טרילוגיית ממלכת הרשעים 2 – ממלכת המקוללים

5/5

ספר מודפס

 59.00

 

אחות אחת.

שני נסיכים חוטאים.

אין־סוף הונאות עם תוספת של נקמה…

ברוכים הבאים לגיהינום.

*

אחרי שמכרה את נשמתה כדי להפוך למלכת הרשעים, אמיליה נודדת אל הגיהינום עם ראת', נסיך הזעם המסתורי, שם נגלה בפניה עולם חוטא ומפתה.

היא נשבעת לעשות כל מה שצריך כדי לנקום את מותה של אחותה האהובה ויטוריה, גם אם זה אומר להסכים להינשא לפרייד – נסיך הרהב ומלך השדים.

 

אל תבטחי באף אחד – זהו החוק הראשון בממלכת הרשעים.

עם נסיכים בוגדניים, ארמונות מפוארים, מסיבות עמוסות באורחים מסתוריים ורמזים סותרים באשר לזהותו של מי שבאמת הרג את אחותה, אמיליה מוצאת את עצמה בודדה מאי פעם.

האם היא יכולה בכלל לבטוח בראת', בעל בריתה לשעבר בעולם בני האנוש… או שהוא מסתיר סודות מסוכנים לגבי המהות האמיתית שלו?

***

ממלכת המקוללים הוא הכרך השני בסדרת הפנטזיה המהפנטת ממלכת הרשעים. הקשר בין ראת' לאמיליה נוסק לגבהים חדשים ולוהטים, ועובר בין לא מעט סודות, פיתולי עלילה ותופעות על־טבעיות שלא יאפשרו לכן לעזוב את הספר לרגע.

 

 

היה היה, בשחר מקולל אחד, מלך אשר צעד בארמונו וצעדיו הרעימו במסדרון
כך שאפילו הצללים חמקו לפני שיבחין בהם. הוא היה במצב רוח נורא שהלך
והחריף ככל שהתקרב אליה. הוא חש בתשוקתה לנקמה הרבה לפני שנכנס
אל האגף הזה בארמון. היא רחשה כמו המון זועם מחוץ לחדר הכס, אך הוא
לא התייחס אליה. המכשפה הייתה מגפה בארצו.
הוא היה נחוש בדעתו למגר אותה מייד.
כנפי להבה לבנות שקצותיהן כסופים פרצו מבין שכמותיו כשפתח
בתנופה את הדלתות הכפולות. הדלתות נחבטו בעוצמה בקיר כך שהעץ
כמעט נחצה, אבל הפולשת לא הרימה את מבטה ונשארה שרועה בעצלות
על הכס. הכס שלו.
היא סירבה להביט לכיוונו וליטפה את רגלה כמו מאהבת הנחושה לפתות
את בן זוגה. שסע עמוק חצה את צד שמלתה וחשף עור חלק מהקרסול ועד
הירך. היא שרטטה מעגלים איטיים על שוקה והקשיתה את גבה לאחור
כשאצבעותיה טיפסו גבוה יותר. נוכחותו לא מנעה ממנה להעלות את ידיה
על פני צידן החיצוני של ירכיה.
"צאי החוצה."
תשומת ליבה של המכשפה הופנתה אליו. "השיחות איתך לא עזרו. גם
לא ההיגיון והשידולים. עכשיו יש לי הצעה חדשה ומפתה בשבילך." היא
העבירה את ידיה על הבד הדק של שמלתה, מעל שדיה התפוחים, ונעצה בו
מבט חודר ונועז. "תוריד את המכנסיים."
הוא שילב את זרועותיו והבעת פניו הייתה מאיימת. אפילו אדונו לא היה
יכול להכפיף אותו לרצונותיו. והיא הייתה רחוקה מאוד מאדונו.
"צאי החוצה," אמר שוב. "לכי לפני שאכריח אותך ללכת."
"נסה." בתנועה אחת חיננית במידה לא אנושית, היא הזדקפה לעמידה
ושמלתה הכסופה הארוכה בהקה כמו חרב שמשספת את השמיים. כל
ִּ ניסיונותיה לפתות אותו נעלמו בן רגע. "גע בי ואני אהרוס את כל היקר לך.
הוד מלכותך."
נימת הדיבור שלה הייתה לעגנית, כאילו לא היה ראוי לתואר או לכבוד.
הוא צחק, והצליל היה מסוכן כמו הפגיון שנצמד אל צווארה העדין. לא
רק היא בורכה במהירות על־אנושית.
"נראה שטעית," הוא נהם. "שום דבר לא יקר לי. אני רוצה שתצאי
מהעולם הזה לפני שהערב ירד. אם לא תיעלמי עד אז אני אשחרר את כלבי
השאול שלי. כשהם יסיימו, כל מה שיישאר ממך ייזרק אל אגם האש."
הוא חיכה שריח הפחד שלה יגיע לאפו. במקום זה, היא נעה קדימה
והעבירה את צווארה על פני הלהב בתנועה אחת אכזרית ומשספת. דם
נשפך על שמלתה הבוהקת, ניתז על פני רצפת השיש החלקה ולכלך את
שוקיו. הוא ניגב את הפגיון בלסת חשוקה.
היא לא הייתה מוטרדת מהחתך האכזרי שעיטר את צווארה כמחרוזת
כשהתרחקה ממנו בחיוך מרושע יותר מזה של הגרוע שבאחיו. הפצע
התאחה במהירות.
"אתה בטוח לגבי זה? אין שום דבר שאתה משתוקק אליו?" כשלא הגיב,
כעסה ניצת. "אולי השמועות נכונות למרות הכול. אין שום לב בחזה עטוי
השריון שלך." היא הקיפה אותו ושמלתה מרחה שביל של דם על הרצפה
שהייתה מבריקה לפני רגע. "אולי כדאי שנבתר אותך ונבדוק."
היא בחנה את כנפי הלהבה הכסופות־לבנות המשונות שעל גבו וחיוכה
נעשה פראי. הכנפיים היו כלי הנשק החביב עליו והוא קידם בברכה את
החום המלובן שגרם לאויביו להירתע באימה או ליפול על ברכיהם ולהזיל
דמעות של דם.
היא הקישה באצבעותיה פעם אחת והכנפיים נצבעו בצבע אפר ולאחר
מכן נעלמו.
האימה השתלטה עליו כשניסה לזמן אותן, אך לשווא.
"הנה לך תרגיל מלוכלך כמו השטן בעצמו."
קולה היה צעיר וזקן גם יחד כשדקלמה את הכישוף שלה. הוא קילל.
כמובן. בגלל זה היא הקיזה דם — זו הייתה מנחה לאחת האלות האיומות
שלה.
"מיום זה ואילך קללה תשרור בארץ הזאת. אתה תשכח הכול פרט
לשנאתך. אהבה, אדיבות, כל דבר טוב יימחה מעולמך. יום אחד זה ישתנה.
כשתדע אושר אמיתי, אני נשבעת שאקח ממך גם את הדבר שתאהב."
הוא בקושי שמע מילה ממה שאמרה המכשפה כהת השיער כשהתאמץ
לשווא לזמן את כנפיו בחזרה. הוא לא ידע מה היא עשתה לכלי הנשק
האהובים שלו, אך הם נעלמו באמת ובתמים.
הוא כמעט ראה אדום מרוב צימאון הדם שהתעורר בו, אבל הצליח
להשתלט על הכעס בכוח הרצון. המכשפה לא תועיל לו אם תמות עכשיו,
במיוחד אם רצה להשיב לעצמו את מה שנגנב ממנו.
היא נקשה בלשונה פעם אחת, כאילו התאכזבה מכך שלא שחרר את
המפלצת שבתוכו והשיב מלחמה, ואז התחילה ללכת ממנו. הוא לא טרח
לרדוף אחריה. כשדיבר, קולו היה אפל ושקט כמו הלילה. "את טועה."
היא נעצרה והעיפה מבט מעבר לכתפה העדינה. "כן?"
"השטן אולי מלוכלך, אבל הוא לא עושה תרגילים." חיוכו היה התגלמות
הפיתוי. "הוא מתמקח."
זו הייתה הפעם הראשונה שהמכשפה נראתה מהוססת. היא הייתה
בטוחה שהיא הזממנית והקטלנית ביותר בין כולם. היא שכחה בחדר הכס
של מי היא עומדת, ואיך הוא הצליח לנעוץ את ציפורניו בדבר המקולל
והנורא הזה. הוא ישאב עונג עילאי כשיזכיר לה את כל זה.
זו הייתה ממלכת הרשעים, והוא שלט בכל הרשעים.
"תרצי לעשות עסקה?"
ממלכת המקוללים

1
הגיהינום לא היה מה שציפיתי.
התעלמתי מנסיך הזעם הבוגדני שלצידי ושאפתי שאיפה שקטה ונרעדת
כשהעשן נישא סביבנו מקסם השדים שבאמצעותו הוא העביר אותנו הנה.
אל שבעת המדורים.
ברגעים המעטים שלקח לנו לעבור מהמערה בפלרמו אל הממד הזה
היו לי כמה חזיונות על מה שנמצא כאן, וכל אחד מהם גרוע מקודמו. בכל
אחד מהסיוטים שלי ראיתי מפל של אש וגופרית נשפך מלמעלה. להבות
מתפתלות שיכולות לצרוב את נשמתי או להמס את הבשר מעל עצמותיי.
במקום זה, עברה בי צמרמורת פתאומית.
מבעד לעשן ולערפל הצלחתי בקושי לזהות חומות עשויות אבן מוזרה
בגוון אטום, שהזדקרו מעלה. הן היו בצבע כחול עמוק או שחור, כאילו
החלק הכהה ביותר בים התנשא לגובה בלתי אפשרי וקפא במקומו.
צמרמורת עברה בגבי. נלחמתי בדחף לנשוף אוויר חם אל כפות ידיי או
לפנות אל ראת' שינחם אותי. הוא לא היה חבר שלי, ובוודאי לא זה שיגן
עליי. הוא היה בדיוק מה שאחיו אנווי טען — הגרוע בשבעת נסיכי השדים.
מפלצת בין יצורי השאול.
אסור לי לשכוח לעולם מה הוא באמת. אחד מהרשעים. היצורים בני
האלמוות שגונבים נשמות בשביל השטן, יצורי חצות האנוכיים שסבתא
שלי הזהירה את אחותי התאומה ואותי מפניהם כל חיינו. עכשיו הסכמתי
מרצוני להתחתן עם המלך שלהם, הנסיך פרייד, כדי להביא לסיומה של
הקללה. או לפחות זה מה שנתתי להם להאמין.
מחוך המתכת שבעלי לעתיד העניק לי בתחילת הערב נהיה קר במידה
בלתי נסבלת באוויר הצונן. שכבות החצאיות הכהות והמנצנצות שלי היו
קלות מכדי לספק לי הגנה או חמימות, והנעליים שלי היו רק רצועות משי
עדינות עם סוליות עור דקות.
קרח זרם בעורקיי. לא יכולתי להתנער מהמחשבה שזו רק עוד מזימה
מרושעת שהאויב שלי יצר כדי לאיים עליי.
נשימותיי התאבכו בעננים דמויי רוחות רפאים מול פניי. הם נראו
מאיימים ועל־טבעיים. הם עוררו בי אי־נוחות. אלה שבשמיים. באמת
הייתי בגיהינום. אם נסיכי השדים לא יגיעו אליי קודם, נונה מריה ללא ספק
תהרוג אותי. במיוחד כשסבתא שלי תגלה שמכרתי את נשמתי לפרייד. דם
ועצמות. השטן.
המגילה שקשרה אותי אל בית רהב עלתה פתאום במוחי. לא האמנתי
שחתמתי על החוזה בדם. למרות הביטחון שחשתי קודם לגבי ההסתננות
אל העולם הזה כדי לנקום את הרצח של אחותי, כשעמדתי כאן הרגשתי
ממש לא מוכנה.
לא משנה מהו בדיוק ה"כאן" הזה. לא נראה כאילו נכנסנו אל ביתו של
אחד משבעת נסיכי השדים. לא ברור לי למה חשבתי שראת' יקל עליי
את המסע.
"אנחנו מחכים שארוסי יגיע?"
דממה.
התנועעתי באי־נוחות.
העשן עדיין התנשא סביבנו והקשה עליי לראות, ומאחר שהמלווה השדי
שלי סירב לדבר, מוחי התחיל להתגרות בי במגוון רחב של פחדים יצירתיים.
מי יודע, אולי פרייד עומד ממש מולנו ומחכה לקחת את כלתו בעצמו.
התאמצתי להקשיב ולזהות צלילים של משהו מתקרב מבעד לעשן. של
משהו בכלל. לא שמעתי דבר פרט לדפיקות הלב המהירות שלי.
לא צרחות של המעונים והמקוללים לנצח. היינו מוקפים בדממה
מוחלטת ומאיימת. היא הייתה כבדה — כאילו כל תקווה נעלמה לפני אלף
שנים, וכל שנשאר הוא השקט הנורא של הייאוש. יהיה קל כל כך לוותר,
להישכב על הארץ ולהניח לאפלה לחדור פנימה. העולם הזה הוא החורף
במלוא הדרו הקשוח וחסר הרחמים.
ועוד לא עברנו אפילו בשערים…
אימה השתלטה עליי. רציתי להיות שוב בעיר שלי — עם אוויר הים
הנעים והאנשים הקיציים — רציתי בזה כל כך עד שהרגשתי כאב בחזה.
אבל קיבלתי את ההחלטה שלי והתכוונתי להמשיך איתה ויהי מה. הרוצח
האמיתי של ויטוריה עדיין מתהלך חופשי. ואני אעבור בשערי הגיהינום אלף
פעמים כדי למצוא אותו. המיקום שלי השתנה אבל לא מטרת העל שלי.
נשמתי נשימה עמוקה כדי להרגיע את רגשותיי.
העשן התפזר לבסוף, ואני זכיתי בהצצה ראשונה בגיהינום.
היינו לבדנו במערה דומה לזו שהשארנו הרחק מעל הים בפלרמו,
אותו מקום שבו הקמתי את מעגל העצמות וזימנתי את ראת' לפני כמעט
חודשיים, אבל היא גם הייתה שונה כל כך עד שהבטן שלי התהפכה למראה
הנוף הזר.
ממקום כלשהו מעלינו חדרו כמה קרניים כסופות של אור ירח. זה
לא היה הרבה, אבל הספיק כדי לאפשר לי לראות את האדמה השוממת
המכוסה באבנים, שבהקה משכבת כפור.
במרחק כמה מטרים ניצב שער גבוה ומפחיד, בדומה לנסיך הדומם
שעמד לצידי. עמודים שנחצבו מאבן אובסידיאן ועליהם נחקקו דמויות
אנשים שעונו ונרצחו בדרכים אכזריות, תחמו שתי דלתות שהיו עשויות
כולן מגולגולות. אנושיות. חייתיות. שדיות. חלקן עם קרניים, אחרות
עם ניבים. כולן עוכרות שלווה. מבטי נדד אל מה שהנחתי שהיה הידית —
גולגולת של איל עם זוג קרניים עצומות ומכוסות בשכבת כפור.
ראת', שד המלחמה האדיר והבוגד של נשמתי, זז במקומו. ניצוץ קטנטן
של רוגז גרם לי להסתכל עליו. מבטו החודר כבר היה נעוץ בי. אותה הבעה
קרה הייתה על פניו. רציתי לעקור את ליבו ולדרוך עליו כדי לחלץ ממנו רמז
לרגש. הכול יהיה טוב יותר מהאדישות הקפואה שהוא הפגין טוב כל כך.
הוא פנה נגדי ברגע שזה התאים לצרכיו. הוא היה יצור אנוכי. בדיוק כמו
שנונה הזהירה. ואני הייתי טיפשה כי חשבתי שזה לא כך.
בהינו זה בזה לרגע ארוך.
כאן, בין צללי השאול, עיניו הזהובות הכהות נצצו כמו הכתר עם אבני
האודם שעל ראשו. הדופק שלי האיץ ככל שהתארך קרב המבטים בינינו.
אחיזתו בי התהדקה מעט, ורק אז קלטתי שאני אוחזת בידו בכוח. שמטתי
אותה והתרחקתי.
לא היה לי מושג אם הוא עצבני או משועשע או אפילו זועם. הבעת פניו
לא השתנתה. הוא היה מרוחק כפי שהיה כשהציע לי את החוזה עם פרייד
לפני כמה דקות. אם ככה הוא רוצה שיהיה מצב העניינים בינינו עכשיו,
בסדר גמור. לא רציתי אותו ולא הייתי זקוקה לו. למען האמת, הייתי
שולחת אותו ישירות לעזאזל, אבל שנינו כבר הגענו הנה.
הוא התבונן בי כשהשתלטתי על מחשבותיי. כפיתי על עצמי לשדר רוגע
קפוא שבהחלט לא הרגשתי. בהתחשב ביכולת שלו לזהות רגשות, זה נראה
היה חסר טעם. העברתי עליו את מבטי.
השתדלתי ככל יכולתי להידמות לנסיך השדים ואימצתי את הנימה הכי
שחצנית שיכולתי. "שערי הגיהינום המפורסמים, אני מניחה."
הוא הרים גבה כהה כאילו שואל אם זה הכי טוב שהצלחתי להעלות
על דעתי.
כעס תפס את מקום הפחד שנשאר בי. לפחות הוא עדיין היה טוב
במשהו. "השטן מתנשא מכדי לפגוש את אשתו לעתיד כאן? או שהוא
מפחד ממערה חשוכה?"
חיוך התגובה של ראת' היה כולו קצוות חדים ועונג מרושע. "זאת לא
מערה. זה ריק שנמצא מחוץ לשבעת המדורים."
הוא הניח יד בשקע גבי והוליך אותי קדימה. התחושה הנעימה שלו
והאינטימיות העדינה שבמגע הדהימו אותי כל כך עד שלא התרחקתי ממנו.
אבני חצץ התפזרו סביב רגלינו אבל לא השמיעו שום צליל. בהיעדר הקולות
שלנו, הדממה הייתה מאיימת כל כך עד שאיבדתי את שיווי המשקל. ראת'
ייצב אותי ולאחר מכן שמט את ידו.
"זה המקום שאליו כוכבים חוששים להיכנס," הוא לחש ליד אוזני,
ונשימתו החמימה הייתה ניגוד חריף לאוויר הקר. רעדתי. "אבל לא השטן,
לעולם לא הוא. הוא מפתה את החושך. וגם את הפחד."
הוא העביר את מפרקי אצבעותיו לאורך עמוד השדרה שלי, והצמרמורת
שלי התחדשה. נשימתי נעצרה. הסתובבתי במהירות והעפתי את ידו.
"קח אותי אל פרייד. נמאס לי מחברתך."
האדמה רעדה מתחתינו. "הרהב שלך לא הופיע במעגל העצמות בלילה
שבו שפכת דם וזימנת אותי. זה היה הכעס שלך. הזעם שלך."
"זה אולי נכון, הוד מעלתך, אבל במגילה שחתמתי עליה היה כתוב 'בית
רהב', לא?"
התקרבתי אליו וליבי הלם כשחדרתי אל המרחב שלו. חום גופו קרן
סביבו כמו השמש, נעים ומזמין. הוא הזכיר לי את הבית. הכאב החדש בחזי
היה קשה, מכלה. חידדתי את לשוני כמו להב וכיוונתי ישירות אל לב הקרח
שלו בתקווה לחדור את החומה שהציב בינינו במומחיות. בין אם זו הייתה
טעות ובין אם לא, רציתי להכאיב לו כמו שהרמאות שלו הכאיבה לי.
"כלומר, בחרתי בשטן, לא בך. איך ההרגשה? לדעת שאני מעדיפה
לחלוק לנצח את מיטתי עם מפלצת מאשר להיות שוב בידיך, נסיך הזעם?"
מבטו ירד אל שפתיי והשתהה עליהן. ניצוץ פתייני הופיע בעיניו
כשעשיתי כמותו. הוא אולי לא היה מודה בכך, אבל הוא רצה לנשק אותי.
שפתיי התעקלו בחיוך אכזרי. סוף־סוף הוא איבד את האדישות הקרה שלו.
כמה חבל בשבילו שעכשיו אסור לו לגעת בי.
הוא בהה בי לרגע נוסף ואז אמר בשקט קטלני, "את בוחרת בשטן?"
"כן."
עכשיו עמדנו קרובים מספיק כדי שנשימותינו יתערבבו. סירבתי לסגת
לאחור. וגם הוא.
"אם זה מה שאת רוצה, ספרי את זה לכל הממד. בעצם," הוא שלף
את הפגיון מתוך ז'קט החליפה שלו, "אם את בטוחה כל כך לגבי השטן,
תישבעי שבועת דם. אם רהב הוא באמת החטא שאת בוחרת בו, אני מניח
שלא תסרבי."
מבט מתגרה בער בעיניו כשהושיט לי את הסכין עם הניצב קדימה.
חטפתי ממנו את פגיון הבית שלו והצמדתי את המתכת החדה אל קצה
האצבע שלי. ראת' שילב את זרועותיו ונעץ בי מבט אדיש. הוא לא חשב
שאעשה את זה. אולי זאת באמת הייתה הגאווה המקוללת שלי, אבל גם
הרגשתי שהכעס שלי משתולל כשדקרתי את אצבעי והושטתי לו בחזרה
את פגיון הנחש. כבר חתמתי על החוזה של פרייד, לא הייתה לי שום סיבה
להסס עכשיו. את הנעשה אין להשיב.
"אני, אמיליה מריה די קרלו, בוחרת מרצוני בשטן."
טיפת דם יחידה נטפה על הארץ וחתמה את השבועה. העברתי את מבטי
אל ראת'. משהו ניצת במעמקי עיניו, אבל הוא הסתובב לפני שהספקתי
לפענח מה זה היה. הוא דחף את הפגיון אל המעיל והתחיל להתקדם בכיוון
השערים, כך שנשארתי לבדי על סיפו של הלא כלום.
חשבתי לברוח, אבל לא היה לאן.
הסתכלתי סביבי שוב ומיהרתי בעקבות השד עד שהצלחתי להדביק
אותו. חיבקתי את עצמי בזרועותיי וניסיתי בכל כוחי לעצור את הרעד
המתגבר, מה שרק העצים אותו. ראת' לקח איתו את חומו, ועכשיו מחוך
המתכת ננעץ בעורי בעוצמה מחודשת. אם נישאר כאן עוד הרבה זמן, אני
אקפא למוות. ניסיתי להעלות בראשי זיכרונות של חום, של שלווה.
רק פעם אחת הרגשתי קור כזה, כשהייתי בצפון איטליה, ואז הייתי
צעירה ומלאת התרגשות לנוכח השלג. חשבתי שהוא רומנטי. עכשיו ראיתי
את האמת — הוא היה יפהפה ומסוכן.
ממש כמו שותפי הנוכחי למסע.
השיניים שלי נקשו כמו פטישים קטנטנים, הרעש היחיד שמילא את
הריק. "איך זה שאנחנו שומעים אחד את השני?"
"כי אני מאפשר את זה."
יצור יהיר. פלטתי גיחוך נרעד. הוא היה אמור להביע קוצר רוח, אבל
חששתי שהוא מסגיר רק כמה קר לי. שכמיית קטיפה כבדה הופיעה יש
מאין ונכרכה סביב כתפיי. לא ידעתי איך ראת' יצר אותה וגם לא היה
אכפת לי.
הידקתי אותה סביבי, אסירת תודה על החום. פתחתי את פי להודות
לשד, אבל עצרתי את עצמי בניעור פנימי מהיר. ראת' לא פעל מטוב לב או
אפילו מאצילות. הנחתי שהוא עשה זאת בעיקר כדי שלא אמות קרוב כל כך
להשלמת המשימה שלו.
אם זכרתי נכון, הבאת הנשמה שלי אל פרייד הייתה אמורה לשחרר אותו
מהגיהינום. דבר שהוא טען פעם שהוא רוצה יותר מכול.
כמה נפלא בשבילו. השהות שלו כאן תסתיים בדיוק כששלי תתחיל.
והוא היה צריך רק לבגוד בי כדי להגשים את תשוקתו הגדולה ביותר.
יכולתי להבין את זה, כנראה.
ראת' המשיך להתקדם אל השער ולא הביט אליי שוב. הוא הניח יד על
העמוד הקרוב אלינו ולחש מילה בשפה זרה שלא הצלחתי לשמוע. אור זהוב
בקע מכף ידו וזרם אל האבן השחורה.
כעבור רגע, השערים נפתחו לאט בחריקה. לא ראיתי מה יש מאחוריהם,
ומוחי מיהר להמציא דברים איומים. נסיך השדים לא סיפק לי הזמנה
רשמית. הוא התקדם אל הפתח בלי לבדוק אם אני באה אחריו.
נשמתי עמוק וחישלתי את עצמי. לא משנה מה יחכה לנו, אעשה מה
שאני צריכה לעשות כדי להשיג את מטרותיי. התעטפתי שוב בשכמייה
והתחלתי להתקדם.
ראת' נעצר על סף הגיהינום וסוף־סוף הואיל להסתכל עליי שוב. מבטו
היה קשוח יותר מנימת קולו, ואני נעצרתי במקומי.
"כדאי שאזהיר אותך."
"אנחנו עומדים להיכנס לגיהינום," אמרתי בלגלוג. "יכול להיות שמאוחר
מדי לאזהרות."
הוא לא היה משועשע. "בשבעת המדורים צריך להישמע לשלושה
חוקים. קודם כול, לעולם אל תחשפי את פחדייך האמיתיים."
לא תכננתי לעשות זאת. "למה?"
"העולם הזה יעשה הכול כדי לענות אותך." פתחתי את הפה אבל הוא
הרים יד באוויר. "שנית, שלטי בתשוקות שלך או שהן יתגרו בך באשליות
שאפשר בקלות לתפוס כמציאות. כבר טעמת מזה כשפגשת את לאסט. כל
תשוקה שלך תועצם כאן פי עשרה, במיוחד כשניכנס אל מסדרון החטאים."
"מסדרון החטאים." לא ניסחתי את זה כשאלה אבל ראת' בכל זאת ענה.
"נתינים חדשים בממלכה נבחנים כדי לבדוק לאיזה בית מלוכה
החטא העיקרי שלהם הכי מתאים. את תחווי סוג של… בדיקה… רגשית
כשתעברי בו."
"מכרתי את הנשמה שלי לפרייד. למה אני צריכה לבדוק לאן אני
מתאימה?"
"תחיי מספיק זמן כדי לברר את התשובה בעצמך."
בלעתי את האי־נוחות שעלתה בי. נונה תמיד הזהירה שחדשות רעות
מגיעות בשלשות, כך שהרע היה עוד לפניי. "והחוק השלישי הוא…"
תשומת ליבו עברה אל האצבע שדקרתי. "תהיי זהירה כשאת עושה
עסקאות דם עם נסיכי השאול. ולעולם אל תבצעי עסקה כזו עם השטן. מה
ששלו שלו. רק טיפשה תילחם בו או תאתגר אותו."
חרקתי שיניים. היה ברור שמשחקי הרמאות האמיתיים התחילו. האזהרה
שלו הזכירה לי במעורפל הערה מספר הכשפים המשפחתי שלנו, ותהיתי
איך הידע הזה הובא לידיעתו. הדחקתי את המחשבות האלו ובמקומן
התמקדתי בכעס המתגבר שלי.
היה לי ברור שהוא מלבה את הרגשות שלי בעזרת הכוח שנתן לו את
שמו. וזה רק העצים את זעמי. "מתברר שלמכור את הנשמה זה לא מספיק.
אז חזרת אל התכסיסים שלך. לפחות אתה עקבי."
"יום אחד תראי בזה טובה."
לא סביר. הידקתי את ידי הפצועה באגרוף. ראת' הסתכל בעיניי שוב
וזוויות פיו החושני התעקלו בחיוך. הוא ללא ספק חש בכעס המתגבר שלי.
יום אחד, בעתיד הקרוב, אדאג שהוא ישלם על כך.
חייכתי אליו חיוך מסנוור ונתתי לעצמי לדמיין כמה נעים זה יהיה
כשאחסל אותו סוף־סוף. החיוך שלו נמחק והוא הרכין את הראש — כאילו
קרא כל מחשבה ורגש שעברו בי ונשבע לעצמו לעשות את אותו הדבר.
היינו מאוחדים בשנאה שלנו.
השבתי לו מבט חודר והנהנתי אליו בהכרת תודה על הבוגדנות שלו. זו
הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשקריו. אבל אם יהיה לי מזל, עכשיו הוא
ואחיו הרשעים יתחילו ליפול בשקריי. אצטרך לגלם את התפקיד בהצלחה,
אחרת אמות כמו שאר המכשפות המיועדות להיות כלות.
עברתי על פניו ונכנסתי בשערי הגיהינום כאילו המקום שייך לי. "קח
אותי אל הבית החדש שלי. אני מוכנה לפגוש את בעלי היקר.

מידע נוסף על "טרילוגיית ממלכת הרשעים 2 - ממלכת המקוללים"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 398 עמודים
  • תאריך הוצאה נובמבר 2023
  • תרגום ענבל מלכה
  • מק״ט 1391923383

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן