו צריכים להתנהל בזהירות אם אנחנו
רוצים לראות את נוקס לעיתים קרובות יותר. תחשוב על אחיך.״
אנחנו כאן רק מפני שזו הייתה בקשתו של אבי, לפני שמת.
במשך שנים ניסיתי לשכנע את ההורים שלי לאפשר לי לראות את
אחי, ללא הצלחה. אבל ביום שאבי איבד שליטה והמועצה הגיעה כדי
לוודא שהוא שילם את המחיר על המעידה הקטלנית, זה היה הדבר
האחרון שהוא אמר לוויליאם. המילים האחרונות שאמר למשפחתו לפני
שהומת בעוון פשעיו.
תמצא את נוקס ותביא אותו הביתה. בכל מחיר, אחי.
אני מהנהן אל דודי כי אין ברירה אחרת, ואז אנחנו עולים שנינו במדרגות
המתפוררות והמטות ליפול. יש גפנים שגדלות לצד המעקה, מכוסות
בקוצים ובזרדים דקים שנתפסים בשולי המכנסיים שלנו כשאנחנו חולפים
על פניהן ואני מרגיש שזו אזהרה מבשרת רעות.
אני יודע שאסור לנו להתעלם מסימן כזה.
אני לא צריך את הקול של הכבול שבראשי שיאשר זאת. הדבר שנמצא
שם בפנים לא קיים ובכל זאת הוא כן. אֵל מעשה ידיי.
פנים הבית מוזנח ונראה מזוויע בדיוק כמו החוץ. אני מסתכל לאחור ורואה
שצעדינו משאירים עקבות בולטים באבק הסמיך שמכסה את הכניסה.
ברור שדודתי לא מקבלת אורחים רבים.
ויליאם עוקב אחרי המבט שלי ומתכווץ. הוא ממלמל אליי, ”נורת, גם
אני רואה את זה. אנא, תשאיר את זה לי.״
המחשבה שוויליאם מתחנן בפניי שאתאפק מציקה לי ואני לא מצליח
לכבוש את כעסי, לא משנה כמה אני מנסה. אני מתפרץ בתגובה, ”אני
אעשה את זה! אני לא מטומטם.״
ויליאם עוצר את שנינו, פונה אליי ומגונן עליי מפני הנעשה בחדר, למרות
שאנחנו לבד. ”תנשום. העיניים שלך השתנו והצללים זוחלים על הזרועות
שלך. אתה צריך להשתלט על עצמך ומהר. אני לא מפקפק בך עכשיו. אני
רואה באיזה מצב אתה נמצא ואני מנסה לוודא שאף אחד מאיתנו לא יחמיר
אותו. לא מדובר כאן אך ורק במילוי רצונו של אביך. יש כאן ילד שחי בתוך
כל הדבר הזה ואנחנו צריכים לחשוב עליו.״ לעזאזל.
אפילו לא שמתי לב, אבל כן, הבטתי בזרועותיי וראיתי את הכתמים
השחורים כמו דיו זוחלים מכפות ידיי במעלה זרועותיי. בדרך כלל אני מרגיש
את זה, כי עוצמת הכעס שאני צריך להתמלא בו היא לא ממש מעודנת, אבל
הפעם אי־הנוחות שמילאה אותי הסיחה את דעתי ולא הצלחתי להתרכז
במה שעושה הכבול שלי.
הוא רותח על הכול. הזעם הרצחני שלו עולה על גדותיו וזולג למוחי
כשהוא רואה משהו באבק, שוויליאם ואני לא ראינו.
אני עוצם את עיניי ומבצע את תרגילי הנשימה שהחדירו בי מהרגע
שהגעתי לגיל שבו יכולתי למלא הוראות. אבא ללא ספק לימד אותי
שליטה כזאת זמן רב לפני שהעיניים שלי השחירו, כי כנראה הוא הרגיש
שאזדקק לכך.
עברו שנים מאז שנאלצתי להתמקד בצורה כזאת.
”אמלין! נפלא לראות אותך, יקירתי. את נראית מדהימה בשמלה הזאת.
היא בגוון אפור מושלם לעור הפנים שלך.״
אני צריך לכבוש את החיוך שעולה על שפתיי. אין שום דבר בנימת קולו
של ויליאם שמסגיר זאת אבל לאורך כל הנסיעה במכונית הוא סיפר לי את
התאוריות שלפיהן דודתי היא מכשפה אכזרית. ברור שהוא מקניט אותה,
בלי שתוכל להעמיד אותו על טעותו.
הוא פוליטיקאי מיומן להחריד ואני בטוח שבהנחייתו, גם אני אגדל
להיות כזה.
”ויליאם. תהיתי כמה זמן ייקח לך לבוא לחטט כאן. אין כאן שום דבר
בשבילך; לא אני, ובוודאי שלא הבן שלי. אנחנו שמחים שמניחים לנו לנפשנו.״
אני פוקח את עיניי בדיוק בזמן ורואה את ויליאם צועד לעברה, נוטה
קלות לכיווני כאילו הוא מגונן עליי עוד יותר, כאילו הוא יודע שצליל קולה
שוחק את מסכת האיפוק שלי.
במקום לצפות בשניהם מתקוטטים, אני מנצל את ההזדמנות כדי לחמוק.
מעולם לא הייתי בבית הזה קודם לכן אבל הקדשתי את הימים האחרונים
לתרגול הכוח שלי כדי שאוכל להתכונן. בדרך כלל אני נמנע מיצורי הצל
ככל האפשר, ועל אחת כמה וכמה מאז מותה של אימי, אבל ידעתי שהזמן
שלי כאן יהיה מוגבל.
אני צריך להשתמש בכל כלי נשק שיש בארסנל שלי.
כשאני יוצא למסדרון אני מוציא את אחד מיצורי הצל שלי. הסיוטים של
הקהילה שלי מופיעים לצידי בתור כלב נוהם בעל לסת רחבה ושיניים חדות
כתער, ועיניים ריקות וחלולות שאיכשהו רואות דרכך.
הייתי עושה הכול כדי לעקור את הדברים האלה מתוכי.
היצור מביט בי לרגע, כאילו שופט את המחויבות ואת היכולת שלי
לקרוא לו לחזור אליי, כאילו הוא מנסה להבין אם מותר לו להתרוצץ בבית
ולהרוג את כל מי שנקרה בדרכו, בלי שאוכל לעצור בעדו.
קשה לשקר ליצור כזה שהוא חלק ממך.
בלתי אפשרי למען האמת, אבל מה שהוא רואה בי כשאני מורה לו למצוא
את אחי, הכוח והמגבלות, גורמים לו להסס לרגע אחד בלבד לפני שהוא
נענה לפקודתי. הוא נע במהירות כזאת שקווי דמותו מיטשטשים עד שהוא
נראה בעיקר כמו עשן ופחות כמו חיה. אני נדחק לאחת הפינות במסדרון כדי
לעצום את עיניי ולהביט על הנעשה מבעד לעיניו של יצור הצל.
הבית נראה אפל ומאיים מבפנים לא פחות משהוא נראה מבחוץ.
הווילונות מוגפים בכל החדרים בקומה הראשונה. יש אוכל מרקיב במטבח,
צלחות וכוסות בערמה בכיור, בלי שנגעו בהם. ברור שהם שם כבר שבועות
רבים, אם לא חודשים. למרות שאני לא מריח שום דבר דרך החיבור עם יצור
הצל, הזבובים והרימות בכל פינה מגעילים ומפלילים כאחד.
משהו נורא ואיום קורה כאן.
אני מוציא את יצור הצל מהמטבח והוא עולה במדרגות ועובר בחדרים
עד שלבסוף הוא מגיע לעליית הגג הגדולה והמאובקת.
נוקס לא מתכווץ או מגיב למראה יצור הצל שלי.
יצור צל משלו ישן למרגלותיו כאילו הוא רק חיית מחמד צייתנית.
אני קורא ליצור הצל לחזור אליי כשאני מפלס את דרכי אליו, מתכווץ
אל מול ענני האבק שעולים עם כל צעד שלי ומשכבות הזוהמה העבות שיש
על כל משטח. אני מדחיק את הכול ממחשבותיי עד שאני מגיע לעליית הגג
ורואה את אחי הקטן, אחרי שש שנים שאנחנו חיים בנפרד. שש שנים לא
נראו לי כמו תקופה ארוכה עד עכשיו, כשאני מביט בזר הקטן שדומה לי כל
כך, עד שאין ספק שאנחנו אחים.
הוא… קטן כל כך.
במידה חריגה, כאילו הוא סובל מתת־תזונה או מחולי. אני לא זוכר שאבי
אמר משהו על בעיות בריאות, אבל אין סיכוי שאחי הקטן בריא כרגע. אין
סיכוי שהמצב שלו תקין. הורשיתי לראות אותו רק פעמים ספורות מאז
שאימא שלו הוציאה אותו מהאחוזה שבה התגוררה חבורת הכבולים, אבל
אז הוא היה בסדר גמור.
מה קורה בבית הזה?
אני מתקדם אליו, לאט ובזהירות, כאילו אני מתקרב לחיה עצבנית.
יצור הצל שישן למרגלותיו מרים את ראשו כדי להביט בי בעיניו הריקות
והחלולות, שלמרבה הפלא נראות כאילו הן מבינות.
הוא רגוע מדי.
היצורים שלי הם חיות פרא אכזריות וחסרות שליטה ברגע שמשחררים
אותם. אז כשאני רואה יצור כזה רובץ כמו כלב מאולף זו חוויה מטלטלת
במובן השלילי של המילה. איך יש לאחי איפוק מופתי כזה ובגיל צעיר כל
כך? איך יש לו יצור מחונך יותר מכל אחד מהיצורים שלי?
משהו פה לא כשורה.
הכבול שלי, הקול בראשי שלעולם לא אודה בקיומו, למקרה שמישהו
יכלא אותי במוסד לחולי נפש או פשוט יהרוג אותי כי אני מטורלל, מדבר
אליי בקול תקיף, קול שהוא לא משתמש בו בדרך כלל. זה הקול שאבי
היה משתמש בו אם התפרעתי בשיעורים או איימתי על אנשים בעיניים
החלולות שלי, סתם בשביל להשתעשע.
אבל אני לא זקוק לאזהרה. אני יודע היטב שמשהו כאן לא כשורה. אני
יודע היטב שלא משנה מה הייתה התוכנית שלנו כשהגענו לכאן היום,
ויליאם ואני לא נצא מכאן בלי אחי.
העניין כבר לא פתוח יותר למשא ומתן.
מדובר בחילוץ או בחטיפה, תלוי באיזה קצה של השיחה נמצאים.
אני מכוון את עצמי לנימת קול שלווה ומרגיעה כשאני מדבר אל אחי
אבל הוא לא מגיב לקולי בכלל. ”אני יכול לבוא לשבת איתך, נוקס? זה בסדר
אם פשוט… אשב איתך?״
הוא מושך בכתפיו ועיניו עדיין ממוקדות ביצור הצל שלמרגלותיו. הוא
מביט בו כאילו הוא בטרנס ולא כאילו הוא מחכה לו שיתקוף בפראות עוד
מישהו שנמצא בחדר.
כמו שאני מביט ביצור שלי.
”אני גם יכול להישאר במקום שבו אני עומד אם לשבת לצידך יגרום לך
להרגיש לא בנוח. אתה זוכר אותי?״
אתה זוכר מישהו מהמשפחה שלך חוץ מהאימא הדפוקה שלך, שניתקה
אותך מכולנו?
אלא שאסור לי לומר לו את זה. זה לא יהיה הוגן וזה יהיה לא יפה מצידי
לסכסך ביניהם. ויליאם אמר זאת במפורש, הוא הבהיר שאסור לי לומר את
שמה אל אמלין בנוכחותו של נוקס. שנינו ידענו שלא אוכל להסוות את
הארס בקולי.
אני מתעב את האישה הזאת על שנטשה את אבא שלי.
שנאתי אותה עוד יותר על שלקחה איתה את אחי כשעזבה, ופיצלה את
המשפחה שלנו. זה היה הסדק הראשון שפירק את הכול.
האם אימא שלי הייתה עדיין בחיים אלמלא עזבה?
האם הטירוף שהשתלט על אבי היה מתרחש בכלל אם שתי הכבולות
שלו היו איתו?
האם יצורי הצל —
”נוקס! הנה אתה! אני רואה שנורת מצא אותך לפניי. אני לא מופתע.
הוא התלהב מאוד לפגוש אותך.״
אני לא מסתובב אל דודי כשהוא נכנס לעליית הגג אבל נוכחותו המרגיעה
ממלאת את החדר כאילו היא דבר מוחשי. אני ממשיך להתמקד באחי
כשוויליאם מתחיל לדבר עוד ועוד על כל מיני דברים נעימים ומאושרים,
בכל הדרכים שבהן הוא יודע למלא שתיקות מביכות ולגרום לאנשים ללכת
שבי אחר קסמו, שכולו דבש ונופת צופים, אבל ההלמות בראשי מחרישה
את קולו כי סוף־סוף אני מגלה מה לא כשורה אצל נוקס. משהו לא כשורה
באופן כה נוראי, עד שאין אפשרות שמישהו יצליח לתרץ אותו.
האצבעות שלו מעוותות.
העיניים שלי נעוצות בהן, בצורה שבה הן מזדקרות לכיוונים הלא
נכונים, עם גושים ועצמות שבולטים מתחת לעור. פציעה ישנה שלא
החלימה כמו שצריך.
המשפחה שלנו עשירה כקורח.
זה לא משהו שאני מתרברב או מפריז בו, זאת פשוט עובדה. אבי וויליאם
הוציאו לאורך כל חייהם הבוגרים מאות מיליוני דולרים בשנה על כל צדקה
וגם על כל פינוק ומותרות שיש למען משפחתם. ועדיין השווי הנקי המצטבר
שלהם רק הלך וגדל. אנחנו עמוד התווך של הקהילה שלנו כי אנחנו באים
מכסף ישן שלעולם לא ייגמר. אני אומר את כל זה כדי לשאול למה אף אחד
לא בדק את נוקס וריפא אותו לפני שאצבעותיו השבורות התקבעו ככה?
למה אף אחד לא התקשר לאבא שלנו?
”האם זה החדר שלך, נוקס? די נעים כאן למעלה. הייתי בונה מבצרים
בעליית הגג כשהייתי בגילך. השתמשתי בסדינים ובכריות מכל המיטות בבית.
זה היה מטריף את אימא שלי. אני רואה מזרן וכריות. יצור הצל שלך נראה
מאושר מאוד לשכב עליהם. אני יכול לתת לך חיבוק או שזה ירגיז את שניכם?״
נוקס לא מרים את ראשו אבל יצור הצל כן, עיניו החלולות מביטות
בוויליאם כאילו מתגרות בו לנסות ולגעת בנער הקטן והמכווץ שלפנינו. אני
מתחיל לתהות אם הוא שרוי באיזה טרנס… או שאולי הוא בתוך היצור שלו
עכשיו במעין מפלט מהחדר הזה, דרך להתנתק מאיתנו בלי לברוח בפועל
או להתעמת איתנו כדי לצאת מזה.
האם הוא מפחד מאיתנו?
או ממה שיקרה אם ידבר איתנו?
אני רוצה לצרוח ולשחרר את כל הסיוטים והצללים הכי גרועים שלי אל
תוך הבית הזה ועל כל יושביו, מתוך תסכול צרוף. אני שונא את השקרים
ואת הלחישות, את ההונאה ואת השיטות העקלקלות שבהן עושים דברים
שאמורים להיות פשוטים.
נוקס צריך לבוא הביתה איתי ועם ויליאם, להשאיר מאחור את כל מה
שקרה במקום הזה.
אני עומד להתפוצץ כשהדלת מאחורינו נפתחת בכוח כזה עד שהיא מכה
בקיר, ודודתי פורצת לחדר בצעקה צורמנית, ”מה שניכם עושים כאן?!
אמרתי לכם שאני אביא אותו לדבר איתכם, ויליאם. אתם לא רצויים כאן.״
אני לא מסוגל להסתובב ולהביט בה, לא כרגע, לאחר שהעיניים שלי
כבר השתנו ויש בי כעס בעוצמות אדירות. למה היא השאירה אותו להחלים
ככה? איזו אימא שוללת מהבן שלה טיפול רפואי?
לא חשבתי שאני מסוגל לשנוא אותה יותר ממה שכבר שנאתי אבל היא
מוכיחה לי שוב שטעיתי.
”נוקס, בוא הנה. נדבר עם האנשים האלה בטרקלין במשך כמה דקות ואז
הם יוכלו ללכת.״
לראשונה נוקס זז אבל רק שפתיו נעות כשהוא ממלמל בקול רובוטי
חדגוני שתי מילים שמנפצות את עולמי ושוברות אותו באופן חסר תקנה.
”כן, כבולה.״
כל החמצן בחדר אוזל.
העולם שלי נאטם במהירות עד שאני מתמקד בדיוק מרבי במילה
שיוצאת מפיו של אחי הקטן.
מופנית אל אימא שלו.
כבולה.
אמלין צועדת קדימה אל נוקס אבל הצניחה בקרבי נהפכה למכתש אדיר,
ועכשיו חלקים שלא אמורים להתחבר זה לזה מתגבשים בראשי.
המילים האחרונות של אבא שלי לאימא שלי לפני שהיצורים טרפו אותה.
את ידעת.
”נורת — ” מזהיר ויליאם כאילו לא שמע את מה שנוקס אמר ולא חווה
את אותה טלטלה שאני עובר עכשיו, ולכן אני מתעלם ממנו לחלוטין.
גם הכבול שלי מתעלם ממנו לחלוטין.
”למה הוא קרא לך ככה? אמלין, למה הבן שלך קרא לך כבולה?״
ויליאם משמיע קול מאחוריי ואז אני שומע חבטה של גוף ברצפה
כאשר דודתי מטיחה בו את הכוח שלה. הגניחה שבוקעת מפיו חלושה,
מגיעה באיחור. אני מרגיש שאותו כוח מציף אותי ומתחכך בעורי כשהיא
מנסה להיכנס לראש שלי ולפתוח את מחשבותיי בכל עוצמת הטירוף
שיש ברשותה.
אני יותר חזק ממנה.
המתקפה שלה חסרת משמעות מבחינתי. היא רק מתדלקת את הזעם
שבוער בתוכי.
הצללים ברחבי החדר מתעוותים וגדלים, הולכים ומתעצמים עד
שכולם רוכנים אליי ואל הסיוט שאליו נקלעתי. יצור הצל יושב בצייתנות
למרגלות נוקס ולא מגיב, מלבד בהידוק של מלתעותיו כשהצללים שלי
מתקרבים יותר מדי ובכל זאת, אחי לא מגיב כלל לסערה שמתחוללת
סביבו. זה אומר הכול מבחינתי. אם הכאוס הזה לא משפיע עליו… מה
לעזאזל קרה בבית הזה?
כבולה.
ואז מגיע הרגע שאמלין נכנעת סוף־סוף ועיניה מבזיקות שוב לצבען
הכחול הקבוע, דומה כל כך לצבע עיניה של אימי. היא מרימה את ראשה
ומביטה בי והפחד הספוג באשמה מהווה אישור.
יצורי הצל שלי פורצים מתוך החזה שלי, תמונת מראה של מה שאבי
עשה לאימי.
אני אותה מפלצת כמוהו, אבל אשמח להישרף על כך בגיהינום.
ועכשיו אני יודע שכאשר אבי מת, הוא הרגיש ככה בדיוק.

מידע נוסף על "הכבלים שמחברים בינינו 5- כבלים טרגיים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 295 עמודים
  • תאריך הוצאה יוני 2023
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923363-1

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן