טרילוגיית המנזר 3 – הכנסייה

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 54.00.

לכודה.
מוכה.
שבורה.
אדם שילם מחיר כבד כדי להציל אותי. בהתחלה לא הייתי בטוחה שאוכל להמשיך, אך עם כל שנייה שחלפה – השנאה שלי לנביא גברה.
בתור בתולה, הזמן שלי אזל. סירבתי להמשיך להיות צעצוע במשחק שלו. אלא שלנביא תמיד היו דרכים לגעת בי, לנצל אותי, להשאיר אותי בשליטתו.
האם אי פעם אהיה חזקה מספיק כדי להשתחרר מציפורניו?
***
טרילוגיית המנזר מגיעה אל קיצה המותח והבלתי צפוי. הנביא החזק מגלה שבתולה תמימה אחת הפכה לאיום הגדול של חייו.
הכנסייה הוא החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה.
אזהרת טריגר: ספר זה מכיל תיאורים גרפיים אפלים ותכנים קשים. הוא אינו מומלץ לקוראים מתחת לגיל 18.

 

פרק 1
גרייס
אני יורקת את הזרע מהפה וקמה, מנגבת את השרידים משפתיי בעזרת השרוול.
"ירקת?" השומר מזעיף אליי פנים ורוכס את מכנסיו. "חשבתי שאתן השפחות כולכן בולעות מהסוג הישן והטוב."
"אני יכולה ללכת עכשיו?" אני מנסה להידחק ולעבור סביבו.
הוא אוחז בזרועי ולוחץ עד שזה כואב. "חמש דקות. זה הכול."
"בסדר."
"זוזי." הוא דוחף אותי ואני כמעט נופלת, אבל החצץ סלחני והנעליים השטוחות שלי מחליקות על פני השטח עד שאני מתייצבת על רגליי.
אני מנערת את האבק מהחצאית השחורה שלי וממהרת אל מעגל הענישה. השעה אחת־עשרה וחצי והנביא באמצע הדרשה שלו. אם אזדרז ואחזור לפני שהוא יסיים, אף אחד לא יבחין בהיעדרי.
שלושת הצלבים מתנשאים מולי, האמצעי כבד יותר משני האחרים. אדם תלוי שם, ראשו שמוט וגופו רפוי. הגרון שלי נחסם. יבבה מאיימת להיפלט החוצה, אבל אני מחניקה אותה. אני טובה בזה.
אני ממהרת אל הצלב. "אדם."
הוא פוקח את עיניו.
"אדם, זאת אני."
"אני יודע מי זאת. מה את רוצה?" קולו עדיין מחוספס, אבל עכשיו הוא צרוד יותר. גולמי.
אני אומרת את המילים הראשונות שעולות בראשי. "אני מצטערת."
"כל הזמן מצטערת." הוא מניע את כפות רגליו על חתיכת העץ הקטנה שמתחתן, מנסה ככל יכולתו לתמוך במשקל גופו.
דם עדיין מטפטף מהפצעים שבכפות ידיו, ואני יודעת שהצלקות יהיו נוראיות. יש לי היכרות מעמיקה עם בשר — אני יודעת באיזו קלות הוא נפגם, באיזו מהירות הוא מדמם וכמה ארוך־טווח הנזק יכול להיות.
אני מרותקת לקרעים בגבר שפעם חשבתי שהוא בלתי מנוצח.
"נו?"
אני מביטה שוב בעיניו. "אימא שלך מתאמצת להוריד אותך משם במהירות האפשרית."
הוא מחייך בלעג. האישיות שלו נשארה ללא פגע, גם אם גופו חבול ושבור. "מה היא מתכננת? לרצוח עוד בתולה ולבקש מאבי האש שיתערב? לא תודה."
אני שולחת יד ונוגעת בעץ הקר. המרקם שלו גס ומכוער תחת קצות אצבעותיי. "היא הולכת לדבר עם אבא שלך."
"כי זה תמיד עובד מעולה." הוא מעווה את פניו ומניע שוב את כפות הרגליים.
כל־כך הרבה כאב. זאת כל המהות של המקום הזה — כאב. לגרום כאב ולסבול כאב. אני עדות חיה לכך. אבל אני עושה את המוטל עליי, כמו תמיד. אני מושכת זמן. אני פוגעת בכל מי שעומד בדרכי, ולא אפסיק עד שאדם יהיה לצידי והנביא יהיה בקבר.
"היא יכולה לעשות יותר ממה שאתה חושב. אבל אני צריכה שתסמוך עליה. שתסמוך עליי." קולי רועד כשאני מבטאת את התשוקה העמוקה ביותר שלי — לרכוש שוב את האמון שהפרתי, להשיב את ניצוץ האהבה שכיביתי בנאמנות המטופשת שלי לנביא.
הוא יורק על האדמה לידי. "בחיים לא."
"אדם, בבקשה." אני מושיטה אליו את ידי, אבל הוא רחוק כל־כך — בדיוק כמו שהיה מאז שהיא מתה.
"איך אני יכול לסמוך עלייך? עלייך?" הוא מניד בראשו בסלידה. "אני לא יכול."
"אתה יכול." לפיתתי בצלב חזקה כל־כך עד שמפרקי אצבעותיי מתפוקקים. "אני אראה לך."
"איך, ג'ני? איך?"
הוא קורא לי בשמי. בשמי האמיתי, וחלק קטן ממני נולד מחדש.
"אני…" אני משעינה את המצח על העץ. "אולי אני יכולה…"
"דליילה," הוא פולט את שמה.
אני נרתעת. "הזונה הזאת? מה איתה?"
"אם תדאגי לה, אני אסמוך עלייך."
"מה?" אני רוצה שהיא תמות, לא שתהיה באחריותי. מאז שהיא הגיעה למנזר, מאז שנגעה באדם שלי, היא הייתה מקור בלתי נדלה לצרות. עשיתי כל מה שיכולתי כדי שהסנטור ייקח אותה בהקדם האפשרי. דליילה היא סתם עוד פרוצה קטנה שחושבת שהיא יכולה לפתות את אדם. אין לי שום כוונה לעשות משהו כדי להציל אותה מהגורל שהיא ראויה לו עם הסנטור רוברטס. "למה שאני אעשה משהו בשבילה? רק בגללה אתה כאן. היא הסיתה אותך מדרך הישר עם הכוס הבתול והמראה המוזר שלה. אם היא לא הייתה כאן, כבר היית —"
"ג'ני!" הוא נאבק להזדקף ועוד דם נוזל מכפות ידיו. "שמעת אותי. תגני עליה, תרחיקי אותה מהסנטור הזה. אם תצליחי לעשות את זה — אם תצליחי להוכיח לי שאת מסוגלת לעשות מה שאני מבקש ממך — אז, ורק אז, אני אסמוך עלייך." הוא מסיים את דבריו בנשימה מאומצת, כאילו זו נשימתו האחרונה.
אני מקיפה את הצלב, כאילו משחקת "גולם במעגל" לתומי, וחושבת על מה שאמר. האם אני מרגישה מאוימת? לא. ברור שלא. איזו מחשבה מצחיקה. דליילה היא כלום, היא אף אחת. אין לה את ההיסטוריה שיש לי ולאדם. ברגע שהיא תעזוב הוא לא יקדיש לה עוד רגע נוסף מזמנו. הוא שלי. הוא תמיד היה שלי, ושום בתולה עם פה גדול לא תשנה את זה.
"נו?" הוא מתעצבן.
אני נעצרת מולו ומרימה מבט אל הגבר שחצי מנשמתי וכל ליבי שייכים לו. "אם אני ארחיק אותה מהסנטור, תיקח אותי בחזרה?"
"את צריכה להגן עליה, כולל להרחיק אותה מהזין הזה. אם תעשי את זה, אני אתן בך אמון שוב."
אמון. לאדם היה פעם קטע עם אמון. אולי עדיין יש לו. מבחינתי זאת סתם מילה שאפשר להשתמש בה כדי לשלוט באנשים, להכפיף אותם לרצון שלך. אבל מבחינתו יש לזה משמעות גדולה יותר. אני לא מבינה בדיוק מה, אבל אני בכל זאת רוצה את זה. והרבה יותר מזה.
המחשבה לעזור לדליילה שורפת את עורקיי כמו חומצה, אבל זה לא רעיון רע בהכרח. אחרי הכול, אני זאת שנמצאת על הקרקע, בעמדת הכוח. אדם לא יכול לחלק הוראות מעל הצלב.
"הנה מה שאני מציעה." אני משלבת את זרועותיי על החזה. "אני אגן עליה. אני נותנת לך את המילה שלי. אבל כשזה ייגמר ואתה תהיה הנביא החדש, אתה תגרש אותה ותתחתן איתי."
הפה שלו מתהדק לקו נוקשה. "ג'ני, אני לא יכול —"
אני מסתובבת לאחור והולכת.
"ג'ני!" הוא קורא, וקולו החלש נשבר.
אני נעצרת ופונה אליו. "מה התשובה שלך?" הלב שלי שוכח לפעום, נתלה במילים העתידות לצאת מפיו החבול.
הוא שוקע במקומו, והכאב מעוות את פניו והופך אותן למסכה מכוערת. "עשינו עסק."

מידע נוסף על "טרילוגיית המנזר 3 - הכנסייה"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 267 עמודים
  • תאריך הוצאה דצמבר 2020
  • תרגום ענבל מלכה
  • מק״ט 1391923208

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן