פרולוג

שוד קברים אף פעם לא היה ממוקם גבוה במיוחד ברשימת הדברים שאני
רוצה לעשות. אבל הלילה, כשהרוח הקפואה של וושינגטון מגיעה מאגם
קשמן, אני מוצא את עצמי עומד בתוך בור באדמה שמגיע לי עד המותניים,
מחזיק את בידיי. מוזר איך החיים משחקים בך לפעמים. יכולתי להיות
הלילה בהרבה מקומות אחרים, אבל הנה אני כאן, שרירי הגב שלי כואבים
בטירוף כשאני מרים את חפירה מעל לראש ואז נועץ את להב המתכת באדמה
הקפואה והעקשנית.
“דורמה, פסרוטו. ששש. הגיע הזמן ללכת לישון.”
אני מתעלם מהלחישה העדינה באוזני. הקול הזה כבר מזמן איננו.
הזיכרון לא משרת אותי אבל… יהיה לא בסדר לשכוח. זה יהיה כמו בגידה.
צלילי הנעיצה, גריפה, הטלה של העבודה שלי ממלאים את הלילה, ונהר
של זיעה מתפתל לי לאורך עמוד השדרה. עבודה גופנית לא זרה לי, ואני
אסיר תודה על כך כשאני ממשיך לעבוד, משליך ערמות של אדמה קפואה
מעל כתפי החשופה ומרחיק אותה מהבור ההולך ומעמיק. המשימה הזאת
הייתה אפילו יותר מחורבנת אם לא הייתי בכושר. בעצם… היא בטח הייתה
בלתי אפשרית.
אני לא מאמין בזומבים, ערפדים, רוחות רפאים או כל סוג אחר של יצורים
מהאגדות, אבל משהו במקום הזה עושה לי צמרמורת. כן, זה בית קברות,
גאון. אתה מוקף בגופות נרקבות. אני מגלגל עיניים אל הקול הפנימי שלי

ומשליך עוד אדמת קברים על הדשא המטופח מימיני. הגיוני שהמקום הזה
יעורר בי תחושה מאיימת. הוא נטוש, אין אף אחד בסביבה )למזלי הטוב(,
אבל יש סימני חיים בכל מקום — דיוקנאות של ילדים מחייכים, זרי פרחים
שמתחילים להירקב, בובות פרווה לחות ומכוסות בכפור. אבל האנשים
שהשאירו כאן מזכרות ואוצרות מוגנים עכשיו בבתים החמימים שלהם. יש
כאן תחושה של סוף העולם, במקום הנטוש הזה, שמלא בזיכרונות נטושים.
הירח מעליי מלא ועגול בשמי ספטמבר הבהירים, ומטיל צללים ארוכים כך
שהמצבות נראות כמו חניתות.
אני משפשף את המצח בזרוע, מורח על עצמי חצץ ואדמה ותוהה כמה
עמוק אצטרך להגיע. כאן במחוז גרייס הרבור קוברים אנשים עמוק מהרגיל.
קראתי את זה באתר של בית הקברות אתמול בבוקר, כשחקרתי את המקום.
היה כתוב שם שזה בגלל הדובים. זה כל כך דפוק. אני משתדל לא לחשוב
על זה כשאני מגביר את הקצב, להוט להשלים את המשימה ולעוף מפה.
צליל מתכתי חזק מסמן לי שהגעתי לסוף הדרך, שמצאתי את מה שאני
מחפש ושהחלק הקשה — החלק המטריד בטירוף בהרפתקה הלילית הזאת
— הסתיים סוף־סוף. לוקח לי זמן לפנות את המכסה של ארון הקבורה
ולהבין איך פותחים את הדבר הדפוק הזה. בסרטים זה תמיד נראה קל כל
כך, אבל זה לא. ממש לא. אני כמעט עוקר לעצמי את הציפורן כשאני מנסה
להסיט את המכסה.
“פיליו די פוטאנה! חתיכת חרא מזוינת.” אני כמעט דוחף את האצבע
לפה ומוצץ אותה, אבל אז נזכר באדמת הקברים המסריחה שתקועה שם
מתחת לציפורן ומחליט שלא כדאי. אדמה היא אדמה, אבל אדמת קברים?
לא, תודה.
אחרי בחינה מדוקדקת אני מגיע למסקנה שאין אפשרות לפתוח את
הארון, אז אני מחליט להשתמש בכוח ומושך את העץ בכוח עד שהארון
משמיע קולות פיצוח והמכסה משתחרר ונפער לאט בנהמה.
בפנים נמצאת גופה של גבר בסוף שנות החמישים, לבוש בחולצה אדומה

מכופתרת ועניבה שחורה. בלי ז’קט של חליפה. הפנים שלו, פנים שאני
מכיר היטב, קודרות ושמוטות במותו בדיוק כמו שהיו בחייו. אף נשרי, גבות
עבות, קמטים עמוקים שחקוקים בלחייו ומקיפים את השפתיים הדקות
בפיו הכעוס. הידיים שלו מונחות לו על החזה. מתחתן מונח עותק של
הברית החדשה מהסוג הזול והנפוץ שמוצאים במגירת שידה במלון דרכים.
אני מסתכל עליו במצח מקומט, ותחושה מוכרת ולא נעימה מתפשטת לי
בחזה. אהה, זעם, ידידי הטוב. מעניין לפגוש אותך כאן, מזדיין ערמומי
שכמוך.
לדבר אל גופה זה לא מוזר כמו שהייתם חושבים. “אז מה, גרי? כנראה
לכל דבר יש מחיר, הא?” הזיעה צורבת בעיניי. אני רוכן, מאזן את רגליי
משני צידי הארון, מוציא את הטי־שירט מהכיס האחורי ומנגב בה את פניי.
לפני שהגעתי לכאן הלילה, הכנתי את עצמי לריח המתוק והדוחה של
המוות והייתי מוכן להתמודד איתו, אבל במרחק מטר מגרי, הדבר היחיד
שאני מריח הוא ריח האורנים שנישא ברוח. “הנחתי שנגיע לכאן בסופו של
דבר,” אני אומר לו. “לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר, אבל היי… אני לא
מתלונן.”
שלא במפתיע, גרי לא אומר שום דבר בתגובה.
אני מתבונן בפניו. בלחיים השקועות ובתווי הפנים המכווצים והקמלים.
מתי הוא נהיה כחוש כל כך? הוא תמיד היה ככה, או שהמוות הוריד ממנו
עשרה קילו? נראה לי שכבר לא אפתור את התעלומה הזאת. עברה חצי שנה
מהפעם האחרונה שראיתי אותו. יש סיכוי טוב שהמניאק הצטרף לשומרי
משקל בתקופה הזאת.
אני מתכופף אליו, שולח אצבע אל הלחי שלו ומצפה לגמישות כלשהי,
אבל אין כזאת. הוא מוצק. נוקשה כמו קליפה מסוידת. כמו שאמרתי,
הגעתי הנה מוכן. גרי מת כבר ארבעה ימים, אז חשבתי שכדאי לי לקרוא
באיזה מצב הבן זונה יהיה כשאוציא אותו מהקבר. אבל הגופה שלו לא
נפוחה. הלשון שלו לא נעוצה בין השיניים. הוא נראה… הוא נראה די רגיל.

נראה שאפילו האיפור שמרחו עליו בבית הלוויות עוד מחזיק מעמד.
זה הקור. אני בטוח בזה. אחרת הוא לא היה נשמר בצורה מושלמת כזאת.
האמת, אני קצת מאוכזב. יש בי צד שציפה לראות את העור של המניאק
הזה מתקלף לו מהעצמות.
אני ניגש לעבודה בתנועות מהירות, תופס את הספר ומעיף אותו מהקבר,
שואף אוויר בין השיניים. הידיים של גרי הן הבאות בתור. אני מפריד ביניהן
ואז מותח את זרועותיו לצידי הגוף כדי שאוכל לפתוח את כפתורי החולצה
ולמשוך אותה לאחור. הוא לובש וסט, אבל זה לא סיפור. אני נעמד רגע כדי
להכניס את ידי אל הכיס, ואז הלהב הקצר של הסכין הקפיצית שלי בוהק
לאור הירח. המתכת החדה חותכת את הפוליאסטר הדק בתוך שתי שניות.
החזה הצר והמעוות של גרי לא חטף מכות כמו פניו, ואני מוצא עליו את
סימני הריקבון שחיפשתי. עורו חיוור, מנומר בכתמים כחולים ולא בריאים
ונראה כמו שיש מעוטר עורקים דקיקים. ממש ליד מרכז החזה שלו, קצת
מימין ולמעלה, יש חור שחור קטן ומסודר ששוליו מכווצים את העור.
מעניין אם האנשים בבית הלוויות גובים כסף על תפירת פצעי ירי. אם
כן, האח הקמצן של גרי ממיסיסוגה בטח סירב לשלם על השירות הנוסף.
אף פעם לא פגשתי אותו, את האח. בשלוש השנים שבהן גרתי בקרוואן
הכפול של גרי קווינסי שמעתי את הקול של אחיו רק בטלפון, וגם אז היה
לי ברור שהמזדיין הזה לא מוצא חן בעיניי.
“הייתי חייב לוודא, גז,” אני אומר. “הייתי צריך לראות בעיניים שלי.
אוקיי, אז איפה שמת את זה?” אני טופח על כיסי המכנסיים הזולים שלו,
ממשש בתשומת לב…
לא באתי הנה רק כדי לוודא שגרי קווינסי מת, גם אם זה היה חלק גדול
מהעניין. לאורך השעתיים האחרונות חפרתי באדמה כדי להוציא אותו
מהקבר כי יש אצלו משהו ששייך לי, משהו שהוא לקח ממני, ואני רוצה
אותו בחזרה.
הכיסים ריקים. פאקינג מושלם. אני מרים לו את הראש, בודק ליתר

ביטחון בתוך הגרון, אבל זה גם לא שם.
“בלעת את זה, גרי?” אני שואל ומסתכל על הסכין שהנחתי על קצה
הארון. “איתך אי אפשר לדעת, חתיכת פסיכי.” אני מרים את הסכין ומרגיש
את החשש בעצמות כשאני בוחן את הבטן הקעורה שלו, ותוהה אם יש לי
אומץ להמשיך עם הרעיון המטורף הזה. לפתוח את הגופה של גרי, לשפוך
לו את המעיים, לחטט עמוק בתוכו — זה לא יהיה משהו שאוכל לשכוח אי
פעם. דבר כזה משנה בן אדם, אני בטוח, ולא ממש בא לי לעבור שינוי כזה
כרגע. אני אוהב לישון בלילה.
“דורמה, פסרוטו. ששש. הגיע הזמן ללכת לישון.”
פאק. לא, לא כאן. לא עכשיו. אני מגרש את הקול, מרחיק מעליי ברעד
את החמימות המנחמת שבו, ונשאר קפוא עד העצם כשאגרוף קר וזועם
נסגר לי סביב הלב.
“לך תזדיין, גרי,” אני נוהם בשקט. “זה לא היה שלך. היית צריך לדעת
שאני לא ארשה לך לשמור את זה.” אני מחשל את עצמי, אוחז בסכין
ומצמיד את חוד הלהב המבריק אל הבטן של גרי. אני מוכן. אני מסוגל
לעשות את זה. אני אשפוך לו את כל המעיים כדי לקבל את מה ששייך לי.
הסכין נוגעת בעורו של גרי ו…
אור הירח מתבהר לשנייה, הצללים שבתוך הקבר נסוגים ואני קולט הבזק
בלתי צפוי של זהב מזווית העין. משב רוח קר שורק בין העצים, ואני קופא
במקום.
שם… ביד הימנית של גרי.
“בן זונה,” אני מסנן. “ידעתי. לא יכולת פשוט להשאיר לי את זה, נכון?
היית חייב לוודא שהוא לא יגיע אליי.” פתיחת האגרוף של גרי מצריכה
עבודה. אבל אני אפילו לא ממצמץ כשאני מרגיש שהאמה שלו נשברת.
האמת, אני צריך להילחם בדחף המקברי לשבור לו עוד עצמות כשאני שולף
מידו את מדליון הזהב הקטן שתלוי על שרשרת זהב עדינה, וסוגר סביבו
את היד שלי.

פתאום אני שוב בן חמש, מסתכל בעיניים פעורות לרווחה על אישה
עם שיער בצבע שמש שמנשקת את המדליון הזהוב הקטן ותוחבת אותו
אל צווארון החולצה. “כריסטופר הקדוש, מגן הטיילים והנודדים, הגן עליי
והובל אותי בביטחון במסע שלי.”
אלוהים, העבר נכנס בי חזק הלילה. כאילו הקרבה הפיזית שלי אל הפגר
הריק של גרי פותחת כל מיני דלתות אל המתים, ואני פאקינג לא מסוגל
לסבול את זה יותר. אני קם, קופא מקור אחרי שלא זזתי כמה זמן והזיעה
שלי התקררה, מפשק את הרגליים שעדיין נטועות משני צידי הארון, ופותח
את הרוכסן. “מצטער, גרי. אבל שנינו יודעים שזה מגיע לך.”
אדים עולים מהארון כשהשתן שלי ניתז על החזה של גרי. חיכיתי לזה
הרבה מאוד זמן. יש לזה הרגשה… שיט, זאת פאקינג הרגשה —
“אל תזוז, ילד. תפסיק את מה שאתה עושה ברגע זה!”
אוי נו, ברצינות.
אני מתקשח, קופא במקום, כל חלק בגופי נוקשה.
הקול הנשי מאחוריי נמלא זעם כשהפקודה נשמעת שוב. “אמרתי
להפסיק את מה שאתה עושה, אידיוט!”
אני מעיף מבט מעבר לכתפי והלב שלי צולל כשאני רואה את המדים.
את התג. את האקדח שמכוון לראש שלי. “אם את מתייחסת לעובדה שאני
עדיין משתין, שוטרת, אני מצטער אבל אין לי מה לעשות לגבי זה. להפסיק
באמצע לא בריא לערמונית.” אני מחייך לעצמי, ויודע שאני לא משפר את
המצב. אבל על הזין שלי. אני עומד להיעצר. אין לי שום ספק. ואם יזרקו
אותי לכלא בגלל זה, לפחות אני אסיים את מה שהתחלתי.
“ילד, אם אתה לא מפסיק עכשיו ומכניס את הזין, אני מפעילה טייזר.
הבנת אותי?”
אהה. טייזר, לא אקדח. טוב, גם זה משהו. אני פולט אנחה ארוכה של
הקלה. אני לא מפסיק.
“הזדמנות אחרונה, דפוק.”

יש דברים יותר גרועים בחיים האלה מאשר להיות עקשן ומחויב למטרה.
ובואו נודה באמת… ההזדמנות הזאת לא תחזור לעולם. אני מתכונן לכאב,
אפילו שאין שום טעם להתכונן, ומחכה.
כשהכאב מגיע, חותך אותי בגב, מכה בי כמו ברק במורד הזרועות
והרגליים, אני מצליח לשלוט בעצמי מספיק כדי להישמט הצידה אל הקבר
של גרי ולא קדימה.
אחרי הכול, הדבר האחרון שאני צריך אחרי לילה ארוך ומוצלח כל כך, זה
למצוא את עצמי שכוב מעל השרידים של הגבר שהכה אותי שוב ושוב בזמן
ששכבתי בשלולית השתן של עצמי.
איכשהו, דרך השיניים החשוקות, בשרירים מתוחים ולמרות כדור הכאב
המסנוור שמוטח לי בגב, אני מצליח לפלוט צחוק קצר ומריר.
הצליל מהדהד כמו ירייה על פני אגם קשמן בחצות.

1

סילבר

סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתמצוץ זין בשביל דולר.
אני בוהה בחתיכת הנייר שמונחת על השולחן, מקומטת ומוכתמת
במשהו שנראה כמו חרדל, והזעם שלי משתולל. הדבר הזה הוא פאקינג
בולשיט. אני רגילה שמרתקים אותי, אני קבועה בחדר הריתוק, ואני רגילה
למטלות שנותנים לנו כאן, אבל מתברר שלבחור את הכותרות לספר המחזור
זה כבר עונש אכזרי יותר. כי זה לא כמו לנקות ספוגים או למחוק גרפיטי
מתאי השירותים של הבנות. זה פאקינג אישי.
סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתחלה בעגבת.
סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתבשל מתדון.
סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתזדיין עם החבר שלך מאחורי גבך.
ההצעות רבות ומגוונות. אני כבר יודעת מי עומד מאחורי הדברים
המעליבים ומלאי השנאה האלה — נבחרת הפוטבול, נבחרת המעודדות
והכבשים שהולכות אחריהם ותוקעות את האף עמוק בתחת המפונק
והעשיר שלהם. הייתי אומרת שאין־ספור הצעות מרושעות מונחות על
השולחן מולי, אבל האמת שהייתי צריכה לספור אותן, ואני יודעת בדיוק
כמה יש. ומעשרים ושלוש ההצעות הדוחות שהוגשו לכבודי, כרגע יש
מנצחת בולטת.

סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתמות בנשף הסיום.
ועדת ספר המחזור של תיכון ראלי תחליף את זה. אין סיכוי שהם יסכימו
שהדבר הנורא הזה יודפס מתחת לתמונה של אחת הבוגרות. בעוד חמש־
עשרה שנים, כל מי שידפדף בספר המחזור הישן והמאובק של התיכון
יראה תמונה של נערה חיוורת בת שבע־עשרה עם עיניים כחולות רציניות
וחודרות, שיער חום עכברי וכתם לידה יוצא דופן על הצוואר, לובשת טי־
שירט של בילי ג’ואל, ויקרא את הכיתוב:
סילבר פריסי: זאת שהכי סביר שתלמד שפה זרה.
אני כבר יכולה לראות את זה. פאקינג שפה זרה. אף אחד לא יזכור
אותי. אף אחד לא ייתקל בתמונה שלי וייזכר פתאום בכל הדברים הכיפיים
והמדהימים שעשינו יחד. לא, הם יעיפו מבט אחד בפנים הרציניות
והעצובות שלי ויתכווצו. אלוהים, מי הבחורה הזאת? ולמה לעזאזל היא
הייתה כל כך אומללה כל הזמן?
הם לא יזכרו את כל החרא שהם האכילו אותי בשנה האחרונה בתיכון.
ואפילו יותר נוח — כולם ישכחו שהם איימו על חיי בעדינות ורמזו שהם
ירצחו אותי בלילה של הנשף.
מניאקים.
אני חוטפת את חתיכת הנייר, מקמטת אותה ואז זורקת אותה אל קצה
החדר. אני מכוונת אל הפח, אבל אני גרועה בקליעות. אני מפספסת, ודף
ההצעות נוחת על הרצפה עם שאר האיומים האנונימיים על חיי.
מזווית העין אני רואה את ג’ייקוב ויבינג רוכן מעל השולחן שלו ומשרבט
משהו במהירות במחברת. הוא אמור לכתוב חיבור על משבר הטילים בקובה,
אבל אני מדמיינת את השרבוט שהוא יצר במקום זה — דמות מנגה של בובת
מין עם ציצים ענקיים חשופים, פה פתוח ורגליים מפושקות. המומחיות של
ג’ייקוב היא פורנו אנימה. מזווית העין הוא קולט שאני מסתכלת עליו, וחיוך
לעגני מרתיח ומרוצה עולה על פניו ומעקל לו את זווית הפה. “את צריכה
טרמפ הביתה אחר כך, סיל? קיליאן וסם מחכים במגרש החניה. ממש נהנינו

בפעם הקודמת שהיינו ביחד, כולנו.”
“אני מעדיפה לזחול על זכוכיות.”
ג’ייקוב מעמיד פנים שהוא המום. “את לא צריכה להגזים. סתם חשבתי
שתרצי להשמיע לנו כמה שירים. לא קרה כלום.”
אבל דווקא קרה משהו. יותר מדי דברים קרו מצידו של ג’ייקוב ויבינג.
הוא חזיר. פסיכופת. חיקוי עלוב, מרושע ומעוות של בן אדם, ואני שונאת
אותו במלוא העוצמה של שבע־עשרה שנותיי. אני מרימה את תיבת
ההצעות הסגולה המנצנצת שמר פרנץ’ הפקיד בידיי כשהגעתי לחדר
הריתוק לפני חצי שעה, תולה את התיק על הכתף ונעמדת. צליל חריקה
חזק ממלא את החדר כשרגלי הכיסא שלי נגררות על הרצפה, וג’ייקוב נשען
לאחור, משלב אצבעות ומניח אותן על הבטן שלו בזמן שהוא מסתכל עליי
הולכת אל הדלת.
“יוצאת מהריתוק לפני ששחררו אותך? כל כך אמיצה, פריסי. האומץ
שלך מעמיד לי את הזין.”
אני בועטת בדפים המקומטים שזרוקים על הרצפה ליד השולחן של
פרנץ’. אני פותחת את הדלת במשיכה חזקה, עוצרת לרגע וזורקת אליו מבט
של גועל מעבר לכתפי. “שנינו יודעים שאומץ הוא לא מה שמעמיד את הזין
העלוב שלך, ג’ייק. אתה מעדיף שאני אצרח מפחד, לא?”
הבעת אכזריות קרה ואטומה עולה על הפנים הנאות שלו. ג’ייקוב ויבינג
באמת נאה. הוא הבחור הכי חתיך בראלי. הוא גבוה, הוא שרירי, והייתה
תקופה שבה היו נחלשות לי הברכיים בתגובה לחיוך שלו. אבל כבר לא.
עכשיו כשהוא מחייך אני רואה רק את כל השקרים והסודות שמתחבאים
מתחת לחזות החלום האמריקאי הפריווילגי, דמוי האל. בא לי להקיא. בא
לי לזחול מתוך העור שלי, שבורה ומדממת, כדי שכבר לא אצטרך להיות
אני.
“זהירות, פריסי,” הוא מסנן בשקט. “הנפילה שלך כבר מספיק קשה. לא
כדאי לך להחמיר את מצבך.”

אני מחייכת חיוך חמוץ ומעוות. “להחמיר?” אני רוצה לצחוק אבל
פוחדת. הגוף שלי בוגד בי בזמן האחרון, הוא לא מצליח לבצע אפילו
משימות פשוטות. לא משנה איזה רגש אני מנסה להקרין, בסופו של דבר
אני מציגה את ההפך המוחלט, ואני לא יכולה להרשות לעצמי לבכות בפני
ג’ייק ויבינג. אני נושמת עמוק, יוצאת אל המסדרון הריק ונותנת לדלת
להיסגר מאחוריי. העיניים של ג’ייק נשארות נעוצות בי, שורפות את עורי
כמו ברזלים מלובנים, עד שהדלת נסגרת בנקישה והוא איננו.
אני אסתבך בצרות כי הברזתי מהריתוק, אבל לא אכפת לי. לפעמים נדמה
לי שגם המורים בראלי לוקחים חלק במשחק החולה והמעוות שמצאתי את
עצמי כלואה בתוכו. הם יודעים על ג’ייק. הם יודעים על ההיסטוריה שלנו,
אבל הם בכל זאת מעדיפים להשאיר אותנו לבד, בלי השגחה, באותו חדר
בשעות הלימודים?
טירוף.
טירוף מוחלט.
אני מציצה בשעון שלי, שהפנים המחויכות של מיקי מאוס מצוירות
עליו וידיו מצביעות על השעות והדקות, ומסננת אוויר בין השיניים. השעה
כמעט ארבע, ככה שמר פרנץ’ יגיע לשחרר אותנו בכל רגע. הצעדים שלי
מהדהדים ברעש מהשורה האין־סופית של לוקרים כחולים שנמתחת לאורך
המסדרון, ואני נלחמת בדחף לרוץ אל דלת היציאה. זה תמיד קורה. אני
מבועתת מהאפשרות שהמסדרון לא ייגמר לעולם. שאמצא את עצמי מנסה
להגיע אליו לנצח, שאושיט יד אל הדלת הכחולה המתקלפת ואגלה שאני
לעולם לא מגיעה אליה. או שאגיע אליה ואגלה שהיא נעולה, ולא משנה
כמה אדחוף ואטלטל אותה, כמה אתחנן בפניה שתיפתח, אישאר תקועה
בתוך הבניין המסויט הזה לנצח.
אבל אני מגיעה אל הדלת. היא נפתחת במהירות כשאני מניחה את
הידיים על משטח העץ ודוחפת, ולרגע אני חסרת תחושה מרוב הקלה.
לאוויר של סוף הסתיו בחוץ יש ריח של חופש. אני יכולה לטעום אותו.

בצד השני של מגרש החניה הריק ניצבת הנובה שלי, מחכה שאיכנס לתוכה,
אתניע ואעוף מכאן, אבל —
אני שומעת קולות.
הבריטון העמוק של המנהל דראוור הוא חלק יום־יומי מחיי בארבע
השנים האחרונות, אז קל לי לזהות אותו. אבל אני לא מזהה את הקול של
האישה — קול יציב וסמכותי — וגם לא את הקול הגברי שמדבר אחריה
במבטא דרומי כבד.
“אנחנו מבינים שזה לא מצב אידיאלי. בשבילך או בשביל צוות ההוראה.
אם זה היה תלוי בי, הנער הזה כבר היה נכנס לכמה שנים בכלא המחוזי
סוונסון, אבל השופט פסק שהוא עדיין נחשב קטין.”
“מה עם כלא לבני נוער?” שואל המנהל דראוור בקול מתוח.
אני מתגנבת בחזרה דרך דלת היציאה, ומאפשרת לדרך אל החופש
להיסגר מאחוריי. אני הולכת על קצות האצבעות במסדרון השמאלי,
שקטה כמו עכבר. אף אחד לא שם לב כשאני מציצה מעבר לפינה, אל
המסדרון שמסתעף אל המשרד של דראוור. אני רואה את דראוור ניצב
בעמידה הזקופה המוכרת שלו, זרועותיו משולבות על החזה, הראש שלו
מוטה והמנורה שמעליו מאירה באור בהיר את הקרחת שהוא מנסה כל כך
להסתיר. מולו עומדת אישה גבוהה ורזה בחליפת מכנסיים אפורה, עוברת
על ערמת ניירות ומחפשת משהו במצח מקומט. הגבר שלצידה לובש מדים.
התג עם הכיתוב “משרד השריף של מחוז גרייס הרבור” שעל שרוול המעיל
הירוק שלו מספר לי כל מה שאני צריכה לדעת עליו.
סגן השריף נאנח, מסיר את הכובע ומשפשף את המצח. הוא נראה לחוץ.
“כלא לבני נוער הוא לא אפשרות במקרה הזה. המתקן בוולסון פולס נסגר.
נצטרך להוציא אותו מגבולות המדינה כדי להוציא לפועל את פסק הדין,
ורק הניירת במקרה כזה…” הוא לא מסיים את המשפט, והמנהל דראוור
נאנח גם הוא.
“אני לא צריך לספר לכם כמה דבר כזה יפגע בתלמידים שלנו. אומנם

שנת הלימודים רק התחילה, אבל הבוגרים כבר עובדים קשה ומתכוננים
לקולג’. יש לנו מספיק עושי צרות משלנו. תלמיד בעייתי נוסף שיסתובב
במסדרונות בתיכון ראלי רק יקשה את החיים של הילדים הטובים.”
“ג’ים, תאמין לי שאנחנו יודעים.” נראה שהאישה בחליפת המכנסיים
האפורה מצאה את מה שחיפשה. היא מושיטה לדראוור תיקייה ירוקה,
וזאת הפעם הראשונה שאני ממש רואה את הפנים שלה. בת שלושים
ומשהו. שיער כהה. עיניים כהות. נראה לי שהיא די יפה. אבל יש בה עייפות
ועצב שבגללם היא נראית כמו גור כלבים שבעטו בו. אני מדמיינת אותה
פותחת בקבוק יין כשהיא מגיעה הביתה בערב, אומרת לעצמה שמגיע לה
לשתות כוס אחת אחרי היום שהיה לה, ולפני שהיא מבינה מה קורה, היא
מרוקנת את כל הבקבוק. היא עובדת סוציאלית, אין לי ספק בכך.
היא קראה לדראוור בשמו הפרטי, מה שאומר שזאת לא הפעם הראשונה
שהם נפגשים. דראוור מעווה את הפנים כשהוא לוקח ממנה את התיקייה,
פותח אותה לרגע ובוהה בעמוד הראשון, ואז סוגר אותה במהירות כאילו
מסרב להתמודד עם מה שיש בתוכה. “אני מבין שבכל מקרה אין לי ברירה,”
הוא אומר. “הוא מתחיל ביום שני.”
העובדת הסוציאלית וסגן השריף מחליפים מבטים, וגם מהמקום שאני
עומדת בו אני רואה שהוקל להם. שלושתם זזים כאילו קיבלו פקודה בלתי
נשמעת, וניגשים אל הדלת של משרד המנהל. זה הרגע שבו אני קולטת
שיש שם אדם רביעי. דראוור וסגן השריף עמדו קרובים כל כך עד שהפריעו
לי לראות את הבחור שיושב על כיסא מימינם.
הוא צעיר. בגילי. שערו הכהה כמעט שחור, מגולח בצדדים וארוך יותר
למעלה, סמיך וגלי. הוא מתוח ושמוט בכיסא בעת ובעונה אחת, בתנוחה
מוקפדת של שיעמום אגבי, וסוליות המגפיים שלו כמעט מגיעות אל
הקיר הנגדי במסדרון. הבגדים שלו כהים ופשוטים — ג’ינס אפורים, טי־
שירט שחורה פשוטה. זרועותיו החשופות מכוסות בקעקועים. משמאל
לכיסא שלו מונחת על הרצפה קסדת אופנוע שחורה, ואיתה תיק בד מרוט

ומשופשף, מכוסה טלאים. אני רואה את הפנים שלו רק בפרופיל. עיניו
עצומות והאצבעות שלו מונחות לו על המצח כאילו הוא סובל מכאב ראש.
יש לו לסת חזקה, וגם עצמות לחיים גבוהות. הפה שלו… אני לא ממש
מצליחה לראות אותו.
הוא שקט — דומם במידה לא הגיונית, למען האמת — אבל משהו בצורה
ובגודל של הבחור מעורר בי פניקה. מצידו האחר של המסדרון הוא משדר
משהו מסוכן. הוא ממש לא נראה כמו ג’ייקוב והבנים האחרים מנבחרת
הפוטבול. ג’ייקוב הוא סוכן כאוס, וזה בדיוק מה שהוא מוציא מהחברים
המטומטמים שלו. הם בשיאם כשהם מתמרנים ומרמים אחרים, בגופים
המגודלים והכמעט בוגרים שלהם, מפוצצים טסטוסטרון, משוכנעים
שהעולם שייך להם, שמגיע להם לנהל אותו, ושאלוהים יעזור לכל מי
שחושב אחרת.
אבל הבחור הזר הזה…
הוא משהו לא ידוע. איום חיצוני. האופן שבו הוא שמוט בכיסא הזה לא
מספר לי מה מניע אותו. הוא מקרין יהירות מהסוג שמעורר בי רצון לזחול
אל תוך הלוקר שלי ולהתחבא שם עד סוף המחצית. נשמע שהוא מסובך
בצרות עד מעל לראש, ומה שהוא עשה כמעט הכניס אותו לכלא.
כאילו הרגיש שמסתכלים עליו, הבחור פוקח לאט עיניים ומוריד את היד
מפניו. אני מתנשפת בבהלה, כועסת על עצמי שנשארתי כאן כל כך הרבה
זמן במקום לעזוב לפני שלוש דקות. אבל הוא לא מסובב אליי את הראש.
הוא מטה אותו קצת לכיוון הכללי שלי. עיניו נשארות נעוצות ברצפה, אבל
אני מרגישה שהוא קלט אותי. צל של חיוך עולה על שפתיו, ועכשיו אני
רואה שהן מלאות ופאקינג מושלמות.
נהדר.
פשוט… נהדר.
לפני שיש לי זמן להסתובב ולברוח מהמקום, העובדת הסוציאלית יוצאת
שוב מהמשרד של דראוור ונעמדת מול הבחור עם יד אחת על המותן. היא

מסתכלת עליו בתסכול ברור. “בסדר, אלכס. אני לא אטרח לעשות לך את
השיחה. שנינו יודעים שאין טעם. אתה צריך להיות כאן ביום שני בבוקר,
בשמונה בדיוק. אתה צריך להירשם לשיעורים שלך, ואז אתה צריך להגיע
אליהם. הבנת?”
הבחור עדיין קפוא במקום, ראשו מוטה מעט בכיוון שלי. החיוך שלו
ברור עכשיו, קצת עקום ולא ממורכז, ומאוד ציני. הוא מרים לאט את ראשו
ומסתכל לה בעיניים. “אין בעיה, מייב. שני בבוקר. ברור לגמרי. אין שום
מקום אחר שאני מעדיף להיות בו.”
יש לו מבטא, אבל לא משהו בולט כמו הניגון הדרומי של סגן השריף.
הקצב העדין והמרומז של המילים שלו הופך את קולו לכמעט מוזיקלי,
והשערות על עורפי סומרות.
לא היה לנו תלמיד חדש בראלי כבר יותר משלוש שנים. הקיום שלי כאן
הוא גיהינום עלי אדמות, וזה נמשך כבר די הרבה זמן, אבל זה גיהינום צפוי.
אני לא מוגנת בין קירות הבניין הזה, אבל לפחות אני יודעת למה לצפות.
אני יודעת ממי להתרחק, ואני יודעת באיזה מסדרונות אסור לי לעבור. ביום
שני בבוקר, יצטרף מרכיב חדש למערכת האקולוגית של השנאה, שהיא
ממילא מורכבת ושברירית מאוד. כבר עכשיו ברור לי שהאלכס הזה עומד
לסבך את המצב בשבילי.
כל נבחרת הפוטבול תפקח עליו עין. הוא גבוה, הוא רחב, ונראה שאין לו
כוח לחרא של אף אחד. ג’ייקוב ירצה שהוא יצטרף לנבחרת, והוא לא יוותר.
לא משנה מי הוא, הבחור החדש נראה כאילו הוא יכול להוות איום מבחינתו
של ג’ייקוב, וזה לא ימצא חן בעיניו. זה ממש לא ימצא חן בעיניו. הוא ירצה
לשלוט בו, כמו שהוא שולט בכולם. ג’ייקוב ירצה שהאלכס הזה יהפוך
במהירות לאחד מהראלי ראפנקס, מה שאומר רק דבר אחד — עוד מישהו
שיתעב אותי. עוד חבר חסר מוח שיצטרף אליהם, ויקבל את המשימה
להפוך את החיים שלי לבלתי נסבלים, פיזית ונפשית.
אני זזה לאחור, מסתובבת והולכת סוף־סוף אל היציאה. חשש קר

ושמנוני ממלא לי את העורקים. זה לא טוב. אני מרגישה את זה בעצמות.
אבל אני לא באמת אמורה להיות מופתעת. בדיוק כשחשבתי שהמצב לא
יכול להיות גרוע יותר… מתברר שטעיתי.
ככה זה תמיד. זה מה שקורה בתיכון ראלי.