המיטה של ריאן

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 54.00.

"מטלטל רגשית, סוער ויפהפה – המיטה של ריאן נכנס לרשימת הספרים האהובים עליי, ומבחינתי מדובר בחובת קריאה!"

רייצ'ל ואן דייקן, מחברת רבי־המכר של הניו יורק טיימס

 

נכנסתי למיטה של ריאן בטעות.

בלילה הראשון ההוא, בקושי הכרתי אותו.

חשבתי שזאת המיטה של אחותו – החדר שלה – ונדרשו לי כמה שניות כדי להבין את הטעות שלי.

הייתי אמורה לצאת משם…

אבל לא יצאתי.

לא זינקתי החוצה.

לא חשתי מבוכה.

להפך… נרגעתי.

ובלילה ההוא, ברגע ההוא, זה היה הדבר היחיד שרציתי.

ביקשתי להישאר. הוא הסכים.

וישנתי.

לא רציתי לעזוב את המיטה שלו לעולם. אם הייתי יכולה להישאר בה לנצח, זה בדיוק מה שהייתי עושה.

ריאן הפך למקלט שלי.

כי ארבע שעות קודם לכן… אחותי התאומה התאבדה.

***

המיטה של ריאן הוא ספר שפורט על מיתרי הלב. ההגדרה המושלמת למריר־מתוק, מכאובי החיים לצד אהבה מרפאת. יש בו את סערת הנעורים, הרומנטיקה והעומק, והוא סוחף, פרובוקטיבי ועתיר דקויות. חובת קריאה לכל מי שמחפש להתרגש ולהאמין שהאהבה והחיים חזקים מהכול.

טיז'אן זוכה להכרה עולמית וספריה מתברגים פעם אחר פעם לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, היו־אס־איי טודיי, הוול סטריס ג'ורנל ואמזון. עד כה ראו אור בעברית ספריה: אויבים ואנטי אח חורג, אשר זכו להצלחה מסחררת בקרב הקוראים בישראל.

1

בפעם הראשונה שבה התגנבתי למיטה של ריאן ג׳נסן זה קרה בטעות. שכבתי במיטה לצד מישהי שהכרתי שתים־עשרה שעות קודם בפיקניק של מקום עבודה. המשפחה שלי עברה זמן קצר קודם לכן משילינג, אריזונה, לפורטסייד, אורגון, בעקבות קידום של אבא שלי בעבודה, מה שאומר שכל הפיקניק הזה היה מלא בפרצופים חדשים, בשמות חדשים, ובתחושה הזאת של הילדה החדשה בשטח. פורטסייד היא לא מקום ענקי, אבל גם לא קטן —

משהו כמו עשרים אלף תושבים התגוררו בפרוור שמחוץ למרידל. רֹוביהיהיודעבדיוק.אחשלינהגלפלוטנתוניםסטטיסטייםכאלהבלי להניד עפעף. הוא היה הגאון של המשפחה. וילו הייתה האומנית במשפחה. היא הצטיינה כמעט בכל דבר יצירתי, או כך לפחות זה נראה. פסנתר. ריקוד. ציור. פעם היא זכתה בתחרות ארצית עם דרקון בגובה מטר ושמונים

שהכינה מעיסת נייר. תאמינו לי. זה היה חתיכת סיפור. היא הופיעה בעיתונים המקומיים. אולי זה התחיל אז. אולי היא הרגישה שהיא מחויבת להתחרות ברובי. מצאתי צנצנות ריקות של כדורים משלשלים בחדר האמבטיה המשותף

שלנו, הרחתי את הקיא שנקרש בחדר השירותים, וכמה פעמים התעוררתי באמצע הלילה ומצאתי אותה מתעמלת. היינו שתי הבנות היחידות במשפחה, אז היה הגיוני שנחלוק חדר אמבטיה. עד תחילת גיל ההתבגרות חלקנו גם חדר שינה, אבל אז יצאנו לחירות! (דמיינו אותי צועקת את זה כמו

מל גיבסון בסרט "לב אמיץ"). לא היה לי ברור למה היא הרגישה צורך להתחרות ברובי. אף אחד לא היה יכול להתחרות בילד הזה. הוא היה מחשב מהלך, מדבר

ואוכל. הוא בחיים לא יהיה רגיל, אבל וילו ואני, אנחנו היינו רגילות. או לפחות, אני הייתי.

לא הצטיינתי בכלום. וילו הייתה מקובלת באריזונה. אני לא. אוקיי, זה לא שהייתי לא פופולרית. אומנם לא השתייכתי לראש

שרשרת המזון החברתית, אבל אנשים חיבבו אותי. כולם הכירו אותי, כולם היו נחמדים אליי. אם כי כשאני חושבת על זה היום, אולי זה היה בגלל וילו. מי שתקפו אותי, תקפו אותה. ואיתה אף אחד לא רצה להסתבך.

אותו הדבר היה עם ציונים. הייתי בסדר. ממוצע ציונים של שמונים וחמש עורר בי גאווה גדולה. אצל וילו זה היה אחרת. מבחינתה האפשרויות היו מאה, או סוף העולם. כשהתחילו לדבר בבית הספר הישן שלנו על

העלאת הציונים הממוצעים לסולם מחמיר יותר, וילו הייתה בעד. אני לא. כי זה היה דורש ממני לעבוד קשה יותר. אין מצב. אולי זה היה התפקיד שלי במשפחה. אני הייתי הלא משקיענית. כן. זה מצא חן בעיניי. הייתי הלא משקיענית במשפחה — או שאולי הייתי

העצלנית. יש הבדל בין לא משקיענית לבין עצלנית. הראשונה מחפפת, השנייה מצטיינת בלחפף. זה נשמע מדויק יותר.

כן, זאת הייתי אני, ושוב מילאתי את תפקידי נאמנה כשהחמצתי את הדלת של ּפיץ׳ ונכנסתי על קצות אצבעותיי לחדר הלא נכון. יצאתי לחפש כוס מים והלכתי לאיבוד כשניסיתי לחזור לחדר שלה. לא מפתיע שזה קרה.

הבית הזה היה אחוזה. לא קלטתי את זה אז. שני חדרי השינה היו קרירים, עם מאווררים

שהשיבו רוח ומיטות גדולות ונוחות. האנשים האלה היו עשירים. רגע, לא עשירים.

הם היו בעלי אמצעים. לדברי אחותי, יש הבדל. פגשתי את ריאן ואת פיץ׳ בפיקניק של המשרד — או נכון יותר, פגשתי

את פיץ׳, שכפי הנראה קיבלה את שמה תודות לשיער האדמוני הרך שלה, כמו פלומה של אפרסק. פנים זרועות נמשים. עיניים כחולות. היא נטמעה. זה מה שהיא עשתה. בדיוק כמוני. אני נטמעתי בקהל, משהו שלא קרה

לווילו אף פעם. אותו הדבר היה עם פיץ׳ וריאן. היא נטמעה, אחיה לא. אף אחד לא ערך לי היכרות עם ריאן, אבל לא היה צורך בכך. הבחנתי בו בכל מקום. הוא היה מהבחורים האלה. אנשים שמו לב אליו, אפילו המבוגרים. שיער שטני ארוך מספיק כדי ליפול לו על הפנים ועדיין להיראות מרושל באופן שובה לב, עיניים חומות־ירוקות, לסת מרובעת וגומה בלחי ימין. לריאן היה פרצוף שגרם לבנות להיאנח. אפילו כשהוא ישב על שולחן פיקניק היה ברור שהוא גבוה, עם מבנה גוף רזה וכתפיים רחבות. מהאופן שבו החולצה

שלו נצמדה לזרועותיו ניכר שהשרירים מתחתיה היו חטובים ומעוצבים. הבחור התאמן. ואם לשפוט על פי ההבעה על פניו, הוא היה משועמם למוות. הוא ישב על שולחן פיקניק עם שני חברים ולא עשה דבר. הוא לא דיבר או

צעק או נופף בזרועותיו. הוא פשוט ישב שם, כשכפות רגליו מונחות במקום שבו רוב האנשים נוהגים לשבת, ומשך תשומת לב. המרפקים שלו היו מונחים על רגליו והיה משהו באוויר סביבו. הוא הקרין כריזמה באפס מאמץ.

לא הייתי מהבחורות שמבחינות בבחור ועוקבות אחריו מרחוק. לא, לא. אני הייתי מהבחורות שמבחינות בבחור ואז מבחינות בדוכן הנקניקיות שנמצא מאחורי הבחור. וילו הייתה מתבייתת על הבחור, אני הייתי

מתבייתת על הנקניקייה. סדרי עדיפויות, לא? אבל אפילו שלא דיברתי עם ריאן קודם, ידעתי שהוא פופולרי. זה משהו

שפשוט יודעים, ותחושת הבטן שלי קיבלה אישוש כששתי בחורות שחלפו על פניו נעצרו במקום, הניחו כפות ידיים מול הפנים שלהן והתלחששו.

אחד החברים של ריאן טפח לו על הרגל והצביע על הבנות. ריאן הסתכל לעברן והבנות פרצו בצחקוקים ואז נמלטו בפנים סמוקות.

בינתיים, כיוון שווילו סירבה לבוא איתנו, הייתי לבדי. ישבתי לשולחן משלי, בהיתי בכל הילדים האחרים שהיו שם והרגשתי כמו לוזרית.

כולם נראו יפים או מיוחדים בדרך כזו או אחרת. וכולם הצליחו למצוא זה את זה, כמו אחי הקטן, לדוגמה. הוא ישב לשולחן עם שני בנים ובת. כולם היו מרוכזים באייפדים שלהם. הייתי די בטוחה שהם מדברים ביניהם בשפת החנונים, ואם אגש לשם השיחה של בני האחת־עשרה תהיה גדולה

עליי בכמה מידות. אני מזכירה שוב שהייתי הלא משקיענית במשפחה. הייתי אמורה להיות

מסוגלת לתקשר עם מישהו בן אחת־עשרה. אבל לא. כבר יצא לי להיות במפגשים חברתיים עם רובי. ידעתי איך הדברים מתגלגלים. הוא מוצא את החבר׳ה שדומים לו, וניכר בו שהוא מאושר.

מצד שני, רובי אף פעם לא סבל מהקשיים שרוב הגאונים בני האחת־ עשרה חווים.

אף פעם לא התעללו בו כי הוא חכם. למעשה, הוא כמעט זכה להערצה. אנשים חשבו שהוא הולך להיות הסטיב ג׳ובס הבא, והחברים שלו לכיתה קלטו את זה והתחילו ללקק לו את התחת כבר מעכשיו. ברור שמדי פעם היה איזה ילד קנאי, אבל רובי אף פעם לא דיבר על זה. אם הציקו לו, לא

הייתי בטוחה שהוא בכלל מודע לזה. תהיתי איך החיים שלו ייראו… אחרי. רובי תמיד נראה מאושר. האם

משהו מזה ייעלם? קיוויתי שלא — תפסיקי. מוח, חזור אחורה. רוורס מנטלי. ו… בחזרה לריאן. הייתי צריכה לדעת שמשהו שונה ברגע שהראש שלי הונח על הכרית

בחדר שלו. היה לי חמים ונעים, והגוף שלי נרגע. הוא לא היה אמור להירגע. הייתי אמורה להישאר ערנית כמו שהייתי במיטה של פיץ׳. הם אמרו שעדיף לי לא להיות לבד הלילה, וככה מצאתי את עצמי במיטה של מישהי זרה.

הייתי לחוצה והחזקתי בסדין בפרקי אצבעות מלבינים כששחזרתי במוחי שוב ושוב את מה שקרה מוקדם יותר בבית החדש שלי.

אבל לא במיטה של ריאן. הוא הופתע ממש כמוני כשהתעוררנו למחרת בבוקר. הוא הזדקף בבהלה. "מה?" הוא שאל בפה פעור כשראה אותי. משכתי את השמיכה והקפדתי להדק אותה סביב גופי בשעה שבהיתי

בו בחזרה. אבל זהו, האמת. הגוף שלי עדיין היה רגוע. רק המוח שלי נדרך, אבל אז המוח שלי הובס בקרב. היו בתוכו כל מיני דברים אחרים שלא רציתי לעורר ולחשוב עליהם, אז נכנעתי והנחתי לעפעפיים שלי להיעצם שוב.

"נראה לי שהלכתי לאיבוד," מלמלתי. ריאן ואני לא דיברנו — לא בפיקניק מוקדם יותר, כשההורים שלנו בירכו

אלו את אלו לשלום, ולא כשרובי ואני הובאנו אל ביתם בערב. כשהגענו לשם הכול היה נורא חשאי. גברת ג׳נסן לחשה משהו לפיץ׳, שהשתנקה וכיסתה את פיה בידה ועיניה התמלאו דמעות.

בשלב הזה הסבתי את מבטי. הסנטר שלי התחיל לרעוד ולא רציתי להתחיל. פחדתי שאם אתחיל, לא אצליח לעצור.

אז שם, בחשכה, הייתה הפעם הראשונה שריאן ואני דיברנו, וזאת לא הייתה באמת שיחה. הוא הסתכל על הדלת כאילו הוא אמור לספר למישהו, אבל אני אמרתי, "בבקשה לא. עד שנכנסתי לפה לא הצלחתי לישון. אני לא

יודעת למה, אבל עכשיו אני מצליחה. אני רק רוצה לישון." הגבות שלו התכווצו זו אל זו. הגומה שלו נעלמה, והוא חזר ונשכב לאחור לאט. הוא לא אמר דבר. חלפה דקה והבנתי שהוא גם לא מתכוון להגיד. הוא

התכוון להניח לי לישון, ולמרבה המזל, זה בדיוק מה שקרה. ישנתי.

"אני לא יודע, אימא. התעוררתי והיא הייתה שם." שמעתי את ריאן מהצד השני של הדלת. "טוב, אני לא מבינה את זה." "גם אני לא," הוא רטן. "חשבתי שזה מוזר כשהיא לא חזרה בלילה." אנחה.
זיהיתי את הקול של פיץ׳, אבל לא הצלחתי להבין מאיפה הוא הגיע. זה

לא שינה כלום. נרדמתי שוב.

המיטה זזה מתחתיי ושמעתי לחישה, "מקנזי." יד נגעה בזרועי וניערה אותי. "היי. את ערה?"

זה היה רובי. התהפכתי ופקחתי עין אחת. "מה?" הוא בכה. הדמעות התייבשו על פניו ויכולתי לראות שתיים חדשות

תלויות לו על הריסים. הוא מיהר למחות אחת במבוכה. "את מתכוונת לישון כל היום?" "אם יהיה לי מזל." הוא הזעיף פנים והפנה מבט לדלת. "אני לא רוצה להיות שם לבד. אני

לא מכיר את האנשים האלה." זזתי אחורה עד שהרגשתי את הקיר בגבי, הרמתי את השמיכה וטפחתי

על המקום לידי. "תיכנס." הוא הסתכל על הדלת שוב, מתלבט, ואז פלט נשיפה קטנה. הכתפיים

הזעירות שלו השתופפו כאילו הוא איבד את מעט רוח הלחימה שעוד נותרה בו. הוא שקע במיטה, החזיק את השמיכה בכוח ומשך אותה מעל כתפו, ואז

נשכב על הצד והסתכל עליי. התקרבתי אליו, נשכבתי על הצד עם הפנים אליו, עד שהמצח שלי כמעט נגע במצחו.

לא דיברנו, אבל דמעה חדשה נתלתה בריסיו ומשם נשרה אל גשר אפו. שלחתי יד וניגבתי אותה.

"אימא ואבא לא יהיו כל היום. בדקתי ביומן שלהם בטלפון." לא היה לי מושג איך רובי ידע לעשות את זה, אבל גם לא הייתי מופתעת. "למה את לא בוכה?" הוא לחש. "אני לא מצליחה." הוא הנהן כאילו זאת הייתה תשובה לגמרי הגיונית. "לפעמים אני

מצטער שאני לא כמוך. את החזקה בינינו, קנז." חזקה? אז זה היה התפקיד שלי במשפחה? ניסיתי לגייס חיוך, אבל ידעתי שנכשלתי. בטח נראיתי כמו הג׳וקר.

"אתה יכול לישון?" "אני אנסה. אנחנו יכולים להישאר כאן כל היום?" "אני מתכוונת לנסות." נדמה שזה בסדר מצידו. הוא עצם עיניים והבעה של רוגע התפשטה על

פניו.הואנראהכמעטשֵלו.אבלידעתישזהשקר.לאהייתהשלווה.ולא תהיה עוד.

"היי, קנז," הוא לחש כעבור דקה. "כן?" "יום הולדת שמח."

כשהתעוררתי שוב כבר היה חשוך ורובי לא היה בחדר. הדלת הייתה פתוחה ויכולתי לשמוע קרקוש סכו"ם על צלחות. ריח האוכל כנראה העיר אותי, ולרגע, כעסתי.

הם היו יכולים לסגור את הדלת. אבל אז הערפל במוח שלי התפוגג והבנתי שבטח רובי השאיר את הדלת פתוחה. היה לו הרגל כזה, וזה תמיד עצבן את וילו.

וילו… החיוך הקטן שהרים את זווית הפה שלי לרגע נמוג. אלוהים. שאפתי שאיפה נרעדת, והפעם ידעתי שאני לא יכולה להמשיך להדחיק

את המחשבות.

זה היה ריח מוזר. חזק וחלוד, כמו ברזל רטוב. זה עשה לי התכווצויות בבטן וגרם לי לנשוך את השפה אפילו לפני שפתחתי את דלת חדר האמבטיה. וילו נשרטה בזרועה מוקדם יותר, כשסחבנו ארגזים ממקום למקום ברחבי הבית. אם היא הורידה את התחבושת שלה וזרקה אותה על השיש במקלחת, אני אתעצבן ממש. היא תמיד צעקה עליי שאני משאירה את מברשת השיניים שלי ואת המשחה על השיש. בעולם של וילו, לכל דבר היה מקום, והיא פשוט

לא הצליחה להבין למה אני לא מסוגלת לזכור את זה. התשובה שלי הייתה תמיד אותה תשובה. כי אני לא חולת שליטה

אובססיבית קפוצת תחת. בדרך כלל זה הכעיס אותה, אבל הפעם אני הייתי זאת שתתפוצץ. וילו לא תדע מאיפה זה בא לה. כבר תכננתי לנופף זרועות באוויר, לרקוע ברגליים ולצרוח עליה בלי חשבון.

היא ידעה כמה אני שונאת דם. אבל אז הייתי שם. פתחתי את הדלת. אני לא זוכרת מתי הבנתי מה אני רואה. אני משערת שהרגשתי משהו,

כי אמרו לי אחר כך ששקעתי במצב של הלם. הגוף שלי נכבה, ויצאתי ממנו. הם אמרו שזה יכול לקרות כשאדם חווה אירוע טראומטי, אבל כל

מה שידעתי זה שעמדתי בפתח הדלת, ואז הגוף שלי קרס עד שהייתי על הברכיים.

כיסיתי את הפה שלי בידי והכתפיים שלי פרכסו כאילו אני עומדת להקיא. אחר כך גיליתי שבעצם צרחתי.

ואז טלטלתי אותה, והחלקתי על הדם שעל הרצפה, כי הוא היה בכל מקום. כשחשבתי על זה עכשיו, הרגשתי אותו על כפות הידיים שלי שוב. חמים. נוזלים אמורים להיות מרעננים וצוננים. הוא היה כבד. ולא שונה מטמפרטורת הגוף שלי. זה לא מצא חן בעיניי. הוא היה אמור להיות שונה.

כי הוא היה של וילו. הוא היה אמור להיות מושלם. עמדתי בפתח הדלת והסתכלתי על עצמי. ואז המשכתי לצרוח. עד שפתאום

הפסקתי. החנקתי יבבה, וככה פתאום, הייתי שוב בתוך הגוף של עצמי. הפנים שלי: עיניים כהות, שיער בלונדיני זהוב, סנטר בצורת לב. הגוף שלי: זרועות רזות, רגליים ארוכות, מבנה גוף קטן. הלב שלי: יפה, שבור, מדמם. כל זה על רצפת חדר האמבטיה, בשלולית של דם. הרגשתי שלווה משונה. שאפתי שאיפה חדה והתקרבתי אל וילו.

התיישבתי על המרצפות שהדם עדיין לא הכתים. אבל הוא יכתים. הדם ניגר מגופה בלי הפסקה.

ידעתי שהיא כבר מתה. העיניים שלה היו חלולות. אבל רציתי רק עוד רגע אחד. אחותי ואני.

נשכבתי, בדיוק כמוה. על הבטן. עם הפנים אליה. היד על הרצפה, פנים כף היד פונה כלפי מעלה, בדיוק כמוה. הסתכלתי על אחותי בפעם האחרונה לפני שימצאו אותנו. היה הבזק של אור. מישהו נכנס לחדר השינה שלי — אימא. לא הרמתי

ראש כדי לראות אותה. לא הצלחתי לשמוע הרבה. הייתי אפופה בענן כבד

שהקהה את חושיי, אבל שמעתי אותה צורחת. היא נשמעה כאילו היא נמצאת הרחק ממני.

היא ניערה את וילו. הזמן האיץ קדימה. הזמן האט וזחל. הזמן התפזר לכל עבר, טלאים־טלאים. כשהבחנתי בסירנות, בהבהובים של אדום ולבן מחוץ לחלון חדר השינה

שלי, שלחתי יד ואחזתי בידה של וילו. הפנים שלי. הגוף שלי. הלב שלי — כל אלה הלכו איתה, כי היא הייתה אני. אחותי התאומה התאבדה בעשרים ותשעה ביוני. ביום למחרת היינו אמורות לחגוג יום הולדת שמונה־עשרה.

מידע נוסף על "המיטה של ריאן"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 324 עמודים
  • תאריך הוצאה נובמבר 2022
  • תרגום דורית שטיינר־שריג
  • מק״ט 1391923328

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן