חטאי אבות 4 – בין להבות הגורל

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 54.00.

"הספר הטוב ביותר של קורה ריילי מאז ומעולם! אני עוד צריכה להתאושש מהשלמות…

עלילה, דמויות, אקשן, תשוקה לוהטת – יש כאן הכול ועוד הרבה יותר."

Bookgasms Book Blog

אמו

האם אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון?

באהבה עוצמתית וזוהרת שמציתה בכם אש גם בשעות הכי אפלות שיש?

האם אתם מאמינים שבמקום כלשהו בעולם יש מישהו שנועד להיות החצי השני שלכם? הנפש התאומה?

אני לא האמנתי, עד שפגשתי אותה.

גרטה פלקון.

נסיכת המאפיה המוגנת מבית המטורפים של לאס וגאס. האישה שמבחינתי היא איסור מוחלט. מחוץ לתחום.

גרטה

פעם הייתי צריכה לאהוב רק את בני משפחתי ואת בעלי החיים.

מעולם לא האמנתי שאתאהב, עד שפגשתי אותו.

אמו ויטיאלו.

הקאפו לעתיד של הפמיליה.

הוא אכזרי וקר, אבל החיוכים שהוא שומר רק לי מצליחים להשקיט את הבלגן שבראשי.

מה קורה כשאת פוגשת את הנפש התאומה שלך בעיתוי הלא נכון?

חשבתי שהכרתי את הגברים האכזריים ביותר בעולם… אבל אין אכזרי יותר מהגורל.

***

בין להבות הגורל הוא רומן טאבו מסחרר ועוצר נשימה שייקח אתכם לנסיעה מהירה ברכבת הרים מטורפת. סיפורם של אמו וגרטה הוא אחד המדהימים ביותר בכל ספרי המאפיה של קורה ריילי, אשר כובשת שוב ושוב את רשימות רבי־המכר המובילות.

סדרות המאפיה הרומנטיות שלה: נולדו לדם, קאמורה קרטל וחטאי אבות, וכן ספרי הספין־אוף: פיתוי מתוק וכמיהה שברירית זכו להצלחה מסחררת בעולם ובישראל, וזה עוד לא נגמר…

1 גרטה

בת שתים־עשרה

הייתי בסך הכול נערה צעירה, לבושה בחצאית הטוטו האהובה עליי, כשהגעתי למסקנה שהגברים במשפחתי הם כמו המפלצות בסרטים המפחידים שנביו אהב לצפות בהם.

וחלק מהלב שלי נשבר.

צרחות וקולות צחוק הדהדו ונשמעו ברחבי החצר האחורית, והריח של הברביקיו דגדג את אפי.

אימא תפסה את מבטי ממקומה במיטת השיזוף ליד הבריכה הענקית שלנו, שם אחי התאום נביו ובני הדודים שלנו אלסיו ומסימו ערכו קרבות מים עם דוויֶּדה, בנו של פביאנו, ועם דודי סביו. נשות המשפחה רבצו במיטות השיזוף ולגמו משקאות. רק אורורה, שהייתה צעירה ממני בשלוש שנים, עמדה על שפת הבריכה וצפתה בקרבות כאילו רצתה להצטרף אליהם. אני ישבתי במרפסת שלנו כי הייתי זקוקה למרחב, אבל אפילו כאן הקולות הפכו בלתי נסבלים. נביו ואני חגגנו את יום הולדתנו השנים־עשר,

ולכן עבר עליי יום ארוך גדוש במתנות, עוגה, שירה וחיבוקים. אם זה היה יום ההולדת שלי בלבד, לא הייתי חוגגת בכלל, אבל זה היה

גם יומו של נביו, לכן ניסיתי להפגין התרגשות. שלחתי אל אימא חיוך מתנצל וקמתי מהכיסא. היא הנהנה, כמה קווצות

שיער בלונדיניות נשרו מהפקעת המבולגנת שלה. היא ידעה שאני צריכה ללכת אל חדרי כדי למצוא שלווה בהמשך הערב. העפתי מבט סביבי וחיפשתי את אבא כדי לומר לו לילה טוב כמו תמיד. מצאתי אותו, את נינו ואת פביאנו בחלל המשותף של האחוזה שלנו. המקום היה עמוס רוב הימים. בבית שבו גרות שלוש משפחות תחת אותה קורת גג, כולם השתמשו בחלל הזה כדי להתאסף — לחגוג או לריב באותה מידה. ופביאנו, שהיה כמו אח מבחינת אבא והדודים שלי אפילו שלא היה בינינו קשר דם, גם נהג לבוא

לכאן לעיתים קרובות. הם דיברו בקול שקט. הרגשתי שמשהו עומד לקרות. אנרגיה מתוחה

אפפה את האוויר, כזו שגרמה לעורי לעקצץ ועוררה בי רצון להתחבא בפינה חשוכה. אבא השתתק כשהבחין בי. לרגע עיניו הכהות — אותו צבע חום כהה שנשקף מעיניי — נצצו בזיק לא ברור, לפני שהתרככו באהבה. ניגשתי

אליו וחיבקתי אותו חיבוק מהיר. "אני הולכת לישון.“ "בסדר גמור.“ הוא נשק לראשי והתנתקתי ממנו, חייכתי אל נינו ואל

פביאנו חיוך מתוח מרוב שימוש יתר היום, ואז ניגשתי לאגף של המשפחה שלי ונכנסתי לחדרי.

עד לפני כמה שנים, נביו ואני ישנו באותו חדר, אבל כשקרו אירועים מסעירים שטלטלו אותי, רציתי שקט ונביו לא היה טיפוס שקט בכלל. חדרו היה אזור מלחמה, ואילו החדר שלי היה מסודר ונקי ללא רבב. ובכל זאת, בין החדרים שלנו הייתה דלת מקשרת, כך שיכולנו לבקר זה את זה בקלות. התחלתי להתכונן לשינה. אף על פי שהשעה הייתה רק שמונה, הייתי

עייפה והעדפתי לקרוא במיטה. לקראת השעה אחת־עשרה, הבנתי שמוחי וגופי לא ימצאו שלווה

בקרוב. אירועי היום עדיין טלטלו אותי, אם כי נעשה שקט יותר בחוץ. יצאתי מהמיטה ולבשתי את בגד הגוף הלבן האהוב עליי, מכנסי טייטס, חצאית טוטו ונעלי בלט, ואז ירדתי אל קומת הכניסה. מבעד לדלתות הצרפתיות ראיתי שאימא, קיארה (אשתו של נינו), ג׳מה (אשתו של סביו)

וליאונה (אשתו של פביאנו) עדיין מדברות ושותות יין. בהמשך ראיתי גם תנועה כלשהי, כנראה של שאר הילדים. החלטתי לא ללכת לחדר הבלט בביתן הקטן שבגינה. לא אהבתי לרקוד

שם כשאנשים רבים כל כך היו בקרבת מקום. במקום זאת ניגשתי למרתף. אבא לא רצה שארד לשם, אבל מאחר שנביו

כבר פיצח את הקוד לדלת הפלדה, הלכתי לשם לעיתים קרובות כשלא מצאתי מקום אחר להיות בו לבד.

תמיד אהבתי את החשכה. חיפשתי את הגומחות ואת הפינות הנסתרות באחוזה שלנו, כדי שאוכל להתחבא בהן כשהעולם סביבי הפך קשה מנשוא, כשהקולות והריחות התקהלו במוחי כמו מפולת ואיימו לקבור אותי תחתם. אינספור לילות שוטטתי במנהרות ובחדרים שמתחת לאחוזה שלנו ולשני הבתים השכנים — אחד מהם היה שייך לפביאנו ולמשפחתו והשני היה רוב הזמן ריק. אבא קנה את הבית השני כי הוא לא רצה שכנים צמודים. דוד שלי

אדמו ומשפחתו התגוררו שם בכל פעם שביקרו בלאס וגאס. הערב הרגשתי שמשהו שונה במרתף. הייתי צריכה רגע כדי שעיניי יסתגלו לחשכה, ואז הבנתי שאור בוקע ממקום כלשהו בהמשך המסדרון. הלכתי בעקבותיו עד שהגעתי למסדרון הראשון מתחת לאחוזה השכנה. הוא היה מואר. הגבות שלי התכווצו כששמעתי קולות שקטים מאחורי

אחת הדלתות. דשדוש צעדים, כמו נעליים נגררות על פני אבן, נשמע ממקום

מרוחק יותר במסדרון. נכנסתי לחדר שליד התא, גם הוא לא היה חשוך, וכשהסתובבתי ראיתי למה. בחדר היה חלון שנמשך מהרצפה ודרכו היה ניתן להשקיף אל התא השכן. אבא ונביו עמדו בתוכו וכנראה לא ראו אותי,

כי החלון היה חד־כיווני. התקרבתי ותהיתי מה קורה. שערו של נביו עדיין היה רטוב ורגליו יחפות. הדלת לתא נפתחה ונינו ופביאנו נכנסו, גוררים איתם גבר גבוה מאוד ורזה.

הם דחפו אותו אל אלונקה במרכז החדר, ואזקו אותו אליה. “תיהנה ממתנת יום ההולדת שלך,״ אמר פביאנו ונענע בראשו, חיוכו

מעט מעוות לפני שיצא מהתא. נביו העביר את מבטו בין אבא לבין נינו וליקק את שפתיו. “מתנה?״ רעדתי כששמעתי את ההתלהבות בקולו. “אתה תצטרך לטפל בו,״ אמר אבא והצביע על האיש שנראה מבועת,

כשעיניו הפעורות התרוצצו בין אחי לבין אבא שלי. נביו צחק צחוק אפל, התכופף ושלף סכינים. הוא תמיד נשא שתיים

בנרתיקי העור שסביב השוקיים שלו. לא נעליים או גרביים, אלא כלי נשק. צעדתי לאחור ונענעתי בראשי. מה קורה כאן? נביו כמעט זינק אל הגבר שעל האלונקה, כמו חתול שמסתער על עכבר

פצוע, ושיסף את לחייו בתנועה אלכסונית בעזרת הלהבים. האיש צרח, ואני הסתובבתי בלב הולם, ראייתי היטשטשה.

לא הפסקתי לרוץ עד שהגעתי למסדרון חשוך. נשימתי הייתה מאומצת. ניסיתי לעכל את מה שראיתי, להבין את המשמעות. אבא נתן לנביו במתנה אדם לטפל בו…

ידעתי שכולם בלאס וגאס פוחדים מאבא, הוא הרי הקאפו של הקאמורה, אבל הוא תמיד וידא שלא אדע יותר מדי על העבודה שלו. מאחר שלא למדתי בבית ספר ולא היה לי קשר עם אנשים מחוץ לעולם שלנו, מעולם לא שמעתי את פרטי השמועות. עם זאת, גם עם הידע המוגבל שהיה לי,

הנחתי שאבא נתן לנביו את האיש הזה כדי שיוכל לפגוע בו אנושות. ספרתי עד שבעים וחמש לפני שזחלתי בחזרה אל התא, מונעת על ידי סקרנות ופחד גם יחד. אבא תמיד אמר שאנחנו צריכים להתמודד עם הפחדים שלנו, אחרת הם ישלטו בנו. חמקתי לחדר סמוך. צמרמורת כיסתה

את עורי כשהתקרבתי לזכוכית. מאחוריה, נביו עדיין כרע ברך ליד האלונקה, אבל כל השאר השתנה

דרסטית. דם כיסה את פניו של נביו, את בגדיו ואת הרצפה סביבו — אפילו את רגליו. מראה האיש היה מזעזע ומחריד ובמבט ראשון חשבתי שהוא מת, אבל אז עיניו נפקחו בפניו המדממות והוא ייבב.

נביו חייך באכזריות והנחית את הסכין שוב על פניו של האיש. צרחה מחרישת אוזניים הדהדה בחלל. הסתובבתי ונשמתי בכבדות. זיעה קרה כיסתה את עורי וליבי פעם במרץ, עד שהייתי בטוחה שעוד רגע אעבור התקף לב. הייתי צריכה לבדוק באחד מספרי הרפואה בספרייה שלנו אם אפשר לעבור התקף לב בגיל צעיר כל כך כשלא סובלים ממום כלשהו בלב. “אם תאבד שליטה כשאתה מענה אותם, לא תשיג מהם שום מידע מועיל,“ אמר אבא במורת רוח. “ופרץ כאב אדיר כזה בפרק זמן קצר כל כך לא מייסר כמו כמויות קטנות של התעללות לפרק זמן ממושך יותר,״ הסביר

נינו ביובש. הצטמררתי.

הייתי צריכה ללכת. הייתי צריכה לעצור את זה. הייתי צריכה… הייתי צריכה…

“מה קורה פה?״ הצווחה הצורמנית של אימא הדהדה באוזניי. “פאק,״ מלמל אבא. הסתובבתי ומצאתי את אימא בתא השני. היא נראתה נגעלת לחלוטין,

זועמת ומבועתת. עיניה הכחולות ננעצו בנביו ונפערו בזעזוע. בפעם האחרונה שראיתי אותה, היא הייתה מאושרת ומבוסמת. כל העליזות הזאת התפוגגה.

נביו רק חייך ואמר, “אבא נתן לי את המתנה הכי שווה שיש ליום ההולדת.״ אימא בלעה את הרוק ותדהמה נשקפה מפניה, כאילו היא לא מאמינה למראה עיניה. אבא ניגש אליה, תפס בזרועה וגרר אותה אל מחוץ לתא, למרות התנגדותה. מיהרתי להיכנס מתחת לשולחן הצמוד לקיר, והתחבאתי

בצילו כדי להקטין את עצמי ככל האפשר. כעבור רגע, הדלת נפתחה ונחבטה בקיר האבן. אבא גרר את אימא

פנימה, סגר את הדלת ולחץ על כפתור בקודן שעל הקיר. פתאום הקולות מהתא הסמוך פסקו, והנחתי שגם נינו ונביו לא

שומעים אותם. אימא נחלצה מאחיזתו של אבא. “איך יכולת לעשות דבר כזה?!״ היא

צרחה. עורה היה אדום ודמעות זלגו על פניה. “מה נסגר איתך?״ מעולם לא שמעתי את אימא מרימה את קולה על אבא. היא החלה להלום באגרופיה על חזהו. “מה. נסגר. איתך? איך יכולת

לתת לנער בן שתים־עשרה מתנה כזאת?״ אבא תפס במפרקי ידיה, הבעת פניו הייתה מפחידה. לא הבנתי מה קורה. מעולם לא ראיתי את ההורים שלי רבים. מעולם גם

לא ראיתי את אימא מבוהלת ככה. היא תמיד כל כך רגועה ומכילה. “אתה באמת רוצה שנביו יגדל להיות דפוק כמוך?״ אימא! נשימתי נעתקה והכרחתי את עצמי להישאר ללא ניע. אבא הצמיד את אימא לחזהו וטלטל אותה, חיוכו האיץ את פעימות ליבי. “אולי את עיוורת לאמת, מלאך, אבל אני לא. אולי את לא רואה או לא

רוצה לראות שהבן שלנו הוא מפלצת. אני לא צריך להפוך אותו לכזה. הוא דפוק ואני מנסה לתעל את המפלצתיות שבו, לפני שתשתולל בדרכים שלא ימצאו חן בעיני אף אחד מאיתנו. לעזאזל, תסתכלי עליו.״

נביו העביר את חוד הסכין לאורך בטנו של האיש בהבעה משונה. “תעצור את זה. תעצור את זה עכשיו,״ לחשה אימא בתקיפות. אבא הביט אליה דקה ארוכה, ואז פיו נמתח לפס צר. “תעלי אל האחוזה.

אני אעצור את זה. להיום. לא תוכלי למנוע מנביו להפוך לדבר הזה, למי שהוא היה מאז ומעולם. זה זורם לו בדם.״

“אולי נוכל להשיג עזרה.״ “אנחנו עוזרים לו. הוא לא צריך אף אחד אחר. עכשיו תעלי,״ נהם אבא.

הוא מעולם לא פקד על אימא בנימה כזאת, ורעדתי בתגובה. אימא נחלצה מאחיזתו ויצאה נסערת. אבא נשף בכבדות ויצא מהחדר. אני יצאתי בזחילה מתחת לשולחן וקמתי על רגליי, רצתי אל הקודן ולחצתי על הכפתור שעליו לחץ אבא קודם לכן. כעבור רגע, הוא הופיע בתא הסמוך.

“ההצגה נגמרה,״ הוא הורה לכולם. נביו נענע בראשו והמשיך לפצוע את האיש. “לא סיימתי.״ הוא נשמע נלהב כל כך… מעוות כל כך… אבא תפס בכתפו והקים אותו על רגליו. “אמרתי שזה נגמר. וכדאי

שתזכור מי קובע את החוקים בבית הזה ובמערב.״ נביו הביט באבא לרגע, שמט את הסכינים והנהן. נינו התרחק מהזכוכית וטפח על כתפו של נביו. “אתה צריך ללמוד מתי

להפסיק, מתי לרסן את עצמך.״ “ריסון זה לא כיף,״ אמר נביו בחיוך. אבא החליף מבט שלא הבנתי עם נינו ונענע בראשו. “אתה חייב ללמוד

ריסון ואיפוק.״ “למה? אתה אף פעם לא צריך לרסן את עצמך בתור קאפו.״ “אני לא צריך, אבל אני מרסן את עצמי.״ הוא דחף את נביו אל מחוץ לחדר, ונינו ניגש אל הגבר המדמם. “אני

אחזור. זה עוד לא נגמר.״ ואז יצא בעקבות אבא ונביו. לא עשיתי כלום חוץ מלנשום למשך שעה קלה, ואז הכרחתי את גופי

לזוז. יצאתי מהחדר ועמדתי במסדרון. ספרתי עד חמישים וחמש לפני שהרגשתי שאני מסוגלת לזוז שוב. הייתי צריכה לחזור לאחוזה אך במקום זאת, נכנסתי אל התא. מעולם לא הרגשתי עצובה ומיואשת יותר מכפי

שהרגשתי באותו רגע. רצפת התא הייתה מכוסה בדם, הסכינים והצבתות נחו בתוך שלולית דם

על הרצפה ליד הגבר הפצוע קשה שעל האלונקה. אחי עשה את זה. אבא ונינו לימדו אותו.

לא הבנתי איך האנשים שהגנו עליי ואהבו אותי מסוגלים לעשות דברים כאלה. התקרבתי אליו ועיניו נפקחו, אחת מהן הייתה פגועה ממש. שפתיו הסדוקות והמדממות נפשקו, והוא אמר משהו שלא הצלחתי

להבין. התקרבתי עוד יותר, גם כשהבהלה והבחילה עלו בקרבי. נעלי הבלט שלי נגעו בדם ונספגו בו כשעצרתי לידו.

“תעזרי לי,״ קולו קרקר. עליתי על האלונקה וכרעתי על ברכיי בבעתה. מה אוכל לעשות למענו?

לא אוכל לעזור לו לברוח. מה אם המשפחה שלי תיפגע? דמעות הציפו את עיניי. “תעזרי לי בבקשה.״ הוא התחנן ונשם ברעד. “תהרגי אותי.״ עיניי נפערו וגופי קפא. פניו נטו אל הסכינים שנביו שמט על הרצפה. “תדקרי אותי,״ הוא התחנן. הגבות שלי התכווצו כשירדתי מהאלונקה והושטתי יד רועדת אל הסכין

הסמוכה אליי. עטפתי באצבעותיי את הקת המגואלת בדמו של האיש, לאחר אינספור הפצעים שנביו גרם להם. נמנעתי מלהביט לעומק בגופו. לא יכולתי לשאת את ההוכחה למפלצתיות של בני משפחתי. הבטתי בבד

הצחור של חצאית הטוטו שלי, שהאדים בגלל הדם סביבי. “מהר. לפני שיחזרו,״ אמר האיש בקול צרוד. הרמתי את עיניי אל פניו המתחננות, או אל מה שנותר מהן. דמעות זלגו

על לחיי. “תעשי איתי חסד, ילדה, ותהרגי אותי.״ איך הריגה יכולה להיות מעשה חסד? נשבעתי לא לפגוע באף יצור חי, לא לאכול בשר, מוצרי חלב או ביצים,

והנה הגבר הזה מבקש ממני לשים קץ לחייו. אצבעותיי התהדקו סביב קת הסכין, אבל לא הצלחתי לזוז. למרות הסלידה

שחשתי, הושטתי את ידי השנייה ונגעתי בכתפו של האיש בעדינות רבה.

מעולם לא נגעתי באנשים שלא הכרתי, אבל הוא היה זקוק לנחמה ולכן הייתי צריכה להתגבר על החרדה שלי. "אני… לא… יכולה,“ גמגמתי ומשכתי את ידי לאחור.

האיש ניסה להתהפך ולהתקרב אליי, אבל כבליו לא אפשרו לו לזוז. הוא גנח ונשכב על הגב.

"אז תני לי את הסכין. אל תשאירי אותי לסבול ככה.״ “אני אדבר עם אבא שלי. הוא יחוס עליך.״ האיש צחק במרירות ודם נשפך מפיו. “אבא שלך והאחים שלו עושים

את זה כל יום. הם מענים אנשים בשביל כסף ובשביל הכיף. הם לא יודעים מה זה חסד או רחמים.״

חששתי שזה המצב אחרי מה ששמעתי קודם. ליבי פעם בקצב גובר וההלמות ברקותיי הייתה כמעט בלתי נסבלת. שריקה רחוקה הדהדה באוזניי. הייתי זקוקה לשקט. הייתי זקוקה לחושך. הייתי זקוקה לשכחה.

עינו של האיש נפערה בגלל משהו מאחוריי והוא התחיל לרעוד, ואז לבכות. “גרטה,״ אמר נינו בקול זהיר. לא הסתובבתי אליו, רק הבטתי באימה שעל פניו של האיש, בבכיו

הנואש. מעולם לא הרגשתי אימה כמו זו שקרנה ממנו. אימה בגלל הגברים שאהבתי בכל ליבי.

“תרדי מייד,״ אמר נינו ונעמד לצידי. “אם תזוז סנטימטר לכיוון שלה, תצטער על זה,״ הוא אמר בנימה שונה מאוד, נימה שמעולם לא דיבר אליי בה עד עכשיו. האיש עצם את עיניו וכתפיו רעדו מרוב יפחות. דמעותיי

גברו כשראיתי את סערת הרגשות שלו. “תני לי את הסכין, גרטה.״ הידקתי את אחיזתי בלי להוריד את עיניי מהאיש. נינו הושיט את ידו אל ידי עם הסכין והדפתי את עצמי ממנו, הסתובבתי

והתרחקתי אל הקיר. הגבות של נינו התכווצו. הוא הרים את ידיו כמעין כניעה. “אני לא

מתכוון לפגוע בך. את יודעת את זה. תני לי את הסכין ותעלי אל האחוזה.״ הוא התקרב עוד צעד, ואני הרמתי את הסכין כך שנצמדה מתחת לצלעותיי. צפיתי במספיק אימוני קרבות וידעתי שזה המקום שאליו מכוונים כשרוצים

להרוג. תמיד הקשבתי כשנינו הסביר דברים שקשורים לאנטומיה. נינו הביט בסכין ואז הנהן לאיטו. “בסדר.״ “מה קורה פה, לעזאזל?״ אבא נכנס וקפא כשראה אותי. הנוקשות נעלמה מפניו ולא הצלחתי לפענח את ההבעה שהן עטו עכשיו. יותר מדי רגשות הבזיקו על פניו. עוד דמעות זלגו על פניי וטלטלו את גופי בעוצמתן. אבא הביט בנינו ואז בסכין שבכף ידי. היא הייתה מכוונת אל המקום הרך

שמתחת לצלעותיי. “מה את עושה, מיה קארה?״ קולו היה עדין כמו ליטוף. הוא היה נחמה

ואהבה. הוא היה כל מה שאהבתי. אבא התקרב, אבל אני הצמדתי את הסכין חזק יותר לחזי והוא עצר.

“מה ראית?״ התבוננתי בעיניו ובלעתי את הרוק. הכול. יותר מדי. לא הצלחתי לומר

מילה, אבל הוא ראה הכול בעיניי. אבא תמיד ידע לקרוא אחרים. הוא הביט שוב בנינו ואז בגבר שעל האלונקה. “זה הגיע לו, שתדעי.״ התייפחתי ונענעתי בראשי. לא רציתי לשמוע עוד מילה. רציתי לצאת,

לברוח. רציתי חושך ושקט. אבל לא יכולתי לעזוב עכשיו, לא לפני שאעשה את מה שצריך לעשות.

אפילו שכל מילה הייתה כמו רסיס בגרוני, אמרתי בצרידות, “אל תפגעו בו עוד.״

“למה שלא תעלי אל האחוזה?״ שאל אבא והושיט את ידו. הוא החליף עוד מבט עם נינו שהעביר משקל מרגל לרגל. אולי הם חשבו שלא שמתי לב, אבל ראיתי. ראיתי הכול, כל פרט קטן, שולי ככל שיהיה. זו הייתה

הבעיה ועכשיו זו הישועה שלי.

התרחקתי עוד יותר והצמדתי את הסכין לעורי. הלהב דקר אותי וייבבתי. לא הייתי רגילה לכאב, אבל הכרחתי את עצמי לספוג אותו.

נינו הרים את ידיו שוב. “מיה קארה, תזרקי את הסכין.״ “תעשה איתו חסד.״ אבא הביט באיש בחטף ועיניו הבהירו לי שהוא לא יסכים. אבא מעולם

לא שיקר והוא לא שיקר גם עכשיו. “לא אעשה איתו חסד. גם לא למענך. את עדיין לא מסוגלת להבין את זה.״

האיש פקח את עיניו והביט בי. הוא רצה למות. “אז תהרוג אותו. רק אל תמשיך להכאיב לו.״

אבא הביט בי ואז בגבר המדמם, ופניו התאבנו שוב. נינו נענע בראשו, כאילו כל המצב מרגיז אותו, וניגש אל האיש, תפס את ראשו וסובב בחוזקה. שמעתי את שבירת המפרקת וראיתי את האור כבה בעיניו, אבל כך

גם האימה וסערת הרגשות. הפלתי את הסכין. אבא ונינו הביטו בי כאילו עוד רגע אישבר. יצאתי מהתא נסערת, התחמקתי מאבא ורצתי מהר יותר מאי פעם.

הכרתי את המסדרונות האלה בעל פה, גם באפלה שבה היו שרויים עכשיו. בשנים האחרונות שוטטתי בהם פעמים רבות בלילות.

אור רדף אחריי כשאבא ונינו ניסו לתפוס אותי והדליקו את המנורות שהיו תלויות מהתקרה הנמוכה, אבל אני עברתי עוד פינה ועוד פינה בלי להאט את צעדיי.

קריאותיהם הדהדו במרתף ורדפו אחריי. דמעות צרבו את עיניי עד עיוורון, אבל לא הייתי צריכה אותן. הלכתי

בעקבות הזיכרון עד שהגעתי למרתף מתחת לאחוזה של פביאנו, והתחבאתי במחסן בתוך ארגז גדול שהיה מלא עד מחציתו בבגדים ישנים.

התכווצתי לכדור וסגרתי את המכסה מעל ראשי. הבטתי לתוך האפלה בעודי נאבקת בבחילה, וניסיתי להחריש את

הנהמות באוזניי. עד מהרה החושך והשקט החלו להשפיע, הדופק שלי האט ולאחר מכן

גם הרחש באוזניי נרגע. שכחה מתוקה.

מידע נוסף על "חטאי אבות 4 - בין להבות הגורל"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 420 עמודים
  • תאריך הוצאה דצמבר 2022
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923266-1

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן