ניילה

הענקתי את ליבי לאויב שלי.
נפלתי.
נפלתי.
נפלתי.
קשות.
רגשותיי היו עמוקים ללא גבול והייתי מוכנה לעשות הכול כדי להגן עליהם.
ג׳תרו היה שלי וזאת אחריותי המלאה…
…אחריותי המלאה לשים לזה קץ.
כבר לא ניסיתי להציל את עצמי.
ניסיתי להציל אותו.
מהסיוטים שלו.
מעצמו.
מהם.

ניילה

איך זה קרה?
איך כל זה השתבש?
ג׳תרו אמור היה לאהוב אותי. אני הייתי אמורה לאהוב אותו.
אבל הוא מסר אותי למשפחתו. הוא כרך את הכבלים, קשר את הכיסוי על עיניי והעניק אותי כמתנה לקרוביו.
״את יודעת מה השעה, ניילה וויבר?״ התנשם דניאל באוזני.
נרתעתי בבת אחת. הכבלים שסביב גופי מנעו ממני לברוח, מנעו ממני להילחם. לא יכולתי אפילו לראות.
הו, אלוהים.
בבקשה אל תניח להם לעשות את זה.
רציתי לזעוק בתחינה שג׳תרו יציל אותי. רציתי שהוא ישים קץ לכל זה ויתבע אותי לעצמו אחת ולתמיד. האם הקשר בינינו חסר משמעות עבורו?
את יודעת שהכול שונה עכשיו.
מאז שחזרתי להוקסרידג׳ הול, הדברים השתנו – והפכו לנוראים הרבה יותר.
האח בערה בחדר הביליארד, שם ישבו הגברים לבית הוק ושיחקו פוקר. האוויר היה חם ודביק וספוג באדי קוניאק.
הלילה, התכוונתי לשים קץ לכל מה שהשתנה ביני לבין ג׳תרו לעד.
אבל כעת… התוכניות הללו השתנו.
קסטרל ליטף באצבעותיו את הקולר שלי. ״תירגעי, וויברית קטנה. הכול ייגמר בקרוב״.
קאט צחקק. ״כן, בקרוב תוכלי ללכת לישון ולהעמיד פנים שדבר מכל זה לא קרה״.
אוזנייי התאמצו לשמוע קול אחד נוסף. את קולו של הגבר ששלט בליבי אף שהשליך אותו אליי בחזרה.
אבל את פניי קידמה שתיקה בלבד.
דניאל גיחך בבוז וליקק את לחיי. ״הגיע הזמן לשלם, וויבר״.
מישהו מחא כף וקול מלא אפלה ורשע אמר, ״הגיע זמן החוב השלישי״.

חודשיים קודם לכן

ג'תרו

התכוונתי למה שאמרתי קודם.
התכוונתי לזה בכל עצם מעצמותיי.
מישהו חייב למות.
עדיין חשבתי כך, רק קיוויתי שזה לא יהיה אני.
חבל שמשאלות לעולם אינן מתקיימות.
תמיד תהיתי מה תהיה ההרגשה. איך אגיב אם אדע שנכשלתי. לילות רבים שכבתי ער בניסיון לדמיין איך אנהג כשסוף־סוף יימאס לאבא שלי. הפחדתי את עצמי למוות מחשש שלא אהיה חזק מספיק, אמיץ מספיק, להתמודד עם ההשלכות שעימן חייתי כל חיי.
אבל שום דבר מכל זה לא היה חשוב כעת. עשיתי את מה שנשבעתי שלעולם לא אעשה וחשפתי את עצמי. אבי ידע שלא ניתן לשנות אותי – והוא יעניש אותי.
אבל פאקינג אז מה?
היא מוגנת.
זה כל מה שהייתי צריך להתמקד בו.
עשיתי את המיטב כדי להיות הבן המושלם, אך נלחמתי בקרב שלא היה לי סיכוי לנצח בו. אף שרציתי כל כך להיות כמותם – לא הייתי. ולא היה טעם להמשיך להילחם.
לא עוד.
הייתי גמור.
הייתי גמור ברגע שניילה קראה לי קייט והודתה שהיא מאוהבת בי.
פאק, זה לא נכון.
הייתי גמור ברגע שראיתי אותה, במילאנו.
עמדתי והבטתי מבעד לחלון כשאני אוחז באדן החלון באצבעות לבנות. מראה אחוזת הוקסרידג׳ – גדרות חיות גזומות היטב ושיחי ורדים צבעוניים – כבר לא היה צבעוני אלא שחור ולבן. מול עיניי, הניצוץ והחיוּת עזבו אותי, בעוד ניילה נכנסה למכונית השחורה שלמטה. איך יכולה כל שמחת החיים לאזול פתאום מן העולם ולהותיר מאחוריה רק חורבן אפור ממש בשנייה שבה היא נעלמה?
ברגע שהיא יצאה מחדר האוכל, התרחקתי ממבטו הזחוח של אבי והצלחתי להחזיק מעמד בשלוש הדקות שבהן חציתי את המסדרון, במטרה להתרחק מספיק מהאנשים שלא יכולתי להרשות לעצמי שייראו אותי נשבר.
הצלחתי להמשיך ללכת עד שאיש לא יכול היה עוד לראות אותי, אבל אז השליטה העצמית שלי נשברה. רגליי פרצו בריצה ופאקינג דהרתי אל אגף הרווקים כשכל צעד שלי הופך את הקרח לדוקרנים, גורם לי לדמם ומכריח אותי להרגיש.
לא עצרתי עד שהטחתי את ידי על אדן החלון והבטתי מבעד לזגוגית הגלית בת מאות השנים אל מה שהתרחש מתחתיי.
ליבי צנח כשגבר לבוש בחליפה סגר את הדלת והפריד בינה לביני לנצח. לא היו אורות מהבהבים ולא שלטים המזהירים את הפושעים מפניהם.
השוטרים הללו באו לגזול בדממה את מה ששייך לי. הם ידעו שהם מסיגי גבול ושהם מפרים חוזים עתיקים ממניין שנותיהם במשטרה. למשפחה שלי הייתה חסינות, אבל לא הערכתי נכונה את ווהן.
הוא לא פנה לבקש את עזרת החוק. הוא אפילו לא שכר שכירי חרב או פנה לדרכים מטופשות אחרות שהוויברים נקטו בהן בעבר. לא, הוא היה חכם. מנוול שכמותו. הוא השתמש במדיה החברתית כדי לגייס כוח ציבורי. למרות עושרנו והשפעתנו, לא יכולנו להילחם נגד מחאתם של מיליוני אנשים.
שילך להזדיין ווהן.
שילכו להזדיין הוא ומעשה החבלה שלו.
האגרופים שלי התהדקו סביב אדן החלון כשהשוטרים טפחו על צד המכונית כאילו הוא פאקינג ניצח. הוא. הם. הוויברים.
הם ניצחו.
היא הרסה אותי.
חירבה אותי.
נעצתי עיניים במכונית בתקווה שניילה תביט מעלה, אבל היא לא הביטה. הצללית שלה, מסתכלת בנחישות קדימה, הוסתרה על ידי החלונות הכהים.
היא צייתה לי ועזבה את חדר האוכל.
היא לא הביטה לאחור.
עכשיו, הייתי מוכן לתת הכול כדי שהיא תביט לאחור. כדי שתשנה את דעתה.
הרגשתי בתוכי את ראשיתה של מערבולת נוראית.
כל מה שבלעתי והדחקתי עמוק־עמוק בתוכי זינק אל פני השטח. זה צמח וצמח, חזק יותר, קשה יותר, מהיר יותר.
אצבעותיי ננעצו כמו חרבות אל תוך העץ הרך.
אף שרציתי להרוג את המשטרה בידיים חשופות, הצלחתי להישאר באגף שלי בזמן שמנועי שלוש המכוניות הותנעו בנהמה. הם עזבו את הבית. רעש הצמיגים על החצץ לא הגיע אל החלון שלי, אבל לא התקשיתי לדמיין אותו.
הוא נשמע כמו זכוכית הנמחצת תחת אבן טוחנת. הוא נשמע בדיוק כמו מה שהתרחש בתוכי: כל איבריי התנפצו למוות.
החזקתי מעמד רק עד שהשיירה נעלמה מעבר לגבעות, מתפתלת כמו נחש ארסי ולוקחת עימה את מה ששייך לי.
חזרי.
אל תחזרי לעולם.
הייתי צריך לדעת שזה מה שיקרה.
זה הגורל שנועד לי מאז ומתמיד.
הוא היה בלתי נמנע.
במובן מסוים, הייתי אסיר תודה לווהן. הוא הציל אותה כשלי לא היה פאקינג אומץ. הוא לקח בחזרה את אחותו משום שהוא אוהב אותה מספיק כדי להילחם למענה. יהיה לה טוב יותר איתו, הרחק ממני ומהמשפחה הדפוקה שלי.
המכונית האחרונה נעלמה.
הרפיתי, באנחה שעלתה מעומק עצמותיי. הנחתי לזגוגיות שבתוכי להתנפץ ולהתפוצץ. הרשיתי לעצמי לעשות את מה שמעולם לא יכולתי לעשות. הסרתי את החומות שלי, את החומות הרבות מאוד שלי.
איבדתי את עצמי.
התכופפתי והנחתי את מצחי על פרקי אצבעותיי, בעודי מתייסר מההתמוטטות החמורה ביותר שחוויתי בחיי.
את מבינה, ניילה.
לזה התכוונתי כשביקשתי ממך לראות אותי.
היא חשבה שהיא חיה בעולם תובעני? זה כלום בהשוואה למה שאני חייב לשאת. שום דבר לא השתווה למה שכפתה עליי הקללה.
אֵבֶל, אימה ואשמה זעקו והשתוללו בעוצמה פראית.
הפכתי חלול, ריק – הרגשות רוקנו את תוכי. זה היה יותר מדי. כל מה שרציתי היה ל…להתפוגג. להתפוגג מן המילים הנושכות ומן ההשלכות המכרסמות.
״ג׳תרו״.
שיט.
אומנם היה לי קל להרוס את החומות שלי, אבל כדי להקים אותן מחדש נדרשתי לכוח על אנושי. לבנת קרח אחת אחרי השנייה, עשיתי כמיטב יכולתי לבנות מחדש את האיגלו שבתוכו חייתי כל חיי. אבל ללא הועיל.
בפנים מעוותות בהתרסה, הסתובבתי לעברו של אבי.
הוא עמד בכניסה, מפתח בידו האחת וכלי ענישה בשנייה. הבטנו זה בזה. עיניים זהות, דם הוק זהה. כיצד יכולים שני גברים הקשורים באותה מורשת משפחתית להיות שונים לחלוטין?
״בוא איתי, אתה לא יכול לברוח מזה. לא עוד״.
חשקתי את לסתי חזק כל כך, ששיניי כמעט הפכו ליהלומים, והבטתי פעם אחת אחרונה בריקנות שמחוץ לחלוני. זה היה עינוי מושלם להביט בה כך, אבל אם אראה אותה חוזרת, זה יהיה העונש הנורא מכול.
תתרחקי, ניילה וויבר. לעולם אל תחזרי.
״ג׳תרו״, הוא נהם. ״העמדת הפנים שלך לא תעבוד הפעם״.
הוא לא יכול היה אפילו להניח לי לרגע כדי לומר לה שלום. להטביע את אחרון הפרטים של ניילה בנשמתי, כדי שאוכל לשאת אותה עימי אל השאול. הוא אפילו לא יכול היה לאפשר לי בנדיבות להיות עצמי רק פעם אחת, לפני שכל זה ייגמר.
מנוול.
פאקינג מנוול גמור.
נעצתי את עיניי באבי, פניו היו מהוקצעות כמו אבני החן שהברחנו.
״מה עשית עם ג׳סמין?״ אחותי הייתה נסערת, לא ראיתי אותה נרגשת כל כך כבר שנים. ״היא זקוקה למישהו שיהיה איתה כשתספר לה מה עשית״.
קאט פלט נחרה. ״קסטרל איתה. הוא יישאר איתה כל עוד היא תזדקק לו״.
לכל הפחות בוני ודניאל לא נבחרו לנחם אותה. המחשבה שאעזוב את אחותי הרגה אותי.
אגרפתי את כפות ידיי והכרחתי את עצמי לאזור אומץ.
קאט התקרב וזרועותיו היו צמודות ללא תנועה לצידי גופו. ״הייתי הוגן כלפיך, בן. נתתי לך יותר הזדמנויות מכפי שהיית ראוי לקבל״.
כל כך הרבה אפשרויות חלפו במהירות לנגד עיניי. אני יכול להתחנן לרחמים, לאיים עליו, אפילו לרצוח אותו כדי להגן על עצמי.
אבל ניילה הייתה בחיי חודשיים.
אבי היה בהן עשרים ותשע שנים.
הוא עשה כמיטב יכולתו בקשר אליי. שנינו חשבנו שאוכל להשתנות באמצעות המניפולציות וההתניות המטורפות שלו. הוא מוכרח לעשות זאת, זו לא הייתה אשמתו.
זו אשמתי.
השפלתי את עיניי והקפדתי לא להסיר את המסכה מפניי. ״שלח אותי מפה, התכחש לי, תעשה מה שאתה רוצה״. המשכתי לנעוץ את עיניי בשטיח בעודי מתחנן לענישה קלה. ״אני נשבע לך, לעולם לא אחזור״.
אברח ביחד איתה. אקח אותה למקום שבו לעולם לא תמצא אותנו.
קאט צחקק. קולו נשמע כמו מעיין המבעבע בגיהינום. ״אין לי כוונה לעשות עבודה לא מושלמת, ג׳ט. זה חייב לקרות. אל תאריך את זה״. הוא הרים את זרועו וכיוון את האקדח אל חזי.
הכול פאקינג השתתק.
עיניי ננעצו בכלי הנשק. שום מידה של אומץ לא תוכל למנוע ממני לחשב את שוויים של חיי. כן, אני לא כמותו. אבל פאק, ניסיתי. אין לזה שום משמעות? ״אני הבן שלך״.
הוא קפץ את שפתיו. ״זה מוטל בספק, אחרי החודשים האחרונים״.
״אכזבתי אותך. התגליתי כלא ראוי, אבל למען השם, תן לי ללכת. תגרש אותי, תַּגלה אותי, תגרום לי להיות חסר כול. תעשה מה שאתה רוצה, אבל אל תהרוג אותי״.
המילה בבקשה ריקדה על לשוני, אבל מיהרתי לבלוע אותה.
אני לא חלש.
לא אתן לו את הסיפוק ולא אתחנן.
״שמעת את הסיפורים. ראית את ההוכחות לסיבה שבגללה אנחנו מנהלים חיים קפדניים כל כך. אתה יודע שאני לא יכול לעשות את זה, ג׳תרו. זה עדיף לכולם. אתה הבן הבכור, מבחינה חוקית איני יכול להעניק את האחוזה שלי לקסטרל כל עוד אתה חי״.
״אני אחתום על כל מה שתרצה ואוותר על תביעותיי״.
״ג׳ט…״ קאט נהם והתקרב עוד יותר, בשלווה והשלמה. ״אין להשיב את מה שנעשה. הגיע הזמן לשאת בתוצאות״.
הוא דיבר על הריגתי כאילו שאני פח אשפה ולא עצמו ובשרו.
סובבתי אליו את גבי והבטתי שוב מבעד לחלון, כשאני משחזר את ההתרחשות שבמהלכה ניילה נגזלה מעולמי.
היא נתנה לי כל כך הרבה, ועם זאת לקחה ממני יותר משיכולתי לשאת.
זה לא היה הוגן.
החיים אף פעם אינם הוגנים.
נחרתי בבוז.
חיי נגמרו.
״ג׳תרו…״ הכעס שלו שיסף את שמי לשני חלקים. ״אם אתה לא רוצה כדור בראש, אני מציע שתבוא איתי. אתה אולי חושב שאני נורא ואיום, אבל אני לא רוצה לפגוע בך״.
הסתובבתי. ״מה?״
ליבי דהר בתקווה כוזבת.
הוא התקרב אליי ונופף באקדח. ״בוא בלי להתנגד. אתה לא רוצה שאחותך תראה כאן בלגן… נכון?״
התקווה שהספיקה להצטבר בליבי התנפצה. התכווצתי למחשבה שג׳ס תראה את המחזה המבעית.
״אבוא איתך״. חציתי את המרחק בינינו וכרכתי את ידי סביב קנה האקדח. ״סלק את זה. אין בו צורך״.
הדממה טוותה קורים סביבנו.
קאט נאנח והטמין את האקדח בגב מכנסיו. ״ילד טוב״. החמלה בעיניו הייתה כל כך לא במקומה. באמת אכפת לו ממני – יותר מכפי שהוא מוכן להודות.
בדרך כלל, מצבי לא היה מותיר לי ברירה אלא להקשיב. לחוש. להבין.
לא הפעם.
גופי נכבה, הרג את הרגישות והשלים עם הגורל. מוחי נמלא מחשבות שבהן אני מכה אותו ובורח. זה לא חייב להסתיים כך, אבל אם אעזוב את הוקסרידג׳, עדיין אהיה חייב לחיות עם הסיוט שאיתו נולדתי. אחרי שהתאהבתי בניילה, לא נותרו לי כוחות להסתתר. רציתי לנוח.
הייתי פאקינג עייף מהכול.
קאט זז הצידה והחווה לעבר הדלת. ״אחריך״.
״לא, אחריך. אני אבוא, נתתי לך את מילתי״.
קאט הזעיף פנים, אך בסופו של דבר הנהן. ללא מילים, הוא עשה את דרכו החוצה והביט אל מעבר לכתפו כדי לוודא שאני מציית.
אם כך, זה נגמר.
על סף הניצחון, איבדתי את הכול.
שיהיה.
יצאתי בעקבותיו.