חוטאים אנונימיים 2 – חוטאים רדופים

5/5

ספר מודפס

 59.00

טרופים: מאפיה, אופל, אויבים לאוהבים, פער גילים, סלואו ברן, שנון וקורע מצחוק

 

שום דבר חיובי לא יוצא מג'ינג'ית לוהטת בשמלה גנובה, כשכל רכושה עלי אדמות מונח לרגליה.

הייתי אמור לדעת שהיא צרה צרורה כשעשן וחטא אפפו אותה ברגע שנכנסה לבר שלי ואתגרה אותי לשחק איתה.

היא זכתה בשעון שלי, אבל פתחה במלחמה כשהורידה מעליי את הברייטלינג, ענדה אותו על מפרק כף ידה והכריזה בגאווה שהיא הבחורה עם הכי הרבה מזל בעולם.

היא אולי חושבת שמזלה שפר עליה, אבל המזל שלי החל להתפוגג עם נקישות עקביה המוכתמים בבוץ כשירדה בגרם המדרגות ונעלמה.

האימפריה שלי הולכת וקורסת.

הקסם שלי דועך.

החזות הג'נטלמנית נסדקת.

האויבים סוגרים עליי.

 

אולי הצוענייה צדקה כשניבאה:

"מלכת הלבבות תוריד אותך לשאול."

 

אני מקווה שלפחות נעים וחמים להישרף בלהבות הגיהינום.

***

חוטאים רדופים הוא הספר השני בסדרת חוטאים אנונימיים והחלק הראשון בדואט על ראף ופני. סום סקצ'ר לוקחת את הקוראים לרומן מאפיה אפל, לוהט, מותח וקורע מצחוק על נוכלת שיש לה יותר אומץ משכל ואין לה אלוהים, ועל מאפיונר שכולם חושבים שהוא השטן בחליפה מחויטת.

 

תשע שנים קודם לכן
ראף

להבת המצית מתעוררת לחיים ומחממת את החלק התחתון של הסנטר שלי
כשאני מדליק סיגריה נוספת. אני מעשן רק כשאני מחליט לדחות דברים.
זו הסיגריה השלישית שלי תוך חמש דקות.
אני שואף, משחיר את הריאות שלי בכימיקלים שאני לא יודע לבטא את
שמם. כשאני נושף, אני שומט את ראשי לאחור על הקיר וצופה באובך נמס
אל תוך שמי הלילה.
זין על הכול.
כולנו ממילא נמות.
בצידו השני של הרחוב, עגלה חורקת ואז דלת נפתחת ומטילה זוהר
כתום על אבני המרצפות. העיניים שלי מתרוממות אליה ונתקלות במבטה
של צוענייה נרגזת.
”אתה מתכוון לעמוד שם כל הלילה?״ היא משלבת את זרועותיה ונשענת
על המשקוף. ”אתה מפחיד את הלקוחות.״
הדבר האחרון שאני אמור לעשות היום הוא לחייך. לא מחייכים ביום
שבו קוברים הורים, כי אין שום דבר מצחיק בצפייה בעפר נערם על אימא
שלך.

אבל אני לא מצליח לרסן את השעשוע שמתעקל על שפתיי.
”אני מוכן להמר על כל תיק ההשקעות שיש לי שאימא שלי הייתה
הלקוחה היחידה שלך מאז השפל הגדול.״ היא פותחת את פיה בזעף כדי
להגיב בהתרסה, אבל אז עוצרת וסוקרת במבטה את הרחוב הריק. ”איפה
אימא שלך בכלל?״
השעשוע שלי הופך לצחוק מר, מתודלק באירוניה. אני שומט את
הסיגריה ומועך אותה על אבני המרצפות בעקב הנעל. ”כדור הבדולח שלך
זקוק להברקה? היא קבורה עמוק באדמה, יקירתי.״
אני מתרחק מהקיר ומצמצם את הפער בינינו, עולה במדרגות הרעועות
אל העגלה שלה שתיים־שתיים ועוצר במרחק סנטימטרים ספורים ממנה.
היא כורכת את הרדיד שלה בהידוק סביב גופה, המבט המפוחד שלה
מתרומם לפגוש את מבטי.
”השתכרת.״
”כן? אז אולי טעיתי כשאמרתי שאת נוכלת.״
”לא צריך לקרוא מחשבות כדי לדעת,״ היא מתפרצת ופוסעת צעד
לאחור אל תוך העגלה במנוד ראש קל. ”אני מריחה את האלכוהול בהבל
הפה שלך. אם באת שאקרא לך בקלפים, חבל. אני לא קוראת לשיכורים.
האלכוהול מקשה עליי לראות את המזל.״
אני מוציא את הארנק שלי, שולף כמה שטרות מהצרור ושומט אותם
לרגליה.
”אבל אני בטוח שכסף את מצליחה לראות?״
עיניה נעשות צרות. אני מנצל את השתיקה שלה ונדחק פנימה על פניה.
אני מרים את מכנסי החליפה ומתיישב בשרפרף הנמוך שמול השולחן.
עוד צחוק פורץ ממני, הפעם מריר עוד יותר מקודמו. מכל המקומות
שבהם אני אמור להיות הערב, מפגש עם צוענייה בחלק העלוב של וגאס לא
נכלל בהם. הנורות התלויות והנרות מעוררים בי לעג כי הם לא מסתירים
את העליבות כאן — שמיכות מרופטות, כריות בהדפסים דהויים וערמות של כרטיסים עם אוזני חמור שצוברים אבק.
מאחוריי אני שומע ציפורניים ארוכות שורטות את אריח העץ
כשהצוענייה מרימה את הכסף שלי. היא מתיישבת על הספסל מולי
ועצמותיה הזקנות חורקות.
”צר לי על אימא שלך,״ היא מרימה חפיסת קלפים ומחלקת אותה לשתי
ערמות. ”אבל אני קוראת בקלפים, לא בעלת אוב.״
”אני לא מדבר בשפת הנוכלים.״
נחיריה רושפים. ”זאת אומרת שאני מגלה עתידות בעזרת קלפים. לא
מתקשרת עם המתים.״
”אז טוב שלא באתי לכאן כדי לנהל שיחת חולין עם רוח הרפאים של
אימא שלי.״
העיניים שלה נודדות אל עיניי, ראשית בהפתעה ולאחר מכן מאפילות
בגוון מאיים יותר. ”אז כן באת לכאן לקריאה. כשבאת לכאן עם אימא שלך
לפני שלושה שבועות, הצעתי לך קריאה, ובתמורה איימת לשרוף לי את
העגלה יחד איתי בתוכה.״ היא מרימה את הראש ומביטה בחשדנות בתווי
פניי. ”אבל עכשיו שינית את דעתך.״
כנראה.
לאימא הייתה אובססיה לגורל. היא חייתה כל חייה לפי היפוך קלף
טארוט או תנועת כדור ביליארד. האובססיה כרסמה בה. היא לא הייתה
מסוגלת ללכת לקנות קפה בלי לקבל הסבר על שאריות הגרגרים בתחתית
הכוס החד־פעמית.
אני ספקן גמור, וזה אירוני בהתחשב בעובדה שיש בבעלותי קזינו. אבל
כל איש עסקים עם שכל ישר בכל תחום יודע שהסתמכות על מזל כדי
להצליח דומה לעצימת עיניים, רכינה אל הרוח בתקווה שהיא תעיף אותך
לכיוון הנכון.
יש מיומנות ויש סיכויים. זה הכול. מזל לא נועד לאופטימים. רק
לעצלנים ולנואשים.

אימא שלי הייתה יוצאת דופן. היא לא נמנתה עם אף אחת מהקבוצות.
היו לה תקווה בלב וכסף בכיס ולכן היא הפכה להיות ארנק מדבר והולך על
שתיים למטורללות כמו זאת שלפניי.
מגידי עתידות, קוראי מחשבות, בעלי אוב — כולם רמאים. ואין דבר
ששנוא עליי בעולם הזה יותר מרמאים.
ובכל זאת…
אני בולע את הגוש בגרוני ומשפשף את הזיפים שעל הלסת שלי.
בכל זאת, הצוענייה הזקנה שלפניי ידעה שאימא שלי עמדה למות.
”ידעת.״
היא אוספת לאיטה את הקלפים הפרושים ומסדרת אותם בערמה יפה.
”אימא שלך שלפה את צמד המוות.״
הביטוי המזורגג הזה. בפעם הראשונה ששמעתי אותו צחקתי בתדהמה.
עכשיו זה לא ממש מצחיק אותי.
לפני פחות מחודש, אימא הופיעה בסוויטת הפנטהאוז שלי, מצוידת
בתיק נסיעות וניצוץ בעיניים. היא העניקה לי במתנה שעון כדי לחגוג את
פתיחת הקזינו הראשון שלי, לאקי קאט. אבל עד מהרה התברר שהיא לא
באה לבקר בעיר החטאים רק כדי לתמוך במיזם העסקי המקרטע שלי.
”יש מישהי שהייתי רוצה שתפגוש,״ אמרה בביישנות כשישבה בבר
הקזינו האפלולי ולפתה באצבעותיה מרטיני לימון. ”מגדת עתידות שגרה
ליד רחוב פרמונט.״
גלגלתי עיניים, אבל היא התעקשה. ”היא הטובה מכולן. אף אחת בצפון־
מערב האוקיינוס השקט לא קוראת בקלפים. בוא, ראפי, אתה בווגאס…״
עמדתי בפתח העגלה לאורך כל הקריאה עם אגרופים בכיסים ווידאתי
שלא מרמים אותה מעבר למה שהסכימה.
ראשית, היא שלפה את שבעת הלבבות. בגידה של אדם אהוב.
אחר כך, את נסיך היהלום. נושא בשורות רעות.
ולבסוף, הצוענייה הפכה אס עלה.

דממה השתררה בעגלה. לבסוף, אימא שלי העבירה את כפות ידיה על
החצאית ואמרה, ”ובכן.״
עכשיו אני לופת את שולי השולחן ונועץ בצוענייה מבט מצמית. ”צמד
המוות,״ אני חוזר. ”את אומרת לי ברצינות שכל מי ששולף את נסיך היהלום
ואחריו אס עלה, נופל ומת?״
היא מרימה את כתפה. ”מדובר בצירוף נדיר.״
”לא עד כדי כך. הסיכוי לשלוף את שני הקלפים ברצף מחפיסה אחת בלי
לשנות את המיקום שלהם הוא אחד לאלפיים שש מאות חמישים ושתיים.״
”הכנת שיעורי בית.״
”לא, עשיתי את החישוב.״ אני מכניס את היד לכיס ומלטף באצבעותיי
את הקובייה. ”זו סטטיסטיקה. חוק הסבירות.״
”אי אפשר להסביר כל דבר בעולם בעזרת היגיון או שכל ישר.״ יש
זחיחות בנימת קולה. זחיחות שמעוררת בי רצון לחנוק אותה. ”אבל אתה
מתחיל להבין את זה, נכון? אחרת לא היית כאן.״
אני מעביר את הלשון על שיניי. מסיט את העיניים שלי אל קרני האור
המאובקות שבוקעות מגג העגלה. הסיכוי שאימא שלי תשלוף את צמד
המוות האמור היה קלוש, אבל לסדרת האירועים שקרתה בחודש שבא
לאחר מכן, כמעט בלתי אפשרי לייחס סבירות סטטיסטית.
אימא מתה מהתקף לב, אף שהגיליון הרפואי שלה היה נקי. ואז תוך
פחות משבוע, אבא שלי מת מדימום פתאומי במוח.
אני פורץ בצחוק נדהם. שבוע. פאקינג שבעה ימים. זה כל מה שהיה צריך
כדי למחוק מחצית מהמשפחה הקרובה שלי. שבעה ימים כדי שהאדמה
תישמט מתחת לכפות רגליי.
היום אנג׳לו שוב שמט את האדמה הזאת בהכרזה הפתאומית שלו.
אני לא חוזר למדרון השטן.
עמדנו על שולי הצוק, במרחק מטרים ספורים מהקברים הטריים של
ההורים שלנו כשהוא סיפר לנו. זו לא הייתה פצצה אלא לחישה שטופת

ארס. הוא מלמל את המילים בשקט עד שחשבתי שהרוח מהתלת באוזניי.
אבל כשהבטתי בעיניו הכהות, ראיתי סערה ונחישות יצוקה מברזל.
נראה שאני שקרן. אני כן מאמין בגורל מבחינה מסוימת. כמו כל בכיר
במאפיה, נתיב חיי הותווה לי מיום היוולדי. אבא שלי היה הקאפו של מדרון
השטן, והיה ידוע שכשימות, התואר יעבור לאנג׳לו, אחי הבכור. גם היה
ידוע שאהפוך לאנדרבוס שלו ושגייב, אחינו הקטן, יהיה הקונסיליירי שלו.
למדתי לקח לא קל תוך שבעה ימים. כי עכשיו אנג׳לו היה בצד השני של
האוקיינוס האטלנטי, גייב אלוהים יודע איפה ואני נשארתי לעמוד בקצה
הנתיב שלי כביכול, לבד, ותהיתי לאן מובילה הדרך.
הקוזה נוסטרה היא חיי והקדשתי את רוב עשרים וחמש שנותיי להתכונן
לתפקיד האנדרבוס.
התמחויות בגולדמן זקס וג׳יי־פי מורגן. תואר שני במנהל עסקים
מהרווארד. לעזאזל, הסיבה היחידה שקניתי קזינו בלאס וגאס הייתה כדי
ללמוד את המנגנון לפני שאבנה את המורשת שלי כאן בבית.
בית. פאק, תמיד חשבתי שבית הוא המקום שבו נמצאת המשפחה,
אבל עכשיו אני כבר לא בטוח כל כך. אני יודע שתמיד אוכל לחזור לחוף
השטן. דוד אלברטו ימנה אותי לתפקיד בכיר באאוטפיט של מפרץ השטן,
ואם ארצה שידיי יישארו נקיות, הוא ייתן לי משרה בדירקטוריון של חברת
הוויסקי שלו במכתש השטן.
אבל לשרת מישהו אחר לא תאם את האופי שלי. נולדתי להקים
אימפריה, לא להניח לבנים לאימפריה של מישהו אחר.
”חלקי את הקלפים.״
קולי נשמע נחרץ יותר מהתחושה שלי בפנים. מבטה של מגדת העתידות
מתעכב עליי ואז היא מרימה את החפיסה, מערבבת אותה ומניחה שני
קלפים מוכרים על השולחן בינינו.
בפעם הקודמת, היא גרמה לאימא שלי לבכות ואני רציתי לנקום. אמרתי
לה לחכות בחוץ ואז בעטתי בדלת כדי לסגור אותה בעזרת קצה הנעל שלי.

בדיוק כשלהבת המצית התעוררה לחיים, מגדת העתידות הרימה את ידיה
ואמרה, ”חכה. הקלפים שלך ממשיכים לצרוח אליי.״
נהמתי משהו על היותה נוכלת ושהיא לא תצליח לרמות שני אנשים
ממשפחת ויסקונטי, בטח שלא באותו יום.
אבל היום קורה משהו אחר. עכשיו אני יושב על אותו שרפרף שאימא
שלי ישבה עליו לפני פחות מחודש ואי־נוחות מבעבעת מתחת לעורי.
ידי לא לופתת מצית אלא קוביות ואני מועך אותן בכוח עד שהן עומדות
להתאחד עם כף ידי.
”כמו שניסיתי לומר בפעם הקודמת, הקלף שלך עדיין לא חולק. הגורל
שלך טרם נחתם.״ היא נושמת בכבדות ומשפשפת את רקותיה. ”כן, אלה
ללא ספק הקלפים שלך. הם זועקים אליי בקול רם יותר לעומת הפעם
הקודמת. אני בקושי שומעת את המחשבות של עצמי.״
תשובה עוקצנית עומדת לי על קצה הלשון, אבל אני מרסן אותה. במקום
זה, אני מביט בשני קלפי התמונה שלפניי.
מלך יהלום ומלך לב.
”תסבירי את זה בצורה שלא תגרום לי לרצות להכניס אגרוף לקיר,״ אני
אומר בכל השלווה שאני מצליח לגייס. כשהיא מתחילה לדבר, אני מרים את
היד כדי להשתיק אותה. ”והעובדה שאני מקשיב לא מעידה שאני מאמין
לשטויות שיוצאות לך מהפה.״
היא זוקפת את הגב שלה. ”בשיטה המועדפת עליי לקריאה בקלפים,״ היא
אומרת בזהירות. ”אנחנו מאמינים שלכל נשמה יש קלף זמן רב לפני שהיא
מגיעה לעולם. קוראים לזה ’ייעוד קלף׳. הקלפים בדרך כלל מעורפלים,
כשלכל סדרה וערך יש משמעות רחבה יותר לתכליתו של האדם בחיים.
למשל…״ היא שולחת יד לחפיסה, מוציאה את הקלף העליון ומנופפת בו
אליי. עשר תלתן. ”אם נשמה מקבלת ייעוד של עשר תלתן, היא בדרך כלל
נמשכת לנסיעות. אולי האדם מיועד לעבוד בחוץ לארץ או למצוא אהבה
בקצה השני של העולם.״ היא משיבה את הקלף לחפיסה ומחייכת אליי

חיוך דק. ”אתה מבין, זה מעורפל. אבל קלפי תמונה,״ היא מניפה את ידה
לעבר שני הקלפים שבינינו לפני שהיא ממשיכה, ”מדויקים הרבה יותר. הם
משקפים ישירות מה יצא מהאדם.״
חוסר סבלנות מתחיל לכרסם בי. אולי חמקתי מהלוויה של הוריי כדי
להיות כאן, אבל אני לא כופר. ”למה יש לי שני קלפים?״
”כי הגורל לא מצליח להחליט אילו קלפים לחלק לך. זה מקרה נדיר
מאוד.״
”נדיר כמו שאימא שלי שלפה את צמד המוות?״
”נדיר הרבה יותר,״ היא אומרת ביובש. או שהיא לא מבינה את העקיצה
או שהיא בוחרת להתעלם ממנה. ”לא ראיתי דבר כזה קורה בחיים.״
”מממ,״ אני נאנח ומשפשף את הפה. ”אז אני יכול לבחור את הגורל
שלי.״ מבטי מתרומם אל מבטה. ”אם אני מאמין בשטויות האלה.״
היא מהנהנת. ”כמובן.״
”ואם לא אבחר?״
היא מושכת בכתפיים שלה, אבל הניצוץ שמאחורי עיניה סותר את
האדישות שהיא מפגינה. ”הגורל יבחר במקומך בבוא העת.״ היא רוכנת
ומאיצה בי בלי אוויר, ”אבל לא תעדיף לדעת? לא תעדיף לשלוט בגורל
שלך?״
אני אוהב להיות בשליטה. החיים שלי מתנהלים בסדר מופתי. אני טיפוס
שאוהב שגרה. יש לי חליפה לכל אחד מימי השבוע והיומן שלי מפורט עד
רמת הדקה.
הלסת שלי מתהדקת. חם בעגלה המזורגגת הזאת. קירות העץ גונחים
מול משב רוח, ומנוע של מכונית יוקרה שואג מכיוון הסטריפ הרחוק.
אני מתפכח מהר.
”מלך יהלום או מלך לב. אני מיועד להיות איש עסקים או מאהב.״
”אז כן הקשבת בפעם הקודמת,״ היא אומרת בגיחוך. מבט מצמית ממני
מוחק את החיוך משפתיה הכמושות בן רגע. ”אבל כן. עוצמה וכסף או

אהבה ומשפחה. חד וחלק.״
אני שוב עוטף את הקוביות באצבעותיי בתוך הכיס שלי. ”אבל לא גם
וגם.״
”לעולם לא גם וגם.״
אני בולע את הרוק. ”וכל שעליי לעשות הוא…״
”לגעת בקלף שיחרוץ את גורלך, נכון.״
אני מוציא את היד מהכיס והאישה שואפת אוויר מלוא ריאותיה, רעש
שמתחכך בגבי כמו נייר זכוכית. בפעם הקודמת שהייתי כאן, האצבע המורה
שלי הייתה במרחק מילימטרים מנגיעה במלך יהלום. המחשבה שאוכל
להבטיח לעצמי הצלחה בתור איש עסקים היא קשקוש מוחלט, אבל אני
שוקל אותה כמו שאתאיסטים נושאים תפילה רגע לפני מותם.
ליתר ביטחון.
אבל ברגע האחרון, אני בולם את עצמי. משהו מתרחש בחזה שלי וזה
לא מוצא חן בעיניי. האמת היא שאני פתאום חושב על ההורים שלי ומה
שהיה ביניהם.
אהבת אמת. אהבה מחשמלת ובלתי נלאית. אהבה שמונעת ממך
להרגיש רעב. בקוזה נוסטרה, אהבת אמת היא דבר נדיר יותר מצמד מוות
או מה שזה לא יהיה. למעשה, הוריי היו האנשים היחידים שהכרתי שבכלל
התקרבו לדבר כזה. פתגם ישן קבע שבכיר במאפיה מתחתן משלוש סיבות
בלבד: עסקים, פוליטיקה או כדי למנוע מלחמה. כשם שידעתי שנועדתי
להיות אנדרבוס, ידעתי שאשא אישה מסיבות מעשיות.
אבל כשהסתכלתי על שני הקלפים בפעם הקודמת, קול טורדני בירכתי
מוחי שאל, נכון שזה יהיה נחמד להסתכל על אישה כמו שאבא הסתכל על
אימא?
אבל זה היה אז. עכשיו משהו השתנה. עכשיו קול אחר מדבר בקול רם
יותר, צורח זין על אהבת אמת. עכשיו ההורים שלי קבורים עמוק באדמה
ואין זכר לאהבתם מלבד ציטוט נדוש על מצבת אבן משותפת.

עכשיו העתיד שלי לא מובטח כל כך וכל מה שחשבתי שיש לי חומק
מבין אצבעותיי בגלל אחי האידיוט.
אני מאבד שליטה.
אני מכחכח בגרוני ומרגיש את מבטה של מגדת העתידות ננעץ בי. זין
על הכול. אני הראשון להודות שאני נעשה נואש, וכניעה לקשקוש ההיפי
הזה, פעם אחת בלבד, לא תזיק. אני מושיט את אצבעותיי, חושק את הלסת
ונוגע במלך יהלום.
האדמה לא רועדת. אין זיקוקים בשמיים מעלינו. שום דבר לא קורה
למעט ריצוד נרות וגניחת עגלה.
אני מיישר את העניבה. ”זה הכול? או שאני צריך להעלות גם קורבן דם?״
היא מביטה בי בעיניים גדולות. ”זה הכול.״
אני צוחק וקם על רגליי, מזדקף למלוא קומתי ומטיל צל על מגדת
העתידות.
”את חדשות רעות, יקירתי. את יודעת?״ אני אומר ושולף עוד כמה
שטרות כדי לשמוט אותם על השולחן. ”אני מקווה שתקבלי את מה שמגיע
לך.״
עכשיו תורה לצחוק. ”עוד תודה לי כשכל לאס וגאס תהיה למרגלותיך.״
אני נזכר בקזינו העלוב שלי, עם הגג הדולף ובעיית המקקים. ”אם וגאס
תהיה אי פעם למרגלותיי, אני אדביר אותך עם שאר החולדות.״ אני פונה
אל הדלת.
”חכה,״ היא אומרת. אני חושק את הלסת וידי מרחפת על הידית. ”יש
עוד משהו.״
כתפיי נדרכות ואני לא מצליח למנוע מהידיים שלי להיקפץ לאגרופים.
לא אופייני לי להכות אישה, אבל אלוהים, אני ממש מתפתה עכשיו. ”לא
מעוניין.״
”אתה לא מעוניין לדעת מה קלף האבדון שלך?״
אני נושף אוויר דרך הנחיריים בזעם. ”אתם יודעים לשדרג את המכירות

שלכם, חבורת שרלטנים.״
”כמו שלכל פעולה יש תגובה, לכל קלף גורל יש קלף אבדון. אתה מכיר —״
”תפסיקי. לדבר.״ גרוני יבש ואני מרגיש עקצוץ בחזה. רק משקה קר
וחזק ישכך אותו. ”פשוט תספרי לי על הקלף.״
שנייה חולפת. ואז מאחוריי נשמעת חבטה עמומה שגורמת לשערות
בעורפי לסמור. יש ברשותי קזינו כבר כמעט שנה ואני מזהה קול של קלף
שנוחת על שולחן גם מתוך שינה.
השתיקה עומדת סמיכה ולוהטת בין ארבעת הקירות הדחוסים של
העגלה. אני מגלגל את הצוואר על כתפיי בלעג ומביט אל השולחן
שמאחוריי. קלף בודד מונח באמצע, הנרות המרצדים מטילים זוהר לא יציב
על המשטח המבריק.
מלכה לב.
”הגבירה אדומת השיער,״ אומרת האישה בשקט. ”מביאה מזל לרוב,
וביש מזל למעטים. ואצלך?״ היא אומרת בשריקה חרישית. ”מלכת הלבבות
היא גורם מכריע. גם אם תזכה בכל ההצלחה שבעולם, היא תוריד אותך על
הברכיים.״
אני חורק שיניים, אבל לא אומר דבר. בלי לומר מילה נוספת, אני פותח
את הדלת וטורק אותה בבעיטה מאחוריי. אני עומד על המדרגות הרעועות
ושואף את אוויר הסתיו לריאות.
מה עכשיו?
סיגריה תעזור, קודם כול. ואז אמצא בר ברחוב מפוקפק, שבו איש לא
מכיר את השם ויסקונטי, ואמזוג כוסית לזכר ההורים שלי. אני מכניס יד
לכיס ועוטף את המצית באצבעותיי.
פתאום משהו מתפצח ומתפוצץ לי בחזה. מבעבע מתחת לצלעות ורוחש
בעדינות מתחת לעור.
אני מלטף במפרק אצבע את הלסת ומנענע את הראש, משועשע
מהמחשבות הארסיות שלי.

לא, זה לא אני.
כשנדרתי לשרוף את העגלה של מגדת העתידות בחודש שעבר, זה היה
איום ריק.
ובכל זאת, בתנועת מפרק כף יד, להבת המצית מרצדת באפלה ומתגרה
בי עם האפשרות. נקמה נפיצה היא הקטע של אנג׳לו. וגייב? הוא ההוכחה
שהשקטים הם הפסיכופתים הכי מסוכנים שיש. כל אחד מהם היה שורף את
העגלה הזאת בלי לחשוב פעמיים. לאחים שלך יש אגרוף ברזל, ראפי, אבל
לך יש יכולת שכנוע ושכל ישר.
כשאני מחזיר את המצית לכיס, האצבעות שלי מלטפות את הקוביות
ועוד מחשבה אפלה מחלחלת למוחי.
כיוון שלמכשפה הזקנה יש הרבה מה לומר על הגורל, אתן לקוביות שלי
להכריע את גורלה. אני שולף אותן מהכיס, מנער את הקוביות היטב ושומט
לרגליי.
הן מתגלגלות פחות מחצי מטר ועוצרות בעצלתיים. אני מביט אליהן
וצוחק.
שבע, מספר המזל.
”שיהיה,״ אני ממלמל לעצמי ומשחרר את העניבה סביב הצוואר. אני
מוריד ומשחיל אותה על ידית הדלת בקשר הדוק.
אני מקרב את המצית לקצה ומעלה אותה באש.
ממילא אף פעם לא אהבתי עניבות.

מידע נוסף על "חוטאים אנונימיים 2 - חוטאים רדופים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 375 עמודים
  • תאריך הוצאה ינואר 2024
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923395

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן