הקוצים של רוז

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 102.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

"מבריק, מסתורי, רומנטי, כובש – מיליון כוכבים"!

 

מו"ליות ספרות שנוגעת

 

קאלן רוז.
זה לא תמיד היה שמו.
כשהיינו קטנים, הוא היה בנם של המשפחה ששירתה את המשפחה שלי.

חשבתי שהוא ילד שנועד לשעשע אותי. מישהו חסר משמעות, נשמה חלשה שסירבה להחזיר מלחמה… והיה קל כל כך לנצל את זה.

אבל אז אבא שלי מת, ואני נלקחתי. המשפחה שלי המשיכה הלאה בלעדיי ונותרתי חסרת כול, ללא בית או מחסה לחזור אליו.

כשחזרתי לבסוף אל אחוזת רוז, לא ידעתי שקאלן עומד בראשה.

הוא פיתח את גופו וחישל את נפשו בזירת הקרבות המחתרתית, והצלקות רק הדגישו את היופי שלו.

עכשיו אני אסירה של גבר מסתורי ואפל במידה מפתה, שהדבר היחיד שמניע אותו הוא נקמה.

תמיד רציתי שהוא יחזיר מלחמה, אבל אתם יודעים מה אומרים…

היזהרו במשאלות שלכם.

***
לילי ווייט – הסופרת והאגדה – אשר כבשה את קוראי המתח, הפשע והאופל בסיפוריה הבלתי רגילים, חוזרת עם ספר יחיד ומיוחד.
הקוצים של רוז הוא רומן פשע מתעתע שיסחף אתכם למסע מטלטל, מרגש, מותח ורומנטי, שלא ישאיר אחריו אף נפש אדישה.

קאלן
לפעמים אני תוהה מה רוב האנשים מדמיינים כשהם שומעים את המילה
יופי. זו מילה פשוטה כל כך, נקודת מוצא שאפשר להפליג ממנה לאין־
ספור דימויים ומשמעויות, אבל בראשם של אנשים רבים היא מעלה דימוי
אחד בלבד.
האם שקיעה היא התגלמות רעיון היופי? צבעים השפוכים על השמיים
ומכסים אותם, כשהטבע מופשט מכוחו על רקע חום השמש הגוועת?
אולי בעיני אימא, תינוק בן יומו הוא משמעות היופי. או המראה הנדיר
של אייל לבן בודד אשר עובר ביער עבות ושופע ירק.
למען האמת, זה עולה על כל דמיון.
בלתי נתפס ממש.
מספר הדעות והדימויים השונים שעולים ממילה אחת בת ארבע אותיות בלבד.
אף על פי שאי אפשר להגדיר את המילה הזו באמת, ראיתי אותה,
שמעתי אותה. שתי הברות שנלחשו בראשי כשהתגנבתי מבעד לדלת
שנשארה מעט פתוחה.
זו הייתה טעות רשלנית שהיא תמיד עשתה כי לא עלה בדעתה להגן על
עצמה. מה כבר יכול לקרות לתינוקת של המשפחה? אף אחד לא היה מעז
לפגוע במפונקת הקטנה. לא בטירה שנבנתה סביבה, עם הסמל המשפחתי
על הדלת.
אדים זרמו מבעד לחדר האמבטיה שלה, ערפל לבן שנישא באוויר הקר
שבחדר. מעליה, מאוורר תקרה הסתובב בסיבובים איטיים, אין־סופיים,
ועורה החיוור הצטמרר בתגובה. רציתי לחשוב שנוכחותי היא שעוררה בה
את התגובה הזאת, אבל היא לעולם לא רואה אותי. אפילו לא כשאני היחיד
שנמצא בסביבה.
ליזבת רבל רוז, את מפלצת, אבל מהסוג היפה.
האם היא יודעת שאני תמיד צופה?
לפעמים נדמה לי שכן. לפעמים אני מאמין שהעיניים המצועפות והפה
המכווץ במורת רוח נועדו למשוך אותי פנימה. עוד כשהיינו ילדים הייתה
לה השפעה כזאת, והתקפי הזעם המגוחכים שלה היו הופכים באיטיות
לשתיקה קרה שחדרה לגופי עד לעצמות.
ובכל זאת, היא גדלה להיות אישה יפהפייה.
היא מבוגרת ממני בשנתיים, ותמיד הייתה צעד אחד לפניי. בעוד שאני
הייתי הנער השדוף וחסר הערך שמיהר למלא את מבוקשה, היא הייתה אדם
של הרגלים, וההרגל המועדף עליה היה לענות אותי.
הייתי קיים כדי לשרת אותה. כדי לרצות אותה. כדי לספוג את היחס
הפוגעני שלה. כל דבר שמצאה לנכון לעולל כדי שלא תיאלץ לחכות יותר
מדי עד שדרישותיה ייענו.
היא הייתה יכולה לשבת, ואני הייתי ההדום שלה. היא הייתה יכולה
לזרוע הרס, ואני הייתי מנקה אחריה. היא הייתה יכולה לבכות, ואם הייתה
דורשת שאלקק לה את הדמעות, לשוני הייתה עוברת על עורה כאילו הייתי
כלב מוכה.
אימא שלי עבדה כמנקה באחוזה המשפחתית שלהם, אבל הם הרשו לי
להישאר כי הייתי משרת נאמן לבתם, הכלבה המפונקת שרצתה משרת
מחמד משלה.
הערב ייערך נשף היציאה לחברה שלה. ליזבת הייתה בת שבע־עשרה,
והערב היא תוצג לראווה באופן רשמי. תהיה לה קבוצת מחזרים שיעריצו
אותה, ואני אישאר הבן העני של המנקה שאוסף את הכביסה המלוכלכת
שלה, מחליף לה מצעים ומביא לה מגבות נקיות.
בעיניה הייתי תמצית הכלום.
אבל זה לא אומר שלא יכולתי לצפות.
היא ניגשה אל מתלה שעליו הייתה תלויה שמלה לבנה בודדת על קולב
מרופד, חיכתה ששתי נשים ייגשו אליה ואז שמטה את המגבת.
בגבה אליי, ליזבת הפנתה את הראש והזעיפה פנים כשאחת הנשים
דיברה. לא משנה בכלל מה האישה אמרה, ליזבת הזעיפה פנים בתגובה לכל
דבר. היא הייתה פרחחית חסרת סבלנות שקיבלה הכול על מגש של כסף.
המגבת נפלה לרגליה. רכה. לחה. עדיין חמימה מהמים ומחום גופה.
מבטי עבר על צורת השוקיים שלה, על השרירים ההדוקים בירכיה, ומשם
למעלה, אל צורת הלב המושלמת של ה — “מה נראה לך שאתה עושה?״
הרגשתי משיכה חזקה באוזן, ואז נגררתי מדלת חדרה של ליזבת לאורך
מסדרון רחב ומעבר לפינה.
אימא שלי הטיחה אותי בקיר. הושטתי יד לשפשף את הנקודה הבוערת
על עורי. לא ירד לי דם, אבל זה לא שיכך את הכאב בשום צורה. נעצתי מבט
באימא שלי, שבהתה בי בחזרה מלמטה.
“אתה רוצה שיפטרו אותי בגללך? אתה מכיר את החוקים.״
הלסת שלי נחשקה בתגובה לתזכורת שהיא סיננה באוזניי.
החוקים היו רשימת תנאים הכרחיים ביותר בכל הקשור בליזבת. רק בה.
אף אחד אחר במשפחה הזאת לא ציפה להם ממני. החוקים חלו רק עליי.
כאילו אי אפשר לסמוך עליי כשאני בסביבתה יותר מדי זמן.
הם היו די פשוטים. הייתי צריך לשרת אותה בכל פעם שדרשה את
זה, ולרוץ להביא כל מה שהלב הקטן שלה רצה. היה אסור לי להשתהות
בסביבתה יותר מדי זמן, להסתכל עליה אם זה לא ממש דרוש, והכי חשוב:
היה אסור לי לדבר אליה בשום אופן.
זה לא תמיד היה ככה, אבל היא הביאה אותי אל הקצה כשהיינו צעירים
יותר, ואני פתחתי עליה את הפה. היא בכתה, אבא שלה צעק והחוק נקבע.
היה אסור לי להפר אותו.
שנאתי את ליזבת. וליזבת שנאה אותי.
ובכל זאת, צפיתי בה.
“סליחה. זה לא יקרה שוב.״
עיניי היו מושפלות, והלחיים שלי האדימו בחום מרוב בושה. אילולא
העבודה הזאת, אימא שלי ואני היינו ברחובות, מתחננים לקבל שאריות
אוכל. משפחת רוז הייתה טובה אלינו, וכבר היו מקרים רבים מדי שבהם
המשיכה שלי אל ליזבת העמידה את נדיבותם במבחן.
ובכל זאת, צפיתי בה.
לא הייתי בטוח אם אני עושה את זה מרוב תשוקה או מרוב שנאה.
ידעתי רק שאני לא שולט בכך. הייתי נער מתבגר בן חמש־עשרה, עם כל
ההורמונים הסוערים שבאים עם ההתבגרות. הייתי גבוה, הרבה יותר גבוה
מליזבת עכשיו, אבל עדיין רזה ועם פנים של ילד. רק הזמן היה יכול למלא
את גופי בכוח ובכובד הנדרש, והזמן זחל באיטיות מייסרת, חיה איומה שלא
מיהרה להתקדם בכל הקשור אליי.
“תן לי את המגבות. אני אקח אותן לחדר שלה. כדאי שתרד לבדוק אם
צריכים עזרה במטבח. הכול חייב להיות מושלם. ליזבת לא תקבל שום
טעות הערב.״
הגשתי לה את המגבות, שהיו לבנות לחלוטין ויקרות במידה מגוחכת.
ליזבת ציפתה שהכול יהלום את טעמה הראוותני. אבא שלה שמח מאוד
לציית לדרישה הזאת. הפתיע אותי שאין להם בימה שעליה הם יכולים
להושיב את הילדה־בובה שלהם, או תיבת זכוכית שבה יוכלו להציג אותה
לראווה. היא הייתה אהובה במידה כזאת. מפונקת במידה שאי אפשר
לתאר במילים.
זה העצים את השנאה שלי כלפיה.
אימא שלי הרימה יד ונגעה לי בלחי. היא ידעה מה אני חושב, ושאילולא
אהבתי אותה כל כך, הייתי עוזב את הבית הזה לפני שנים. הייתי מוותר
בשמחה על תפקידי כחיית המחמד המוכה של ליזבת.
“לך עכשיו. לפני שפרנקלין יבוא לחפש אותך.״
פרנקלין רוז היה המפקח על האחוזה המשפחתית. הוא היה אחיו הצעיר
של מרקוס רוז, כלומר הדוד של ליזבת, והאדם היחיד שהקשר שלי איתו
היה מעבר לרשמי.
במובנים רבים, פרנקלין גידל אותי. הוא היה דמות גברית חזקה שיכולתי
לראות בה מודל לחיקוי. הוא לא ניצב במעמד הגבוה ביותר במשפחה, אבל
מעולם לא נתן שיתמרנו אותו, ולא היה אדם חלש. לפעמים האמנתי שהוא
מעדיף להישאר בצללים.
למה להיות מנהיג אם אחרים יכולים לנהל את העסקים המשפחתיים?
הרי לא נחסך מפרנקלין דבר. הוא הרוויח בדיוק כמו כל האחרים.
אימא שלי חייכה וליטפה לי את הלחי. הכעס שמילא אותה לפני שנייה
פינה את מקומו לאהבה שלה אליי.
“לך. אני אטפל במפונקת הזאת כדי שלשם שינוי אתה לא תצטרך
לעשות את זה.״
עשיתי כל דבר שאימי ביקשה. אילולא היא, לא היה לי אף אחד, והיא
הייתה אימא טובה למרות השעות הארוכות שבהן עבדה.
פניתי במסדרון ועברתי על פני חדרה של ליזבת בלי להציץ שוב פנימה.
צעדיי הארוכים הובילו אותי לאורך המסדרון עד לגרם המדרגות האחורי
ששימש את המשרתים, כדי שיוכלו לחמוק החוצה בלי להיראות.
ירדתי במהירות אל הקומה השנייה, ונעצרתי במקומי כשמצאתי שם את
פרנקלין מחכה לי.
כמו תמיד, הוא לבש חליפה שעלתה יותר מכל רכושי עלי אדמות.
שערו הכהה היה מוסט לאחור, והאפיר באזור הרקות. היו לו עיניים
אפורות פיקחיות שלא החמיצו שום פרט, וחיוך שהיה בו איום יותר מכל
רמז לידידותיות.
הוא זקר גבה בשאלה.
“אימא שלך שוב תפסה אותך מציץ?״
“לך תזדיין,״ נהמתי כשעברתי על פניו במהירות וירדתי בגרם מדרגות
נוסף, והוא מאחוריי.
פרנקלין לעולם לא היה מתעצבן עליי כשהיה לי מצב רוח רע. הוא היה
משועשע מהעובדה שליזבת יודעת בדיוק איך להוציא אותי מהכלים, ושלא
היה לי שום דבר לעשות לגבי זה.
הוא אחז בזרועי כשהגעתי לקומה הראשונה, וסובב אותי אליו.
“מגיע לה שמישהו יוריד לה קצת את האף.״
צחקתי בידיעה שלעולם לא אהיה זה שיוריד לבחורה הזאת את האף.
“אז כנראה אתה תהיה זה שיעשה את זה. או אולי הבעל שהיא תמצא לה
הערב. הוא יעריץ אותה במשך כל הזמן שייקח לו להרים לה את החצאית,
וימשיך הלאה כשיגיע משהו מעניין יותר.״
פרנקלין חייך.
“ואני מבין שזה לא יהיה אתה.״
“לך תזדיין,״ אמרתי שוב וניסיתי להתרחק ממנו. האחיזה שלו הייתה
חזקה מדי.
הסתכלתי עליו ולא הצלחתי לפענח את הבעת פניו המוזרה. פרנקלין
נראה כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו, אבל במקום זה ניער את ראשו
ושחרר אותי.
“תתחבא במטבחים הערב אם אתה לא רוצה לראות אותה. תהיה מוגן
יותר שם.״
הנהנתי, הסתובבתי וצעדתי לאורך מסדרון ארוך. הושטתי את זרועותיי
קדימה כדי להדוף את הדלתות הכפולות שהובילו אל המטבחים. הן הוטחו
בקירות ברעש שמשך את תשומת ליבם של שאר המשרתים, ואז נסגרו
שוב מאחוריי.
בשעות הבאות עזרתי להכין את המנות שיוגשו לכל האורחים, ערמות
ענקיות של כל המאכלים שאפשר לדמיין. מגשי כסף מבריקים עם מתאבנים
וגביעי שמפניה גבוהים. שום דבר לא היה מוגזם מדי בשביל הנסיכה הכלבה.
מאוחר יותר, נשלחתי להביא כמה מגשים אל אולם הנשפים. האורחים
היו אמורים להגיע בתוך שעה.
הנחתי את המגש על אחד משולחנות הצד הארוכים, ואז שמעתי את
קולה מאחוריי, צליל מלודי ומשיי שגירה לי את קצות העצבים והאיץ לי
את הדופק. סירבתי להסתובב אליה כי ידעתי שליזבת רק תענה אותי.
“קאלן? למה אתה לא מסתכל עליי כשאני מדברת אליך? אתה רוצה
להסתבך?״
מקהלת צחקוקים נשיים פרצה סביבה, ואני הסתובבתי אל ליזבת.
היא נראתה מדהים. שערה הבלונדיני היה מתוח לאחור, חלקו קלוע
בצמה שהייתה מונחת לה על קודקוד הראש כמו כתר, והשאר גלש על
גבה. שמלתה הלבנה לא השאירה שום מקום לדמיון — היא הייתה מורכבת
ממחוך הדוק שהציג לראווה את השדיים המלאים שלה, ומתחתיו שכבת
משי שחבקה את מותניה הדקים ואת האגן המעוגל שלה. ידעתי שאם היא
הייתה מסתובבת, הייתי יכול להתבונן בתחת שלה בעל צורת הלב.
ליזבת הטתה את ראשה הצידה, וחיוך ערמומי הופיע בזוויות הפה שלה.
היא מצמצה פעם אחת וריסיה הכהים התנופפו סביב עיני הקרח שלה, ואז
אמרה, “אני צריכה לסדר את הנעל.״
החברות שלה צחקקו לצידה, ואני הנהנתי כמו צעצוע מושלם, הסתובבתי
וכרעתי ברך על הרצפה.
עקב מחודד ננעץ בשרירים שלאורך עמוד השדרה שלי כשהיא הניחה
עליי את כף רגלה. לא הייתי בטוח שהיא באמת מסדרת משהו. היא פשוט
השתמשה בי כאמצעי לשעשע את עצמה.
העובדה שלא הזזתי אף שריר כנראה שיעממה אותה. התרגלתי מזמן
לכאב שהיא מסוגלת לעורר. בסופו של דבר היא הסירה ממני את כף הרגל,
ועקב הנעל שלה נקש על הרצפה.
קמתי והתכוננתי ללכת, אבל היא תפסה את זרועי.
“אתה לא מתכוון להגיד שאני נראית יפה?״
היא רכנה קרוב כל כך אליי, שהרגשתי את נשימתה החמה על הלחי.
היה יכול להיות קל כל כך להושיט יד ולשבור לה את המפרקת. היא
הייתה לומדת בקלות למה עדיף לה לא להתעסק איתי.
לא יכולתי לדבר איתה, והיא ידעה את זה. אבל למה לא לענות את הבן
האומלל של המשרתת, שקיים אך ורק כדי לשעשע אותה?
כף היד שלי נקמצה לאגרוף, אך פשוט חייכתי והשפלתי את מבטי
אל הרצפה.
ליזבת גלגלה עיניים ודחפה אותי הצידה.
“אתה כל כך מיותר.״
הרכנתי את הראש פעם אחת והלכתי משם בתחושת שנאה שמילאה לי
את החזה.
המסיבה התחילה כעבור שעה, ואולם הנשפים הגדול התמלא אנשים
יפים בבגדים מפוארים ומוקפדים. הם שתו ודיברו, ועקבו אחרי תנועותיה
של ליזבת בעיניים מעריצות ומלאות קנאה ובחיוכים מזויפים על פניהם.
הפמליה של ליזבת ליוותה אותה כמו תמיד, וחיוך ממזרי הופיע על פניה
בכל פעם שאחת מבנות הלוויה שלה הבחינה בעוד גבר עשיר שרצה לקחת
אותה הביתה בסוף הערב. התבוננתי ממקומי מאחור, ותהיתי איזה אידיוט
יצליח סוף־סוף לעשות לה את הדברים שתמיד דמיינתי.
איך אפשר לרצות מישהי שאתה מתעב? הגוף לא אמור להרגיש דחייה
בדיוק כמו המוח? הגועל שהרגשתי כלפיה לא השפיע על גופי בשום צורה,
אלא רק העצים את התשוקה שלי אליה.
יד נגעה בכתפי, וכשהסתובבתי מצאתי את אימא שלי ניצבת מאחוריי.
“קח את אחד המגשים כדי לאסוף את הכוסות המשומשות, ואני אלך
אחריך ואתן להם משקאות חדשים. כדאי שנדאג לעצמנו לתעסוקה.״
היא ידעה על מה אני חושב, והלסת שלי נחשקה כשהבנתי כמה קל לה
לקרוא אותי. אבל היא צדקה. הייתי חייב לעשות את העבודה שלי כדי
שנמשיך לזכות בחסדיה של משפחת רוז.
כמעט סיימתי לעבור בכל החדר כשליזבת קראה לי לגשת אליה. היא
אחזה בידה גביע שמפניה חצי ריק, ונופפה אליי כאילו שכחתי אותה.
המחזרים סביבה צחקו מהתיעוב חסר הבושה שהפגינה כלפי המשרת.
כף היד שלי כאבה מרוב צורך לסטור לה, להראות לה שאני לא כלב מחמד
שיישכב על הגב ויספוג את היחס הפוגעני שלה.
“אני רוצה כוס חדשה בבקשה.״
היא דחפה את הגביע אל החזה שלי וראשה הסתובב אל החברות שלה.
“כל כך קשה למצוא עובדים טובים.״
נדרשתי לכל הכוחות הנפשיים כדי לא להתיז את השמפניה שנשארה
בגביע בפניה היפות.
מאחוריי שמעתי את אבא של ליזבת צוחק מבדיחה פרטית כלשהי. היה
לו צחוק חייתי, ממעמקי הבטן, והוא היה רועש וחסר בושה. הסתובבתי
לראות מה מצחיק כל כך, אבל קפאתי במקומי, ופתאום התמקדתי בחדר
סביבי באופן מלא.
עמדתי שם במדי המשרת שלי, חולצה לבנה מבריקה ומגוהצת,
מכנסיים שחורים מחויטים שקפל חוצה אותם לאורכם. הווסט שלי היה
בצבע בורדו עמוק מקדימה, ושחור משיי מאחור, עם אבזם קטן שנועד
להדק את הבד למקומו.
אלה היו הבגדים המפוארים ביותר שלבשתי אי פעם, אבל הם לא התקרבו
לפאר של האנשים סביבי. פתאום הכה בי המרחק הרב בין האורחים בנשף
של ליזבת לביני, והמודעות המוחלטת שלא משנה מה אעשה בחיים, לעולם
לא אשתווה אליהם.
אישה עברה על פניי בהליכה חיננית, החלק התחתון של שמלתה התנופף
סביב רגליה, וברצועות הקרסול של הנעליים שלה היו משובצים יהלומים.
היא לא שמה לב אליי, כל תשומת ליבה הייתה נתונה לגבר שלצידה,
שהטוקסידו שלו היה מושלם כמו שערו, והעושר קרן משניהם בגלים של
כוח שלעולם לא יהיה שלי.
לא ידעתי למה הרגע הזה הכה בי בעוצמה כזאת, אבל הרגשתי את
הקנאה שוטפת אותי, וכשמבטי עבר ביניהם, ידעתי בוודאות שלעולם לא
אהיה טוב מספיק בשבילם.
ליזבת המשיכה בחייה. הנערה שאחריה רדפתי מאז שהיינו ילדים. לא כי
היינו חברים, אלא כי היא דרשה את זה ממני, ועכשיו…
עכשיו נשארתי לעמוד במקומי.
הייתי מוקף פאר ומותרות, נשים יפות וגברים מלאי עוצמה.
ואף על פי שהייתי מוקף בהם, ידעתי שלעולם לא אקח בזה חלק. ידעתי
שתמיד אהיה משרת. שתמיד אתבייש בעצמי.
הרגשתי חוסר הלימה מסוים, כי במקום כלשהו בתוכי ידעתי שלא הייתי
אמור לחיות את החיים האלה. הייתי קטן מבחוץ, אבל גדול מהחיים מבפנים.
הייתי יותר טוב מהם.
הם פשוט לא ידעו את זה.
הכעס הציף לי את הוורידים בדיוק כשהרגשתי אצבעות טופחות לי על
הגב, וקולות צחוק משכו את תשומת ליבי לסביבתי.
היה לליזבת חוק נוסף ששנאתי: לעולם לא ליצור איתה קשר עין, אלא
אם היא יוזמת את זה.
העברתי את כל חיי בבהייה בלחי שלה, בכתפה או בנעליה.
אבל כשהסתובבתי אליה הפעם, צמצמתי את העיניים על עיניה. הצחוק
שלה גווע כשמבטינו הצטלבו, וגם החיוך נמוג מפניה.
היא נרתעה לרגע, ואז השתלטה על עצמה ונזפה בי.
“אתה לא אמור ללכת עכשיו? אתה רק משרת כאן. אף אחד לא הזמין
אותך למסיבה.״
חיוך עלה על פניי. התעורר בי צד שהרשיתי לכלבה הזאת לדכא בי בכל
יום מחדש.
אבל לפחות הבחנתי ברתיעה הקצרה שלה. לפחות הבחנתי בשנייה שבה
היא היססה.
הייתי חזק בדיוק כמוה אם לא יותר.
קירבתי את כוס השמפניה שלה אל פי, והמשכתי לנעוץ בה מבט
כשרוקנתי את כל הנוזל המבעבע. שפתיה נפשקו לרגע, ואז היא התרחקה
לאחור והפנתה לי את גבה.
הפמליה שלה מיהרה להתרחק בעקבותיה, ואני הבנתי פתאום איזו
תחושה יוצר אפילו שביב קטן של כוח.
רציתי עוד מזה.
באותו רגע, משהו בי השתנה.
כף יד סטרה על פניי. פעם אחת. פעמיים. הפעם השלישית הייתה בהולה
יותר, והתלווה אליה קול שקרא בשמי.
“קאלן. תתעורר.״
הזזתי את הראש והרגשתי פטיש מכה בתוך הגולגולת שלי. הפה שלי
היה יבש, עיניי נפקחו במאמץ, ומכות הפטיש נהיו מהירות וחזקות יותר.
“קום כבר, לעזאזל. עכשיו.״
רציתי לנער מעליי את ערפול החושים, ולא העזתי להזיז את הראש מהר
מדי בכיוון כלשהו. מעליי עמדה דמות מטושטשת, מוארת מאחור מאחת
הנברשות המעוטרות שהיו תלויות באולם הנשפים.
“פרנקלין…״
פאק. כאב לי כשדיברתי.
“קום. עכשיו.״
קולו נשמע כמו הצלפת שוט בחדר הדומם, והאיום שבו הספיק כדי
לשלוף אותי מהבלבול. הנחתי יד על הרצפה מתחתיי כדי לדחוף את גופי
למעלה, אבל נעצרתי כשהרגשתי ששכבה נוזלית עבה מכסה את עורי.
דם.
כל כך הרבה דם. כשהצלחתי להכריח את עצמי לקום מהמקום שבו
ישנתי, פערתי את עיניי וראיתי ששכבתי בתוך בריכת דם.
מופע האימים הכה בי כעבור שנייה, כשסובבתי את הראש וראיתי
את ערמת הגופות, כולן בשמלות יקרות ובחליפות טוקסידו מגוהצות,
דוממות ומתות.
“מה קרה לעזאזל?״
היו שם בטח יותר ממאה גופות, כולן שותקות, עיניהן פקוחות
ולסתותיהן פעורות.
“אנחנו צריכים ללכת,״ התעקש פרנקלין והיד שלו נשלחה אל ידי.
הושטתי את ידי בחזרה אליו כדי שימשוך אותי לעמידה.
הסתכלתי על פרנקלין במצח מקומט, והוא תפס את ידי ומשך אותי,
ואז אחז בכתפי כשמעדתי לאחור. הסתובבתי סביב עצמי וניסיתי לעכל את
ממדי המוות שהקיף אותי.
אף אחד לא הצליח לברוח מאולם הנשפים. כולם נקצרו בקליעים ומתו
במקום שבו נפלו.
חיפשתי דמות מסוימת בין ערמות הגופות. שמלה לבנה אחת. מבט זועף
בפנים יפהפיות שקראו לי כל חיי.
פרנקלין אחז בזרועי ודחק בי לזוז.
“היא לא כאן.״
הסתובבתי להסתכל עליו.
“ליזבת איננה,״ הוא הסביר בנימה קדחתנית. “וכדאי שגם אנחנו נצא
מפה לפני שמישהו יגלה את זה.״
הבגדים שלי היו ספוגים בדם, החולצה הלבנה שלי הייתה אדומה עכשיו,
והמכנסיים נדבקו לי לרגליים. נתתי לפרנקלין לגרור אותי משם, ונזהרתי
לא לדרוך על זרועות מושטות ועל גופות שהיו שרועות בכל מקום, על
גברים שניסו לגונן על נשים ועל משרתים שלא היה להם שום סיכוי.
העברתי את מבטי בעצבנות על פני ההמון, משכתי את הזרוע מאחיזתו
של פרנקלין והתכופפתי אל כל גופה במדים.
“היא מתה,״ הוא אמר כשאחז בי שוב. “כולם מתים. אנחנו חייבים ללכת.״
פרנקלין הוביל אותי מבעד לדלתות הכפולות והרחיק אותי מזירת הטבח.
מעולם לא זכיתי למצוא את אימא שלי.

מידע נוסף על "הקוצים של רוז"

מחבר/ת

קטגוריות

,

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 399 עמודים
  • תאריך הוצאה מרץ 2023
  • תרגום ענבל מלכה
  • מק״ט 1391923339

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן