הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
₪ 26.00 – ₪ 39.90
נישואי שידוך. פער גילים. גיבורה עם מוגבלות. גיבור עוצמתי. סודות אפלים. צלקות רגשיות.
***
כשאמה מנסיני מתבשרת על נישואי השידוך הקרובים שלה לסמואל מיאונה – האנדרבוס לעתיד ואחד הרווקים המבוקשים ביותר בארגון האאוטפיט – היא מלאת תקווה לעתידם המשותף, למרות פער הגילים ביניהם. אבל הרכילות הבלתי פוסקת סביב הקשר שלהם והיחס הקר של סמואל מכבים את חלומותיה.
אשמה ומרירות הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של סמואל בעקבות החלטה אומללה שקיבל בעבר. אין לו זמן לרגשנות מיותרת, וקשר מחייב עם אישה רק מוסיף עול לא רצוי.
אבל אמה היא לא אחת שנכנעת לגורל. היא כבר התגברה בעבר על מכשולים קשים יותר מבעל קר שנחוש לשמור ממנה מרחק.
האם אמה תצליח לפרוץ את החומות הבלתי חדירות של סמואל? ואם כן, האם היא תוכל לחיות עם מה שתגלה מאחוריהן?
***
זהו סיפורם המצופה והמרגש של סמואל ואמה. מה שהתחיל כמחויבות המאפיה לנישואי שידוך, הופך ביד הגורל לאהבה גדולה מהחיים.
יד הגורל הוא ספר יחיד ובעל סוף סגור בעולם המאפיה הרומנטית של קורה ריילי.
פרולוג
אמה
גיל אחת־עשרה
ביפ. ביפ.
ואז קולות נשימה צורמניים.
הרגשתי כאילו אני עטופה בצמר גפן.
הגוף שלי היה רדום, כמעט כמו בפעם ההיא שנגעתי בזכוכית של האח
בבית שלנו ושרפתי את האצבעות. במשך ימים לא הרגשתי כלום בקצות
האצבעות. עכשיו הרגשתי ככה בכל הגוף, לא רק בעור. קהות חושים עטפה
כמעט כל שכבה באיברים שלי, כמו ערפל סמיך של ריקנות שלא הבנתי.
ביפ. ביפ.
וושש…
היד שלי הייתה כבדה. את זה כן יכולתי להרגיש. היא הייתה מוחשית
יותר משאר הגוף. העפעפיים שלי היו דבוקים זה לזה, ונדרש ממני מאמץ
לפקוח אותם, אבל בסופו של דבר החושך התחלף בקיר לבן. עיניי זזו
שמאלה כי הרגשתי שהראש שלי כבד מכדי לזוז. אימא ישבה על כיסא
לצידי, הראש שלה היה מונח על המזרן וידה אחזה בידי.
זו הייתה התחושה הכבדה.
איפה אני? מה קורה פה?
הפה והגרון שלי היו יבשים באופן מכאיב. ניסיתי לבלוע, אבל משהו
חסם לי את הגרון. עיניי נפקחו לרווחה כשבהלה אחזה בי. רציתי לצרוח,
אבל גם הפה שלי היה חסום.
“אמה,” אמרה אימא.
עינינו נפגשו. שלה היו מלאות דמעות. משכתי את ידי מידה, ואפילו
התנועה הקטנה הזאת דרשה מאמץ בלתי אפשרי.
הושטתי יד לפנים שלי, רציתי לתלוש מעליי את מה שמנע ממני
לבלוע, לדבר.
לצרוח.
נגעתי בצינור מוזר. אימא אחזה בידי והרחיקה אותה בעדינות. מה היא
עושה? למה היא לא עוזרת לי?
“הכול בסדר,” היא אמרה, אבל הקול שלה הסגיר שדבריה הם שקר.
באותו רגע היא לחצה על כפתור שהפעיל אזעקה. הצליל צרח בתוך הראש
שלי, בלתי נסבל כמו ציפורניים על לוח, הוא היה חזק וכואב כל כך. רציתי
לכסות את האוזניים, אבל אפילו זה היה בלתי אפשרי. השערות הקטנות על
עורפי סמרו, ואפילו התנועה הקטנה הזאת כאבה.
“זה צינור ההנשמה שלך, מתוקה. אל תיגעי בו. האחות תגיע בקרוב
להוציא אותו.”
לא הבנתי מה קורה. אחות? עיניי סקרו את החדר, את המכונה שעקבה
אחרי פעימות הלב והדופק שלי, את מכונת ההנשמה, את האינפוזיה. אימא
לחצה על היד שלי.
“ששש…” היא מלמלה. “הכול יהיה בסדר.” אבל בדיוק כשהיא אמרה
את זה, היא התחילה לבכות.
הדלת נפתחה, ואחות נכנסה, ואחריה אבא ואחי, דנילו. כולם מיהרו
לעמוד לצד המיטה שלי. האחות התחילה להסביר מה היא עומדת לעשות,
אבל בקושי הקשבתי. אבא ליטף את ידי, אבל הבעת פניו אמרה לי שמשהו
רע קרה. ודנילו?
הפנים שלו היו מעוותות מכאב, כאילו המראה שלי מכאיב לו. שערו
החום היה פרוע לחלוטין, כנראה הוא העביר בו את אצבעותיו שוב ושוב,
והחולצה הלבנה שלו הייתה מקומטת. מקומטת. המצב היה חמור אם דנילו
לא דאג למראה שלו.
כשהאחות הוציאה את הצינור, נחנקתי מעט ואז השתעלתי. היה לי
טעם תפל בפה, והגרון שלי היה יבש כאילו נרדמתי בפה פעור לרווחה כי
האף שלי היה סתום. רק גרוע יותר.
אימא הגישה לי כוס מים ולחצה על כפתור שגרם למשענת הגב
להתרומם בערך עד לאמצע. רציתי להקל עליה ולהתיישב בעצמי, אבל
הגוף שלי נותר חסר תגובה. השרירים שלי לא צייתו לי. רציתי להתרומם
לישיבה, אבל תחושה של צמר גפן עדיין הייתה כמעט בכל חלקי גופי, מלבד
הזרוע השמאלית, הגרון, החזה והראש.
דנילו ואבא החליפו מבט שממש הפחיד אותי.
כחכחתי בגרוני, אבל המילים עדיין היו תקועות. לגמתי עוד לגימה
מהמים, ואז ניסיתי שוב. “מ…מה…” השתעלתי.
“תשתי,” אימא עודדה אותי, ידה רעדה כשהיא קירבה את הכוס שוב
לשפתיי.
הנעתי בראשי. “מה… ק…רה?”
משהו רע קרה, ואף אחד לא סיפר לי כלום.
דנילו התקרב יותר אל המיטה, בזמן שאבא צנח על הכיסא השני באנחה
רועדת. הפנים שלו היו חיוורות כמו סיד, ושערו החום נראה כאילו לא נחפף
זמן רב מדי. בדרך כלל הוא היה זה שביקרנו בבית החולים. הוא היה זה
שאימא בכתה בגללו.
קימטתי את המצח. הוא לא היה בבית חולים? ניסיתי להיזכר, אבל
הזיכרונות שלי היו מעורפלים.
דנילו הניח יד על הכתף שלי. ראיתי את קצות אצבעותיו מונחות שם,
אבל לא הרגשתי כמעט כלום, כאילו כותונת בית החולים הייתה מרופדת
בכמה שכבות עבות.
הרמתי מבט אל פניו המודאגות.
“היית מעורבת בתאונת דרכים. את זוכרת?”
הגבות שלי התכווצו. הייתי בבית הספר… ואז חזרתי הביתה… לא.
הלכתי למופע הבלט שלי. התפקיד הכי גדול שהיה לי עד עכשיו. המופע
היה נהדר. המאבטח שלי הסיע אותי הביתה, כי אימא הייתה בבית החולים
עם אבא לקראת הניתוח בגלל הסרטן שלו… ודנילו נאלץ לעזוב את המופע
שלי מוקדם.
מצמצתי לעבר דנילו בבלבול. ואז הבטתי באבא.
אימא ניגשה אל החלון והסתכלה החוצה.
“היית בתרדמת במשך כמה שבועות.”
“אני לא מרגישה את הגוף שלי.”
אבא עצם את העיניים וצבט את גשר האף שלו.
דנילו התיישב על הכיסא שעליו אימא ישבה קודם. הוא החזיק את ידי,
אבל לא התחיל לדבר מייד. כשהוא כן דיבר, הקול שלו נשבר שוב ושוב.
“היה צריך לחלץ אותך מהרכב, אמה. זה היה ממש גרוע. נגרם לך נזק
בעמוד השדרה.”
“אני אוכל לרקוד שוב?” שאלתי. אפילו לא הייתי בטוחה למה זה היה
הדבר הראשון ששאלתי. לפעמים רציתי להפסיק לרקוד, כי המורה שלנו
אף פעם לא הייתה מרוצה ממני, אבל עכשיו, המחשבה על פרישה כאבה
כאילו חור נפער בחזה שלי.
דנילו הניד בראשו. “לא.”
“שום דבר עוד לא סופי,” אמרה אימא במהירות.
דנילו הניד שוב בראשו. “לא סביר שהיא תחזור לשלוט ברגליים שלה.
אל תיתני לה לפתח תקוות שווא, אימא.”
תקוות שווא?
ניסיתי להזיז את הרגליים, ניסיתי להרגיש אותן, להרגיש כל דבר מתחת
לחזה שלי, וכשלא הצלחתי, הבהלה שטפה אותי שוב.
אחיזתו של דנילו ביד שלי התהדקה. “אמה, אנחנו כאן בשבילך. את לא
לבד. אנחנו תמיד נדאג לך.”
עצמתי עיניים. אם הייתי יכולה להזיז את הידיים, הייתי מכסה גם את
האוזניים. לא רציתי לשמוע או לראות יותר. לא רציתי אפילו לחשוב. רק
רציתי להתעורר מהסיוט הזה ולהרגיש נורמלית שוב.
1
אמה
גיל אחת־עשרה
לא חזרתי ללכת בלי תמיכה.
אבל המצב השתפר. כמו שדנילו הבטיח.
כבר בשבוע הראשון אחרי שהתעוררתי מהתרדמת, הצלחתי להזיז את
הידיים, והתחושה חזרה לפלג העליון של גופי. הידיים שלי היו חלשות
יותר מבעבר, אבל הרופאים הבטיחו לי שהן יחזרו להיות כמו קודם עם
אימונים, וככל שהגוף שלי יחלים מהתאונה ומהניתוחים. פלג הגוף התחתון
לא החלים באותה הדרך, לא משנה כמה רציתי בזה וכמה אימא התפללה.
היא תמיד אמרה לי שזה זמני, ואני האמנתי לה. הייתי חייבת להאמין לה.
כשהרגשתי חזקה מספיק, דנילו ואחות מבית החולים עזרו לי לעבור
לכיסא גלגלים. אימא התחילה לבכות כשראתה אותי בתוכו, ויצאה מהחדר
כשהיא ממלמלת איזשהו תירוץ. הרמתי מבט אל אחי שאחז בידיות הכיסא,
והבעת פניו הייתה קפואה כמו אבן. עיניו פגשו בעיניי, והוא חייך חיוך
מאולץ. “אני לא רוצה להיות בכיסא גלגלים, דנילו. אני רוצה ללכת כמו
פעם. אני אחזור ללכת, נכון?”
דנילו נעץ בי מבט ממושך, שריר בלסת שלו התכווץ, זו הייתה התנועה
היחידה בפניו הקפואות. האחות הסתכלה עליי ואז עליו בגבות מכווצות.
היא נגעה בזרועי, ואני הבטתי בעיניה הכחולות והטובות. “אני יודעת
שקשה לעכל את כל זה, אמה. וזה קצת מפחיד, אבל כיסא גלגלים הוא לא
האויב שלך. הוא יעזור לך להגיע לכל מקום שתרצי. יש כיסאות גלגלים
שמתאימים לכל פעילות. הם קלים וזריזים. אפשר לעשות איתם ספורט
ולהסתובב במהירות. את יכולה להיות מהירה יותר מאחיך אם תקבלי את
כיסא הגלגלים הנכון. ואם את מעדיפה יותר תמיכה, יש גם כיסא גלגלים
חשמלי. ואז תוכלי לנווט אותו באצבע אחת. זה לא מגניב?”
ידעתי שהיא מנסה לעודד אותי, לגרום למצב שלי להיראות מפחיד
פחות, אבל לא רציתי לדעת כלום על כיסאות גלגלים. רציתי שהרגליים
שלי יישאו אותי לכל מקום שאליו אצטרך ללכת. היא לחצה על כתפי בחיוך
מלא חמלה. “ברגע שהידיים שלך יהיו קצת יותר חזקות, אביא לך את אחד
מכיסאות הגלגלים הקלים ביותר שלנו כדי שתוכלי להתרגל אליו, בסדר?”
הנהנתי. ברגע שהיא יצאה מהחדר, שלחתי לעבר אחי מבט מתחנן.
“אני לא רוצה להתרגל לכיסא גלגלים, דנילו. אני רוצה את הרגליים שלי.
בבקשה.”
דנילו הקיף את הכיסא וכרע לפניי. הוא אחז בשתי כפות ידיי. “אני
אעשה כל מה שאני יכול, אמה, כדי לעזור לך. אני אחפש טיפולים ורופאים
בכל העולם שיכולים לעזור לך, אבל אני רוצה שתהיי מוכנה. אני רוצה
שתלמדי איך להשתמש בכיסא גלגלים, ואני אקנה לך את כיסאות הגלגלים
הכי טובים עד שתמצאי אחד שאת אוהבת.”
הסטתי את מבטי ממנו. למה הוא לא יכול היה לשקר כמו אימא? למה
הוא לא יכול היה להגיד שיום אחד אני אחזור ללכת?
התקשיתי לסובב את הגלגלים. הרגשתי שהם תקועים. האצבעות שלי כאבו
מהניסיון להזיז אותם. כיסא הגלגלים הזה לא היה פשוט לתפעול. הוא לא
היה קל משקל. “זה לא עובד!”
דמעות של כעס ותסכול צרבו את עיניי אחרי עשר דקות של ניסיון
להזיז את כיסא הגלגלים הקל שהאחות הביאה לי לתרגול.
“אני חושבת שהפעלת בטעות את הבלמים.” היא משכה בידית ליד
הגלגל, והצלחתי להזיז את הכיסא קדימה, אבל כשניסיתי לעבור ליד
המיטה, הגלגל נתקע באחת מהרגליים שלה. הנחתי את הידיים על הברכיים
והידקתי את שפתיי בחוזקה.
דנילו נשען על אדן החלון והתבונן בי בפנים חתומות. אימא לא יכלה
לשאת את המראה שלי בכיסא גלגלים, לכן היא הלכה לקפטריה עם
המאבטח שלה.
“אני צריכה לשירותים,” אמרתי בקול חסר רגש.
“את רוצה שאני או אחיך נעזור לך? אולי זה יהיה רעיון טוב שהוא ילמד
איך לעזור לך עד שתצליחי לעשות את זה בלי עזרה.”
עיניי נפערו באימה, ודנילו הזדקף בתדהמה, הוא נתלש מהשלווה
המאופקת שתמיד הציג סביבי, אבל מיהר להסתיר את זה והנהן באיטיות.
הנדתי בראשי. “לא. אני לא רוצה שדנילו יעזור לי,” הקול שלי נשבר.
“אולי אימא?” השפתיים של דנילו נמתחו לקו דק.
“היא לא תוכל להתמודד עם זה,” אמרתי. אימא הייתה צריכה לטפל
באבא, וזה כבר היה קשה לה מספיק.
האחות נראתה אובדת עצות. “טוב, המשפחה שלך מתכננת לקחת אותך
הביתה בעוד שבוע, אז אנחנו צריכים להבין איך לעזור לך.” היא הסתכלה
על דנילו. “שכרתם לה אחות פרטית?”
דנילו הביט בה בזעם. “המצב שלנו מיוחד. אנחנו לא אוהבים זרים בבית
שלנו.”
“אז אתם תצטרכו לעזור לה. כרגע היא עוד לא יכולה לעשות את זה
בעצמה.”
דנילו צעד לעברי, אבל הנדתי בראשי. “לא!” לא רציתי שאחי יעזור לי
להתפשט כדי שאוכל לעשות פיפי. לא רציתי שהוא ירים אותי לשירותים.
העדפתי שיחזירו לי את הקטטר מאשר להרשות לו לעזור לי.
דנילו התבונן בי, אבל יכולתי לראות שהוא לא בטוח מה לעשות.
הייאוש שלי התעצם למראה חוסר האונים שלו. אחי הגדול והחזק.
בלעתי רוק בכבדות. “אני אתאמן כל יום כדי שאוכל לעשות את זה
בעצמי.”
“את חוזרת הביתה בעוד שבוע, אלא אם כן המשפחה שלך תשנה את
דעתה. הגוף שלך עדיין צריך להחלים מהרבה דברים, אמה.”
היא התקרבה לדנילו, וההבעה שלו התקשחה. “תקשיב, אני לא יודעת
כלום על העולם שלכם, אבל אני יודעת שאחותך תצטרך עזרה בהתחלה.
הגוף שלה עבר הרבה. הפצעים שלה צריכים להחלים, מבפנים ומבחוץ. אם
היא תעשה יותר מדי ומוקדם מדי, זה עלול לגרום לנסיגה. או שתשכרו
מישהי שתעזור לה, או שמישהו מהמשפחה שלכם יצטרך לעשות את זה.
יש דרכים לשמור על צניעות אם זה מה שמטריד אתכם.” היא השתתקה
לרגע. “ואחותך צריכה טיפול פסיכולוגי. היא צריכה טיפול רגשי כדי
להתמודד עם מה שהיא איבדה.”
בלעתי רוק. בעולם שלנו אנשים לא דיברו על ללכת לטיפול פסיכולוגי.
לבקש עזרה לבעיות נפשיות נחשב לחולשה. אבל באותו רגע הרגשתי
חלשה — בגוף ובנפש.
להתמודד עם מה שאיבדתי… האם זה בכלל אפשרי? כי לפעמים
הרגשתי שאיבדתי יותר מדי בשביל שאוכל לשאת את זה.
“המשפחה שלי תטפל בזה,” אמר דנילו בחדות.
ניסיתי להזיז את כיסא הגלגלים לאחור וסוף־סוף הצלחתי לשחרר
אותו. ההתקדמות שלי לכיוון השירותים הייתה איטית, וזרועותיי התעייפו
במהירות. חלקי הגוף שכן הרגשתי כאבו למרות משככי הכאבים. כשהגעתי
לשירותים, קפאתי במקום. לא היה לי כוח להרים את עצמי מכיסא הגלגלים
אל מושב האסלה. לא יכולתי אפילו להוריד את הבגדים מפלג הגוף התחתון
שלי בלי עזרה. הייתי צריכה להרים את הירכיים כדי להסיר את מכנסי
הטרנינג ואת התחתונים, וזה פשוט לא היה אפשרי — עדיין.
דנילו נכנס. נלחמתי בדחף לבקש ממנו לצאת, אבל הפסדתי במלחמה
נגד דמעות התסכול והבושה. הוא ניגש אליי ונגע בכתפי. “מה אני יכול
לעשות?” הקול שלו נטף שליטה מוחלטת, אבל יכולתי לראות את המתח
סביב עיניו.
“אם תתפוס אותי מתחת לזרועות ותרים אותי, אני אנסה להוריד את
המכנסיים.” האחיות תמיד עשו את זה, לכן לא הייתי בטוחה לגמרי שאוכל
לעשות את זה בעצמי. “ואז תצטרך להושיב אותי על האסלה.” עצמתי את
עיניי, שנאתי כל רגע.
“אני אכאיב לה?” שאל דנילו את האחות.
“אני אעיף מבט, אבל עברו כבר חמישה שבועות מאז הניתוחים שלה,
אז הכול אמור להיות בסדר כל עוד תזיז אותה לאט ובזהירות.”
פקחתי את העיניים וראיתי את דנילו מביט בפניי בדאגה עמוקה. הוא
אחז בי מתחת לבתי השחי והרים אותי כמה סנטימטרים מכיסא הגלגלים.
זה כאב, בעיקר בירכיים ובכתפיים, אבל הצלחתי להדחיק את אנחת הכאב.
הושטתי יד למטה וניסיתי לדחוף את מכנסי הטרנינג, אבל הגומי במותניים
הקשה עליי. לא הצלחתי להפעיל מספיק כוח בתנועה בגלל התנוחה הלא
נוחה והשרירים העייפים שלי. בסופו של דבר, האחות נאלצה לעזור, ודנילו
הושיב אותי על מושב האסלה. שניהם יצאו, אבל נדרשו לי כמה דקות עד
שהצלחתי סוף־סוף לעשות פיפי.
לא קראתי לדנילו מייד כשסיימתי. הרגשתי כעס על הגוף שלי שבגד
בי, כעס על האיש שגרם לתאונה, וכעס על הרופאים שלא יכלו לעזור לי.
אבל יותר מכול הרגשתי שבורת לב ועצובה עד עמקי נשמתי. שום דבר כבר
לא יהיה כמו שהייתי רגילה. איך פסיכולוג יוכל לשנות משהו מזה? האם
הוא יגרום לי לשכוח את המציאות?
“אמה?” קרא דנילו.
“תיכנס,” הקול שלי היה חלש, ודמעות התחילו לזלוג על לחיי. לא
הרמתי את המבט כשדנילו נכנס. הנעליים שלו הופיעו בשדה הראייה
שלי. הוא אחז בי והרים אותי. הצלחתי למשוך למעלה את מכנסי הטרנינג
כך שיכסו אותי. דנילו הושיב אותי בכיסא הגלגלים. נעתי לעבר הכיור
והצלחתי לפתוח את הברז בזמן שדנילו הסתכל עליי. שטפתי את הידיים,
ואז נשענתי לאחור בכיסא.
“יש התקדמות,” אמרה האחות בחיוך. לא החזרתי לה חיוך.
לבסוף היא עזבה. דנילו דחף את כיסא הגלגלים בחזרה לחדר, ואז כרע
ברך לפניי שוב. “אמה, את חזקה. בקרוב תוכלי לעשות את זה לבד, אבל כל
עוד את לא יכולה, לא אכפת לי לעזור לך, בסדר?”
הבטתי בעיניו והנהנתי.
ארבעה שבועות אחרי שהתעוררתי מהתרדמת, חזרתי הביתה בניגוד להמלצת
הרופאים. הם חשבו שאני צריכה לעבור למרפאת שיקום, אבל דנילו ואבא לא
היו בטוחים שהם יוכלו להבטיח את ההגנה עליי שם. רוב פגישות הטיפול
שלי התקיימו בבית או שדנילו היה מסיע אותי אליהן.
עם החזרה הביתה, התחושה ברגליים התחילה לחזור קצת. בהתחלה
זה היה בעיקר עקצוץ, כמו התחושה שחוזרת לאיברים אחרי שהם נרדמים,
רק שהרגליים שלי לא באמת ‘התעוררו’, והעקצוץ היה יותר כמו דקירות
מטרידות. למרות הלילות ללא שינה שהדקירות העיקשות האלה גרמו
בהתחלה, זה היה עדיף על חוסר התחושה של הימים והשבועות הראשונים.
אזורים שלמים נותרו חסרי תחושה לחלוטין, כמו אצבעות הרגליים,
והשוקיים שלי הגיבו בלחץ עמום כשהעברתי אליהם את המשקל או
כשמשהו כבד מאוד היה מונח עליהן. מלבד זה, לא הייתה לי בהן תחושה.
לא הרגשתי בבית כשהגעתי הביתה, כי לא יכולתי אפילו להגיע לחדר
השינה שלי בקומה העליונה בלי שמישהו ירים אותי לשם. לא יכולתי
להשתמש בשירותים בלי עזרה, כי עדיין לא התקינו שם ידיות. הכיורים
היו גבוהים מדי בשבילי, לא הצלחתי להגיע אליהם כשישבתי על כיסא
הגלגלים. הרשימה הייתה ארוכה. ככל הנראה, אימא לא רצתה להנגיש את
הבית, כי מבחינתה המשמעות של זה הייתה שאצטרך להשתמש בכיסא
גלגלים לנצח. אבא כבר היה חולה מדי בשביל לטרוח להתערב בוויכוח. אבל
שבוע אחרי שחזרתי, לדנילו נמאס.
“בתור האנדרבוס של העיר הזאת, המילה שלי היא חוק, אימא, בשבילך
ובשביל כולם. החלטתי להפוך את הבית הזה למקום שאמה תרגיש בו
רצויה. מחר יגיעו פועלים ויתחילו לעבוד.”
אימא הייתה בהלם ושתקה, ואני הרגשתי הקלה. הימים האחרונים היו
רצף של דברים שלא הצלחתי לעשות כי לא יכולתי להגיע אליהם עם כיסא
הגלגלים שלי. זה גרם לי להרגיש ממודרת וחסרת אונים, אפילו יותר מאשר
בבית החולים.
ברגע שהמעלית הותקנה וכל שאר ההתאמות הסתיימו, יכולתי לנוע
ברחבי הבית בלי עזרה מתמדת. עדיין נדרש לי הרבה זמן לעשות דברים,
והמדפים נשארו מחוץ להישג ידי, אבל הצלחתי להחזיר לעצמי מעט חופש.
כמובן, אימא או דנילו תמיד היו בבית, אבל הרגשתי קצת יותר כמו האני
הקודמת שלי.
כל יום הגיע מישהו לתרגל איתי פיזיותרפיה ולעשות לי עיסויים,
ובסופו של דבר, אפילו פסיכולוגית הגיעה כדי לעזור לי להתמודד עם כל
מה שעברתי. למרות הסלידה של דנילו מזרים בבית, לאאוטפיט פשוט לא
היה מישהו שהתמחה בעזרה למישהי עם סוג הפגיעה שלי בעמוד השדרה.
אלה היו האנשים היחידים שראיתי, מלבד שומרי הראש, המשפחה שלי
והרופאים. דנילו רצה להשאיר אותי רחוק מעין הציבור עד שארגיש חזקה
יותר. לפעמים תהיתי אם המצב הנפשי שלי היה הסיבה היחידה שביליתי
את ימיי בבית.
לא ידעתי כמה ממה שעבר עליי היה ידוע לכולם. הרבה מהחברות שלי
כתבו לי בשבועות הראשונים אחרי שהתעוררתי, אבל עד מהרה התברר
שהסיבה לכך הייתה הסקרנות שלהן, ולא דאגה אמיתית או חברות.
בסופו של דבר, כשלא חשפתי יותר מדי פרטים על מצבי, רובן הפסיקו
לכתוב. רק החברה הכי טובה שלי, ג’ורג’יה, נשארה מקבוצת החברות שלי
באינדיאנפוליס, והיא התייחסה אליי כאילו שום דבר לא קרה.
כשהיא ביקרה אותי בפעם הראשונה, שבועיים אחרי שהשתחררתי
מבית החולים )דנילו לא הרשה לה לראות אותי קודם(, היא חלפה על פני
אחי המודאג וחיבקה אותי בחוזקה, כאילו שום דבר לא השתנה. רעמת
השיער האדום והמתולתל שלה דגדגה את פניי. היא התרחקה ממני מעט
וחייכה אליי, ואז הביטה בכיסא הגלגלים החשמלי שעמד בפינת המבואה,
כי כמעט אף פעם לא השתמשתי בו. “אני יכולה לנסות אותו? אני רוצה
לדעת איך את מרגישה כשאת יושבת עליו.” היא עיוותה את פניה, ואז
הטתה את הראש, עיניה הכחולות נצצו בדאגה. “זה היה גס רוח? אימא
שלי אמרה שאני צריכה להיזהר לא להיות גסת רוח, אבל אנחנו חברות כל
החיים. כאילו, את יודעת איך אני.”
פרצתי בצחוק בפעם הראשונה מאז התאונה. “את זאת את, ג’ורג’יה,
ואני לא רוצה שתתנהגי אחרת.”
ג’ורג’יה התיישבה על כיסא הגלגלים החשמלי, כשהלשון שלה תחובה
בין שפתיה, בזמן שהיא ניסתה להבין איך הוא עובד. אני העדפתי את
כיסא הגלגלים הידני שלי, שהיה הרבה יותר מהיר. דנילו עמד כמה צעדים
מאיתנו. הוא הסתובב סביבי הרבה במהלך היום, מה שאמר שהוא נאלץ
לעבוד בלילות. לא הייתי בטוחה מתי הוא בכלל ישן. ג’ורג’יה פלטה צווחה
קטנה כשהכיסא זינק פתאום קדימה, והיא כמעט התנגשה באחי. הוא הרים
לעברה גבה.
צחקתי שוב. הצליל נשמע לי זר, והצלעות שלי ממש כאבו.
“וואו, הדבר הזה מהיר.” היא סובבה את הג’ויסטיק, והכיסא זז ימינה
וכמעט פגע בגרם המדרגות. היא שלחה אליי מבט בעיניים פעורות. “זה
מיועד למרוצים?”
נשכתי את השפה והנדתי בראשי. “זה דורש תרגול, אבל אני מעדיפה
את הכיסא הזה,” טפחתי על הכיסא הקל והמהיר שלי. היא החזירה את
כיסא הגלגלים לפינה וקמה על רגליה.
הרגשתי צביטה ונאלצתי לבלוע רוק.
הבעת פניה של ג’ורג’יה נפלה, והעיניים שלה התרככו. אני מניחה
שהפנים שלי הסגירו כמה כאב לי לראות אותה פשוט קמה מכיסא הגלגלים,
כי אני כבר לעולם לא אוכל לעשות את זה. הפיזיותרפיסט שלי הבטיח לי
שנעבוד עם סדים לרגליים ברגע שהגוף שלי יאפשר, אבל הוא גם הבהיר
היטב שעם הנזק שנגרם לעמוד השדרה שלי, הסיכויים שאחזור ללכת אי
פעם בלי תמיכה הם כמעט אפסיים.
“אני מצטערת.”
הנדתי בראשי. לא היה לה על מה להצטער. “גרמת לי לצחוק בפעם
הראשונה אחרי שבועות.”
ג’ורג’יה ניגשה אליי. “חשבתי שאולי נראה סרט ונאכל פופקורן?”
הנהנתי ועלינו לחדר שלי במעלית החדשה. דנילו סוף־סוף השאיר
אותנו לבד.
בדרך כלל צפינו בסרטים על המיטה שלי. ג’ורג’יה צנחה על המיטה
כהרגלה, ואז הזדקפה בהבעה לא בטוחה. “את מעדיפה לשבת על הספה?”
היא הצביעה על הספה שבצד. לא השתמשתי בה מאז התאונה. אפשר היה
לסובב את הטלוויזיה לשני הכיוונים.
“לא,” אמרתי, ואז התגלגלתי קרוב יותר למיטה ונעלתי את הבלמים.
עדיין התקשיתי לעבור אליה מכיסא הגלגלים, אף על פי שהמיטה הזאת
הייתה חדשה ונמוכה יותר. ג’ורג’יה הסתכלה עליי בזמן שניסיתי להתרומם
ולהעביר את עצמי למיטה. אחרי שלושה ניסיונות סוף־סוף הצלחתי
להנחית את הישבן שלי על המזרן. השתמשתי בידיים כדי לדחוף את עצמי
לאחור עד שהגב שלי פגע בראש המיטה. ואז נשענתי ונשמתי עמוק. הגוף
שלי כאב, והרגשתי עייפה מהתנועה הקטנה הזאת.
ג’ורג’יה החזיקה את השלט בידה אבל לא הדליקה את הטלוויזיה. “אם
מתישהו תרצי לדבר, אני כאן.”
הנהנתי. העדפתי לדבר עם הפסיכולוגית שלי. היה קל יותר לחלוק את
הפחדים הכי אפלים שלי עם אדם כמעט זר מאשר עם האנשים שהכרתי.
“אני רוצה לראות סרט.”
חמש דקות לאחר מכן המשרתת שלנו נכנסה עם קערה גדולה של
פופקורן ועם כוסות קולה.
כשג’ורג’יה ואני צפינו בסרט, כתף אל כתף, זו הייתה הפעם הראשונה
מאז שהתעוררתי מהתרדמת, שהרגשתי כמו אמה של פעם.
יום אחד, כמה חודשים אחרי התאונה, כשהתברר שלעולם לא אוכל לרקוד
שוב, אימא זרקה את כל בגדי הבלט שלי.
הבנתי את זה רק כי היא לא סגרה כמו שצריך את המגירה שבה שמרתי
את בגדי הגוף שלי, וכשבדקתי, גיליתי שהיא ריקה. פתחתי את המגירות
האחרות עם בגדי הבלט שלי, אבל גם הן היו ריקות. הכול נעלם בלי מילה,
בלי הסבר.
ידעתי שזאת הייתה אימא. היא אמרה לפעמים שאני בטח מתגעגעת
לבלט ושברור לה שאוכל לעשות את זה שוב בקרוב. כנראה סיום קריירת
הבלט שלי הכאיב לה יותר משזה הכאיב לי. ובכל זאת, הרגשתי צער
כשבהיתי במגירה הריקה. היא סימלה עוד חלק מהחיים הקודמים שאיבדתי,
עוד דלת שנסגרה בפניי סופית.
אהבתי לרקוד בלט, את האלגנטיות ואת המשמעת, התלבושות,
המוזיקה, אבל זה לא היה החלום שלי — עד שהוא נלקח ממני. הייתי שמחה
להחליט מתי להפסיק בתנאים שלי… אבל לא הייתה לי הבחירה הזאת.
הייתי צריכה להשלים עם זה, כמו שהייתי צריכה להשלים עם שינויים רבים
אחרים בחיי. בהתחלה הרגשתי שהחיים שלי הם שרשרת של דברים שכבר
לא יכולתי לעשות, אבל לאט־לאט התחלתי לגלות דברים חדשים שהעניקו
לי רגעים של אושר. לעשות דברים עם ג’ורג’יה ולעסוק במלאכות יד כמו
ציור, קדרות ואוריגמי.
מה שהיה חסר לי יותר מהריקוד היה החופש שהיכולת ללכת מעניקה
לך. אף פעם לא קלטתי כמה מדרגות שגרת היום־יום שלי כללה, וכמה
גבוהים היו רבים מהדברים שהייתי צריכה על בסיס יומי. כשנכנסתי למטבח
לקחת כוס מים בפעם הראשונה אחרי שחזרתי הביתה, לא הצלחתי להגיע
לארון ונשארתי לבהות בו עד שהטבחית שלנו באה לעזור לי.
אחרי זה היא העבירה כוסות לארון נמוך כדי שאוכל להגיע אליהן. זאת
לא הייתה הפעם האחרונה שלא הצלחתי להגיע למשהו. כל בני המשפחה
ואני היינו צריכים להסתגל למגבלות החדשות שלי. צעד אחר צעד הבית
שלנו הפך למקום שבו יכולתי לעשות הרבה דברים באופן עצמאי, אבל
ידעתי שאם אי פעם אשתתף שוב במפגשים חברתיים, יצפו לי אתגרים
חדשים לגמרי.
זמן קצר אחרי שחזרתי הביתה קיבלתי טעימה ראשונה למשמעות של חיים
עם מוגבלות בעולם המיושן והמסורתי שלנו, והאירוע הזה כמעט גרם לי
להזדהות עם חוסר היכולת של אנשים אחרים להתמודד עם המוגבלות שלי,
כאילו זו גם הדרך שלי להתמודד איתה.
הייתי מאורסת לבן הבכור של האנדרבוס של סינסינטי מאז שהייתי בת
ארבע. פדריקו ואני נפגשנו רק כמה פעמים, ומעולם לא הקדשתי לקשר
בינינו יותר ממחשבה חולפת. נישואים נראו לי עדיין מושג רחוק, כי לא
התעניינתי במיוחד בבנים. כשאבא של פדריקו בא לבקר בלי הבן שלו, מייד
הייתה לי תחושה רעה.
דנילו אמר לי להישאר למעלה, אבל הייתי מבודדת ומוגנת לחלוטין
מאז התאונה, ורציתי סוף־סוף להציץ לעולם שבחוץ, גם אם זה היה רק דרך
שיחת חולין קצרה עם אבא של פדריקו. המבט של דנילו נדד אליי כשיצאתי
מהמעלית בזמן שאבא של פדריקו נכנס. הדאגה בעיניו של דנילו עוררה את
החרדה שלי. איך האיש יגיב למוגבלות שלי? הוא בקושי העיף מבט לעברי
כשנכנס, עיניו חלפו על פניי בלי לברך אותי לשלום. “אני צריך לדבר איתך
ועם אבא שלך לבד, דנילו. בלי אחותך.”
האחיזה שלי בגלגלי הכיסא התהדקה, כנראה העמיקה את היבלות
החדשות שנוצרו על כפות ידיי. ניסיתי להקטין את עצמי לנוכח ההתעלמות
המתמשכת שלו ממני.
השפתיים של דנילו נמתחו לקו דק, והמבט הקשה בעיניו הסגיר עד
כמה שברירית הייתה המסכה המאופקת שלו. “אתה יכול להיכנס. אבא שלי
ליד השולחן במשרד שלו. אתה מכיר את הדרך. אני אצטרף אליכם בעוד
רגע.”
אימא יצאה מהסלון. אבא של פדריקו הנהן לעברה במהירות לפני שצעד
במסדרון לעבר המשרד של אבא.
“מה קורה?” שאלה אימא וכיווצה את שפתיה. היא לבשה שמלה יפה
ואספה את שערה החום לפקעת הדוקה על ראשה. “הכנתי תה של אחר
הצהריים לכולנו.”
“כדאי שתחכי עם אמה בסלון. יש לי הרגשה שהשיחה לא תהיה נעימה,
ולא יהיה שום תה של אחר הצהריים.”
כיווצתי את המצח לעבר דנילו, אבל הוא רק חייך אליי חיוך מאולץ.
אימא, לעומת זאת, החווירה מאוד לשמע דבריו.
אימא ואני עברנו לסלון והתיישבנו ליד שולחן הקפה, עליו הניחה
המשרתת שלנו עוגות ועוגיות עבורנו ועבור האורח.
נשכתי את השפה התחתונה שלי, ואז השפלתי מבט אל כף ידי וליטפתי
באצבעותיי את היבלות. מעולם לא היו לי יבלות בידיים, רק באצבעות
הרגליים מעמידה על קצות האצבעות. האחרונות נעלמו, ואת מקומן תפסו
חדשות. מאז התאונה שלי הרגשתי לעיתים קרובות שגם הלב שלי יצטרך
לפתח יבלות כדי להגן על עצמו מפני מה שעתיד לבוא.
“מה את חושבת שהוא רוצה?”
המבט של אימא נעצר על כפות הידיים שלי. “אנחנו צריכות לדאוג
שהידיים שלך לא ייראו ככה. זה לא יפה. אולי את צריכה להשתמש בכיסא
הגלגלים החשמלי שלך.”
הפכתי את כפות ידיי והנחתי אותן על הירכיים. “הוא גדול מדי, ואני לא
אוהבת את הרעש שהוא עושה.”
קולות רמים השתיקו אותי. ניסיתי להבין מה נאמר, אבל נדמה היה
שאבא, דנילו ואבא של פדריקו צורחים כולם יחד.
אחד המאבטחים שלנו נכנס, הנהן קצרות ונעמד ליד הדלת. הוא החליף
את המאבטח הקודם שלי שפוטר אחרי התאונה. הוא גרם לתאונה כי היה
שיכור בזמן המשמרת. לא אהבתי לחשוב עליו. לפעמים שנאתי אותו על
מה שהוא עשה לי, ולפעמים הרגשתי כמעט אשמה כי הוא מת עכשיו, ולא
מהתאונה. אחי הרג אותו כעונש.
הצעקות התגברו. אבא של פדריקו הופיע במבואה, אבל הוא לא נכנס
לסלון. במקום זה הוא מיהר לעבר דלת הכניסה, הפנים שלו היו אדומות כמו
סלק, הוא נראה כאילו הוא רק רצה להסתלק.
“אל תעז לבקש ממני עזרה שוב!” שאג אבא, ואז התחיל להשתעל נורא.
דלת הכניסה נטרקה, ובמשך כמה רגעים איש לא אמר דבר. רק השיעול
הנואש והצפצופים של אבא נשמעו בחדר. דנילו הופיע בפתח הדלת, פניו
אדומות, השיער שלו פרוע, ועיניו רושפות.
“מה קרה?” שאלה אימא בחרדה.
“הם ביטלו את האירוסים!” התפרץ אבא כשהופיע ליד דנילו בפתח,
ופניו הלכו והאדימו.
אימא קמה מהספה והניחה את ידה על הלב שלה כאילו המילים שברו
אותו. “הם לא יכולים!”
“הם יכולים,” אמר דנילו בשקט, עיניו ננעצו בי, לא באימא שלנו. “אלו
נסיבות יוצאות דופן, אז אף אחד לא יאשים אותם, גם אם זה מעשה חסר
כבוד לחלוטין.”
אימא כיסתה את פניה והתחילה לבכות. אבא נכנס וכרך זרוע סביבה
כדי לנחם אותה, בזמן שאני התכווצתי בכיסא הגלגלים שלי וקיוויתי שאוכל
פשוט להיעלם כמו שכמה אנשים היו מעדיפים.
האירוסים בוטלו.
עוד חלק מחיי הישנים נעלם. מה יקרה עכשיו? בנות בעולם שלנו היו
צריכות להתחתן אם הן רצו שיקבלו אותן. רציתי להיות חלק מהעולם שלנו
ולבנות בו עתיד כמו כל שאר הבנות, אבל האם הם יאפשרו לי את זה?
דנילו נכנס ונגע בכתף שלי. “זאת לא אשמתך,” הוא לחש. הטיתי את
ראשי, תהיתי למה זה היה הדבר הראשון שהוא בחר להגיד.
הוא עיווה את פניו ונראה מותש. “את יודעת למה אני מתכוון.”
בלעתי רוק והנהנתי אף שלא הייתי בטוחה. הייתי מבולבלת, מפוחדת
ועצובה. הרגשתי יותר מדי דברים בבת אחת. “אני יודעת.”
הבנתי את המשמעות מאחורי המילים של דנילו, אבל אולי לא כמו
שהוא רצה שאבין. הבנתי שאנשים בעולם הנחשל שלנו חושבים שמשהו
בי פגום עכשיו. הם העריכו סטנדרטים מסוימים של יופי שלעולם לא אוכל
לעמוד בהם.
“אנחנו נמצא פתרון,” הבטיח דנילו ולחץ את ידי. אימא המשיכה לבכות
ברקע בזמן שאבא ניסה לנחם אותה.
לאחי היה כוח. ראיתי את זה באופן שבו אנשים הסתכלו עליו. הוא
בהחלט יוכל לגרום לאנשים להתנהג בצורה מסוימת סביבי, אבל הוא לא
יוכל לשנות את המחשבות שלהם.
אימא לא נרגעה במשך שבוע, והזעם של אבא נמשך אפילו יותר. דנילו היה
מאופק מכדי להראות לי מה הוא מרגיש. ואני?
כמעט נתתי לביטול האירוסים לדחוף אותי בחזרה לחור השחור שבו
הייתי תקועה בשבועות הראשונים שאחרי התאונה. אפילו הפסיכולוגית
שלי לא הצליחה למשוך אותי החוצה. הרגשתי חסרת ערך, לא שייכת
ואבודה. חשבתי שכיסא הגלגלים באמת מסמל את סוף כל התקוות שלי.
חשבתי שאהיה כבולה אליו וראיתי בו נטל, כשלמעשה, הוא העניק לי
חופש.
מיקדתי שוב את כל האנרגיה שלי באימונים גופניים, עד לשלב של
תשישות מוחלטת. נאלצתי להגביר את מינון משככי הכאבים כדי שאהיה
מסוגלת להתאמן ולעבוד קשה כמו שהייתי צריכה. רציתי להכריח את הגוף
שלי לציית לדרישותיי.
אחרי כמה חודשים של אימונים אינטנסיביים הרגליים שלי הצליחו
להחזיק אותי לכמה שניות אם נאחזתי במשהו. אין־ספור שעות של שיקום
החזירו לי פיסה זעירה מהחופש הישן שלי, אבל עם הזמן הבנתי גם שלא
משנה מה אעשה או כמה קשה אתאמן, לא אחזור ללכת בלי תמיכה כמו
שהייתי רגילה. לעולם לא אעמוד שוב באידיאל היופי של העולם שלנו.
השפעות התאונה תמיד ייראו בהליכה שלי, וככל הנראה אצטרך תמיד
להשתמש בכיסא גלגלים. הגעתי לקצה גבול היכולת של השיקום. עמוד
השדרה שלי לא יירפא באורח פלא. נזק מסוים תמיד יישאר. זאת הייתה
האמת המרה שאימא רצתה להסתיר ממני, המציאות הקשה שכבר לא
הייתה תחזית אפלה, ובכל זאת חיי היום־יום שלי היו קשים לעיכול עבור
כל מי שסביבי יותר מאשר עבורי.
ההשלמה לא הגיעה בקלות. היא הייתה כואבת יותר מהפיזיותרפיה,
אבל ההשפעות שלה היו מתגמלות הרבה יותר.
