סדרת כלי שחמט 1 – הכאה
פרולוג
המסיבה עמוסה אורחים, החל באולם הנשפים וכלה במדשאה הקדמית. שעת ערב, אבל הבית מואר כאילו זורחת בו השמש. מסביבי נוצצים יהלומים. הגענו לנקודת המפנה של הערב: כולם מחייכים מרוב שכרות, אך טרם הגיעו למצב שבו הם מתחילים לקשקש. יש כמעט יותר מדי אנשים, כמעט יותר מדי אלכוהול, כמעט יותר מדי עושר בחדר אחד.
אני נזכרת באיקָרוס1, עם כנפי הנוצה והשעווה. אילו לאיקרוס הייתה רשימת אורחים של חמש מאות איש למסיבת סיום התיכון שלו, כמובן. וכמו איקרוס, אני מרגישה שאני עפה קרוב מדי לשמש.
אני לוקחת כוס שמפניה מאחד המלצרים שמעלים עין.
הבועות מדגדגות את אפי בשעה שאני מסתובבת במטבח ומתבוננת ברוזיטה, שעומדת ליד התנור ומערבבת את הג'מבלאיה המפורסמת שלה בסיר גדול מברזל יצוק. ריח התבלינים מושך אותי אליה.
אני מושיטה את ידי אל הכף, "זה כבר מוכן?"
היא מסלקת את ידי בטפיחה. "את תהרסי את השמלה היפה שלך. זה יהיה מוכן כשזה יהיה מוכן."
יש לנו שירותי קייטרינג שמכינים אוכל לכל האירועים שלנו, אבל כיוון שזו מסיבת סיום התיכון שלי, רוזיטה הסכימה להכין לי את המנה האהובה עליי. היא תמזוג ממנה לגביעי מאפה קטנים ותקרא להם מתאבנים.
אני מנסה להחמיץ פנים, אבל הכול מושלם מדי. רק דבר אחד חסר בתמונה הזאת. אני נושקת לרוזיטה על הלחי. "תודה, רוזיטה. ראית את אבא?"
"סביר להניח שהוא במקום שבו הוא נמצא תמיד."
מזה בדיוק אני חוששת. אני עוברת בדלת המסתובבת שמובילה לחלק הפרטי של הבית וחולפת בדרכי על פני גרטי, מפיקת האירוע שלנו, שממלמלת משהו על אורחים שלא מופיעים ברשימת המוזמנים.
אני עולה בגרם המדרגות המוכר העשוי עץ אלון ושואפת את ריחו של הבית. יש בו משהו מנחם. אתגעגע לכל זה כשאסע ללמוד באוניברסיטה.
קולות של גברים מגיעים לאוזניי כשאני עומדת בראש גרם המדרגות.
זה לא חריג. אני ליד המשרד של אבא וגברים באים להיפגש איתו תמיד.
חצי מהאנשים שאיתם הוא עובד נמצאים למטה עכשיו, אבל הוא הבטיח שהערב הוא לא יעבוד ואדאג שהוא יקיים את ההבטחה, גם אם אצטרך לגרור אותו למטה בכוחות עצמי.
"איך אתה מעז להאשים אותי ב…"
הארס במילותיו גורם לי לעצור. הדברים האלה לא נשמעים כמו חלק מפגישת עסקים רגילה. לפעמים יש מתיחויות סביב חוזה שצריך להיחתם, אבל גם הרבה טפיחות על הגב ושיחות על פוטבול לפני ואחרי.
עוד מילים בטון עצבני נשמעות מעל לשאון המסיבה, מילים מאיימות ולא ברורות. אני מצמידה את ידיי ומתכוננת להסתובב. בסופו של דבר לא אטריד אותו.
גבר מגיע מהפינה וכמעט מתנגש בי.
אני משתנקת ונסוגה לאחור, אבל אין שום דבר מאחוריי. המדרגות! שתי ידיים תופסות אותי בזרועותיי ומייצבות אותי על הקרקע. אני רואה בחטף עיני זהב זועמות, כמעט חתוליות וללא ספק פראיות, אך הגבר חולף על פניי במהירות במורד המדרגות. אני נצמדת למעקה המגולף בברכיים חלשות.
עוברת דקה נוספת לפני שאני מצליחה להתנתק ממעקה העץ. נשימתי עדיין רוטטת מהכמעט נפילה וממגע ידיו של הגבר הזה על זרועותיי החשופות. אני נושאת את עיניי ורואה את אבא מתהלך בתוך המשרד שלו. הוא מביט בי בהבעה משונה — מבוהלת מעט.
"אבא?"
"הנה את, אייברי. סליחה. אני יודע שאמרתי שהערב לא יהיו ענייני עבודה…"
"מי זה היה?"
עננה מכסה את פניו. רק עכשיו, באור המוזר של המנורה, אני מבחינה בקמטים החרושים על פניו. הם עמוקים מאי פעם. "אל תדאגי לגביו. הערב הזה סובב כולו סביבך."
עכשיו כשהתחלתי לשים לב למראהו, אני לא מצליחה להפסיק לבחון אותו. השיער שלו לבן כולו, בלי זכר לאפור שהיה משולב בו. "אתה יודע שאני לא צריכה את כל זה. את המסיבה הזו. אתה לא צריך לעבוד קשה כל כך."
החיוך שעולה על פניו עגמומי. "מה הייתי עושה בלי עבודה?"
אני מושכת בכתפיי כי זה לא משנה. אבא של קריסטה, חברה שלי, משחק גולף כל יום. אימא של הרפר נשואה בפעם הרביעית. הוא יכול לעשות כל דבר שירצה, חוץ מלשבת מאחורי שולחן בעיניים עייפות מרוב מאמץ. "אתה יכול לצאת לדייטים או משהו כזה."
הוא צוחק ונראה דומה יותר לעצמו. "את הבחורה היחידה בחיי, מתוקה שלי. עכשיו בואי, נצטרף למסיבה לפני שיחריבו את המקום הזה."
הוא כורך את זרועו סביב כתפי ומקרב אותי אליו. אני מצטנפת אל ז'קט החליפה שלו ושואפת את ריחו המעודד — יש לו ניחוח קל של עשן סיגריות, אף שנשבע שהפסיק. כשאנחנו חולפים על פני לוח השחמט שבו אנחנו משחקים יחד, אני משעינה את ראשי על כתפו.
"אתגעגע למשחקים שלנו."
הוא נושק לרקתי, "לא כמו שאני אתגעגע אלייך."
"אתה יכול להוריד אפליקציה בטלפון. נוכל לשחק אונליין."
"יהיה לי מזל אם אלמד להוציא שיחות מהמכשיר הזה," הוא אומר וצוחק. הבעת פניו מקדירה כשהוא מביט במסך הטלפון שלו וקורא הודעת טקסט נכנסת. "חמודה, אני מוכרח להתקשר למישהו."
האכזבה צורבת בגרוני.
מובן שהוא אדם עסוק. רוב החברות שלי בקושי מכירות את אביהן. יש לי מזל שהוא תמיד מפנה לי זמן. לא משנה כמה העניינים מטורפים אצלו בעבודה, הוא תמיד מתפנה למשחקי השח שלנו. כל שבוע.
אני נושקת ללחיו ולראשונה מבחינה בכתמי הגיל על עורו המחוספס.
אני יורדת בחזרה למטה ומוצאת את ג'סטין לפי צליל צחוקו. יש לו צחוק גדול ורועם כל כך, שאני חושדת שהתאמן עליו. אבל לא משנה מה גרם לו, הוא מידבק ואני מחייכת כבר בכניסתי לחדר.
הוא מושיט לי יד. "מסמר הערב."
אני מתקרבת אליו והשמפניה בדמי מבעבעת יחד עם ההקלה על כך שאני למטה. מה שקרה במשרד היה מטלטל. אפל. "רק בדקתי מה קורה עם אבא."
"בטח עובד," משער ג'סטין.
"לצערי."
"טוב, אז נראה שאת תקועה איתי," הוא קורץ אל הזוג שלצידו. אני מזהה אותם בתור מנתח מפורסם ורעייתו, הורים של מישהו שמתמודד על מושב בסנאט.
אני מציגה את עצמי בפניהם. מובן שהמסיבה הזאת אינה רק בגלל סיום התיכון שלי. כמו כל שאר המסיבות בטנגלווד, היא סובבת סביב יצירת קשרים. קשרים של אבא שלי וגם של ג'סטין, שמתכנן להיכנס לנעליו של אביו בתחום הפוליטיקה.
"היא נשאה דברים בטקס," אומר ג'סטין. "הייתם צריכים לשמוע את הנאום שלה על הדברים שאנחנו עושים עכשיו ועל איך הם מעצבים את המיתוסים של העתיד."
האיש מחייך באדיבות. "יש לך נכס יקר ביד, בן."
אני מצליחה לשמור על הבעה נעימה, אף שאני מקווה להיות הרבה יותר מנכס.
אני רוצה להיות השותפה שלו. הוא יודע את זה, נכון? ג'סטין מעלה על פניו את החיוך הפומבי, הזוהר מדי והלבן מדי. חיוך ריק מתוכן.
עד שאנחנו מבקשים את סליחתם, הלחיים שלי כבר כואבות מרוב חיוכים.
ג'סטין מושך אותי אל מאחורי הפרגוד ומלטף את צווארי. "אולי נוכל לעלות לחדר שלך."
"אה," אני אומרת ומשהו נתקע בגרוני. "אני חושבת שאבא ירד בקרוב…"
"הוא לא יגלה," הוא ממלמל וידיו גולשות על השמלה שלי ומתחתיה. אומנם לא רואים אותנו מהמקום המרכזי שבו מתקיימת המסיבה, אבל כל אחד עלול לעבור כאן. הלב שלי פועם בחוזקה, כמו תוף. ידיו של ג'סטין לופתות אותי ברכות — ומשום מה מוחי נזכר באיש בראש המדרגות, באחיזתו כשלפת את זרועותיי.
"ג'סטין, אני…"
"בחייך. מלאו לך שמונה־עשרה לפני שבועיים."
אוקיי, כבר השתמשתי בתירוץ הזה בעבר כי אני לא מרגישה מוכנה. וזה לא קשור לגיל או לאהבה שלי אל ג'סטין. אולי אם אימא שלי הייתה עדיין בחיים, אם רק הייתה יכולה לספר לי את הסודות שהופכים נערה לאישה. כרגע מקור המידע היחיד שלי הוא האינטרנט, והוא מורה מבהיל.
אני מסתובבת בזרועותיו ודוחפת אותו קלות. "אני אוהבת אותך."
הוא מקמט את מצחו. "אייברי."
"אבל זה לא קשור רק לגיל. זה בגלל הרבה דברים. אני רוצה… אני רוצה לחכות."
עיניו מצטמצמות ואני בטוחה שהוא עומד לסרב, שתכף הוא יצא מכאן בסערה. מה אם הרסתי הכול?
נראה שהוא נרגע בהדרגה. "אוקיי."
"אוקיי?"
הוא נאנח. "אני לא מת על זה, אבל אני מוכן לחכות. שווה לחכות לך."
גרוני מתהדק. אני יודעת שזו בקשה גדולה. הוא החבר הכי טוב שאני יכולה להעלות על הדעת ואבא אוהב אותו, שזה יתרון אדיר. בסתיו אתחיל ללמוד בסמית' קולג' במכללה פרטית לבנות בלבד, כמו הרפר. הכול מושלם.
כך אני מרגישה כרגע — כאילו אני עפה.
אבל אין לי מושג שתוך פחות משנה, אפול מהשמיים.
1
הרוח צולפת סביב קרסוליי וגורמת לשולי המעיל השחור שלי להתנפנף. אגלי קור נקווים על ריסיי. בהליכה הקצרה מהמונית אל מרפסת הכניסה, עורי נעשה חלקלק מן הלחות שהותיר אחריו הגשם.
גפנים ועלי קיסוס מגולפים מעטרים את דלת העץ המקושטת.
יש לי קצת ידע בפריטי וינטג', אבל אני לא מצליחה להעלות על דעתי את תג המחיר של הדלת הזו — בעיקר לאחר שנחשפתי להתנהגות ולגחמות של פראי אדם. אני מניחה שאפילו פושעים יודעים שעליהם להניח למאורה הזו.
רשמית המאורה היא מועדון ג'נטלמנים, מועדון לגברים כמו פעם עם סיגרים והזמנות פרטיות. לא רשמית, מדובר באסופת הגברים החזקים ביותר בטנגלווד. גברים מסוכנים. פושעים, גם אם הם לובשים חליפה כשהם מפירים את החוק.
מקוש נחושת כבד בצורת אריה אימתני מתריע בפני המבקרים. אני נואשת מספיק כדי להתעלם מהאזהרה הזאת. ליבי הולם בחוזקה בחזי, פועם באצבעותיי, בבהונותיי. דם זורם באוזניי ומחריש את תנועת המכוניות מאחוריי.
אני תופסת את הטבעת העבה ומקישה — פעם, פעמיים.
משהו בתוכי חושש ממה שיקרה לי מאחורי הדלת הזאת. משהו גדול יותר בתוכי חושש שהדלת לא תיפתח כלל. אני לא רואה מצלמות מותקנות בגומחת הבטון, אבל הם בטח צופים בי. האם יזהו אותי? אני לא בטוחה שיעזור לי שיזהו. כנראה עדיף שיראו רק נערה נואשת, כי זה כל מה שאני עכשיו.
חריקה חלשה בוקעת מהדלת. ואז היא נפתחת.
אני נדהמת מעיניו, בצבע ענברי עמוק — כמו ברנדי יקר ושקוף כמעט. נשימתי נעתקת בגרוני, שפתיי קופאות סביב מילים כמו בבקשה והצילו. אני יודעת מתוך אינסטינקט שהן לא יפעלו. האיש הזה לא פועל מרחמים. החליפה התפורה לפי מידה, השרוולים המופשלים ברפיון, כל אלה מבשרים לי שהוא ינקוב במחיר. מחיר שלא אוכל לשלם.
חשבתי שאמור להיות כאן משרת. האם זה לא מה שיש במועדוני ג'נטלמנים? או אולי מעין מאבטח. אפילו בבית שלנו מנהלת משק הבית פותחת את הדלת. או לפחות, פתחה, לפני שנפלנו מגדולתנו.
לפני שעולמי נשבר לרסיסים.
האיש לא נע ולא נראה כמי שמתכונן לדבר, כדי להזמין אותי או לסלק אותי מעליו. במקום זה, הוא לוטש מבט חדור בסקרנות עמומה ובקורטוב של רחמים. מבט שבו צופים לעיתים בחיה בכלוב. ייתכן שכך מצטייר כל העולם בעיניהם של הגברים האלה, שיש להם יותר כסף מאלוהים, יותר עוצמה מהנשיא.
אולי כך הצטייר העולם בעיניי, בעבר.
גרוני מתהדק כאילו גופי מתנגד למהלך הזה, אף שבמוחי אני יודעת שאין ברירה אחרת. "אני צריכה לדבר עם דיימון סקוט."
סקוט הוא המלווה בריבית הידוע לשמצה בעיר.
הוא סוחר בסכומי כסף גדולים וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי לשרוד. הכירו בינינו והוא יצא מהחברה המכובדת כשהגעתי לגיל המתאים להשתתף באירועים בקביעות. נשמעו לחישות, כבר אז, על האיש הצעיר והשאפתן. באותה תקופה היו לו קשרים בעולם התחתון, עכשיו הוא המלך שם.
הוא מרים גבה עבותה. "מה את רוצה ממנו?"
תחושה מוכרת ממלאת את החלל בינינו, אף שאני יודעת שטרם נפגשנו. האיש זר, אך הוא מביט בי כאילו הוא רוצה להכיר אותי. כאילו הוא כבר מכיר. יש עוצמה בעיניו כשהן סוקרות את פניי בנוקשות, מעין תחושה שהן נוגעות בי.
"אני צריכה…" הלמות ליבי גוברת כשאני חושבת על כל הדברים שאני צריכה. כפתור שיריץ את הזמן לאחור, אדם אחד בעיר שלא שומע את שמי ושונא אותי. "אני צריכה הלוואה."
הוא בוחן אותי בעיון, מהגלישה המתוחה של לשוני על שפתיי ועד למפתח הצוואר הגבוה של בגדיי. ניסיתי להתלבש במקצועיות — סוודר גולף שחור וחצאית דקה. המבט המשונה בעיני הענבר שלו מתיר את כפתורי המעיל שלי, מפשיט מעליי את הכותנה היקרה, קורע את בד החזייה והתחתונים. אני שקופה לו ורעד פושט בגופי כשגל של מודעות מציף את עורי.
פגשתי מיליון גברים בחיי. לחצתי ידיים, חייכתי, אך מעולם לא הרגשתי שקופה כמו עכשיו. מעולם לא הרגשתי כאילו מישהו הופך אותי מצד לצד וחושף כל סוד אפל אל מול האור המסנוור. הוא רואה את חולשותיי ולפי תנועת פיו האכזרית, הן מוצאות חן בעיניו.
הוא מצמצם את עיניו ועפעפיו יורדים מעט. "ומה יש לך בתור ערבות?"
כלום פרט למילה שלי. היא לא תהיה שווה דבר אם ידע את שמי. אני בולעת את הגוש שבגרוני.
"אני לא יודעת."
כלום.
הוא צועד קדימה ופתאום אני מוצמדת אל קיר לבנים ליד הדלת, כשגופו הגדול חוסם את האור החמים שבוקע מבפנים. אני מרגישה כאילו הוא תנור חימום לפניי וחומו עומד בסתירה גמורה ללבנים הקרות שבגבי. "איך קוראים לך, ילדה?"
המילה ילדה היא סטירה בפניי. אני מכריחה את עצמי שלא להתכווץ, אבל זה קשה. כל דבר בו מכריע אותי — גודלו, קולו השקט. "אגיד למר סקוט איך קוראים לי."
בחלל המוצלל שבינינו, חיוכו מתפשט, לבן ומתגרה. העונג שמצית את עיניו הזהובות המשונות כמעט חושני, כאילו ליטפתי אותו. "תצטרכי לעבור אותי."
ליבי שוב הולם. הוא אוהב שאני מתגרה בו ואלוהים, זה אפילו גרוע יותר. מה אם כבר נכשלתי? אני בנפילה חופשית, מתגלגלת, מתהפכת בלי תקווה שתעגן אותי. לאן אלך אם ידחה אותי? מה יקרה לאבא שלי?
"שחרר אותי," אני לוחשת, אבל תקוותי גוועת במהרה.
עיניו מבזיקות בהתראה. "אייברי ג'יימס הקטנה כבר גדולה."
השתנקות קטנה מהדהדת בחלל בינינו. הוא כבר יודע את שמי. זה אומר שהוא יודע מי אבא שלי. הוא יודע מה הוא עשה. ההכחשה עולה בגרוני, מתחננת להבנה. עיניו הנוקשות והחוסן הרחב של כתפיו מבשרים לי שלא אמצא כאן רחמים.
אני מותחת את כתפיי. אומנם אני נואשת, אבל לא שבורה. "אם אתה יודע איך קוראים לי, אתה יודע שיש לי חברים במקומות הגבוהים. קשרים. היסטוריה בעיר הזאת. זה בטח חייב להיות שווה משהו. זו הערבות שלי."
הקשרים האלה אפילו לא יענו לשיחת טלפון ממני, אבל אני מוכרחה לנסות משהו. אני לא יודעת אם יהיה די בכך לקבלת הלוואה או אפילו כדי להכניס אותי. למרות הכול, תחושה קלושה של גאווה משפחתית מציפה אותי. גם אם הוא ידחה אותי מעל פניו, ארים את ראשי בגאון.
הוא בוחן אותי בעיני הזהב שלו. משהו באופן שבו אמר אייברי ג'יימס הקטנה מוכר לי, אבל מעולם לא פגשתי את האיש הזה. לפחות לא נראה לי שנפגשנו. הזוהר יוצא הדופן של עיניו לוחש אליי, כמו מנגינה ששמעתי בעבר.
ברישיון הנהיגה שלו צבע העיניים רשום כנראה כגוון רגיל, כמו חום. אבל המילה הזאת לא מכילה את האור הבוהק שבעיניו, את נקודות הענבר שצופנות את סודות היקום. חום לא יתאר לעולם את הגוון הזהוב העמוק שלהן, את העושר האינסופי שבמבטו העז.
"בואי איתי," הוא אומר.
הקלה מציפה אותי וזורמת באיבריי הקהים, מעירה אותי כך שאני תוהה מה אני עושה כאן. אלה לא גברים, אלא חיות טרף. הם הטורפים ואני הציד שלהם. למה שאסכים להיכנס לכאן מרצוני החופשי?
איזו עוד ברירה יש לי?
אני דורכת על מפתן השיש המחורץ.
האיש סוגר את הדלת מאחוריי, אוטם את הגשם ואת המכוניות, וכל העיר נעלמת בסיבוב חרישי של המנעול. הוא לא אומר מילה בשעה שהוא פוסע במסדרון, עמוק לתוך הצללים. אני ממהרת בעקבותיו בסנטר מורם ובכתפיים משוכות לאחור לעין כול, כאילו הזמינו אותי לכאן. האם כך מרגישה איילה כשהיא דוהרת בחינניות מופתית במישורים לקראת הליכתה אל הטבח?
כל העולם משחיר מאחורי גרם המדרגות, אני שומעת רק קולות נשימה, רואה רק גופים בחשכה. הוא פותח דלת עץ עבה נוספת וחושף חדר מואר קלושות, שכולו עץ דובדבן, קריסטל מלוטש, עור ועשן. אני מבחינה בקושי רב בעיניים שחורות, בחליפות שחורות, בגברים שחורים.
דחף פתאומי עולה בי להסתתר מאחורי האיש זהוב העיניים. הוא רחב וגבוה עם ידיים שיכולות לעטוף את מותניי. הוא הר אדם, מחוספס ונוקשה כאבן.
אלא שהוא לא נמצא כאן כדי להגן עליי. ייתכן והוא המסוכן מכולם.
אחד הגברים נושף אוויר ועשן מסתלסל משפתיו. הוא לובש וסט אפור ועניבה בצבע לוונדר. הצבע היה אולי מרכך את הופעתו של גבר אחר, אבל יחד עם זיפים בני יומיים על לסת נחושה וזיק שטני בעיניו השחורות, הוא מקרין כולו עוצמה גברית.
דיימון סקוט.
"מה יש לנו כאן?" הוא אומר.
יש עוד גברים בחדר, עוד חליפות, אבל אני לא מתמקדת בהם.
האיש מתיישב ליד דיימון, לימינו ומעט עמוק יותר בתוך הצללים, ועיניו הופכות לארד בחשכה. נדמה שהוא צופה בכולנו, כאילו הוא ישות נפרדת. גם בו אני לא מתמקדת.
"אני אייברי ג'יימס," אני אומרת ומרימה את הסנטר. "ובאתי כדי לבקש הלוואה."
דיימון שומט את הסיגר אל צלחת קרמיקה בשולחן הקטן. הוא רוכן קדימה ומצמיד את אצבעותיו. "אייברי ג'יימס, בכבודה ובעצמה. לא ציפיתי שאי פעם תבואי לבקר אותי."
"תקופות נואשות," אני אומרת, כי מצבי הקשה אינו סוד.
"צעדים נואשים," הוא אומר באיטיות כאילו טועם את המילים ומוקיר אותן. "אני לא נוהג לחלק כסף לחינם, גם לא לנשים יפהפיות."
אני מחפשת באפלה את עיני הזהב. כדי לאזור אומץ? לא משנה מה הסיבה, הכוח מתדלק אותי כמו לגימה הגונה של ברנדי. "בשביל מה אתה כן מחלק כסף?"
דיימון צוחק פתאום וצליל עשיר ממלא את החדר. שאר הגברים מצחקקים יחד איתו. אני אמצעי הבידור שלהם. לחיי מסמיקות באש להבה.
האיש זהוב העיניים לא מחייך כלל.
דיימון רוכן קדימה ועיני הלבה השחורות שלו נוצצות. "בתמורה להרבה יותר כסף, יפתי. ולכן יש לך בעיה. תעודת סיום התיכון שלך לא שווה הרבה, גם לא מהתיכון הפרטי הטוב ביותר במדינה."
נכון. ומי ייקח לעבודה בת למשפחת ג'יימס, כשאבא שלי זה עתה הורשע במעשי מרמה? משהו בתוכי עדיין מסרב לראות את האמת. אני כל הזמן נרתעת מפניה, בכל פעם היא כואבת. "אני חכמה. ואני מוכנה לעבוד. אמצא משהו, אני רק צריכה זמן."
זמן להשהות את הנושים שלי, זמן לשלם על הטיפול הרפואי באבא שלי. זמן להתפלל, כי אין לי אפשרויות נוספות.
"זמן." הוא מעקל את שפתיו בחיוך. "וכמה הזמן הזה שווה לך?"
את החיים של אבא שלי, המונחים על הכף. "הכול."
האיש עם עיני הזהב צופה בי בהתמדה ואומד אותי. מנסה אותי.
מר סקוט נוהם בשעשוע. "למה שאתן לך עשרים אלף דולר שאף פעם לא אקבל בחזרה, ועל אחת כמה וכמה בלי ריבית?"
יותר מעשרים אלף. אני צריכה חמישים. אני צריכה נס. "בבקשה. אם אתה לא יכול לעזור לי…"
"אני לא יכול," הוא אומר ביובש.
עיני זהב רוכן וחצי מפניו מוצללות. "זה לא מדויק."
כל החדר משתתק. אפילו דיימון סקוט עוצר, כאילו הוא שוקל ברצינות את המילים. דיימון סקוט הוא האיש העשיר ביותר בעיר. החזק מכולם. המסוכן מכולם. מי יגיד לו מה לעשות?
"מי אתה?" אני אומרת וקולי רועד מעט.
"זה משנה?" עיני זהב שואל בלעג.
זעם צדקני מהול בייאוש ממלא אותי. אני כבר בנפילה חופשית — למה שלא אפרוש את ידיי? "מי אתה?" אני שואלת שוב. "אם אתה עומד לחרוץ את גורלי, לפחות כדאי שאדע איך קוראים לך."
הוא רוכן קדימה והאור מוסיף צבע ענברי למבטו הזוהר. "גבריאל," הוא אומר בפשטות.
ליבי עוצר מלכת.
סקוט מחייך ועיניו נוצצות בהנאה. הוא מתענג על זה, מצפה לזה. הוא צופה בי באופן כמעט מיני. "גבריאל מילר. האיש שממנו אבא שלך גנב."
גבריאל מחייך חיוך קלוש. "האיש האחרון שממנו אבא שלך גנב."
הו, והוא בהחלט וידא שאבא שלי לא יוכל לגנוב שוב.
או לעשות כל דבר אחר.
דמעות צורבות את עיניי. לא, אסור לי לבכות מולם. אסור לי להתפרק כלל, כי אבא שלי שוכב במיטה ולא מסוגל לקום, לא מסוגל לזוז — בגלל מה שהאיש הזה עשה.
זה האיש שהסגיר את אבא שלי לרשויות.
זה האיש שגרם למשפחתי ליפול מגדולתה.
אני דוחקת את הגוש בגרוני.
"אתה…" אני שואפת עמוקות, כי כל שליטתי העצמית נדרשת כדי לא להסתער עליו. "אתה רוצח."
אם סקוט הוא מלך העולם התחתון, גבריאל מילר הוא אליל. האימפריה שלו משתרעת על פני מדינות הדרום ואפילו מעבר לים. הוא קונה ומוכר כל דבר ששווה כסף — סמים, רובים, אנשים. אבא שלי הזהיר אותי שאתרחק ממנו, אם כך למה הוא לקח שוחד בחשאי? למה הוא בגד בגבריאל מילר אם ידע כמה הוא מסוכן?
אבא שלי לא מת, אבל בלי מינון כבד של משככי כאבים, הוא ירצה להפסיק לחיות.
"אני הורג אנשים," אומר גבריאל ומתנשא מולי במלוא קומתו. אני לא מתאפקת ונסוגה מעט לאחור. האם יכה אותי? או אף גרוע מזה? עיניו מצטמצמות, "כשהם משקרים לי. כשהם גונבים ממני."
כמו שעשה אבא שלי.
אותה תחושת נפילה הופכת את קרביי. אני יודעת שאני אמורה למות מפחד ואומנם אני מרגישה ככה, אבל הייתי כלואה כל חיי. יש בי משהו שנהנה מהרוח הנושבת על פניי. "אני לא גנבתי ממך."
סקוט נד קלות בראשו ומודה באמת האיומה הזאת. "הכסף שלו שילם על הנעליים היפות שלך, לא? על שיעורי היוגה שבנו את הגוף היפהפה הזה?"
ואבא שלי שילם מחיר כבד על הכסף הזה. אני עדיין זוכרת אותו מדמם וחבול. מישהו שלח אנשים לשבור אותו, האם אלה האנשים שעבורם הוא בגד בגבריאל מילר?
או שמא גבריאל מילר הוא זה שהורה להכות את אבא שלי?
אני מאלצת את עצמי לזקוף את כתפיי. "אמרת שתוכל לעזור לי."
עם מה שיקרה עכשיו, אתמודד בכבוד, באומץ. באותה תחושה של כוח שאני סבורה שאבי ניחן בה.
איך היה מסוגל ללמד אותי על כנות בשעה שלא הפסיק לשקר?
לשם ג'יימס הייתה פעם משמעות ואני מנסה לשמר את שרידי הכבוד האחרונים שעוד נותרו לנו.
"תורידי את המעיל," אומר גבריאל בנימת קול אדישה.
כל קרביי מתהפכים, עצמותיי קופאות, פרץ קור נושב בריאותיי. "למה?"
"אני רוצה לראות עם מה אני עובד. אל דאגה, ילדה, לא אגע בך."
בידיים רועדות, אני מתירה את כפתורי המעיל ומניחה לו לגלוש מעל כתפיי. מלמולים לא ברורים נשמעים מהגברים סביבי — אישור, עניין. אני מרגישה שאני במרכז מלחמת שוורים, באצטדיון עמוס צופים צמאי דם.
לבסוף אני מישירה מבט אל גבריאל ורואה אש של תשוקה, אדומה וכתומה וצהובה. הלהבות שורפות אותי ממרחק כמה מטרים. הבגדים המחויטים שבחרתי ללבוש לא חושפים הרבה עור, אבל הם מבליטים את מתאר גופי. להבת הרעב מלחכת את שדיי, את מותניי, במורד רגליי.
"מקסימה," ממלמל דיימון סקוט. "אבל גוף יפה זה לא מספיק, את צריכה לדעת להשתמש בו."
אני רועדת. יש לו רשת מועדוני חשפנות בכל רחבי העיר. "אוכל… ללמוד."
משהו מבזיק בעיניו של גבריאל. "את לא יודעת לספק גבר, ילדה?"
היו נשיקות גנובות, נגיעות להוטות במסדרונות חשוכים מחוץ למסיבות. ג'סטין לחץ עליי ואני הדפתי. משהו תמיד הרחיק אותי מלעשות איתו סקס. ואז שמה של המשפחה שלי הוכפש.
את מוכרחה להבין, אייברי. אני רוצה להיות סנאטור יום אחד. אני כבר לא יכול להתחתן עם מישהי ממשפחת ג'יימס.
הוא אמר את זה ביום שלאחר כתב האישום.
שיחת הטלפון המנוכרת הבהירה לי שהקשר שלנו לא סובב סביב כבוד. גם לא סביב אהבה. ובטח שלא סביב הנאה. לא, אין לי מושג איך לספק גבר.
"אני בתולה," אני אומרת בשקט ובעצב, כי גם אם זה הורס הכול אני לא יכולה לשקר. לא כשגבריאל מילר הודה שרצח אנשים ששיקרו לו.
לא כשקל כל כך לבדוק.
עיניו של דיימון סקוט נפערות ומשהו ניצת בהן, עניין במקום שבו הייתה הכחשה בלבד. "בתולה, אייברי ג'יימס? את רצינית?"
סומק מלהיט את לחיי. נשמע מוזר שבחורה בת תשע־עשרה לא שכבה עם אף אחד, אבל למדתי בתיכון היוקרתי סנט מרי, בית ספר קתולי לבנות בלבד. אבא שלי גונן עליי והרשה לי לצאת לאירועים חברתיים בערבים רק כשגם הוא השתתף בהם. עד שיצאתי ללמוד, כבר הייתי מאורסת לג'סטין.
גבריאל משמיע קול חרישי, כמעט נהמה. "היא רצינית."
דיימון סקוט נראה מתלבט. "היא צעירה מדי."
"בנות צעירות ממנה רוקדות במועדונים המזוינים שלך."
אלא שהם לא מדברים על ריקודים. המחשבה גורמת לליבי לעצור. הם מדברים על מכירת הגוף שלי תמורת סקס. "לא," אני לוחשת. "לא אעשה את זה."
"אתה רואה," אומר דיימון סקוט. "היא לא תעשה את זה."
מבטו של גבריאל עובר על גופי. הוא פוגש בעיניי והבעתו נחושה. "אין לה ברירה. זה הדבר הכי יקר שיש לה."
זה לא דבר, מתחשק לי לצרוח. זה הגוף שלי.
אלא שהוא צודק.
זה הדבר הכי יקר שיש לי — הדבר הכי יקר שנשאר אחרי שהקנסות הפליליים והפיצויים שולמו, אחרי עורכי הדין והנושים.
האתגר בוער בעיניו של גבריאל. הוא יודע כמה אני נואשת, הוא זה שהפך אותי לכזאת. האם הוא נהנה לראות אותי מושפלת כל כך? אומנם לא אני זו שבגדה בו, אבל כמו שאמר סקוט, הכסף שלו שילם את שכר הלימוד שלי, את הבגדים שלי.
"כמה?" אני שואלת והכיווץ בקרביי מסמל שכבר הפסדתי.
דיימון סקוט מחייך חיוך קטן. "נעמיד מכירה פומבית."
הייתי בעבר במכירות פומביות — ציורים, רהיטים עתיקים, קהל עם כוסות יין ושלטים ממוספרים להצעות מחיר. אני מדמיינת את עצמי על הבימה. "מי ישתתף?"
זיק רעב ניצת בעיניו של דיימון סקוט. "אני מכיר הרבה גברים שישמחו ללמד אותך את אומנות העונג."
אני ממש לא בטוחה שארגיש עונג כלשהו בחברת גבר זר, מישהו שמעדיף לרכוש אישה במקום לצאת איתה. "כמה זמן אצטרך ל…"
"חודש," אומר גבריאל ובעיניו בוערת להבה.
סקוט משתתק לרגע. "זה יכניס עוד כסף."
חודש? אלוהים, מה גבר יכול לעשות לי בחודש? עצם המחשבה להיות עם גבר זר לילה אחד הופכת לי את הקרביים. מיצי מרה עולים בגרוני, האם הוא ירצה לשכב איתי כל יום? או יותר?
"מה אם…" אני בולעת את הרוק. "מה אם הוא יכאיב לי?"
סקוט מושך בכתפיו. "הפעם הראשונה כואבת. ככה שמעתי."
תמיד דמיינתי שאעשה סקס עם בעלי, שהוא ידאג להפוך את החוויה לקלה יותר עבורי. לאדם ששילם על הזכות, לא תהיה סיבה לרסן את עצמו.
"התכוונתי לדברים גרועים יותר. אתה יודע… דברים קינקיים."
"דברים קינקיים," אומר גבריאל וזווית פיו מתרוממת. "מה את יודעת על דברים קינקיים?"
פניי מתלהטות. "ראיתי סרטים, בסדר? אני יודעת דברים."
זה שקר. התפתלתי תוך כדי צפייה בסרטים ושפתיי נפערו בתדהמה. איך אנשים חושבים על הדברים האלה? למה שבחורה תאהב דבר כזה? נוסף על כך, אני לא סתם פנים אקראיות בעיר. התמונה שלי הופיעה במדורי הרכילות. אנשים מכירים את אבא שלי. אולי הוא רימה חלק מהגברים שבהם איתקל, כמו גבריאל. האם הם ירצו לפגוע בי בתור נקמה?
"ספרי לי מה את יודעת," אומר גבריאל.
המילים שלו לועגות, אבל משהו ניצת בתוכי. "אני יודעת שיש גברים שאוהבים להכאיב לנשים. אני יודעת שכשהם מכאיבים למישהי חלשה מהם, הם מרגישים גדולים וחזקים."
"ואת בתולה קטנה וחלשה?"
לא, אני רוצה לומר. אלא שאיבדתי הכול בחודשיים האחרונים. את החיים, את הלימודים, את החברים. אני צל של מי שהייתי קודם. אבל המילים בתולה קטנה גורמים לי להשיב מלחמה. גבריאל גורם לי להשיב מלחמה. "אני עושה את מה שאני צריכה לעשות. זאת חולשה?"
הוא סוקר במבטו את גופי והגוון הזהוב שבעיניו זוהר יותר מאור המנורה. כשהוא מישיר אליי מבט, יש שם כבוד נוטר טינה. "סקוט יסנן את האנשים שיוזמנו."
"כמובן," אומר סקוט, "אני לא מבטיח שהגברים האלה לא ירצו דברים קינקיים, אבל הם יכבדו גבולות סבירים."
זה נשמע מעט מעורפל — מה נחשב סביר?
אני נכנסת לתוך העולם שלהם, עולם עם קוצים וצללים אפלים. עולם מסוכן.
זה יהיה לא מוסרי. אבא לימד אותי להגן על עצמי, אבל אז הוא כשל בהגנה עליי. אני לא יודעת למה להאמין עוד. "אני לא… אני לא יודעת אם אני מסוגלת."
סקוט מנופף בידו כאילו זה לא חשוב לו. אולי זה באמת כך. "לכי הביתה ותחשבי על זה. תחזרי מחר אם עדיין תרצי לעשות את זה."
אני נסוגה לאחור ומרגישה הקלה על ששוחררתי. המחשבה על קבלת החלטה מכאיבה לי בלב, אבל לפחות קיבלתי הפוגה.
"אה, ואייברי," אומר סקוט בהרהור. "אם את חוזרת, תביאי איתך הלבשה תחתונה. נרצה להפיץ תמונות שלך כדי לעורר עניין."
אני מדמיינת את עצמי לבושה רק בחזייה ובתחתונים, חשופה יותר מעכשיו. את התמונות שיישארו לנצח. זו תהיה רק ההתחלה, כי אחרי שגבר ירכוש את בתוליי, הוא יוכל לראות כל חלק ממני. לגעת בכל סנטימטר בעורי. לפלוש לכל מקום בגופי. עיניי מתלהטות מרוב דמעות. אני מצליחה רק להניד בראשי בקצרה ולברוח מהחדר.
כשאני יוצאת אל המסדרון, יד מונחת על מפרק ידי. משהו בתוכי מתפוצץ ואני מסתובבת בצעקת כעס, בצער, בתבוסה. אני מנסה להכות בו בכף יד פתוחה, להכאיב לו.
גבריאל עוצר בעדי ותופס גם את ידי השנייה.
צעד אחד קדימה והוא דוחק אותי לקיר. המגע של לוחות העץ העשירים קריר מבעד לבד החולצה שלי. גופו מקרין חום אל חזית גופי ואני מתכווצת כנגד הקיר הנוקשה כאילו אני יכולה להימלט ממנו. הוא מצמצם את הפער עד שהוא במרחק נשימה ממני.
"רציתי להגיד לך ששכחת את המעיל," הוא ממלמל.
אני רואה את המעיל שלי על זרועו. הוא רק עשה מחווה יפה ואני סתם השתוללתי. אלוהים, אני כזאת דפוקה מבפנים. פחד ובושה הופכים את בטני. "סליחה."
"את צודקת שנאבקת בי. אני לא אדם נחמד."
הוא זה שהציע את המכירה הפומבית. ידיו עדיין אוחזות בידיי על הקיר ואני מבינה עד כמה אני חשופה. "אתה מתכוון לשחרר אותי?"
שפתיו מתחככות ברקתי. "עוד מעט, בתולה קטנה."
"אל תקרא לי ככה," קולי רועד קלות וחושף את הסערה שבתוכי.
"איך לקרוא לך? נסיכה? יקירה?"
"תקרא לי בשמי."
הוא מרכין את ראשו ומקרב את פיו אל אוזני. קולו הוא לחישה בלבד. "יש רק שם אחד שבו אקרא לך. שלי."
הרכושנות בקולו מצמררת אותי. "בחיים לא."
אבל קול קטן בראשי אומר, עדיין לא.
הוא צועד לאחור וצוחק בשקט. "את יכולה לברוח, בתולה קטנה. אבל את עוד תחזרי."
ואני חוששת מאוד שהוא צודק.
1. דמות מן המיתולוגיה היוונית, בנו היחיד של דדלוס. איקרוס מתואר כילד פזיז, מגושם וחסר כישורים. אביו והוא הכינו לעצמם כנפיים עשויות מנוצות ציפורים וחיברו אותן באמצעות חוטים ושעווה כדי להימלט מן המבוך שבו נכלאו. למרות אזהרותיו של אביו, איקרוס התעופף קרוב מדי לשמש ולאחר שהשעווה שחיברה את נוצותיו הותכה, הוא נפל אל מותו וטבע בים.
סדרת כלי שחמט 2 – הסכמה
1
באחת אחר חצות אני מתעוררת לקול מסגרת מיטה נחבטת בקיר. הרעידות שמטלטלות את עמודי המיטה שלי מזעזעות אותי. זה הלילה הראשון שלי במוטל 'רוז אנד קראון' במערב טנגלווד. אנחות מהדהדות סביבי כאילו הקירות הדקים הם רמקולים היקפיים וגניחותיו של הגבר הן זרם בס תת־קרקעי. אני מהדקת את השמיכה הדקה לכתפיי ועיניי נפערות בחדר החשוך.
בשלוש לפנות בוקר צווחה מעירה אותי בבהלה. ליבי הולם והזיעה זולגת על עורי. אני מורידה את השמיכה ומזדקפת. התנועה הקצבית של המיטה מפילה עליי תחושת חילול, כאילו שכניי נוגעים בי.
אני לא בטוחה מתי נרדמתי, אבל כשאני שוב מתעוררת אני מצטנפת הצידה על הסדין הלבן ומכסה את פניי בזרועותיי. השעון המעורר עם הספרות האדומות מראה שעברו ארבעים וחמש דקות.
"כן… כן… כן, בייבי, בדיוק ככה."
הוא דברן יותר עכשיו ויש לו מבטא קל שאני לא זוכרת ששמעתי קודם לכן.
כי זה לא אותו גבר, ההבנה מפציעה עליי עם ההשפלה הכרוכה בתמימותי. האישה בחדר הסמוך לא עושה סקס עם בעלה בטיול דל תקציב שעובר במרכז טנגלווד. היא פרוצה. והגברים האלה הם הלקוחות שלה.
"את עושה את זה כל כך טוב, בייבי. אל תפסיקי."
אני מוותרת על השינה כי המצב נוגע לי בנקודות רגישות.
שולחן וכיסא מעץ בהיר ניצבים תחת פתח האוורור. אוויר קר מלטף את עורי ומביא איתו ריח של עשן וחמצמצות שאני לא מצליחה להגדיר. על השולחן המרובע מונח כל רכושי עלי אדמות — שקית עם חוט שהשתמשתי בה לכביסה במעונות. היא מלאה בכל הבגדים שהצלחתי לקחת באותו ערב ובספרים על מיתולוגיה עתיקה מהסמסטר שבו נשרתי. אין טעם לשמור עליהם, אבל לא הצלחתי להשאיר אותם מאחור.
וערמה קטנה של כסף. לא מספיק לתרופות של אבא ורחוק מלהספיק כדי להציל את הבית שלנו, אבל הוא יכסה את ההוצאות עבור החדר במוטל למשך כמה שבועות וגם יספיק לאוכל, אם אנהג בזהירות.
"עכשיו תסתובבי," אומר האיש בחדר הסמוך בקול לא יציב. "אני רוצה לראות את התחת הגדול והיפה שלך שבשבילו אני משלם. כן, כן, בדיוק ככה. אני מת על זה."
צמרמורת עוברת בעורי והיא לא קשורה כלל לפתח האוורור שמעליי. אני חושבת על האישה שהוא שוכב איתה, על שכנתי נטולת הפנים. מה עובר לה בראש עכשיו? מה היא מרגישה? בושה. אשמה. הקלה. או אולי היא חכמה מספיק כדי להקהות את החושים באלכוהול ולא להרגיש שום דבר.
במובנים מסוימים קל לי יותר להתמקד בהישרדות מאז איבדתי את הבית.
לדאוג איפה לישון, מה לאכול, איך לכבס את הבגדים במכבסה עם רבעי דולר דביקים וחפיסות קטנות של אבקה מהמכונה האוטומטית. קל, כי הישרדות היא מטרה שאני באמת יכולה להגיע אליה. ואכזבתי בכל כך הרבה חזיתות. את אבא שלי. את אימא שלי, שזה גרוע פי כמה. ואת עצמי.
"אל תתנגדי אליי. אני רוצה להיכנס לתחת הזה. הוא הדוק מדי, אני חייב אותו."
לחיי בוערות במבוכה. אלוהים.
היא מפוחדת? כנועה? היא יודעת שאני שומעת אותם? אכפת לה?
אני לא מסוגלת להקשיב יותר.
המשטחים באמבטיה נוצצים ממשהו שהוא לא חומר ניקוי. שרידים שחורים עולים מהחריצים, כאילו המקום שורטט בטושים עבים. זה דוחה, אבל לפחות אפשר לפתוח את המים. הם הולמים באמבט הקרמיקה המשופשף בחבטה מספקת ומחרישים מעט את קולות הסקס מהחדר הסמוך. לבושה בגופייה ובמכנסיים הקצרים שאיתם ישנתי, אני רוכנת מעל שולי האסלה כשברכיי תחובות מתחת לסנטרי והאדים הקלושים מהמקלחת מכסים את פניי.
בזרם המים הקבוע אני לא שומעת את ההשפלה של שכנתי, אלא את השפלתי שלי.
2
פעם גרתי בטירה. הייתי מוכנה להגן עליה בחיי. אך לא אותם רצה ממני גבריאל מילר. הוא רצה את תומתי.
נתתי לו אותה, אבל הוא לא הסתפק בה.
עכשיו אני נחושה לחזור אל בית משפחתי.
אור השמש נכנס לחדר המלון דרך חרך אנכי בין הווילונות הכבדים וחוצה את החדר לשניים. בצידו האחד ניצבת מיטה לא מוצעת ושידה שעליה מונח תנ"ך מאובק, ובצד השני שולחן וכיסא שעליהם ערמה מבולגנת של בגדים וספרים — חפצים מחיים קודמים. מלבן של אור נשקף במראה ואני מנצלת את ההשתקפות כדי לצחצח שיניים ולסרק את השיער למשהו שייראה מעט יותר מכובד. במקום שאליו אני הולכת יש חליפות מחויטות וציפורניים מטופחות. יש לי חולצה של סמית' קולג' וזוג מכנסי ג'ינס אהובים, שהם כשריון דק בקרב חיי.
אני תוחבת את כל המזומנים שלי לכיס האחורי והם עוטפים את מפתח החדר. אני לא מוכנה להשאיר אותם בחדר, אפילו לא לכמה שעות. אני בספק אם מנקים ב'רוז אנד קראון' מדי יום וגם אם כן אולי לא יגנבו, אבל אסור לי להסתכן.
תפיסת העולם שלי הצטמצמה מתשלומי שכר לימוד ומכירות פומביות לצדקה, למחיר נקניקייה בחנות הפינתית.
אני פותחת את הדלת ואור בוהק מסנוור אותי.
אני מועדת על גוף חמים שחוסם לי את הדרך.
"אלוהים אדירים," אני צועקת בבהלה וידיי פשוטות על האספלט הגס. "אני מצטערת כל כך."
רק כעבור שניות אחדות אני מבינה כמה מוזר שגבר שוכב מחוץ לדלת שלי. עשרים שנה של נימוסי חברה לימדו אותי קודם להתנצל ואחר כך לשאול שאלות. הדמות הגדולה קמה על רגליה ואני נסוגה לאחור בעיניים פעורות.
את פניו מעטרים זיפים בהירים ויש לו עיניים כחולות־כהות. הוא לובש יותר מדי שכבות מכדי שאראה בבירור את מתאר גופו, אבל הוא גבוה ורחב. אִיוּם, במילים אחרות. אני צריכה להפסיק להתנצל ומתחילה להתגונן.
"אין לי כסף," אני משקרת וכבר מתכוננת לברוח. דלת החדר שלי עדיין פתוחה וגופי חוסם את הכניסה לתוכו, אבל אנטוש את הבגדים והספרים אם אצטרך.
הוא מקדיר את פניו אליי וגבותיו העבותות מתחברות. "אני לא רוצה את הכסף שלך."
יש מעט הקלה בהבנה שהוא לא הלקוח הדברן מאמש, אבל ברור לי שהוא יכול להיות אחד הגברים האחרים שביקרו שם. או שהוא יכול להיות מישהו שאין לו מספיק כסף, מישהו שרוצה לקחת משהו שאין לו יכולת לשלם עליו.
אני נסוגה עוד צעד. "אני לא רוצה בעיות."
אבל בעצם — מי רוצה בעיות?
נראה שהאיש תופס יותר מקום גם בלי לזוז, רק מלהניע קלות את גופו האדיר.
אני מרגישה כמו כלב מול לוכד חיות, שפרוותו סומרת עקב האיום. "פאקינג נגעתי בך?"
המילים מפייסות ומאיימות כאחד. הן מדגישות שהוא לא פגע בי, אף על פי שאמר אותן בנהמה. הוא אולי לא תקף אותי, אבל הוא גבר חזק במגרש חנייה מפחיד עם בחורה בודדה. האיום לא צריך להיאמר כדי להיות ממשי.
"לא," אני מנסה לשאוב כוח מבפנים. "אבל אתה חוסם את השביל ששייך לחדר שלי."
הוא מביט מעבר לכתפיי וסוקר את המיטה הלא מוצעת ואת השולחן העמוס. מה הוא רואה? משהו שאפשר לקחת? מקום חשוך שבו יוכל לפגוע בי? הבדיקה שלו יסודית מכדי להיות תמימה. וכשהוא משיב אליי מבט, עיניו ערמומיות. "כמה?"
בושה עולה כמו חומצה בגרוני. הוא חושב שאני כמו הבחורה בחדר ליד, זו שיש לה לקוח חדש בכל שעה. "יותר משאתה מסוגל להרשות לעצמך," אני ממלמלת, והייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם זו לא הייתה האמת.
צחוקו נשמע חלוד, אבל ניכר שהפתעתי אותו. "את כנראה צודקת."
הוא זז הצידה בתנועת זרוע רחבה, בהזמנה לעגנית לסגור את הדלת שלי.
אני מרגישה שמדובר במלכודת. האם זו לא התנהגות של טורף? ברגע שאתקרב לדלת הוא ידחוף אותי פנימה. הוא יכריח אותי לעשות דברים ואחרי הפסקול של ליל אמש, אני יודעת שאף אחד לא יעזור לי אם אצרח.
אבל כשנשארים לך שני זוגות מכנסי ג'ינס, להפסיד אחד מהם זה לא סיפור. אני מתקרבת ומביטה בו כאילו מדובר בנחש על מעקה. יש חספוס בעיניו, כמו של אדם שראה את המוות ומצפה לפגוש בו שוב.
אני מתרחקת ממנו ככל שאני מתקרבת לדלת ומוכנה להיאבק בו אם יסתער עליי.
הוא מביט בי בזרועות שלובות על חזהו האדיר. זו לא מתקפה, אבל הוא גם לא מניח לי לנפשי. מבטו נחוש ורציני יותר מסתם עניין אקראי של הומלס.
אני מצליחה לסגור את הדלת והמנעול הכבד נכנס למקומו.
הפעם, כשאני מביטה בו, אני מביעה הכרת תודה חששנית. אני עדיין לא סומכת עליו, אבל יש אינטימיות בפלישה שלו לשלוות הבוקר שלי, מעין מסר מקודד כשהוא עומד וצופה בי.
"איך קוראים לך?" אני שואלת.
עיניו מצטמצמות בחשד וזה מצחיק בהתחשב במצב. "מה זה עניינך?"
זה לא חשוב. "אני אייברי," אני מציגה את עצמי בכל מקרה.
השתיקה שלו קרה וחפה מהתנצלות. יש לי מבצר שאני צריכה לפרוץ אליו ולכן אני מתחילה להתרחק.
"ויל," הוא אומר מאחוריי.
אני עוצרת רק לרגע וצעדיי מהוססים. הכרה שקטה במתנה נדירה. לא הייתי אומרת שוויל חבר, אבל אני צריכה כל בן ברית שאוכל להשיג. בעיר הזאת כבר יש לי אויבים רבים מדי.
סדרת כלי שחמט 3 – הכתרה
פרולוג
גבריאל
אני מתמודד עם גברים מסוכנים כל יום. עבריינים, חלאות שאורבות בפינות האפלות ביותר בעיר, בלי להירתע בכלל. מפרקי אצבעות פצועים וציצים חשופים. זה מה שאני מכיר.
הזהב והזוהר גורמים לי להתגרד.
גברים בחליפות. נשים בשמלות נוצצות. אויב שמקדם את פניי בלחיצת יד.
השערות על עורפי סומרות.
ג'פרי ג'יימס הוא איש עסקים עם השפעה רבה בטנגלווד. שמו הולך לפניו בתור אדם ישר, חרף המורשת המשפחתית שלו. נדיב, למרות עושרו.
העור סביב עיניו מתקמט כשהוא מחייך. "גבריאל. או שמא אקרא לך גייב?"
"גבריאל יהיה בסדר," אני אומר בערמומיות.
"כמובן," צחוקו עליז. האם הוא מתאמן עליו? "לא הייתי רוצה לקרוא לך מילר. זה יותר הקטע של אבא שלך. הרשמיות."
רשמיות. זו דרך אחת לתאר את נטייתו של אבי לאלימות.
בניגוד לאחוזה הנוצצת הזאת, אנחנו גרנו בחור. הגענו ממעגלים חברתיים שונים בתכלית, אך גם דומים מאוד, אם צוללים מתחת לפני השטח. ההון של משפחת ג'יימס יוסד על גבן של זונות ומכורים לסמים.
הפרט הזה ידוע לכל מי שמחובר לעולם התחתון של טנגלווד. מה שלא ידוע לכול, הוא שחברת הבנייה שלו היא סיפור כיסוי עבור המאפיה הרוסית.
"אבא שלי כבר לא —" אני עוצר ומתענג על המילים, "בעסק."
לרגע קצר ג'יימס נראה עצבני ומצחו הגבוה מבריק מרוב זיעה. הוא שולף ממחטה מהז'קט שלו ומנגב אותו בחופזה. אני מגלה התחשבות ומסיט את עיניי, אין לי תוכניות לשבור אותו.
לא הערב.
בדרך כלל אני לא נהנה מיומרנות של דברים מפוארים, כמו יהלומים וזהב למשל. לרוב הם רק עטיפה יפה לאכזריות אפלה, אף שעליי להודות שהאחוזה הזאת עוצבה בטוב טעם. המדשאות ירוקות ורחבות וחזית הבית נבנתה בסגנון עתיק ומכובד. ניחוח עשב עשיר אופף את אוויר הלילה וגחליליות מרקדות במרחק.
דלת הכניסה הרחבה פתוחה וחושפת אור צהוב וצחוק מבעבע.
"בניתי אותו בשביל אשתי," הוא מצביע על הבית בממחטה הרטובה.
"תנחומיי." אני נזכר במעורפל שהוא אלמן.
"לפני הרבה זמן, אבל תודה. עכשיו אני גר פה רק עם הילדה שלי."
בעודנו מסתכלים, מכונית בנטלי נכנסת לשביל הגישה המעוקל. שוער צעיר ממהר סביב המכונית כדי לקחת את המפתחות ששוות יותר ממה שירוויח כל חייו. עוד זוג זקן ונוצץ עולה במדרגות.
אישה צעירה יוצאת אל המרפסת הקדמית כדי לקדם את פניהם והחיוך על פניה מאיר את כל האחוזה. שמלתה הוורודה־בהירה מתנופפת ברוח הקיץ. בעולם של כזב, היא נראית אמיתית לחלוטין כשהיא מקדמת לשלום את הבאים ומחבקת אותם בלבביות.
אפילו ממרחק של מטרים רבים אני רואה שהיא לוחצת את ידיהם.
איך ארגיש אם זרועותיה הדקות יחבקו אותי, צמוד לעורה הבהיר ולגופה המתפתל באריג המתנפנף הזה? הוא ייקרע תחת ידיי. השמלה. העור. אני אהרוס אותה.
הזוג והאישה נכנסים פנימה ומשאירים אותי להסדיר נשימה.
אני מצליח להביט הצידה ולקלוט את ניצוץ הגאווה בפניו של ג'יימס. אלוהים ישמור, זו הבת שלו? הוא בטח היה חוטף שבץ לו היה יודע באילו דרכים אני רוצה לחלל את תומתה.
"זו מסיבת הסיום שלה," הוא אומר.
אז היא בת שמונה־עשרה. חוקית. אני אמור להתבייש בעצמי על שאני חושב עליה במושגים מיניים, אבל הבושה הסתלקה ממני כבר לפני שנים. "מסור לה את איחוליי."
"כמובן," הוא אומר ומשקר במצח נחושה. הנערה לעולם לא תדע שהייתי כאן. היא לא תדע את שמי כלל. "שניכנס פנימה? הברנדי המשובח שלי נמצא בחדר העבודה."
"ניכנס."
ממילא עדיף לדבר בפרטיות על הנושא שאנחנו צריכים לדון בו.
לא הייתי רוצה לקלקל את המסיבה בדיבורים על כסף מלוכלך. לא הייתי רוצה לקלקל את החגיגה הקטנה של מיז ג'יימס ולחשוף את אביה בתור רמאי. אני בטוח שהיא למדה בשקדנות בתיכון היוקרתי שלה, לבשה חצאיות משובצות וקרדיגנים בצבע ירוק־כהה, ואספה את שערה בקוקיות עם תלתלים.
כך לפחות היא נראית בדמיוני.
ג'יימס לא משקר לגבי הברנדי. אלף דולר לבקבוק, אני מהרהר בעודי שואף את ריח הדובדבן. אני לוגם ומשנה את האומדן שלי. אלפיים, לפחות. ערב לחך, אני מוכרח להודות. אילו רק היה משלם בכסף הזה את החובות שלו במקום לבזבז אותו על אלכוהול משובח.
הוא מתיישב מול לוח השחמט ואני תוהה אם הוא משתמש בו בכלל. הוא לא נראה מאובק, אבל עוזרות בית טובות יכולות לדאוג לכך. אני מרים רגלי מעץ ומלטף את רכסיו באגודלי. העץ בצבע בז' לא חושף אפילו חיבור אחד נראה לעין וכל פגם מוסתר במהירות לפני שהכלים מורשים להיכנס למקום כמו זה.
מבטו עוקב אחר תנועותיי וניכר בו שהוא אינו שבע רצון. כנראה הוא מבין שראיתי את ספרי החשבונות. הוא בעמדת נחיתות, וכך אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. לפחות בכלי השחמט האלה.
לגבי הבת שלו? אצטרך להתאמץ יותר.
אני מתיישב בצד של הכלים הלבנים ומתרווח בכורסה.
"עברתי על הרישומים," אני אומר בישירות כי העמדנו פנים די והותר. די לזהב. די ליהלומים. "הרישומים של אבא שלי. חלקים נרחבים מהדוחות חסרים. יש הרבה עמודים ריקים."
נראה שהוקל לו ולכן אני מניח את הרגלי על הלוח. לא במיקום ההתחלתי שלו, אלא במרחק שתי משבצות קדימה. מהלך פתיחה. הוא צריך להבין שאנחנו משחקים.
ושאני משחק כדי לנצח.
הוא פוגש במבטי ועיניו הכהות מביעות חשש. "אתה מבין שרוב המשא ומתן בינינו התנהל בעל פה. הסכמים ג'נטלמניים."
פעם ראיתי את אבא שלי משתין על גב של פרוצה כי היא בכתה יותר מדי כשלקוח הצליף בה. ג'נטלמן? ממש לא. "אבל המספרים שיש בידי לא מתחברים."
"טוב, כמו שאמרתי. הסכמים שבעל פה. אין לי שליטה מה אבא שלך רשם. אין לי שליטה על הרישום שניהל. אבל אני מבטיח לך שההתנהלות בינינו הייתה גלויה לחלוטין." הוא מדבר מהר מדי, לחוץ ומסגיר.
"סחרת בבני אדם ובכלי נשק," אני אומר ומתקשה להסוות את הארס שבקולי.
לא כי אני נעלה עליהם. לא. אני משתלט על העסק המשפחתי כמו בן טוב, כמו המפלצת שאבי גידל. אבל לא אתיימר להיות משהו אחר, לא אחייך בשעה שצלם ממדור רכילות יבזיק במצלמתו לעברי.
הבעת פניו מתקשחת. אלה פניו של גבר שקונה ומוכר נערה בגילה של בתו ללא חרטה. "לא משנה מה אבא שלך אמר לך, אני מעולם לא רימיתי אותו. היינו שווים אפילו בתקופה שבה הוא… נעלם."
"מעניין שאתה חושב שהוא אמר לי משהו עליך. בתקופה שבה נעלם, כפי שאתה מכנה אותה, הוא היה עסוק בעניינים דחופים יותר." כמו הסכין שלי צמודה לגרונו והברך שלי על גבו.
עשיתי הרבה חטאים בחיי, אבל אלה היו החיים הראשונים שגדעתי. הצלתי את חייה של אישה, אך לא אוכל להתיימר ולומר שעשיתי זאת לשם מטרה נעלה. הוא היה צריך למות כבר מזמן ואני הרווחתי מכך לא מעט. הקדשתי את השבועיים האחרונים להשתלטות על כל חלק בעסק שלו.
ג'יימס מגמגם ולהט עולה בלחייו האדמומיות. "זה עסק קשה. אתה בטח יודע את זה. לא משנה כמה אני רוצה לתת לאחרים ליהנות מהספק, אני מוכרח להגן על האינטרסים שלי."
"גיליתי שחסרי היושר מפגינים הכי הרבה פרנויה לגבי שקרים של אחרים."
הוא קם באחת. "איך אתה מעז להאשים אותי שגנבתי מאבא שלך?"
אני עושה כמותו בנחת, עומד ומיישר את ז'קט החליפה שלי. האמת היא שאני מתחיל להתרגל לחליפת הפינגווין, כמו גם לברנדי הקטיפתי שעל לשוני. ולנערה היפה שראיתי בחוץ. כל הכסף שבעולם לא חשוב אם אין לך מה לקנות בו. מכוניות, סמים, נשים — שום דבר מכל אלה לא מעניין אותי, אבל כעת אני יודע בדיוק מה אני רוצה. את כל מה שיש לו.
"לגנוב?" אני אומר ומדגיש את המילה. "לא אמרתי מילה על גניבה. זה מה שעשית?"
ג'יימס צועד קדימה וכנראה מנסה להיראות מאיים. גופו אינו מהווה שום איום מבחינתי, טיפלתי בלקוחות זועמים שהיו חזקים כפליים ממנו כשהייתי צעיר בהרבה. "תגיד לי," הוא אומר וכמעט נוהם, "איך אתה מעז להיכנס אליי הביתה ולהטיח האשמות? ככה לא מנהלים עסקים ואם אתה רוצה להתגרות בי, קדימה. תגלה שיש לי הרבה חברים בעיר."
"אפשר לקנות חברים, בדיוק כפי שאתה עשית."
"אתה לא יודע עליי כלום, בחור."
בחור. הוא רוצה להעליב אותי, אבל זה משעשע אותי. עבר הרבה זמן מאז הרגשתי צעיר או תמים. וכשאני חושב על זה, האמת היא שמעולם לא באמת הרגשתי כך. שלושים שנה הם תקופה ארוכה שבמהלכה ראיתי כל צורת שחיתות בעיר הזאת, יותר מפעם אחת.
"תירגע, ידידי הקשיש. אין לי שום עניין איתך או עם העסקאות שעשית עם אבא שלי. אצלי יש לך לוח חלק."
הקלה מתגוששת בכעס על פניו הנפוחות. הוא רוצה להתעצבן עליי בגלל הרמיזות, בגלל שקראתי לו ידידי הקשיש. אבל הוא חייב לאבא שלי יותר מדי כסף ולא יכול לוותר בקלות על המתנה.
"כמובן," הוא אומר לבסוף. "כמובן זה מצב העניינים ואני שמח לשמוע שאתה מסכים. אם כך, נוכל להשלים את המשלוח האחרון כמתוכנן."
אני מחייך אליו חיוך נוקב. "אני מחכה בקוצר רוח לעשות איתך עסקים."
לא אהיה מוכן לקבל שום בולשיט מוסווה. זו מטרת הביקור.
אלא שאני רואה בניצוץ החמדנות שבעיניו שהאזהרה לא נקלטה. אלוהים, נס שהוא נשאר בחיים עד עכשיו. שוחד לאנשים הנכונים יכול לחולל פלאים, זה הלקח שאני לומד מכל הסיפור.
כדאי שאתרחק ממנו. לא יהיו לו עוד הזדמנויות לגנוב ממני. אחרי העסקה האחרונה הזאת, לא עוד. מלבד הנערה עם השמלה הוורודה והחיוך המאיר. היא פשוט אלילה, כל טנגלווד שדודה לרגליה. טהורה וקורנת כל כך. אני רוצה לגרור אותו למאורה שלי ולזיין אותה חזק כל כך עד שתתחנן לרחמים. אני רוצה לגרום לה לבכות. כל האנשים כאן חוגגים את עתידה המזהיר. גם אני רוצה בשבילה עתיד מזהיר, וכך יהיה כל עוד אוכל לגרור אותה אל האפלה כל ערב.
הוא עוטה הבעה חמורת סבר. "בלי לנטור טינה," הוא אומר בזעף. "אני מחכה בקוצר רוח לעשות איתך עסקים."
אין לו שום מושג, אבל זה פועל לטובתי.
ובעצם, אולי כדאי שאשאיר אותו לבד. יש לו כמה חברים, כנראה קנויים או מאינטרסים אחרים. ויש לו לא מעט משאבים. אני יכול לנצל אותו כבעל ברית ולא לשבור אותו. לא לשבור את הבת שלו.
שמונה־עשרה הוא גיל צעיר כל כך, תמים כל כך. מעולם לא הייתי כזה.
עדיף לה להתחתן עם איזה ילדון עשיר, מישהו שיתעקש על ניתוחים פלסטיים בזמן שיזדיין מהצד עם האומנת. אלה החיים שהיא נולדה עבורם.
לא למישהו כמוני.
השאלה עוברת בראשי כמו אגודלי על רכסי הרגלי — כפי שאני ממשש אותו, בודק אותו. אני יוצא מהחדר אל המסדרון הגדוש באגרטלים עתיקים ובשטיחים מפוארים. אלה החיים שתלמידות בתיכון יוקרתי אוהבות? כמובן. אם אדם עושה משהו מטופש ויקר עד גיחוך, כנראה זה בשביל אישה.
האם מיז ג'יימס הצעירה תרצה לעצמה בית כזה?
כאילו מחשבותיי מעלות אותה מעצמן.
כשאני פונה במסדרון, היא שם. עיני האגוז שלה פעורות וגופה מוטה לאחור בהפתעה — אל גרם המדרגות הפעור. אני תופס בזרועותיה והכיווץ הפתאומי בליבי הוא יותר מהלם, יותר מהקלה. הוא נגרם מתחושת עורה הרך תחת ידיי, הידיעה שאשאיר חבלות בצורת אצבע על עורה. יש לה ריח של תותים.
אני רוצה להטיח אותה בקיר, לנהום עליה בגלל הסכנות הטמונות בעובדה שהיא כזאת מעוררת תיאבון ליד גברים שאוכלים ילדות יפות כמוה לארוחת בוקר.
אבל אבא שלה בחדר העבודה מאחוריי, במרחק מטרים ספורים. קהל שלם של אנשים מסתובב למטה והתכשיטים שלהם נוצצים מהנברשות. זה לא המקום. זה לא הזמן המתאים.
באותה שנייה, כשאני מביט אל תוך עיניה הפעורות ומסתכל על שפתיה הוורודות, אני יודע שיהיה מקום מתאים. שיבוא זמן. לא אוכל להניח לה, לא אחרי שראיתי אותה ונגעתי בה. היא תהיה שלי, ולא משנה כמה אגרטלים עתיקים אצטרך לקנות.
אקנה את כל העיר כדי שתהיה ברשותי אישה צעירה אחת.
אני מייצב אותה בנחישות על המישורת ומוודא שהיא בסדר לפני שאני יורד במדרגות. אני מבחין במבטים מודאגים מאורחי המסיבה, גם בחליפה המחורבנת הזאת הם מרגישים שאני לא שייך. שאני מסוכן מדי. קר מדי. הם לא בטוחים כמו שנדמה להם. חצי מהגברים בחדר הזה הם הלקוחות שלי עכשיו, והחצי השני היו מתים להיות עשירים מספיק כדי להיות גם הם.
עד שאסיים עם העיר הזאת, כל צוואר מחורבן בחדר הזה יהיה שלי. כל מפרק יד. כל חיוך קורן.
פרק ראשון
פנדורה הייתה האישה הראשונה שנבראה על ידי האלים. זאוס פקד ליצור אותה מהאדמה ובריאתה הייתה עונש על גניבת האש של פרומתאוס.
כך נובאה סקרנותה, חלק מגורלה.
אני משתהה כשידיי על המקלדת ובוחנת את המילים. חזרתי ללימודים והתחושה היא כאילו אני נושמת אחרי תקופה ארוכה מתחת למים. אני לומדת שני קורסים בהתכתבות והקורס הנוכחי עוסק במגדר בספרות יוונית קלאסית. הניתוח של משימת הקריאה הראשונה אמור להיות מוגש מחר.
האישה מסמלת יותר מהיותה נענשת. היא העונש בהתגלמותו, נקמה על אירועים שקרו לפני היוולדה. אשמה בלתי אמצעית היא מוטיב מרכזי אצל נשים בספרות היוונית.
הקורס השני שאני לומדת הוא סובייקטיביות, אינדיבידואליזם ומשבר המוסריות. בתחילה הוא נראה כמו ניגוד גמור לעומת השתלשלות המנהגים המסורתיים במסגרת לימוד דרכיה של תרבות עתיקה, אבל בעצם, מי מגלם טוב יותר אקראיות ניהיליסטית מאשר האלים היוונים?
הם פעלו מתוך דחפים, בראו חיים והשמידו אותם, חילקו שכר ועונש מתוך גחמות. נקמנים ואכזריים, ללא התכונות המוסריות הטבועות באלוהויות מודרניות יותר. הם העניקו אנושיות לאישה יפהפייה רק כדי להוקיע אותה על סקרנותה.
השעה עשר וגבריאל טרם חזר. אני ניגשת אל החלון. ירח מלא מאיר את מבוך השיחים ואת שורת העצים שמעבר. ג'ונתן סקוט עלול להימצא בין העצים האלה. הוא עלול להיות בכל מקום. עפעפיי כבדים, אבל אני מפחדת לישון.
פרץ של צלילים עליזים מבהיל אותי. הטלפון שלי.
בבקשה תגידי לי שאת עושה עכשיו סקס פרוע.
תודה לאל על הרפר. ההודעה שלה היא גאולה מהסיוטים שלי.
הרפר היא אחד הקישורים הבודדים שלי לעולם החיצון בעודי לכודה כאן. אני צונחת על המיטה הגדולה, הנוחה והקרה ללא גבריאל. האחוזה גדולה כל כך ומשרה תחושת בדידות.
הלימודים הם הסחת דעת מוצלחת מהעובדה שבעצם אסור לי לעזוב. אחרי השריפה והחלפת הציור של אימי, אני יודעת שאורבות לי סכנות אמיתיות מחוץ לבית הזה. אבל אני משתוקקת לצאת לבית קפה, לטיול בפארק. עד כמה הסכנה אמיתית? עד כמה חמור האיום עליי, ספציפית?
אני לא מצליחה להתנער מהתחושה שגבריאל לא מספר לי הכול.
אני מקלידה תגובה: הייתי עם הטלפון שלי אם הייתי באמצע סקס פרוע?
תשקרי לי. אני צריכה לחיות בעקיפין דרכך.
אני מגחכת ומקלידה בחזרה: שיהיה לך בהצלחה. אני תקועה בבית המפואר של גבריאל.
לפחות יש לך גבר חתיך שבא לשירותך מדי ערב.
לחיי מתלהטות. הוא ללא ספק מנצל את רוב זמננו המשותף במיטה. זה כמעט מספיק. ואז כל יום הוא יוצא לפני שהאור עולה. כאילו הוא חלום, משהו שהמצאתי כדי להקל על הבדידות שמביא איתו הכלא הזה.
מה לגבי הרמון הסטודנטים שלך? אני שואלת.
תקופת יובש.
אני לא מבינה איך אזלו לה הבחורים כשיש שני מוסדות לימוד שונים במרחק נסיעה קצרה. כל ערב יש מסיבות, חלקן ענקיות ופרועות, חלקן פרטיות וסגורות. והרפר תמיד הולכת.
אני שולחת אליה שורה ארוכה של סימני שאלה.
יש הפוגה עד שאני חושבת שאולי היא לא תענה. השיחות שלנו תמיד מסתיימות כך, דועכות ולמחרת ממשיכות מהמקום שבו הפסקנו. אני מנסה לדמיין אותה בחדר במעונות, עם השולחן הקטן והפוסטר של רוזי המסמררת ממלחמת העולם השנייה שתלוי לה מעל המיטה. אם היא לא הולכת למסיבה, היא בטח לבושה במכנסי פיג'מה ובסווטשרט כמו רוב הבחורות בקומה. לא בכותונת לילה מתחרה, אחת מיני רבות שמופיעות במגירה שלי מדי יום.
גבריאל אוהב לקרוע אותן מעליי — לקרוע ממש את הבד במו ידיו. הוא מחרב אותן בלהט שאני מרגישה עד ליבת גופי, כאילו העור שלי עשוי סאטן, כאילו אותי הוא קורע לגזרים.
התמכרתי לחורבן.
עוד צפצוף קטן בטלפון שלי.
הם נראים צעירים כל כך, אפילו כשהם סטודנטים לתואר שני. מה קורה לי?
אני רוצה להגיד לה שהיא מאוהבת באחיה החורג. או שונאת אותו עד מוות. אני מבינה איך גבול דק כל כך יכול להתקיים אחרי שחייתי אותו בעצמי. הוא מכרסם בך ולא משאיר מקום לגברים אחרים. לא משאיר מקום לבחורים. במקום זה אני מקלידה, אולי את מתבגרת.
את צודקת. הגיע הזמן שאמצא לעצמי שוגר דדי.
אני צוחקת. היא עשירה יותר מאלוהים בזכות אבא שניהל את וול סטריט ואימא שהתחתנה עם שלושה גברים כמוהו. ואחיה החורג, כריסטופר, מוודא שכספת הזהב הגדולה שלה רק תמשיך להתרחב.
אני שולחת לה אימוג'י של פיל עם תיבת זהב.
היא עונה בזרם של טיפות מים, סרט קטן ורוד ומה שנראה כמו פטיש של שופט. אני קצת מפחדת לבקש הבהרות. אנחנו מתכתבות במשך שעה קלה וזו נחמה מועטה נוכח העובדה שאני בעצם לבד. במקום כלשהו גברת ב' מבשלת או מנקה. השומרים שומרים, אבל אני לא רוצה אותם.
אני לבד במשך כל היום ועד מאוחר בלילה, אז גבריאל חוזר תמיד.
לילה טוב, היא מקלידה. אל תתני לאף פשפש לעקוץ אותך, אלא אם כן קוראים לו גבריאל.
שפתיי מתעקלות כשאני מניחה את הטלפון בצד ועוצמת את עיניי לרגע. יחסית לבית כלא, אין מפואר ויפהפה יותר מהכלא שלי. הוא בנוי כמו טירה צרפתית עתיקה, אבל כזאת שהוקמה לא מזמן ויש בה כל מכשיר נוחות מודרני. בניגוד לבית של אימא שלי עם המעברים הסודיים והזוועות החבויות, האחוזה של גבריאל מאובזרת באמצעי אבטחה מודרניים ומתקדמים.
הוא כבר דאג לפיקוח על הכניסות, על כל החלונות והדלתות. כך הוא ידע שג'סטין הגיע לחלוני באחד הערבים. עכשיו הוא הוסיף את האלמנט האנושי, לדבריו. שומרים חמושים שמפטרלים מסביב. זה נראה לי מוגזם, אבל הרי פגשתי מקרוב ביכולותיו של ג'ונתן סקוט.
אני סומכת על גבריאל. אני מאמינה שאף אחד לא יכול להיכנס אל הבית.
אבל הידיעה לא מפסיקה את הסיוטים שלי.
להבות מלחכות את עורי. עשן מסתלסל סביבי וצורב את עיניי.
אני שומעת את אימי קוראת מרחוק, "אייברי! תישארי שם! לא משנה מה את עושה, תישארי בפנים!"
אני לא יכולה להישאר בפנים. אני לא מצליחה לנשום כאן. ידית הדלת שורפת את עורי. אני מושכת את היד בחזרה.
"אייברי ג'יימס הקטנה, כמה גדלת." הקול בוקע מאחוריי. גבריאל. אני מסתובבת, אבל אין שם כלום. רק אש. רק עשן. אני מועדת לאחור ונופלת ארצה. אין מוצא.
