ג׳תרו

העולם הוא מקום מסוכן, אבל אני מסוכן עוד יותר.
המין האנושי הותיר את ימי הביניים מאחוריו – הטכנולוגיה השתפרה והרסה את החיים שלנו באותה המידה, והשׂטנים שבחברה האנושית מצאו דרכי הסוואה טובות יותר להסתתר בהן.
ככל שחלפו השנים, והותרנו את אורחות החיים הברבריים מאחורינו, אנשים שכחו את הצללים האורבים להם ממש מתחת לאף. גברים כמוני, הפכו לזאבים טורפים בעור של כבש. ארבנו לחלשים ללא שום ייסורי מצפון וקיבלנו בקלות כל מה שרק רצינו. התרבות האנושית סיפקה לנו גלימת מסתור והחביאה את החיוֹת שבליבה.
החלפנו את המנטליות של אנשי המערות ואת מעשי הרצח, בחליפות ובקללות שהשמענו בקול רגוע. הסתרתי את המזג האמיתי שלי מתחת למעטה של התנהגות ראויה. שלטתי היטב באומנות הנימוסים וההליכות.
אנשים שהכירו אותי אמרו שאני ג׳נטלמן. הם קראו לי מכובד, רב הישגים ומתוחכם.
כל הדברים האלה היו נכונים ולא נכונים בו־זמנית. אומנם אנחנו חיים בעולם מתורבת, אבל הכללים והחוקים אינם נוגעים לי. אני הייתי שובר החוקים, מייצר הקללות, גונב החיים.
התוכנית הייתה מגוחכת – אבל אפילו לגרועים ביותר בינינו היה מישהו שחייב לו. בין אם מדובר במשפחה, כבוד או חובה.
קיבלתי בשלמות את היצור הברברי שבתוכי, ועם זאת נשלטתי בידי ההיררכיה. וכשהשליטה המטריארכלית של שבט ״הוק״, הניצים, אותתה באצבע קטנה, כולנו התייצבנו מייד.
כולל האבא הדפוק שלי, בריאן הוק1.
1 נץ – סוג של עוף דורס ממשפחת הניציים.
שם, בספרייה המעוטרת בסיגרים וקוניאק, למדתי את האמת ששינתה לנצח את חיי.
ואת חייה שלה.
המשפחה שלי הייתה הבעלים של משפחה נוספת.
ושטר החוב היה מהות הקיום שלה.
עד אותו יום, לא ידעתי למה, ולא טרחתי לשאול.
למי אכפת למה משפחה עשירה, משפחת וויבר, חייבת לנו חוב? למי זה בכלל מזיז שהם דפקו את המשפחה שלנו דפיקה מהוללת והרוויחו ביושר את הזעם שזעמו עליהם אבותיי?
היה לי אכפת רק לדעת שירשתי משהו שהוא יותר מכסף, רכוש או תוארי כבוד.
ביום הולדתי העשרים ותשעה קיבלתי חיית מחמד. צעצוע.
אחריות שלא רציתי.
חובות שנאלצתי לגבות מגוף כנגד רצונו.
מטלה שנועדה לשמר את כבוד המשפחה שלי.
ניילה וויבר.
טעות אחת לפני כשש מאות שנה הטילה קללה על משפחתה כולה.
טעות אחת מכרה את חייה לי, באמצעות הר של חובות שלא ניתן לשלם.
ירשתי אותה.
חייה היו בבעלותי, והיה לי שטר חוב שהעיד על כך.
ניילה וויבר.
שלי.
והמטלה שלי היא…
…
…
לטרוף אותה כולה.