יופי אכזרי 2 – יופי בדם קר

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 54.00.

משחק המחבואים הקטלני שבו היא משחקת מתקרב לסיומו.
סודה הנוראי של סמנתה מתיוז עומד להיחשף. העבר שב לרדוף אותה, וברגע שזה יקרה כל מה שחשבה שאמיתי וחשוב בחייה ישתנה.
עולמה הפך לשקר אחד גדול – שקר שעשוי לחרב את כל מה שעבדה למענו ולהרוס כל אדם שאי פעם היה יקר לליבה.
קיידי גרייסון סייע לסמנתה להסתתר מעברה האלים, עבר שהיא קיוותה לקבור ולהחביא מכולם. עמוק בליבה, היא שומרת את סודותיה וחוששת לפגוע באנשים היחידים שבהם היא עדיין מסוגלת לבטוח.
מה יעלה בגורלה כשתיאלץ להישיר פנים ולהתמודד עם המציאות האכזרית מעברה? והאם יהיה די באהבתה לקיידי ובאהבתו אליה כדי להציל אותה?

יופי בדם קר הוא החלק השני בדואט יופי אכזרי והמשכו של הספר יופי חסר רחמים. במציאות מתעתעת, שבה פני המים שקטים והשלווה והאהבה עוטפות את קיידי ואת סמנתה, מגיחה סערה אימתנית ולא צפויה שמאיימת לגרור את שניהם למעמקים ולקבור את סודותיהם לנצח.
פרולוג




סמנתה


זה עתה סיימתי את הסבב שלי ביחידה לטיפול נמרץ. בשעה שחמקתי כדי לאכול חטיף ״סניקרס״ ונשענתי על הקיר הצונן של חדר הצוות, הודיעו בכריזה על הגעת פצועים. ״מקרה ראשון. מקרה ראשון. זמן הגעה משוער חמש דקות.״ התענגתי על מתיקות הנגיסה הראשונה והתעדכנתי שהפרמדיקים בדרך והם מובילים בחורה בת חמש־עשרה. היא עפה מתוך המכונית המשפחתית, שהתנגשה חזיתית בסמי טריילר בשדרות הנרי הדסון. אלוהים, הבטן שלי התכווצה קשות, ועיסה צורבת של שוקולד־נוגט־קרמל עלתה בגרוני. בעבודה כזאת, את אף פעם לא יודעת מה יגיח מבעד לדלתות חדר המיון: פצעי ירי, דקירות, תאונות דרכים, אבל הכי גרוע זה כשהפצועים הם ילדים.

דחסתי לתוך פי חתיכה נוספת מהחטיף והשלכתי את היתר לפח. מיהרתי החוצה בריצה. סביבי — ובתוכי — הסתחררו משבים קפואים של אוויר מחוטא, שהתערבבו בריחות אפלים מרירים של חומרי חיטוי ושל מזון בית החולים.

פילסתי את דרכי בריצה בתוך קהל אנשים לעבר עמדת הקליטה של התאונות כדי לרחוץ ידיים, ובדיוק אז אישה מדהימה ביופייה נעמדה מולי, הפילה אותי וכמעט הדפה אותי אל הקיר. היא אחזה בידי בידיים קרות כקרח ועצרה אותי בכוח לפני שנחַתי.

״את יודעת,״ היא לחשה באוזני, נועצת את ציפורניה המטופחות להפליא בעורי, ״הוא אומר שהכוס שלי מושלם. הוא קורא לי חכ״מ, חתיכת כוס מושלמת.״

הוי, שיט. האם המחלקה הפסיכיאטרית איבדה עוד חולה?

״סליחה?״ צחקתי, מתנשפת מעט, כי חשבתי שהיא בטח מבלבלת אותי עם מישהי אחרת או שמישהו השאיר את שקית הנשים־הנימפומניות־המטורללות פתוחה בקומה הלא־נכונה של בית החולים.

״בעלך,״ היא הסבירה, ״אחרי שאני רוכבת עליו חזק ומהר, זה מה שהוא אומר. הוא קורא לי חכ״מ.״ היא חייכה חיוך ניצחון בשפתיים צבועות באדום־דם והתרחקה לה משם על נעלי עקב קולניות בצבע אדום עז, בדיוק באותו גוון שהיה מרוח על שפתיה.

״אני חושבת שפנית לאישה הלא־נכונה, גבירתי,״ קראתי אחריה והזדקפתי, יד אחת שלי מונחת על הבטן.

האישה היפהפייה הסתובבה במקום בעודה מטילה אל מעבר לכתפה קווצה של תלתלי זהב קופצניים, כאילו היא מככבת באחת מהפרסומות האלה לצבע שיער מושלם. מסדרונות בית החולים הסתחררו מאחוריה. אורות פלואורסנט בוהקים כיסו את עיניי העייפות בצללים צבעוניים מטושטשים. ״הו, אני לא חושבת, דוקטור סמנתה מאת'יוס. לא, אני בכלל לא חושבת ככה. הוא, דייוויד, אפילו הראה לי תמונה שלך.״

היא ידעה את שמי. ואת שמו של בעלי.

האם היא רואה את תג הזיהוי שלי?

לא, הוא מתחת לחלוק הרופאה שלי.

מאחורי האישה, בקצה האחר של המסדרון, מבעד לרחש העז ולנקישת הדלתות של חדר המיון, פרצה מהומה כשצוות החירום חדר פנימה, מוביל את הבחורה הפצועה, ולרגע, לרגע קצרצר אחד שאני עדיין מתביישת בו, קפאתי במצוקה גמורה. ריחות מתכת חלודה הכו בחושיי בעוצמה כזאת, שכשלתי לאחור בהפתעה. האישה הבלונדינית חייכה חיוך רחב, קרצה, ואז עיניי הבחינו בפצועה בת החמש־עשרה מובלת לעברי. התחלתי לנוע וניסיתי כמיטב יכולתי להתנתק ולשמור את הכאב ואת הכעס למועד מאוחר יותר. הפצועה המדממת בת החמש־עשרה זקוקה לי יותר. בקושי הספקתי לכסות את ידיי בזוג כפפות לטקס.

הבטן שלי התעוותה וכיווצה את כל האיברים בדרך אל גרוני, ממלאת אותם בשלולית של קיא. במאמץ רב הצלחתי לבלוע אותו בחזרה. תתנתקי. פשוט תעשי את העבודה שלך. תתרכזי, לפני שהברכיים שלך יקרסו.

החולה התפתלה על האלונקה, מכוסה מכף רגל ועד ראש בדם, ופרמדיקים מתנשמים דיווחו בצרחות על מה שהתרחש. תחבושות ארגמניות כהות עטפו את ירכה של החולה, את ראשה ואת בטנה, והייתי חייבת לעבוד במהירות כדי להישאר דרוכה, כדי להציל את חיי הילדה הזאת. אלוהים יקר, בבקשה, בבקשה עזור לי להציל את הילדה הזאת. תן לי לשכוח את דייוויד לרגע. תן לי לעשות את עבודתי.

הסרתי את החבישות והתחלתי לעבור בראשי על רשימת הפעולות ההכרחיות ולנבוח פקודות.

למרבה השמחה, סמנתה מאת'יוס, האישה הנרמסת, נעלמה, וד״ר סמנתה מאת'יוס, מנהלת יחידת ניתוחי החירום, תפסה פיקוד.

למרות אלפי שעות של ניסיון כרופאה מנתחת, שנים מזוויעות כמנתחת ביחידה צבאית מעבר לים, ולמרות כל שטיפת המוח שעברתי בשנים הראשונות של הקריירה הרפואית שלי, עדיין התקשיתי להתמודד עם כל הרגשות האנושיים שמתלווים לפציעות קשות. לא מתרגלים לזה, לא כשעל השולחן שוכבת ילדה שנלחמת על חייה. כל מי שאומר אחרת, משקר. ועם זאת, כמו תמיד, התאמצתי להקרין ביטחון, איפוק, כוח ושליטה מלאה מול צוות הטראומה. בזמן שידיי זחלו לאורך גופה של הילדה החבושה ברישול, הרגשתי את כל פציעותיה בקצות אצבעותיי.

אלוהים אדירים, מתחת לתחבושות הילדה הייתה קרועה לגזרים. כאילו העור שלה, כל העור שלה, נקרע לשניים במהלך התאונה. הלובן הבוהק של עצמותיה בלט על רקע האודם העז של בשרה הקרוע. הרעש מחריש האוזניים של הדופק שלי הלם באוזניי וגרם לכל עולמי להתמקד בדבר אחד. מדויק. פשוט. להציל חיים.

מיהרתי לנעוץ את האצבע המורה בירך שלה, בתוך החתך המדמם ביותר, כדי לסתום את המקום שממנו הדימום הוא הקטלני ביותר.

״בואי נפתח לה דרך לנשום!״ פניתי אל אחת מהאחיות במיון. ״אני צריכה עירוי, חדר ניתוח… ותביאי לי שתי מנות של דם או מינוס.״

״סימני חיים!״

״שמונים ושתיים על חמישים ושתיים! קצב לב מאה ועשרים!״

״בואו נזוז. עכשיו,״ נבחתי, ובתוך שניות, הצוות שלי דהר אל חדר הניתוח, מוביל את החולה כשאצבעי עדיין נעוצה עמוק ברגלה. עורק הירך של הילדה היה קרוע לגמרי. היא הייתה עלולה למות בתוך שניות, ולכן הייתי חייבת לפעול במהירות.

הצוות שלי עבד כאיש אחד, גמיש, מושלם ומדויק. איש לא שם לב שעצמותיי מתקשות להתמודד עם כוח המשיכה או ששריריי התאמצו לשאת משקל של אלפי קילוגרמים שניסה למשוך אותי אל הקרקע.

בתוך שעות ספורות תיקנתי את רוב הנזק שיכולתי לתקן וחבשתי את פצעיה, ובליבי נשאתי תפילה קטנה למען הנערה. היללתי את הצוות המושלם שלי וגררתי את עצמי אל מחוץ לחדר הניתוח היישר אל הכיור כדי לקרצף מעליי את הדם ואת הנוזלים.

הייתי מותשת רגשית. חזרתי אל המשרד שלי, שם השארתי את המנורה הקטנה דולקת ואת הדלת פתוחה לרווחה. השמיים בחוץ היו כבר כמעט כהים לגמרי, בלילה חסר ירח, ורק פנס רחוב אחד האיר מבעד לחלוני הקטן.

עשיתי כמיטב יכולתי כדי להציל את חיי הילדה. היא הייתה סוף־סוף במצב יציב, ביחידה לטיפול נמרץ, אחרי ארבע שעות של ניתוח מאומץ שבמהלכו הרכבנו אותה מחדש. אבל לא נותרה משפחה שתנחם אותה, כי כולם שכבו בחדר המתים. לא הייתה משפחה שצריך להודיע לה על הניתוח או על מצבה של החולה, כי כולם נהרגו בתאונה.

כשהצפת האדרנלין שלי שככה, גופי קרס וצנחתי בכבדות אל הכיסא שמאחורי שולחן הכתיבה. הייתי מותשת לחלוטין, ועדיין נותרו לי שעתיים עד תום המשמרת. השפלתי את עיניי והבחנתי במעטפה לבנה בוהקת המונחת במרכז השולחן.

שמי היה כתוב עליה באותיות אדומות גדולות. יכולתי להשאיר אותה שם בלי לפתוח אותה ובלי לגעת בה, ואז הסיפור שלי היה שונה כל כך. אבל זה לא מה שעשיתי. פיסת נייר קטנה, קרע קטן בלשונית המעטפה, והחיים השתנו לגמרי. התחלות וסופים התערבבו אלה באלה ויצרו מעגלים, כמו גלגלים קטנים של אוגר בכלוב, שמעולם לא ידעתי שאני דוהרת בתוכם. עצמותיי הפכו צמיגיות כשפתחתי את המעטפה, בהיסוס ובידיים רועדות. פתחתי את המכתב שהוטמן בתוכה, נייר מכתבים ורוד ואלגנטי, השענתי את ראשי לאחור על ריפוד העור הקר של הכיסא וקראתי את המילים שעמדו לשנות את כל חיי הדפוקים. זה השיט שחיכה לי בפנים, מעוצב ומדיף ניחוח ורדים:

סמנתה מאת'יוס היקרה,

את לא מכירה אותי, ואולי לא תאמיני לדבר ממה שכתוב במכתב זה. אולי אפילו תחשבי שזו מתיחה אכזרית, אבל בבקשה קראי עד הסוף ונסי להאמין לכל מילה. אני כותבת, כי את חייבת לדעת את האמת. שתינו צריכות לדעת איפה אנחנו עומדות בסיפור הזה.

יש לנו הרבה במשותף, לך ולי. ראשית, שתינו מזדיינות עם בעלך. כן, את אשתו של המאהב שלי, המאהב שאמר לי שאנחנו צריכים לקחת פסק זמן זה מזה, כי לדבריו את בהיריון. בגלל זה באתי היום לבית החולים, לראות בעצמי. לראות במו עיניי את כל מה שאמור היה להיות שלי.

שנאתי אותך במשך זמן כה רב. שנאתי את כל מה שאת. לקחת את כל מה שאמור היה להיות שלי ושמרת אותו לעצמך. עכשיו את חייבת לדעת את האמת, את האמת על אודות דייוויד ועליי, ולהניח לנו להתקיים. אני מקווה רק שיש לך שכל ותביני שאני זו שאיתה הוא אמור להיות. הוא לא אוהב אותך. הוא לא מסוגל, כי הוא מאוהב בי לגמרי. אני זו שבה הוא חושק, אני זו שאליה הוא מתגנב, כי את פשוט לא מספיקה לו. האמת היא שהוא מעולם לא אהב אותך. הנישואים שלכם היו נישואי נוחות, עסקה כלכלית.

אני לא מצטערת על כל מה שעשיתי. אני לא מצטערת על שפגעתי בך, כי כל מה שיש לך, אמור היה להיות שלי. אני לא מצטערת שאני מספרת לך את כל זה, כי את חייבת לעזוב ולהניח לנו להיות יחד. כל מה שעשיתי עם דייוויד נעשה מתוך אהבה טהורה ואפס חרטה. ליבי, גופי, מוחי ונשמתי שייכים לו. שלא כמוך. אני צריכה להיות איתו ושלו. את לא נכונה לצרכיו, אולי רק בעולם הרפואה שבו שניכם חיים, אבל לא בעולמו האמיתי של דייוויד. עולם שאינך יודעת עליו דבר. את לא מה שהוא רוצה או צריך. אני כן.

אני אוהבת אותו יותר מדי מכדי להיות בלעדיו.

בכל פעם שהוא הגיע הביתה מאוחר, זה קרה בגללי. בכל פעם שהוא נכנס למיטה שלך והריח שלו היה מעט שונה, זה קרה בגללי. בכל רגע שהוא רחוק ממך, הוא נמצא איתי.

אני אפילו לא יודעת אם את באמת בהיריון, וגם לא אכפת לי. תביני פשוט שלעולם לא תכירי את דייוויד האמיתי, זה שאוהב אותי יותר מכפי שאי פעם יוכל לאהוב מישהי כמוך.

אנא הראי לו את המכתב הזה והקשיבי למה שיאמר. אני בטוחה שהוא ישקר לך ויעניש אותי. אני מוכנה לשאת את כל מה שייתן לי.

אורורה

ליבי האיץ את פעימותיו. בתוך איזו ערמת זבל דרכתי? איזו מטורפת הזויה כותבת מכתב לאשתו של המאהב שלה? לא שהאמנתי לזה.

חיכיתי נואשות שהמשמרת שלי תיגמר. הייתי חייבת ללכת הביתה. הייתי חייבת להראות את זה לדייוויד. לא יכול להיות שמשהו מזה אמיתי, נכון?

נכון?

כלומר, הייתי יודעת אם הוא… הייתי שמה לב… נכון?

יש לי בחילה.

הוא אומר שהכוס שלי מושלם. הוא קורא לי חכ״מ. חתיכת כוס מושלמת. הוא הראה לי תמונה שלך, היא אמרה. אלה היו מילותיה המדויקות. לא יכולתי למחוק אותן, והן סירבו לצאת מראשי.

ספרתי את הדקות בפעימות לב, כי כל מה שחשתי, כל מה ששמעתי, זה את הפעימות העמומות של הדופק שלי הולם בחזה, עד שאוכל לצאת מבית החולים וללכת הביתה.

במסדרונות הלבנים הבוהקים, אנשים דיברו אליי. יכול להיות שחייכתי אליהם בחזרה חיוכים זומביים כלשהם, אבל לעולם לא אדע בוודאות. אי אפשר לדעת איך אנשים אחרים חווים אותך. הדבר היחיד שידעתי היה שאני פשוט צועדת במסדרונות ומחכה. מחכה שאוכל ללכת הביתה. מחכה לפגוש את בעלי.

בעלי.

האיש שאולי מזיין את חתיכת הכוס המושלמת.

שאינה הכוס שלי, מתברר.

דייוויד, האיש שניצב לידי בחליפת ארמני מהודרת בתמונת החתונה שלי הממוסגרת במסגרת יקרה להחריד, התלויה על ווי כסף זעירים על קירות ביתנו הצבועים בגוון של שמנת.

אני אפילו לא זוכרת שיצאתי מבית החולים. המוח שלי לא היה יכול לעכל את המחשבה שהגבר שלו נישאתי שוכב עם מישהי אחרת. דלת הכניסה לדירה שלנו פשוט הופיעה פתאום מול עיניי, ונכנסתי פנימה, מוצפת בחילה ויוצאת מדעתי מרוב עצבנות, עד שכמעט עשיתי במכנסיים.



*



מצאתי אותו במטבח, שותה את קפה הבוקר שלו, אוחז בגיליון של הניו יורק טיימס, וקרן אור של בוקר נשברת לקשת של צבעים על זכוכית הרולקס שלו. הוא יֵצא מהבית בעוד עשר דקות ויבקר אצל החולים שלי בבית החולים. אנחנו מכונה משומנת היטב, כך לפחות חשבתי עד שהאישה הזאת אחזה בזרועי ולחשה את המילים האלה באוזני.

חתיכת כוס מושלמת. ה־חכ״מ שלו.

הוא מעולם לא כינה אותי כך. בדרך כלל הוא לא דיבר איתי במהלך סקס.

לא יכול להיות שהבולשיט הזה אמיתי.

אבל היא ידעה שאני בהיריון. לא הרבה ידעו, וממש לא רואים עליי שאני כמעט בשבוע העשרים. יש לי בחילה איומה.

הנחתי את המכתב פרוש על האי במטבח, שם הוא ישב, והחלקתי אותו באלגנטיות על משטח הגרניט לעברו עד שהגיע אל מתחת לעיתון שבין אצבעותיו.

הוא בחן אותו במשך שניות ספורות. מלבד משיכה קטנה של שפתו מטה, לא ניכר שום שינוי בהבעה שלו. ״את לא מתכוונת להתייחס למכתב של איזו פסיכית, נכון?״ הוא שאל באגביות אחרי שמיהר לשמוט מידו את העיתון. הוא הרים את ספל הקפה שלו בזהירות ולגם בדממה את הלאטה־שמנת־וניל תוצרת בית המפונפן שלו. צחנת המתיקות שעלתה ממנו גרמה לי לרצות להקיא.

״חשבתי שמגיע לך להציץ בו, כי השם שלך הוזכר בו.״

״איפה כתוב השם שלי?״ הוא שאל, והפך את המכתב לכאן ולכאן. ״שמי המלא? איך את יודעת שהיא כותבת עליי ולא על דייוויד רזנר מגניקולוגיה? הוא רואה כוסים כל היום. זה בטח הוא.״

״היא אמרה את השם שלך כשהיא ביקרה אותי בבית החולים, ואל תהיה גס רוח.״ כן, שיקרתי. היא לא הזכירה את שם משפחתו, רק את שם משפחתי. תראו, בדרך כלל אני סומכת על בעלי לגמרי, אבל משהו פה לא הסתדר לי. זה נראה יותר מדי אמיתי. בפעם הראשונה בחיי פקפקתי בו כי היה נראה לי שזה עשוי להיות אמיתי. יכול להיות שההיריון העניק לי חוש שישי. פרנויה.

הוא נעמד, נשק לי קלות על הרקה והשאיר את המכתב על השולחן, בהתעלמות גמורה. ״אל תתפתי להאמין לדרמת תיכוניסטים ילדותית ומטופשת. אין לי זמן לרומנים. מזל שאני בכלל מצליח לעשות אהבה עם אשתי.״ הוא חייך, משך את סנטרי מעלה ואמר לי שהוא אוהב אותי.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה ידעתי, ללא צל של ספק, שהוא משקר לי. הפעם הראשונה מיני רבות.

זה לא היה רק רגע אחד חולף של חוסר נאמנות, אלה היו עשרות, מאות, לכל הרוחות, בוודאי יותר מאלפי רגעים כאלה. חשבתי שדייוויד הוא אהבת חיי. טעיתי. הוא היה אהבת חייהן של נשים רבות. גיליתי את פיסת המידע הזאת רבע שעה לאחר שהמנוול יצא, כשחדרתי אל המחשב הדפוק שלו, מצוידת בסיסמה ובמדפסת.

מה, לעזאזל, קורה פה?

תמונות רבות, תיקיות מלאות בתמונות, רובן בתנוחות מיניות בוטות שלא ראיתי מעולם. סרטונים של פנטזיות אונס, והו, אלוהים ישמור! זה היה סוס? מיילים ותמונות שהוחלפו עם נשים אחרות, כל כך הרבה נשים אחרות. היה לו חשבון באתר הפופולרי אשלי מדיסון, האתר מספר אחת לבגידות בבני זוג, נוסף על התכתבויות עם מועדוני ענישה פרטיים.

אני יודעת מה כולכם, המאמינים־בנישואים־ובכך־שאפשר־לתקן־הכול־אם־רק־מאמינים, חושבים עכשיו: היא לא צריכה להשליך נישואים טובים רק בגלל בגידונת קטנה. אילו זה רק היה פשוט כל כך.

אף על פי שאני מוכנה למחוא לכם כפיים על הבחירה שלכם בנסיבות שלכם, מעולם לא האמנתי שעל בגידה של ממש אפשר לסלוח. לא יכולתי. לא בעיניי. לא בליבי. הנישואים שלי נגמרו. אלה לא היו מעידות ונפילות אקראיות אל תוך נרתיקים מקריים. אלה היו בחירות מתוכננות היטב לנהל רומנים ולהמשיך בהם. שוב ושוב.

לרוע המזל, הרומנים שלו היו הצרה הכי קטנה שלי.

תיקייה אחת מסוימת זהרה על מסך המחשב שלו, כאילו היא רדיואקטיבית. ״סאם־מאת' פרמצבטיקה.״

״סאם־מאת' פרמצבטיקה? כמו בשמי, סמנתה מאת'יוס? מה לכל הרוחות יש כאן?

הקלקתי באצבעות בוטחות ויציבות ופתחתי את התיקייה.

גיליתי חברה השווה מיליוני דולרים רבים, גדולה כמעט כמו ג'ונסון אנד ג'ונסון ופייזר. המעבדות שלה פעלו במדינות אחרות, והייתה שם רשימה של בתי חולים יוקרתיים ושל רופאים נכבדים שדיברו בשבחה. למה השם שלי נמצא בראש הרשימה? למה החברה הזאת, סאם־מאת', קרויה על שמי?

לא היה לי מושג. לא יכולתי לחשוב בהיגיון. לא היה לי… כלומר… דייוויד בגד בי ולא היה לי מושג מה לעשות. לראשונה בחיי, הייתי אובדת עצות.

הקפדתי להדפיס את כל מה שמצאתי.

ולהעתיק את כל הקבצים לדיסק און קי.

לשני דיסקים.

הרגשתי שאני חותמת על תעודת הפטירה של עצמי.

כעבור שלוש שעות יצאתי מחדר העבודה שלו, כולי בחילה, והרגשתי לראשונה את רפרוף כנפי הפרפר של החיים הזעירים שצמחו בתוכי בארבעה וחצי החודשים האחרונים. הסתרתי את הכול בתיק המחשב שלי, שלחתי את הכול לעצמי ויצאתי אל האור הבוהק של שמש אוגוסט. חום לח המיס את גופי והצמיד מייד את בגדיי לעורי. הבטן שלי התהפכה והתכווצה. הנחתי את ידי עליה וזמזמתי שיר ערש קטן לילדה שבתוכה. ברגליים רועדות ובמוח קודח השלמתי כמה מטלות, שלפי החוק מי שמבצע אותן נחשב אדם לא שפוי בדעתו. לא יכולתי להניח לדייוויד לחמוק מעונש על כל מה שמצאתי, לא על הבגידות בי ולא על תרמית התרופות כלפי בית החולים.

כלומר, זה היה בית החולים של אבא שלי. אבא שלי היה הנשיא והמסמכים האלה היו מזויפים. אלוהים יודע מה קורה פה. ואז הקאתי במשך שאר היום בעודי גוהרת על כיור האמבטיה, מתפללת שיהיה לי כוח גופני לארוז את חפציי. אולי אחרי שינה קצרה. היה לי הרבה זמן לארוז וללכת.

אבל כל זה לא היה החלק הכי הגרוע. לא, עדיין לא. זו הייתה רק תחילת הסיוטים שלי. הייתי צריכה לעזוב אז. עם בטן מתהפכת, הקאות ותשישות, הייתי צריכה לקום ולקחת מונית למלון. הייתי צריכה להיעלם ולעולם לא להביט לאחור.

ואז איש לא היה מת.


מידע נוסף על "יופי אכזרי 2 - יופי בדם קר"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 268 עמודים
  • תאריך הוצאה מאי 2020
  • תרגום דפנה לוי
  • מק״ט 1391923183

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן