“מוכנה למות, ניילה?”קולו של קאט הכאיב לי, גופנית, כשהוא דחף אותי בכוח לישיבה על ברכיי. הפאר של אולם הנשפים לעג לי כשקדתי, בלית ברירה, לרגלי התליין שלי.

יריעות קטיפה ובד מעודן שנרקם ביד זהרו על הקירות כמו היהלומים שבני הוק הבריחו – ניגוד מוחלט לעץ המחוספס ולמבנה הלא מהוקצע שעליו ניצבה הגיליוטינה. שום עידון. שום גאווה. רק בימה מוגבהת ועליה מסגרת שעטפה להב גדול ומוכתם, שמצידו חבל המשתלשל מטה.

“אל תעשה את זה. קאט, תחשוב על מה שהפכת להיות. אתה יכול לעצור את זה”. קולי חיקה תחינה, אבל נדרתי שלא להתחנן. ראיתי דברים, הבנתי דברים, סבלתי דברים שמעולם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לעמוד בהם. סירבתי לבכות או להתרפס. לא אתן לו את הסיפוק הזה.

“בעוד חמש דקות כל זה ייגמר, וויברית”. קאט רכן הצידה והרים סלסילת קש.

סלסילת הקש המפורסמת.

לא רציתי לחשוב על מה שעתיד למלא אותה.

הוא הניח אותה בצידו השני של גוש העץ.

הריאות שלי תבעו עוד חמצן. המוח שלי תבע זמן נוסף. וליבי… הוא תבע תקווה נוספת, עוד חיים, עוד אהבה.

אני לא מוכנה.

לא ככה.

“קאט…”

“לא. בלי דיבורים. לא אחרי כל מה שעשית”. הוא שלף מכיסו כיסוי ראש שחור ולא היסס. בלי תרועות. בלי מחשבה נוספת.

זעקתי כשהאפלה המגרדת עטפה את פניי והודקה באמצעות חבל סביב גרוני.

הענק, ‘סוחט היבבות של וויבר’, צינן אותי. קולר היהלומים שראה את מה שראיתי ולחש עם רוחות הרפאים של בנות משפחתי שנטבחו, התכונן להתעורר מחדש ולהינתק מעל צווארי.

זהו זה.

החוב הסופי.

קאט דחף את כתפיי קדימה.

עול כבד הונח על גבי.

עצמתי את עיניי.

אמרתי שלום.

…

חיכיתי למותי.