ֵ גרטשן אייקורן מומחית באומנות ההונאה.
הכישרון הזה משפחתי — אבא שלה היה אלוף בהולכת שולל, וכך גם אבא
ַ שלו לפניו, ושלו לפניו. וכן הלאה. כל הדורות עד לפריץ אייהורן, שהצליח
במרמה להיכנס למחלקה הראשונה באונייה שהביאה אותו לארצות הברית,
כשהתחזה לרוזן אוסטרי שבור לב. אבל בעוד הסבא של הסבא של הסבא
פריץ ורוב צאצאיו הגברים נטו לרמאויות במשחקי הימורים קטנים ברחוב
או במכירת אתרים לתיירים, גרטשן מצאה לעצמה עיסוק מתוחכם הרבה
יותר.
“אה.” גרטשן לוחצת שתי אצבעות על כל אחת מרקותיה. היא מתעוותת
כאילו קריאתה לעולם הרוחות גורמת לה כאב ראש. “אני מרגישה שרונלד
מנסה להיות פה איתנו, אבל החיבור קטוע. הוא קטוע מכדי שאפשר יהיה
להבין משהו, לצערי.”
“זאת ההילה שלי, נכון?” האישה המבוגרת מעברו השני של השולחן
מניחה את כפות הידיים על המפה הסגולה הרקומה. היא עדיין עונדת את
טבעות הנישואים והאירוסים שלה עם הפלטינה והיהלום, והנפיחות במפרק
האצבע שלה כתוצאה מדלקת הפרקים הכרונית היא הדבר היחיד ששומר
את שתי הטבעות הגדולות במקומן. “כבר אמרו לי בעבר שזאת בעיה, אבל
למרות כל מומחי הרייקי שהתייעצתי איתם…”
“לא, לא,” גרטשן קוטעת אותה. “יש לך הילה יפהפייה, גברת איסטרלי.

ההילה הכי נפלאה בגוון של — תבחרי צבע, כל צבע ָ — שני שאי פעם ראיתי.
אל תיתני לאף אחד לעשות לה משהו.”
הרעיון שאיזה אידיוט אופורטוניסט משחק באישה זקנה וחביבה כמו
ג’ניס איסטרלי גורם לגרטשן להדק את הלסת. אולי זה נראה צבוע, בהתחשב
בעובדה שהיא בעצמה נשענת על חוסר יושר לפרנסתה )ושהיא אפילו
לא זוכרת אם שני זה גוון של אדום או ירוק(. אבל ההבדל הוא שגרטשן
לוקחת כסף מאנשים רק אם היא בטוחה שהיא מותירה אותם במצב טוב
יותר משהיה כשמצאה אותם. זה החוק שמכתיב את כל מה שהיא עושה.
העיקרון המנחה היחיד שלה. זה הופך את העבודה שלה מרמאות לפעילות
עסקית לגיטימית, ואת הדחפים המוסריים האפורים שלה למשהו שכולם
מרוויחים ממנו. זאת הסיבה לכך שהיא דוחה לקוחות פוטנציאליים כשהיא
יודעת שלא תוכל לספק להם את מה שהם זקוקים לו, לכן היא גם מספרת
לגברת איסטרלי שקו הטלפון שלה לעולם הרוחות מייצר כרגע רק אותות
חלשים.
ַ האתיקה שלה אולי לא תזכה אותה בפרס נובל לשלום, אבל היא שימשה
לגרטשן מעין מצפן מאז שפרצה בקריירה עצמאית לפני שבע שנים כמעט.
היא ניחנה בכישרונות של אבות אבותיה — אבא שלה וידא שהיא תוכל
לשקר, לרמות ולגנוב באופן מקצועי לפני שהיא ידעה אפילו לאיית את
השם שלה — ויהיה מספיק קל למלא את שארית הזמן עם גברת איסטרלי
בטריקים זולים שהם הלחם והחמאה של רוב המדיומים והמתקשרים. אין
ספק שגברת איסטרלי תאשר בדמעות שיחרצו את הפודרה העבה שמצפה
את פניה כמו שוברת קרח שעושה את דרכה בים הבלטי, שהבית בן שתי
הקומות עם הארובה, זה שגרטשן מתארת )ולא ביותר מדי פרטים, כמובן(,
חייב להיות בית ילדותו של בעלה. ואישה בשם שמתחיל באות הא? טוב,
אחותה הארייט, אולי הכוונה אליה? אה, אלוהים, באמת יש לה תכשיט
בצורת לב! מתנה שקנה לה מזמן בעלה המנוח. למעשה, עוד לפני שעשה
את הונו ממכירת חוקים או מה שלא יהיה הדבר הזה שאנשים בעיר הזאת

עושים כדי להתעשר כל כך.
אבל גרטשן אייקורן לא הפכה למתקשרת הכי מבוקשת בקרב החברה
הגבוהה של צפון מערב וושינגטון הבירה משום שזרקה באוויר ניחושים
כלליים וסמכה על כך שכמה מהם יקלעו למטרה. צריך הרבה יותר מאמץ —
הרבה יותר אומנותיות — כדי לזכות באמונן של הקשישות העשירות שגרות
בחלק הזה של העיר. הלקוחות של גרטשן יודעות שכשהן באות אליה, הן
לא הולכות לסיאנס של ילדים קטנים, שבו צריך לצמצם את העיניים או
להטות את הראש כדי לקלוט את מה שהמתקשרת אומרת לך לראות. לא,
הן יכולות לסמוך עליה שתצייר להן תמונה חיה מלאת פרטים וסמלים,
שנותנת להן רשות להאמין בכך שהן לא לבד כפי שהן מרגישות. היא
מומחית בהונאה ברמה של אומן רנסנס, וכל עוד מה שהיא מציירת להן יפה
ומרגיע, הלקוחות שלה לא מנסות לנתח לעומק את התהליך שהביא לזה.
לרוע המזל, גברת איסטרלי התפרצה בלי לקבוע פגישה מראש, וגרטשן
אפשרה את זה רק משום שהאישה הציגה את עצמה באמצעות מילות
הקסם “אני חברה טובה של דבורה ואן אלסט.” זאת הסיבה שהיא נכנסה
לסיאנס הזה בלי תיק המידע המנטלי שמשמש כקנבס שלה.
היא שומטת את הסנטר כאילו משקל הזימון של בעלה המת של גברת
איסטרלי נעשה כבד מדי למוח שלה. הראש שלה מתנודד להגדלת הרושם,
והצוואר נמתח וגורם לה כאב קל. “אני כמעט בטוחה שהבעיה היא בי,”
היא אומרת מתוך עייפות. “אני מרגישה… חלשה היום.” וגם רעבה, אם
לשפוט לפי הבטן המקרקרת. הופעתה הלא מתוכננת של גברת איסטרלי
במרתף הקטן שלה בשדרות מק ארתור הפריעה לתוכניות ארוחת הצהריים
של גרטשן. היא חושבת בגעגועים על המנה החמה שעדיין מונחת במיקרו
בחדר האחורי.
“אני מקווה שאת לא חולה?” חשד מתגנב לקולה של גברת איסטרלי,
כאילו עכשיו היא מודאגת מכך שגרטשן היא כמה מחלות מידבקות
שמתחזות למתקשרת.

“לא, שום דבר כזה. נדמה לי שיש איזו הפרעה במסך.” גרטשן מביטה
למעלה כשהיא מדברת, אבל לא פוגשת בעיניה הלחות של גברת איסטרלי.
במקום זה היא מביטה על נקודה במרחק ומוצאת את קורי העכביש בפינה,
שמשמשים נקודת מיקוד מצוינת לרגעים כמו אלה )זו הסיבה לכך שהיא לא
ניקתה אותם, היא אומרת לעצמה, אף שראתה אותם כבר לפני שבועות(.
מאמינים אמיתיים — וברור שגברת איסטרלי היא אחת מהם — אוהבים
דרמה מהסוג הזה, לכן גרטשן לא מופתעת לראות אותה רוכנת לפנים
ומהנהנת, כאילו היא מכירה את הגחמות ההפכפכות של המסך שבין החיים
ובין עולם הרוחות.
“כאדם בעל אינטואיציה חזקה, אני מאוד רגישה לתנודות כאלה. בעיקר
בימי חמישי.” לימי חמישי אין שום משמעות מיסטית שגרטשן מודעת לה,
אבל זה נשמע טוב.
“אה. אני מבינה. כן, עכשיו שאת מזכירה את זה, גם אני מרגישה שמשהו
לא לגמרי מאוזן.”
“לא מאוזן, בדיוק! ברור שאת מרגישה את זה, בגלל הילת השני
המדהימה שלך.” סיכת הנוי של גברת איסטרלי עם האמרלד והיהלום
שמנצנצת באור הנרות, והרדיד מפרוות מינק שנופל על הכתפיים הגרומות
של האישה, גורמים לגרטשן להוסיף, “אבל זה תמיד מתאזן כעבור זמן.
אולי כדאי שננסה שוב בשבוע הבא?”
עד אז גרטשן תוכל לאגור מספיק מידע על רונלד איסטרלי כדי להצדיק
את מאתיים הדולרים שהאלמנה תשלם לה. אולי היא אפילו תטפח אותה
כלקוחה קבועה. כי אומנם הדחף הראשוני שלה היה לשלוח לדרכה את
גברת איסטרלי )ובאופן חלקי כי היא רעבה כרגע(, המשיכה של הקשישה
לפרוות אמיתיות ולתכשיטים צעקניים אך יקרים היא כמו שירת סירנה
שקוראת לכל ה… איך לומר זאת — האינסטינקטים האומנותיים של גרטשן.
ברור שהיא תוכל למצוא דרך לעזור לה.
“בטח,” גברת איסטרלי אומרת. “זה נשמע… כן, בשבוע הבא. אני

אתקשר כדי לקבוע פגישה.”
להתקשר מראש, גרטשן חושבת. איזה רעיון מקורי.
כשהאישה שולחת יד לתיק השאנל היוקרתי שלה כדי להוציא את
הארנק, גרטשן מושיטה יד כדי לעצור אותה. עורה של גברת איסטרלי
שברירי ודביק, כאילו היא עשויה מעיסת נייר שעדיין לא התייבשה.
“אני לא מחייבת על הפגישה היום, גברתי. אני לא יכולה לקבל תשלום
כשלא יכולתי לספק לך את השירות המבוקש,” גרטשן אומרת ושולחת
חיוך עגום.
הבעה אוהדת עולה על השפתיים הדקות של גברת איסטרלי ומדגישה
את מריחות השפתון האדום שחרגו לכל כיוון. “אין פלא שדבורה מעריכה
אותך כל כך.” גרטשן מאפשרת שידה תלוטף בחיבה רבה לפני שהיא
מסלקת אותה.
“אני מעריכה את העובדה שכל כך הרבה חברות של גברת ואן אלסט
סומכות עליי שאעזור להן.” בהתחשב בכך שההפניות של דבורה ואן אלסט
הן שליש מהפרנסה של גרטשן בימים אלה )וגברת ואן אלסט היא שליש
נוסף(, זה לא רק נאמר בכנות, זו גם לשון המעטה. חכם מאוד להישען על
האמת כל אימת שאפשר.
“אוי. אוי לא, זה יום חמישי.” החיוך של גברת איסטרלי גווע ואחר כך
הופך להידוק שפתיים מודאג. “דבורה אמורה לראות אותך היום, נכון? אני
מקווה שההפרעה,” הקול שלה הופך ללחישה במילה הזאת, כאילו היא
מנסה לא לפגוע בממלכת הרוחות, “לא תמנע ממנה לדבר עם רייצ’ל.”
גרטשן מובילה את גברת איסטרלי לעבר הדלת כשידה מרחפת מעל גבה
של הקשישה. “המסך לממלכת הרוחות הוא גחמני באופן נורא. אבל אני
בטוחה שאם לרייצ’ל יש משהו לומר לאימא שלה היום אחר הצהריים, היא
תמצא דרך לעבור. אלה שמתים מוקדם נוטים להיות רוחות חזקות יותר,
ורייצ’ל אפילו חזקה יותר מרובן. אני בקושי צריכה להשתמש באנרגיה כדי
לגרום לה לדבר רוב הזמן.”

רייצ’ל ואן אלסט מתה בגיל שלושים ושלוש בתאונת סקי. היא הותירה
מאחור חשבונות אינסטגרם, טיקטוק ו־X, ומעולם גם לא מחקה את היומן
המקוון שלה שכתבה מגיל שתים־עשרה עד חמש־עשרה — ממש מזנון
חופשי ואמיתי של מידע אישי, שהפך את השכנוע של האם לכך שבתה
המתה מתקשרת איתה מהעולם הבא לאחת המשימות הקלות ביותר
שעמדו אי פעם מול גרטשן.
“כן, לרייצ’ל תמיד הייתה נוכחות משמעותית, את יודעת.” גברת
איסטרלי מביטה מעבר לכתף שלה כשהיא ממשיכה להתקדם. “כל כך הרבה
חיים היו לפניה. ממש נורא.”
גרטשן מהמהמת את הסכמתה וסוף־סוף נפרדת מהאישה לשלום והולכת
לחדר האחורי שמשמש המשרד שלה. זה בעצם ארון עם וילון חרוזים כדלת,
אבל הגודל לא משנה כל כך, כמו העובדה שזה המקום שבו היא יכולה להיות
לכמה רגעים קצרים גרטשן אייהורן, אומנית הונאה בת עשרים ותשע
)כמעט(, במקום גרטשן אייקורן שמתיימרת להיות המיקרופון של רוחות
המתים. זה גם המקום שבו היא יכולה סוף־סוף לחמם מחדש את המנה
החמה ולזלול אותה בשקט לפני הפגישה הבאה שלה.
בזמן שכוס הפלסטיק מסתובבת במיקרו הישן, וגרטשן מקללת את
ההפרעה של גברת איסטרלי שגרמה לארוחת הצהריים שלה להיות פתטית
עוד יותר, היא עוברת על ערמת הדואר שמצאה ליד הדלת, כשליוותה את
האישה החוצה. חשבון, חשבון, חשבון. קטלוג של סוויס קולוני שנשלח
למשרד רואי החשבון בקומה הראשית של הבית. מעטפה שעליה כתובה
כתובת בכתב יד…
המיקרו משמיע צפצוף, אבל הבטן של גרטשן כבר לא מקרקרת מרעב
אלא יותר מתהפכת.
טוב, אבא שלה היה אמור לעלות על עקבותיה בסופו של דבר. היא
פשוט לא ציפתה שזה ייקח לו כל כך הרבה זמן. אבל שוב, בהכירה את נד
אייהורן, הכול הוא חלק מתוכנית. היא התכוננה לרגע הזה בפעם הראשונה

לפני ארבעה־עשר חודשים, כשנודע לה שהוא שוחרר על תנאי. אבל כשהיא
לא קיבלה טלפונים ממספרים לא מזוהים, וכששום מכתב כמו זה לא הגיע,
היא אפשרה לקירות ההגנה שלה ליפול לאט־לאט, עד ששכחה בכלל למה
הייתה צריכה אותם מלכתחילה.
כך גם היא הייתה עושה, לו הייתה במקומו. אבל היא בילתה כמה שנים
בניסיון להוכיח לעצמה שהיא לא הוא. והיא לא. החוק שלה מבטיח את זה.
אבל אין ספק שיש בתוכה חלק שחושד שבלעדיו היא לא תהיה טובה ממנו.
נד אייהורן מיומן מאוד בזיהוי נקודות החולשה של אנשים, והחולשות
שלה לא יוצאות מהכלל. כך שהיא יכולה במידה מסוימת לנבא מה כתוב
במכתב הזה. ההגעה שלו שולחת מסר משמעותי יותר מאשר המילים
שבתוכו. הוא מצביע על הרישול שלה, על השאננות. זה לא בדיוק איום,
אבל זה רמז לאיום. אבל במקום לזרוק אותו היישר אל פח האשפה הקטן
שבפינה, גרטשן תוחבת אותו לתחתית ערמת החשבונות, ואחר כך מניחה
את כולה על המשטח האופקי הקרוב ביותר.
כשגרטשן מסובבת את האטריות על המזלג, היא מאלצת את המחשבות
שלה לסטות מאבא שלה אל הפגישה הקרובה שלה עם דבורה ואן אלסט —
נושא מלחיץ פחות אבל רק במקצת. “הדיבור” עם הבת שלה היה חלק מהותי
בתהליך האבל של גברת ואן אלסט. גרטשן לא הייתה מאפשרת לה לבוא
פעמיים בשבוע במשך תשעת החודשים האחרונים אלמלא הייתה משוכנעת
שהיא מועילה לאישה בתמורה לכסף שלה. אבל בהסתמך על הדיווחים
של יולנדה, גברת ואן אלסט הצליחה להתגבר במעט על האבל. הרכילות
השכונתית אומרת שהיא יצאה מהמחבוא שלה, ושהיא כבר לא עוזבת את
האחוזה שלה בגלן ברוק רק כדי לבקר את גרטשן. ראו אותה במסעדות,
באירועי צדקה, במועדון של האוניברסיטה. ואז, בשבוע האחרון, על פי
הרכילות שיולנדה אספה בשביל גרטשן במספרת אפולין, היא השתתפה
בטורניר ברידג’ בפוטומק ואחר כך נצפתה שותה בחברת גבר נאה )וצעיר
ממנה בהרבה(.

המטרה הייתה תמיד להחזיר את האישה אל העולם, אבל להתקדמות
שלה יש טעם מריר. הולך ונעשה קשה יותר להצדיק את הסיאנסים הדו־
שבועיים של גברת ואן אלסט. ובכל זאת, גרטשן עדיין מתמהמהת ולא
עושה דבר בעניין. לא משום שהיא למדה לחבב את האישה ההזויה או משהו
כזה. פשוט בעל הבית שלה לא יהיה מוכן לקבל מעשים טובים תמורת שכר
הדירה על המרתף והדירה הגדולה בקומה העליונה של הבית, ובלי הפגישות
הדו־שבועיות עם גברת ואן אלסט, ההכנסה החודשית של גרטשן תקטן
בכמה מאות דולרים. זה לא ממש טיפה בים, בעיקר בעיר יקרה כל כך כמו
וושינגטון.
גרטשן פוזלת אל המכתב של אבא שלה שחבוי מתחת לערמת החשבונות.
היא יכולה לראות רק את קצה המעטפה, החלק הריק שבו אמורה להיות
כתובת השולח. אבא שלה היה מייעץ לה לשמר את לוח הפגישות הנוכחי
שלה עם גברת ואן אלסט. שיט, הוא היה מציע לה לנסות לגרום לה לבוא
לעיתים תכופות יותר. לאישה יש כסף, ואם היא מספיק טיפשה כדי לרצות
לבזבז אותו כך…
גרטשן מטלטלת את הראש. זה בהחלט מפתה, אבל בדיוק בגלל זה היא
קבעה את החוק שלה מלכתחילה. והחוק האמור מורה לה שהגיע הזמן
לרמוז בעדינות לגברת ואן אלסט שתסתמך עליה פחות.
אבל אולי לא הרבה פחות, כדי שגרטשן תוכל להמשיך לשלם את
החשבונות שלה.
אבא שלה אמר לה בשיחה האחרונה שלהם שהיא מתנהגת כאילו היא
על הסוס. אבל גרטשן תמיד דמיינה את זה כפוני עם רגליים עבות שמורם
מהקרקע רק במעט כדי להתרחק מהאדמה. היא מעל כמה דברים… אבל לא
כל הדברים… וגם אז, בפער קטן.
וכך כשנכנסת אליה היורשת בת השישים ושמונה ממפעל השימורים
— גרושה עשירה כקורח, ששערה היה פעם אפור וכעת הוא בלונדיני זוהר
ומסורק בקפידה — ומתיישבת, גרטשן מתכוונת לקרוא לאימא ולאבא

ולרקיע ולמורה הרוחות כדי לבקש מרייצ’ל להופיע, כפי שעשתה כל כך
הרבה פעמים בעבר. אבל היום, במקום לשלוח יד אל מאגר המידע שהיא
אספה הודות לתיעוד המדהים של רייצ’ל בחייה )האישה הזאת אפילו יצרה
פודקאסט לאחרונה!(, היא רוצה באמת לשמח את גברת ואן אלסט בחדשות
הטובות, שלפיהן הבת שלה הבחינה בהתקדמות שלה בעת האחרונה, וכעת
כשהיא בטוחה שאימה תהיה בסדר, היא מתכוונת לבלות את זמנה בכל מה
שהחיים שאחרי החיים יכולים להציע. מעתה יהיה קשה יותר להשיג אותה,
וגברת ואן אלסט לא צריכה לקחת את זה אישית, אם גרטשן לא תוכל יותר
להעביר מסרים מרייצ’ל באופן קבוע. למעשה, אולי עדיף שהיא תגיע רק
פעם בחודש כדי לשמר את הכוח שלה ולהבטיח את הסיכוי לקשר. לא,
אולי עדיף פעמיים בחודש. אחרת רייצ’ל תתגעגע יותר מדי )בכל זאת,
שכר הדירה(.
אבל למרות הכוונה שלה לעשות את הדבר הנכון — אוקיי, כמעט נכון —
גרטשן לא מספיקה להתקדם מעבר לברכות הפתיחה ולשיחת החולין הקלה
עם גברת ואן אלסט על מזג האוויר, לפני שהאישה קוטעת אותה. “במקום
לדבר עם רייצ’ל היום, יש משהו אחר שהייתי רוצה לשוחח איתך עליו.”
“כן?” גרטשן משתעשעת גם בקריאת כף יד, בקלפי טארוט ובחיזוי
העתיד ללקוחות נוחים )להאמין(. אבל גברת ואן אלסט מעולם לא הביעה
עניין בשום דבר מלבד תקשור עם הרוח של בתה המתה. אלא אם כן… לא.
לא יכול להיות שגברת ואן אלסט גילתה שהיא זיוף אחד גדול. או מיהו אבא
שלה. פעימות הלב של גרטשן נרעדות נוכח המחשבה הזאת.
למזלה, היא לא נשארת במתח זמן ארוך מדי. גברת ואן אלסט פוצחת
בנושא בלי הקדמות מיותרות. “הייתי רוצה לשכור את שירותייך כדי לעזור
לחבר עם איזו… בעיה.”
אפשר לחשוב מהדרך שבה היא אומרת את זה שהיא מבקשת מגרטשן
שתרפא אימפוטנציה, והגבות שלה מתרוממות במין שילוב של סקרנות
ומבוכה. הסקרנות שלה בהחלט התעוררה. “ומה טיב הבעיה הזאת?”

“הייתי רוצה שתבצעי… גירוש שדים.”
טוב, זאת בקשה קצת פחות משונה מזאת שהמוח של גרטשן נטה אליה
בהתחלה, אבל עדיין היא אינה חלק מסל השירותים של גרטשן אייקורן.
מלבד העובדה שראתה את הסרט מגרש השדים )כשהייתה צעירה מדי,
דרך אגב, באחת ממסיבות הפיג’מה הבודדות שהלכה אליהן(, אין לה שום
ניסיון בכך. גירוש שדים זה בכלל משהו שהיא יכולה לעשות? או נכון יותר,
להעמיד פנים שהיא עושה?
“את מאמינה שהחבר שלך… אחוז דיבוק?” היא שואלת ומוצאת שהיא
מחקה את המקצב של גברת ואן אלסט. העצירה הקטנה הזאת נראית
טבעית למדי כשמדברים בנושא הזה. אפילו מחויבת.
“אלוהים, לא. כאילו אני מאמינה בזה.” היא אומרת את זה בביטול,
כאילו לא שילמה לגרטשן אלפי דולרים לתקשר עם בתה המתה. “לשותף
שלי לברידג’, צ’רלס וייביל, יש חוות עיזים במרילנד. נכס היסטורי קטן
שנשמר במשפחה שלו במשך שמונה דורות. אבל נסיבות אישיות וכלכליות
שכנעו אותו שהגיע הזמן למכור.”
“אה, אני מבינה.” גרטשן לא בטוחה בכלל שהיא מבינה, אבל נדמה
שגברת ואן אלסט מצפה לתגובה.
“הוא קיבל כבר כמה הצעות מאז שפרסם אותה בפברואר האחרון, אבל
הן נופלות ברגע האחרון. יש איזו תופעה… לא מוסברת.” ושוב ההפסקה
הזאת. “אורות כבים בזמן שהבית פתוח לקונים פוטנציאליים, דלתות
נטרקות בפרצופם של אנשי מקצוע שבאים לבדוק את הנכס, אזורים של
קור קיצוני בחדרים חמימים, תחושה שמישהו מתבונן בך. כל אלה מצביעים
על בית רדוף רוחות. את מסכימה איתי?”
גרטשן מהנהנת. אין ספק שאלה השטויות האופייניות של רוחות רפאים.
דברים שלהם יש כמובן מיליון הסברים הגיוניים הרבה יותר. אבל לטובתה,
לא כדאי לה לומר את זה, כשהפרנסה שלה נשענת על אנשים שמאמינים
בעולם הבא.

“סיפרתי לצ’רלס עלייך ועל כך שעזרת לי לתקשר עם רייצ’ל מאז מותה.
הבטחתי לו שאת תדעי איך לגרש את הרוחות מהנכס שלו או לפחות תוכלי
לדבר איתן ולברר אם יש להן איזו בעיה עם מכירת החווה ותנסי לשכנע
אותן לאפשר אותה. זה משהו שאת יכולה לעשות?”
האם היא יכולה? עבר זמן רב מאז שגרטשן השתמשה בכישוריה
מחוץ למרתף שלה. זאת כנראה גם הסיבה לכך שהיא מרגישה די תקועה
לאחרונה, כאילו דורכת במקום. אולי זו הזדמנות לחוות שוב את ההתרגשות
ההיא, את התחושה שהיא ממש אוהבת, את הסיבה לכך שהיא עושה את
זה, במקום למלצר במסעדה או לספר כלבי פודל. היא יכולה לתאר את זה
כאילו האטומים של גופה מתחילים לשחק במשחק הכיסאות, וכשהמוזיקה
נפסקת, הם מתארגנים במקומות אחרים לחלוטין, וזה גורם לה להרגיש
בלתי מנוצחת. אבא שלה תמיד כינה את התחושה העילאית הזאת מהונאה
מוצלחת “אופוריית ניצחון”, והיא לא חוותה את תחושת הכוח הזאת כבר
הרבה־הרבה זמן.
אם היא תצליח לארגן גירוש שדים מספיק משכנע כדי לעזור לאיש זקן
למכור את החווה שלו, אולי זה יהיה שיא הקריירה שלה כאומנית הונאה.
יצירת המופת שלה. אופוריית ניצחון מדהימה — פסגה שהיא תוכל ליהנות
ממנה זמן רב.
וכמובן, היא לא שוכחת את החשבונות שעל המדף בחדר האחורי. אלה
יכולים בעצמם להתחיל לרדוף אותה בקרוב, בעיקר כשהיא תשכנע את
גברת ואן אלסט להפסיק לבוא אליה לעיתים תכופות כל כך. היא עדיין
מתכננת לעשות את זה, אבל מחכה לרגע המתאים.
אבל גרטשן לא שוכחת גם את המכתב שמתחת לחשבונות האלה, זה
שהיא משערת שנכתב בו משהו בסגנון, אנחנו שתי טיפות מים, ילדה, אם
תרצי להודות בזה ואם לא, והמחשבות רודפות הבצע גורמות למילים האלו
להיות אמיתיות יותר מכפי שהייתה רוצה. לכן היא נצמדת לצו המוסרי
שלה ומקבלת את זה כאות מהתת־מודע. “גברת ואן אלסט, אני מעריכה את

האמון שאת נותנת בי, אבל אני לא בטוחה שלוח הזמנים שלי יכול לאפשר
כזה…”
“או, אבל צ’רלס הוא חבר יקר כל כך. אם לא תעזרי לו, אני חוששת
שהוא לא יוכל להמשיך במסלול חייו. הוא לבד לגמרי עכשיו. זאת לא צורה
לחיות…” קולה של גברת ואן אלסט נמוג לאט, כאילו היא לא בטוחה אם
היא מדברת עכשיו על צ’רלס וייביל או על גרטשן.
קמצוץ של אמפתיה גורם לגרטשן להרכין ראש. כמובן, זה לא אותו דבר.
גם גרטשן לבד, נכון. אבל זה מבחירה. כשאין לך אף אחד, זה לא כמו שיש
לך מישהו ואת מאבדת אותו.
“אני כמובן אפצה אותך על הטרחה,” גברת ואן אלסט מוסיפה ושולחת
יד לארנקה. האינסטינקט שלה )כמו של אנשים עשירים באופן מוגזם,
מניסיונה של גרטשן( הוא לשפוך כסף אל מול כל בעיה שמתעוררת,
בתקווה שהסכום הנכון יוכל לפוגג את הקושי. ולמה לא, כשזה עובד כמעט
תמיד?
אלא שגרטשן אמורה לגמול את גברת ואן אלסט מהשירותים שלה. זה
הדבר הנכון לעשות. ואם היא לא תעשה את הדבר הנכון, אז אבא שלה ינצח
בקרב הארוך שעדיין מתחולל ביניהם, ושהמכתב שלו הזכיר לה. “אני לא
בטוחה שאני…”
“הייתי רוצה שתיסעי לשם מייד. אני מבינה שזה יכול להימשך כמה
ימים, ואני יודעת שלרוב יש לך לקוחות בסוף השבוע. תצטרכי לדחות
כמה פגישות, למצוא תחבורה ומגורים שם.” היא משתתקת לרגע, כאילו
מחשבת בראשה, ואחר כך כותבת המחאה. “אני מאמינה שזה יכסה גם את
ההפסדים שלך, גם את ההוצאות וגם יתגמל אותך על הזמן והמומחיות
שלך.”
גרטשן שכחה שלרבים מהאנשים שבסביבתה יש יחסים מוזרים וקצת
מנותקים עם העלות של דברים מלבד נדלן ויין יקר. לכן כשגברת ואן אלסט
מחליקה לעברה את ההמחאה על המפה הסגולה, היא כמעט נחנקת למראה

הסכום שהיא רואה.
“הערכתי פחות מדי?” גברת ואן אלסט מחייכת בפה סגור, כאילו חשה
אי־נוחות מהדיבור המפורש על כסף והייתה מעדיפה לסיים כבר את החלק
הזה של השיחה.
“לא, את… זה נדיב מדי,” גרטשן מאלצת את עצמה לומר בזמן שהיא
חשה שילוב מוזר של עליצות ובחילה למראה מספר האפסים שאחרי האחד.
יהיה נחמד לנסוע מכאן לכמה ימים, לתת לעצמה זמן לחשוב איך
להתנהל מול אבא שלה, לפני שהוא יפרוץ שוב לחיים שהיא בנתה לעצמה
בזהירות רבה. זמן לעוד עבודה אחת שהיא תוכל להצביע עליה כעדות לכך
שהיא יכולה לשרוד בלי לדרוך ברגל גסה על המצפן המוסרי שלה.
“אני מבטיחה לך שהאושר של צ’רלס שווה הכול. הוא חבר יקר מאוד.”
טוב. בסדר. אם הוא חבר כל כך יקר.
גרטשן מתחילה לערוך בראשה רשימת דברים לארוז. נראה שהיא תבלה
את סוף השבוע בכפר ותגרום לאיכר זקן אחד להיות מאוד־מאוד מאושר.