המלכים של איטליה 3 – מטורף המאפיה

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 102.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

היא לא מלאך… והוא השטן בהתגלמותו.

 

ג'יה

אומנם אני נסיכת מאפיה, אבל יש לי תוכניות גדולות יותר מלהישאר תקועה בעולם המגונן הזה.

נסעתי למילאנו כדי להגשים את החלומות שלי ולהיות מעצבת אופנה.

רומן עם מישהו הוא הדבר האחרון שאני רוצה, אבל הגבר הזה הוא חתיך, מקסים ו…איטלקי.

במילים אחרות – פיתוי שאי אפשר לעמוד בפניו.

ומה כבר יקרה אם רק נחגוג קצת?

 

אנצו

שנים של עבודה, המשפחה שלי וכמעט חיי – כל אלה נגזלו ממני.

במשך ארבע שנים עבדתי קשה כדי לבנות מחדש את האימפריה שלי. ובמשך כל הזמן הזה, תכננתי בהנאה איך אגרום לו לסבול כמו שאני סבלתי.

לכן כשהנשק המושלם נפל לידיי, לא יכולתי לסרב לו.

נדמה שהצד האפל שלי לא מפריע לג'יה. נראה שהוא דווקא מוצא חן בעיניה, אפילו משמח אותה.

אבל אסור לי לתת לה להסיח את דעתי, ולא משנה עד כמה אני רוצה אותה או איזו אש בוערת בינינו.

היא תהיה שלי – ואז אשבור אותה.

אם היא מצפה לרחמים, היא עומדת להתאכזב.

כי אני לא גיבור… אני מלך חסר רחמים שנולד להיות נבל.

***

מטורף המאפיה הוא רומן פשע סוחף, רווי בסכנה ואלימות, נישואי שידוך, הפרשי גילים וטאבו. זהו הכרך השלישי בסדרת המלכים של איטליה וקדמו לו הספרים: מאהבת המאפיה ויקירת המאפיה אשר כבשו את רשימות רבי־המכר בעולם ובישראל.

 

אנצו
לפני ארבע שנים
הזיכרונות רדפו אותי.
אף שחלפו כבר שלושה שבועות מאז שחולצתי מהמרתף של פאוסטו
רוואצאני, היו רגעים שבהם הרגשתי כאילו אני עדיין שם, קליפה ריקה
של גבר, שוכב חלוש והוזה על רצפת האבן. שוב לא יכולתי לעצום עיניים
בלי להיזכר. השינה נעשתה בלתי אפשרית כמעט והחלומות מייסרים יותר
מכפי שיכולתי לשאת.
ידעתי שהגוף שלי יחלים. בכל יום שעבר עליי על היאכטה התאוששתי
והתחזקתי. החבורות דהו. הראש שלי, לעומת זאת, זה כבר היה סיפור אחר.
זה לא ששפיכות דמים הייתה זרה לי. גדלתי בעולם של אלימות, עם אבא
אלים שלימד אותי להסתיר את האכזריות תחת מסווה של חיוך וחליפות
מעצבים. תמיד ידעתי למצוא בקלות את האיזון ומעולם לא איבדתי אחיזה
במציאות, גם לא כשהוצאתי לפועל את המעשים המחרידים ביותר.
מה שקרה במרתף של רוואצאני שינה את הכול.
כבר לא הייתי אותו אדם. האחים שלי ביקשו שאסביר להם מה קרה,
שאספר את כל הפרטים, אבל לא הייתי מסוגל להגות את המילים. הזוועות
היו טריות מדי, וההשפלה שלי גדולה מדי. לא יכולתי לסבול שמישהו ייגע
בי. בפעם הראשונה שאחות החליפה לי את התחבושות הם נאלצו לקשור
אותי כי לא הפסקתי לבעוט ולהתפתל בניסיון לברוח.
הערסול העדין של היאכטה כמעט הרדים אותי אבל נאבקתי בשינה.
לא רציתי לחיות מחדש את זוועות המרתף בחלומות שלי. כששמעתי
את האחים שלי מתלחששים בחדר הסמוך, ניסיתי לדבר בקול הרם ביותר
שיכולתי. "קֶה קוֹזָה?" מה קרה?
ויטו ומסימו הופיעו מייד לצידי. "הערנו אותך?" שאל ויטו. הוא היה הכי
קרוב אליי בגיל, הסגן והקונסיליירי שלי. "אתה צריך לישון."
בלתי אפשרי. העדפתי לגלות למה הם מרכלים כמו שתי זקנות. "דימי."
ספרו לי.
אחי הצעיר ביותר, מסימו, כחכח בגרונו. "סיפרתי לוויטו שפאוסטו
רוואצאני שוחרר מבית החולים."
קֶה קאצוֹ? איזה זין. למה כל כך מהר?
"מפתיע, לא?" אמר ויטו. "לפי כל הדיווחים הוא היה על סף מוות."
לצאת מבית חולים ממשלתי היה צעד חכם. הרבה יותר בטוח עבור
רוואצאני לשהות בטירה שלו, כשהחיילים שלו שומרים עליו. ככה הוא
נהפך למטרה הרבה יותר קשה לחיסול.
ובכל זאת, אני כמעט הצלחתי.
לי היה קשה יותר להסתתר. כרגע נמצאתי ביאכטה בלב הים התיכון עם
האחים שלי. אשתי וילדיי, וגם אחותי הצעירה, הוברחו בחשאי אל מחוץ
לאיטליה, כדי להיות רחוקים ממני ומכל מה שקשור למשפחת ד'אגוסטינו,
למקרה שהאנשים של רוואצאני יעלו על עקבותיי.
ליקקתי את שפתיי היבשות והצלחתי לשאול, "מתי?"
"אתמול."
זה אומר שלא נשאר לי הרבה זמן. בקרוב הוא יחפש אותי וישתמש בכל
אמצעי שעומד לרשותו כדי לנקום. הייתי חייב להיות חכם יותר.
"מים," אמרתי, ומסימו עזר לי לקחת לגימה ארוכה. היד שלי הייתה
עדיין חבושה במקום שבו פאוסטו כרת לי את קצה האצבע המורה
והכתפיים שלי פעמו מכאב כתוצאה מכך שהייתי קשור ותלוי ממפרקי
כפות הידיים במשך ימים ארוכים. אחרי ששתיתי לחצתי על הכפתור
שמרים את המיטה. האחים שלי הקימו ביאכטה חדר בית חולים חדשני
ומרשים שכלל גם צוות של שלוש אחיות ושני רופאים. וטוב שכך, כי
מעולם לא הייתי קרוב יותר למוות.
וכל זה למה? כי העזתי לצבור יותר כוח? כי חלמתי להוריש לילדים שלי
אימפריה טובה יותר?
לא הייתי מוכן להרגיש אשם בגלל הדברים האלה. נכון, הקשבתי לעצה
הלא נכונה, אבל השאיפות שלי לא השתנו. הייתי בחיים, בתהליך החלמה,
מוגן בלב ים, ובקרוב אגרום לו לסבול.
רק מחשבה אחת עזרה לי לשמור על השפיות. לא אסתפק בעין תחת עין.
"תפתח את הטלפון שלך," אמרתי למסימו. "תמצא אפליקציה של
רעשי רקע. עיר, עדיף משהו באיטליה."
ויטו שפשף את הלסת שלו. "אתה חושב שהוא יתקשר אליך."
לא היה לי ספק. "פאוסטו אוהב לענות את האויבים שלו. וחוץ מזה, הוא
ינסה לגלות איפה אני נמצא. תגיד לקפטן לדומם מנוע."
כעבור שעה, התחזית שלי התגלתה כמדויקת.
בזמן שהאחות האכילה אותי במרק, הטלפון שלי צלצל. שיחה ממספר
חסוי. הסתכלתי על ויטו והנהנתי. האחות הוצאה מהחדר ומסימו הפעיל את
אפליקציית קולות הרקע. ויטו קיבל את השיחה וקירב אליי את הטלפון.
"פרונטו," גייסתי את הקול הכי חזק שיכולתי.
"אנצו, קוֹמֶה סְטאי?" קולו של פאוסטו היה מתוח וחזק מדי. היה ברור
שהוא עושה לי הצגה. "איך אתה מרגיש?"
הבטן שלי שרפה מרוב זעם ותסכול. חפנתי בכוח את הסדין באגרופי,
אבל הקפדתי לשמור על טון שקול. "מעולם לא הרגשתי טוב יותר, פאוסטו.
אבל עזוב אותי, שמעתי שאתה במצב לא משהו."
"אני בסדר. חזק כמו שור. חבל שלא יכולת להישאר יותר."
פֵּצוֹ די מֶרִדָה. חתיכת חרא. שנאתי את היהירות הזחוחה שלו. "כן, ככה
זה. תודה על האירוח הנדיב שלך. אני צריך לבדוק איך אוכל לגמול לך."
"אין שום צורך בזה," הוא ענה, "היה לי לעונג."
אני בטוח. הצימאון לדם של איל דיאבולו היה ידוע לכול בנדראנגטה. אבל
לא הייתה לי שום כוונה לתת לו לערער את שיווי המשקל שלי. "אולי תוכל
לבקר אצלי בפעם הבאה. אני חושב שאשתך אהבה את בית החוף שלי."
השתררה שתיקה וידעתי שפגעתי בול במטרה. שפתיי התעקלו
בשביעות רצון.
בסופו של דבר הוא דיבר, "אבל שמעתי שבית החוף שלך נחרב לאחרונה."
השמעתי קול של ביטול, כאילו זה כלום. "כל דבר אפשר לבנות מחדש,
אל דאגה. ברכות על החתונה, אגב." הוא לא היה היחיד שהיו לו מקורות
מידע עדכניים.
"גרציֶה. תודה רבה. אין צורך לשלוח מתנה. כבר השארת לי אחת."
בהיתי בכף ידי החבושה וגרוני נחנק מרוב זעם. מאדרֶה די דיו, אלוהים,
איזה קוליונֶה. חתיכת סתום. הוא הטיל בי מום, ואני לעולם לא אסלח לו
על זה.
לפני שהספקתי לענות, רוואצאני אמר, "ואם כבר מדברים על מתנות,
קיבלת את זאת ששלחתי לך? היא הייתה אמורה להגיע הבוקר."
הסתכלתי על ויטו, שהניד בראשו והתחיל להקליד בטלפון שלו. "לא,"
אמרתי, "עוד לא ראיתי אותה."
"זאת מחווה מיוחדת, רק בשבילך. אני מקווה שתיהנה ממנה."
מה רוואצאני שלח? לא יכולתי אפילו להתחיל לנחש, אבל הייתי
משוכנע שזה לא משהו שימצא חן בעיניי. "אני בטוח בזה. אני אדאג לשלוח
לך משהו בתמורה."
"אם הייתי אתה הייתי מתמקד עכשיו בעסקים ובמשפחה שלי במקום."
קולו היה נמוך ונוקשה והאיום שבו ברור.
אלא שאני לא הייתי מוכן לקבל איומים מהאיש הזה. בעצם, לא הייתי
מוכן לקבל איומים מאף אדם.
חייכתי. "אז מזל שאתה לא אני, נכון?"
"מה שלום אשתך והילדים?" שאל רוואצאני. "ואחותך הקטנה? הם בטח
מאוד שמחו שחזרת."
עוד איומים. רציתי לכרוך את כפות ידיי סביב גרונו וללחוץ עד שהעיניים
שלו יצאו מחוריהן. עד שכלי דם יתפקעו ועורו ייהפך לסגול. הוא הוציא את
אשתי ואת ילדיי ממיטותיהם ואיים עליהם באקדח. בעולם שלנו, שבו כולם
ידעו שילדים ורעיות הם תמיד מחוץ לתחום, זאת הייתה התנהגות שאין
עליה מחילה.
לרוואצאני כנראה נגמר הכוח, כי הוא אמר, "חייב לזוז, אנצו, אבל אני
מקווה שאתה שומר על עצמך."
"כן, גם אתה תשמור על עצמך, פאוסטו. ותמסור בבקשה נשיקה
לאשתך היפה, טוב?"
יכולתי לשמוע את נשיפות הזעם שלו, והתענגתי על הידיעה שערערתי
אותו. וכאילו היינו חברים, הוא הוסיף, "וגם אתה תמסור למריאלה. אה, רגע.
היא עזבה, לא? כמה חבל. אני יודע שהיית מאוד קשור למנטנוטה שלך."
יש מצב שהוא ציין את שמה של מריאלה במקום את אשתי כדי לשחק
לי בראש?
הקו דמם ואני חטפתי בידי הבריאה את כוס המים שעמדה לצד המיטה
והשלכתי אותה לקצה השני של החדר. כאב פילח לי את הכתף והזכוכית
התנפצה על קיר העץ. "בּרוּטו פילִיוֹ די פּוּטֶנָה בָּסטָרדוֹ," צעקתי. בן זונה
ממזר מכוער.
"תירגע," התפרץ ויטו, "ייפתחו לך התפרים."
"אנג'לה והילדים — הם מוגנים, נכון?" שאלתי.
"סי, צֶ'רִטו. כן, בטח, אל תדאג," אמר ויטו, שכבר היה עסוק בהקלדת
הודעה בטלפון שלו. "רוואצאני לא ימצא אותם באנגליה."
התפללתי שהוא צודק. אף שהנישואים שלנו היו נישואי שידוך, אנג'לה
הייתה יקרה לי. היא הייתה רעיה טובה ואימא טובה לבני ולבתי. כשראיתי
את שלושתם תחת איומי אקדח, זה היה הרגע הנורא בחיי. אחרי שנלקחתי
בשבי, ויטו שלח את המשפחה שלי לחבר באנגליה כדי להרחיק אותם
מציפורניו של רוואצאני.
"החבילה," אמרתי, "מה היה שם?"
אחי בדק את הטלפון שלו. "הם מצאו את הקופסה. היא הייתה מונחת
בצד הכביש. נזרקה ממכונית נוסעת."
"מה היה בפנים?" לחץ מסימו.
"אתה זוכר את ההאקר של רוואצאני, זה שסחטנו כדי שיעזור לנו לחסל
את רוואצאני? נדמה לי שקראו לו ויק?" מבטו של ויטו פגש במבטי. "זה
היה הראש שלו."
כריסטו. ישו. "ושאר החלקים שלו?"
"לא ידוע."
לא חשתי חרטה. ויק היה אמצעי להשגת מטרה, הכלי הנכון לביצוע
המשימה שהיינו צריכים להשלים ברגע נתון. הכלי נכשל, מה שאומר שאין
בו עוד שום תועלת.
מבטו של מסימו נע ביני ובין ויטו והוא נראה להוט לפעילות. "אז מה
עכשיו? אנחנו שולחים מסר בחזרה, או פשוט ניגשים לרצוח אותו?" מסימו
פקק את מפרקי אצבעותיו בזה אחר זה, הרגל מעצבן שהיה לו עוד מילדות.
"אנחנו לא מספיק חזקים," אמר ויטו. "אנצו צריך להחלים ואנחנו
צריכים לתקן את הנזקים שנגרמו לנו בעקבות החטיפה."
אחי לא טעה. העובדה שהייתי שבוי של רוואצאני החלישה את מעמדי
בנדראנגטה. רבים מבעלי בריתנו נטשו אותנו והאויבים שלנו ניצלו את
ההזדמנות לנגוס לנו בעסקים. למרבה המזל, עסקי הונאות הרשת, ששווים
מיליארדי אירו, לא נפגעו. עדיין עשינו ערמות של כסף, מה שאומר שלא
יהיה קשה לשקם ולחזק את כל השאר.
רוואצאני עינה אותי כדי לשים יד על עסקי הונאות הרשת. הוא עשה לי
דברים מתועבים כדי לאלץ אותי להעביר לידיו את העסקים שלי. אבל אני
לא נשברתי. הוא לא היה הראשון שפגע בי, לא הראשון שהקיז את דמי. אבי
המנוח, דון ד'אגוסטינו הקודם, ראש הנדרינה של נאפולי, לימד אותי מה זה
כאב. לימד אותי לשאת עינויים.
"שלא תחשוב אפילו להירתע, כי אני רק אכאיב לך יותר," היה אבי
אומר. "אתה חייב להיות חזק, לורנצו. יותר חזק מכל אחד אחר."
אבל מה שקרה כעת היה שונה. רוואצאני הטיל בי מום והשפיל אותי.
נהג בי כנחות יותר מכלב. השאיר אותי קשור בשלשלאות ועירום במשך
ימים, ועכשיו גם איבדתי את משפחתי ואת חירותי בגללו. זה שיחק לי
בראש ותדלק לי את הזעם.
השתניתי. האדם בן התרבות שהייתי קודם כבר לא היה קיים. עכשיו
הייתי לא אנושי, יצור מלא בזעם ובתאוות נקמה, ורוואצאני ישלם על
מעשיו. הסתכלתי על האחים שלי ואמרתי, "הוא יחפש אותי ביבשה,
מה שאומר שאנחנו מוכרחים להישאר בים. להישאר מוגנים וחכמים.
מחוזקים ביחד."
"מחוזקים ביחד," חזרו אחיי על המוטו של משפחת ד'אגוסטינו.
"תרכוש יאכטה חדשה," אמרתי לוויטו. "ותדאג שאף אחד לא יֵדע שהיא
שלי. נפליג מערבה ונסתתר בריביירה הצרפתית."
האחים שלי השאירו אותי לבד ואני עצמתי עיניים, תשוש. שיזדיין
פאוסטו רוואצאני. זה היה משחק שאני הייתי אמור להכתיב את הכללים
שלו, לא הוא, ויותר מהכול, הייתי צריך עכשיו עוד זמן.
בסופו של דבר אני אשמיד כל מה שיקר לליבו, עד שלא יישאר לו דבר.

מידע נוסף על "המלכים של איטליה 3 - מטורף המאפיה"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 358 עמודים
  • תאריך הוצאה אפריל 2023
  • תרגום דורית שטיינר -שריג
  • מק״ט 1391923368

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן