קיליאן

המוזיקה מרעידה את הרצפה. המשקאות זורמים בלי הפסקה. האורות
מרצדים סביבי והראש שלי מסתחרר יחד איתם.
זה טוב.
זה פאקינג טוב.
אני רוכן אל שולחן הזכוכית העמוס בקבוקים וכוסות שתייה חצי ריקות,
מרים את שטר המאה דולר המגולגל ומצמיד אותו לנחיר שלי. אני לוקח
שאיפה עמוקה, צובט את האף ומתרווח לאחור.
תודה לאל על החומר המשובח ביותר שכסף יכול לקנות.
אני מטה את הראש אל קאסיוס ששרוע לצידי. בחורה עם רעמת שיער
כהה רוכנת על ברכיה מולו ומוצצת את הזין שלו בקצב. הוא מלפף את
השיער שלה סביב האגרוף שלו ומזיין לה את הפה במרץ.
המבט שלי עובר אל רחבת הריקודים. בחורה חצי עירומה נמרחת על
טרנט, והידיים שלו מטיילות על גופה. היא צוחקת, והוא רוכן ללחוש משהו
באוזנה ואחר כך מושך אותה לכיוון השירותים.
יופי של חברים מצאתי לי.
אני משעין את הראש על משענת הספה ועוצם את העיניים.
המועדון הזה הוא המקום המושלם לבלות בו. מהרגע שאני עובר

בדלת ועד הרגע שאני יוצא, אני לא צריך לחשוב על כלום. לא צריך לדאוג
מכלום. כאן לא אכפת לי מהחרא שמציף את החיים שלי וחונק אותי למוות
באיטיות. אני מסטול מדי, שיכור מדי ועייף הרבה יותר מדי.
כל מה שאני צריך מונח על השולחן מולי, זמין וקל להשגה.
קצת אלכוהול, קצת קוקאין והרבה כסף לשרוף. אם ג’סי חושבת שהיא
תרוקן את חשבון הבנק שלי, היא תגלה מהר מאוד שהתכסיסים שלה
נכשלו. אני אשאיר אחריי אדמה חרוכה גם אם זה הדבר האחרון שאעשה.
טמבל. אתה תצטרך להסניף הרבה מאוד שורות כדי להעלים את
המיליונים שבחשבון שלך.
אני רוטן בתסכול. לא משנה מה אני עושה או כמה בקבוקי ויסקי יקרים
אני קונה, נדמה שלחשבון הבנק שלי לא אכפת. הוא פשוט ממשיך להתמלא.
ככה זה כשאתה מוכר את הסטארט־אפ הראשון שלך תמורת עשרים ושישה
מיליון דולר, נכנס בתור שותף בחברה מצליחה ומושך משכורת חודשית של
כמה עשרות אלפים. וכל זה עד גיל עשרים וארבע.
אילו ההורים שלי היו רואים אותי עכשיו, הם היו תוהים מה קרה לילד
הטוב שהם גידלו בהצלחה יתרה.
ג’סי קרתה. ואני יכול להאשים רק את עצמי.
אני הייתי אמור להיות הילד המוצלח. לא שהאחים שלי הם כישלון, הם
מוצלחים ונהדרים בפני עצמם. קרטר עורך דין שמתמחה בנדל”ן, קאלום
עובד סוציאלי שמציל נפשות, פשוטו כמשמעו, שניהם גדולים ממני
ונשואים עם ילדים, ואני הצעיר שהפתיע את כולם פעם אחר פעם.
סיימתי את התיכון בגיל חמש־עשרה. התקבלתי לאוניברסיטה בגיל
שש־עשרה. עזבתי אחרי שנתיים, כי יש גבול לרמות השיעמום שאני
מסוגל לשרוד, וכבשתי את העולם.
אומנם הכיבושים שלי הגיעו עם מחיר, כי לא פעם הרגשתי לא שייך,
אבל הסתדרתי. עד שהמלכה הרעה נכנסה לחיי, האכילה אותי תפוח מורעל
וגמרה לי על החיים.

אני רוכן שוב אל השולחן, מוריד עוד כוסית של ויסקי, נשען לאחור
ועוצם שוב עיניים. שתיים לפנות בוקר. עוד מעט המוזיקה תיחלש, ואנשי
הביטחון של המועדון יבקשו שנעזוב את המקום. הלילה ייגמר, ואני אגרור
את עצמי בחזרה הביתה, לחדר האורחים.
אני אפילו לא יכול לישון במיטה שלי. איך נתתי לזה לקרות?!
אני מרגיש את הספה לצידי שוקעת, פוקח עין אחת ומגלה את טרנט
שרוע לידי.
“זה היה זריז,” אני ממלמל לעברו, והוא מושך בכתף באדישות.
“זיון בשירותים לא אמור לקחת הרבה זמן,” הוא אומר ואז מרים את
הקול לעבר החבר שלנו, “היי, קאס, אתה עומד לגמור מתישהו?”
קאסיוס מרים לעברנו אצבע משולשת וממשיך לזיין את הפה של
הבחורה שמולו.
“אתה בטוח שאתה לא רוצה למצוא מישהי לגמור איתה את הלילה?”
טרנט שואל בעייפות גלויה.
“בטוח,” אני עונה בתיעוב.
“פראייר,” טרנט צוחק, והדם שלי מתחיל לבעבע.
“אני לא פראייר. אני חכם.” אני דוחף את עצמי לעמידה, מתנדנד
מסוחרר, היד שלי פוגעת בבקבוק שעל השולחן והוא מתגלגל לרצפה.
“נשים הן כלבות, ואני מתמודד עם מספיק פרעושים.”
אני מתחיל לדדות לעבר היציאה. אם אגיע הביתה בלי להקיא בדרך, זה
יהיה הישג מרשים. אני לא יודע מה יקרה מחר וגם לא אכפת לי. מצידי,
שתדרוס אותי מונית ותשים סוף לכול.
זה יפתור לי את הבעיות או ישאיר אותן למישהו אחר כשאני כבר לא
אהיה כאן.
וזה יהיה פאקינג נהדר.