כך הלב נשבר

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 102.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 59.00.

הוא היה הסוד שלה, החטא, הלב שאסור היה לה לאהוב.

לאֵמֵרי רוברטס יש בדיוק את החיים שרצתה. היא נשואה לאהבת חייה, יש לה עבודה טובה ותוכניות להקים משפחה. אבל כשבעלה מת באופן טרגי, גם היא מפסיקה לחיות.

שלוש שנים לאחר מכן, כשהיא בת 30, אמרי עדיין מתקשה להמשיך הלאה. חברים מעודדים אותה לצאת שוב לדייטים, ואילו ההורים של בעלה מנסים להשאיר אותה בעבר – ואמרי לכודה ביניהם.

כשאמרי מחליטה לעבור לעיירה אחרת כדי להתחיל מחדש – בבית חדש ובמקום עבודה חדש – אדיסון, אחייניתה בת ה־17, מחליטה לעבור יחד איתה ולסיים בעיירה הזו את לימודיה בתיכון. שם היא מייד מתאהבת בנער פופולרי ומסתורי ששמו מייסון ג'יימס.

מייסון בן ה־19 עבר הרבה בחייו הקצרים. העבר שלו עתיר טרגדיות ואובדן. הוא נשאר שנה בתיכון, ולכן הוא בוגר משאר חבריו ללימודים ומרגיש שהוא לא שייך לשום מקום. זה משתנה כשהוא פוגש את הדודה הסקסית של אדיסון.

מייסון נמשך לאמרי ונראה שהוא לא מסוגל להוציא את האישה הזאת, שמבוגרת ממנו, מהראש. ולמרות שאמרי מכחישה את זה, מייסון הוא הראשון שמצליח להחזיר אותה לחיים ומעורר בה רגשות שהיא לא אמורה להרגיש.

היא נאבקת בתשוקה האסורה שלה, אבל אי אפשר להתעלם מהניצוצות ביניהם. כשהמציאות תנחת עליהם במלוא עוצמתה, היא תכאיב להם לא רק בגלל הפרשי השנים ביניהם. הגורל ימחיש להם: כך הלב נשבר.

***

כך הלב נשבר הוא רומן טאבו סוער ומרגש על שתי נפשות שבורות שחוו אובדן וטרגדיות ומתחברות זו לזו למרות ההתנגדות המוסרית ופער הגילים.

סטייסי מארי בראון אוהבת דמויות בדיוניות מסוג הילד הרע הלוהט וגיבורות סרקסטיות וחזקות שיודעות לכסח ישבנים. היא גם נהנית מספרים, מתוכניות טלוויזיה, מכתיבה, מטיולים ומירי בחץ וקשת. סטייסי נשבעת שהיא צוענייה בנשמתה וכי הייתה בת מזל והזדמן לה לחיות ולטייל בכל רחבי העולם.

 

 

”אמרי?״
השם שלי הדהד מהסלון ובעקבותיו נשמעה אנחה מתוסכלת. ”ראית את
נעלי הריצה שלי?״
”אתה מדבר על הנעליים שהשארת ליד הדלת האחורית?״ עניתי בלי
להרים את המבט אל הנעליים המלוכלכות שכבר ידעתי שנמצאות מאחוריי.
המשכתי לפרוס את העגבניות העסיסיות שקטפתי בגינה שלנו והוספתי
אותן לסלט שהכנתי.
”נכון.״ בעלי, בן, נכנס למטבח וגופו החטוב נצמד אליי מאחור. בן היה
גבוה ממני רק במעט, והוא היה רזה אבל שרירי מאוד. ”מה הייתי עושה
בלעדייך?״ הידיים שלו אחזו בי במותניים והשפתיים שלו רפרפו לי על
הצוואר. ”אולי כשאני אחזור אני אוכל להקפיץ לשנינו את הדופק.״ הוא
נישק ברכות את קימור הכתף שלי.
”אני עוד אחתוך לעצמי את האצבע בגללך.״ נדחקתי אליו לאחור,
והשפתיים שלי נמתחו לחיוך.
”וזה חדש? עדיף שתשאירי לאימא שלי להכין את האוכל.״ הוא הוציא
את הסכין מהידיים שלי והניח אותה על קרש החיתוך.
”תשתוק.״ תקעתי בו מרפק עדין, והוא פלט צחוק. בישול לא היה הצד
החזק שלי. לא נהניתי מזה וזה לא הרגיע אותי. ידעתי להכין יופי של סלט
ונהניתי לגדל ירקות בעצמי, אבל פחות או יותר זהו. בשנים האחרונות
הזמנו הרבה מאוד אוכל מבחוץ, בזמן שהוא למד לבחינות הלשכה.
”אימא שלך מטפלת בכל השאר. המעט שאני יכולה לעשות זה להכין
סלט.״
”היא בטוח תביא אחד בכל מקרה.״
כן, אימא שלו הייתה שתלטנית. גם אם אמרתי שאני אכין את הסלט,
היא בכל זאת הייתה מביאה בעצמה ואומרת לי בטון פסיבי אגרסיבי,
”רק רציתי להיות בטוחה שיהיה מספיק, ובן אוהב את סלט הקיסר שאני
מכינה.״ יותר מאת הסלט שלך. את החלק האחרון היא לא אמרה, אבל
שמעתי אותו היטב.
הזרועות של בן הקיפו את הגוף שלי. ”אני כבר מת לקחת אותך למעלה
הלילה. להתחיל לעבוד על המשפחה שלנו.״
”למה שלא נתחיל עכשיו?״ עניתי לו מעבר לכתף וקרצתי. אם הוא
היה נענה להצעה שלי, הייתי מעיפה את כל רשימת הדברים שאני צריכה
לעשות. רציתי שיוריד לי את המכנסיים בתנועה אחת ויחדור אליי חזק
כשאני רכונה על הכיור כי הוא לא יכול לשלוט בעצמו. אהבתי אותו
יותר מאת החיים עצמם, אבל בכל הנוגע לסקס הוא לא היה הרפתקן או
ספונטני במיוחד.
מהגרון שלו עלה המהום מסופק. בן סובב אותי אליו, הצמיד את מאה
ושבעים הסנטימטרים שלי לשיש והסיט את השיער הארוך והכהה שלי
מפניי. ”אני לא רוצה להיות הטיפוס הלא מנומס שמפריע למסיבה של
עצמו.״ הוא כרך סביבי את הזרועות שלו וחייך חיוך שמח. ”אז, גברתי
הפרקליטה מוזמנת להמשיך.״
”וואו, אתה ממש נשמע עורך דיני.״ הסתכלתי בפנים הטובות שלו
ובעיניים התכולות שכל כך אהבתי. ”אמרתי לך כמה אני גאה בך?״
הוא בדיוק עבר את בחינות הלשכה וכבר קיבל הצעות ממשרדי עורכי
דין נחשבים באזור. את רובם הכיר ממסלול הגולף שהיה בבעלות המשפחה
שלו. בנג׳מין רוברטס הגיע ממשפחה עם כסף אבל רצה להצליח בכוחות
עצמו ולא קיבל שום נדבות מההורים שלו. הקשרים של המשפחה שלו דרך
מועדון הגולף לא הזיקו לו לקבל עבודה ישר אחרי הבחינות, אבל שנינו
עבדנו שעות ארוכות כדי לממן לו את הלימודים. אני הייתי סייעת לרופא
שיניים. אי אפשר להגיד שאהבתי את העבודה הזאת, אבל היא עזרה לשלם
את שכר הלימוד שלו ושיכנה אותנו בבית שכלל ארבעה חדרים ושני חדרי
רחצה, כולל גינה קטנה משלי וחלקת דשא שצריך היה לקצור. הגינה הזו
עוררה בי פנטזיות על כלבים מתרוצצים שאאמץ ממקלט לבעלי חיים.
זאת הייתה רק פנטזיה כי בן היה אלרגי פחות או יותר לכל בעל חיים.
”אולי כשאני אחזור מהריצה? תוכלי להראות לי כמה את גאה בי
במקלחת. אולי נתחיל להקים משפחה.״ הוא חיכך את האף שלו בצוואר
שלי. ”אחר כך אני אוכל לעזור לסיים לארגן את העניינים פה.״
כל החברים ובני המשפחות שלנו היו בדרך אלינו לארוחת ערב חגיגית
לרגל ציון הדרך שלו. אחרי שנים של עבודה קשה, המשפחה שאת ההקמה
שלה דחינו והמקומות שאליהם רצינו לנסוע היו עכשיו אפשרויות מוחשיות.
לא מיהרתי עדיין להביא ילדים לעולם, קודם רציתי לטייל ולחוות יותר
מאשר רק העיירה הזאת, אבל בן היה להוט כבר להקים משפחה. אם זה היה
תלוי בו, כבר הייתי בהיריון.
”אוי, פאק. אתם יכולים להפסיק לגרום לי לרצות לחתוך ורידים?״ עלה
קול מהדלת הצדדית כשאחותי הגדולה נכנסה בצעד נחוש וידיים עמוסות
בשקיות מצרכים.
בן נאנח, נישק אותי בזריזות ואז נסוג. ”היי, הארפר.״
”היי, בן.״ הנימה של אחותי חיקתה את הנימה שלו. הייתה ביניהם חיבה
סבירה, אבל הם לא ממש השתגעו זה על זה. הוא הרגיש שהיא שתלטנית
ודעתנית מדי ומבחינתה הוא היה משעמם ופרווה.
הארפר באמת לא הייתה יכולה לשפוט אף אחד אחר. היא התחתנה
עם מישהו שפגשה באיזה בר סליזי. הוא היה אמור להיות סטוץ חד־פעמי
אבל היא נכנסה להיריון עם האחיינית שלי, אדיסון. הם התחתנו רגע לפני
שאדיסון נולדה והארפר סבלה ארבע־עשרה שנים של מערכת יחסים
סוערת רק כדי לגלות שלכל אורכן הוא ניהל רומנים עם אין־ספור נשים.
עכשיו הם ניסו לעבוד על הנישואים שלהם, אבל זה היה מאוד בעייתי.
היא הלכה בעקבות אימא שלנו בעניין הזה. אני העדפתי את הבטוח,
הנוח והיציב והארפר נמשכה למסוכן ולפראי. יש אולי מי שיחשבו שבן
משעמם, אבל בי הוא נסך תחושה בטוחה וחמימה. זה משהו שלא ממש
היה לי בתור ילדה.
”הבאתי אקסטרה טקילה.״ הארפר שלפה שני בקבוקים משקית הקניות.
”את יודעת איך אמרי כשהיא שותה טקילה.״ בן קרץ לעברי והרים
גבה ואני התכווצתי קצת מבפנים ממבוכה. כששתיתי טקילה נטיתי
להיות חרמנית. בפעם האחרונה התנפלתי עליו בניסיון להגשים את אחת
מהפנטזיות שלי. זה לא היה טוב כמו שקיוויתי.
”זה היה יום ממש גרוע. הוא דורש טקילה.״ אחותי פתחה את הפקק.
”איפה אדיסון?״ שאלתי והדפתי את עצמי מהשיש.
”אצל חברה. ג׳ו ואני שוב רבנו.״ הארפר הידקה את השפתיים שלה חזק.
נשכתי את השפה שלי ובפעם המאה ניסיתי לא לשאול אותה למה היא
לא מעיפה אותו לכל הרוחות. איכשהו היא תמיד סלחה לו ואז הם היו בסדר
לזמן מה, עד שהיה מתחיל סבב חדש. אדיסון הייתה כל עולמה של אחותי,
אבל למרבה הצער, האחיינית שלי זכתה כל חייה לכרטיס בשורה הראשונה
לקרבות בין ההורים שלה. היא הייתה רק בת ארבע־עשרה אבל כל הזמן
הסתבכה עם בנים ובבית הספר. זאת הייתה עוד סיבה לכעס של בן על
הארפר. הוא ביקר את האופן שבו היא מגדלת את האחיינית שלי והארפר
הרגישה לא רק את הביקורת הנוקבת שלו, אלא גם שכל המשפחה הסנובית
שלו שופטת אותה.
”היא תגיע מאוחר יותר. אתם יודעים שהיא לא תפספס את זה.״ הארפר
החוותה לעבר בן. אדי העריצה את בן, עד כדי כך שלפעמים היא נהגה לבוא
לבלות איתו יותר מאשר איתי. אני חושבת שהיא השתוקקה לדמות אב
יציבה, ואין יותר יציב מבן.
”לשאול על מה ג׳ו ואת רבתם הפעם?״ פרקתי את אחת משקיות
המצרכים.
”זה הסימן שלי לעזוב.״ בן נעל את נעלי הריצה שלו וחזר אליי. ”אני
אוהב אותך.״
”גם אני אוהבת אותך.״ נישקתי אותו במהירות והוא פנה לעבר הדלת.
”תחזור תוך שעה!״ צעקתי אחריו. ”כולם יהיו פה בשבע!״
”בסדר, בייב.״ דלת הרשת נטרקה ורוח קיץ חמימה חדרה לחדר. ליוויתי
אותו במבט כשהוא רץ בקלילות בשביל הגישה שלנו והלב שלי התמלא בכל
כך הרבה אהבה. הרגשתי בת מזל שמצאתי את אהבת חיי.
”איפה בן?״ שאלה אליסה, אימא של בן, ברגע שנכנסה אלינו הביתה. שערה
הרך בצבע בלונד־דבש היה מסודר בקפידה, ובעלה ג׳ון, לבוש בבגדי מועדון
גולף, חייך מאחוריה ונשא איתו ערמה של כלי הגשה. אימא של בן הייתה
טיפוס אינטנסיבי ולא ממש הייתה מרוצה ממני, אבל ג׳ון היה נינוח בהרבה
ובכל פעם שנפגשנו הוא חיבק אותי בחמימות. הוא אף פעם לא התנהג כאילו
אני לא לרמתם. הרגשתי שהוא האבא שמעולם לא היה לי, והוא תמיד בדק
מה שלום בן ומה שלומי.
למרבה המזל, בן דמה יותר לו.
”אהמ.״ הצצתי בשעון שלי ושמתי לב שהוא נעדר כבר יותר משעה,
הזמן הרגיל שלו לריצה. ”הוא יצא לרוץ. הוא אמור לחזור עוד מעט.״
אליסה הזעיפה פנים ודחקה בג׳ון לעבר המטבח. ”אנחנו צריכים להתחיל
להכין את הסטייק והצלעות. והקינוח שלי צריך להיכנס למקרר.״
”הגריל מוכן מאחור.״ סימנתי בידי לעבר המרפסת האחורית.
”היי, ילדונת.״ ג׳ון רכן לעברי ונישק אותי על הלחי. ”טוב לראות אותך.״
”טוב לראות גם אותך.״
”ג׳ון!״ אליסה קראה לו.
ג׳ון גלגל עיניים בשובבות ומיהר אל המטבח כדי לא לחטוף עוד גערות
מאליסה.
שלחתי מבט אל אחותי. היא לגמה כוסית טקילה וניסתה להסתיר את מה
שהיא מרגישה כלפי חמותי לפני שתסתכל לעברי. הארפר הייתה מבוגרת
ממני בשש שנים, אבל תמיד היינו קרובות. היא גידלה אותי כשאימא
חלתה. היינו דומות במבנה הגוף ובעיניים בצבע הדבש, אבל אחותי הייתה
בלונדינית, כמו אימא שלנו, ולי היה שיער כהה, כמו אבא שלנו. למרות
שהוא היה בחיים שלי רק לפרק זמן קצרצר, הזיכרונות שלי מהרגעים
הקצרים ההם היו עזים. שני ההורים שלנו כבר מתו.
ולכן, למרות שאליסה הייתה מתישה לפעמים, בכל זאת דבקתי בה
ובג׳ון וראיתי בהם משפחה עבורי. בן סיפק לי את תחושת היציבות
שחיפשתי כל החיים.
השמעתי קול נחרה וניגשתי להארפר. היא מזגה כוסית נוספת והגישה
לי אותה. ”מותר להגיד שאני אסירת תודה שאימא של ג׳ו גרה בצד השני
של המדינה?״
השקנו כוסות ושתינו את האלכוהול במכה אחת.
”יש עוד אנשים בדלת.״ היא הנהנה לעבר החברים של בן שנופפו לי דרך
דלת הרשת בידיים עמוסות בבירות ובחטיפים.
למה בן לא חזר עדיין? זה לא התאים לו.
משהו בבטן שלי התהפך והעורף שלי עקצץ, אבל מיהרתי להדוף ממני
את התחושה. עטיתי חיוך, הזמנתי אותם להיכנס ואמרתי להם את אותו
הדבר. ”בן יצא לרוץ. הוא אמור לחזור עוד מעט.״
איפה אתה, בן? המצח שלי התקמט ברוגז. כל הדבר הזה היה למענו. הוא
כבר היה אמור לחזור.
שלפתי את הטלפון מהכיס והתקשרתי אליו. מהספה נשמע צלצול
והמבט שלי נחת על הטלפון שלו. לעזאזל. הוא נהג להשאיר את הטלפון
בבית, לא משנה כמה פעמים ביקשתי שייקח אותו איתו.
כל אורח נוסף שהגיע הפך לי את הבטן עוד יותר. הרוגז והפחד שהרגשתי
התנגשו זה בזה בעוצמה. בן אף פעם לא איחר, והוא בפרט לא היה מאחר
הערב. הוא ידע שכולם מגיעים אלינו. המסיבה הייתה לכבודו.
”ניסית להתקשר אליו?״ הארפר נעמדה לידי.
”כן.״ בלעתי רוק, והגוש בגרון שלי גדל. ”הוא שכח את הטלפון שלו.״
”הוא תכף יחזור.״ הארפר טפחה על זרועי. ”כמו שאני מכירה אותו, הוא
בטח עצר לקנות עוד בירות וקרח.״
הנהנתי בהסכמה, אבל לא יכולתי להשתחרר מתחושת הכיווץ בבטן.
בבקשה, בן… תיכנס עכשיו. יכולתי לדמיין אותו נכנס ברוח וצלצולים דרך
הדלת הצדדית, כולו חיוכים, הפנים שלו מזיעות, סוחב איתו בירות וקרח,
מברך את כולם בקריאות קולניות. בדיוק כמו שהארפר אמרה. זה לגמרי
התאים לו. הוא תמיד ידע להביא לי פרחים כשהיה לי יום רע או להוסיף
שוקולד לעגלה בסופר אם הייתי במחזור.
כשהעיניים שלי קלטו את הארנק שלו על השולחן הצדדי, ליד הטלפון
שלו, יצא לי כל האוויר מהריאות. הלשון שלי התכסתה בטעם של בהלה,
כמו חומצה של סוללות. זאת הייתה תגובה רפלקסיבית מהעבר שלי, הסיבה
שבגללה חיפשתי יציבות, קביעות, אהבה.
בן בסדר גמור, אמרי. הוא יחזור, כולו התנצלויות, ויגיד שהוא שקע
במחשבות ולא שם לב לשעה. זה קרה לו לפעמים כשרץ. ככה הוא ברח
מהלחצים בעבודה ובלימודים.
שמעתי מישהו מפעיל מוזיקה בחצר האחורית, קולות הסתלסלו סביבי
בנימה עליזה. חגיגה שמחה התחילה להתגלגל, אבל אני הרגשתי שהחיוך
שלי הופך יותר ויותר מאולץ.
הוא בסדר. הוא בסדר. אבל כשהוא יחזור — אני אהרוג אותו.
בדלת הכניסה נשמעו שלוש דפיקות קצובות וכל אחת מהן הדהדה בגבי.
הראש שלי הסתובב בבת אחת אל דלת הרשת, האוויר אינסטינקטיבית
נלכד בריאות והמבט קלט את הדמויות שעמדו על סף הדלת.
שני שוטרים החזירו לי מבט, חתומי פנים.
איבדתי כל תחושה, כפות הרגליים שלי גררו אותי אל הדלת והראש
גלגל סיבות הגיוניות וסתמיות לנוכחות שלהם שם. הלב שלי הלם לי
באוזניים והגוף עקצץ חליפות מחום וקור.
”אפשר לעזור לכם?״ בלעתי רוק.
”כבר התלוננו עלינו על רעש?״ צחקה הארפר איפשהו מאחוריי, אבל
אני הרגשתי שהכול הולך ומתרחק ממני.
”את גברת רוברטס?״ שאל אחד השוטרים.
”כן.״ שמעתי את הקול שלי רועד.
”הייתה תאונה,״ אמר הבלונדיני הגבוה.
”תאונה?״ חומות ההגנה שלי התרוממו.
”צר לי, אבל בעלך פונה לבית החולים.״
”לא.״ המילה יצאה לי מהפה, הראש שלי רעד בהכחשה. ”אתם טועים.״
”המוכר בחנות זיהה אותו כבן רוברטס.״
כל השרירים שלי ננעלו, האימה שניסיתי להדחיק קודם חזרה לשאוג לי
באוזניים כאילו הזהירה אותי.
”מה זאת אומרת, תאונה?״ הארפר התייצבה לצידי.
השוטר הידק שפתיים. ”מצאו אותו אחרי שהוא קרס ליד חנות
המשקאות ברחוב יוניון. זה כל מה שידוע לי.״
זה המסלול הקבוע שלו. בוב, הבעלים, הכיר אותנו. קנינו אצלו לעיתים
קרובות. הוא היה מזהה את בן.
האוויר נכנס לריאות שלי בנשימה כבדה ואז יצא מהן והרגליים ביקשו
לקרוס תחתיי. ”הוא בסדר?״
השוטר הבלונדיני העביר משקל מרגל אל רגל. ”אנחנו יכולים להסיע
אותך לבית החולים, גברת רוברטס.״
המוח שלי לא הצליח לחשוב מעבר לצורך להגיע אל בן. יצאתי מהבית
בעקבות השוטרים בסערה, יחפה.
בבית, מאחוריי, הארפר צעקה על אנשים ואליסה צווחה לג׳ון שיבוא.
בזווית העין ראיתי אותם ממהרים למכונית שלהם בזמן שהארפר נכנסה
למושב האחורי לידי.
”אמרי?״ היא רכנה אליי ונעלה לרגליי כפכפים. ”הוא יהיה בסדר גמור.
בן צעיר, בריא וחזק.״
רק הנהנתי. בראש שלי השתוללו בהלה וייאוש ודמעות זלגו לי על
הפנים. ”בן…״ מלמלתי את השם שלו כאילו הוא יכול להרגיש אותי קוראת
לו. שאני באה. בהיתי במבט אטום מהחלון והרגשתי שהכול מתנהל בהילוך
איטי. הרחובות נמתחו ונמתחו, הרמזורים האדומים התארכו. נאבקתי לא
להתפרק, נעצתי את הציפורניים בבשר כפות הידיים, ובסופו של דבר עצרנו
בפתח של חדר המיון.
יצאתי מהמכונית כמו חץ מקשת, היישר אל דלפק הקבלה בפנים.
”בעלי,״ קרקרתי. ”הביאו אותו הנה.״
”גברתי, לאט־לאט,״ ענתה לי אחות והבעת הפנים שלה לא אמרה אפילו
טיפה של דאגה. השיעמום שלה התנגש במצוקה שהרגשתי.
”לא!״ שאגתי. ”בעלי! אני צריכה לראות אותו! הוא בסדר?״ הקול שלי
טיפס והבהלה השתלטה עליי לגמרי.
”גברתי, מי זה בעלך?״
”קוראים לו בן רוברטס.״ אחותי מיהרה לעזור. ”הביאו אותו ממש לא
מזמן.״
האחות הקלידה במחשב שלה בנחת והגבות שלה התכווצו קצת לרגע.
”עוד מעט תגיע רופאה לדבר איתך.״
”לא!״ צרחתי שוב. ”תגידי לי אם הוא בסדר!״ דמעות של פחד ותסכול
שטפו לי את הפנים.
”שבי בבקשה. עוד מעט תגיע רופאה לדבר איתך,״ היא חזרה.
הארפר משכה אותי מהדלפק לעבר אזור ההמתנה. הזרועות שלי
השתוללו, מבקשות להכות בפקידת הקבלה ובאחותי. הייתי חייבת לראות
את בן. הייאוש היה עמוק כל כך עד שהרגשתי קיא מטפס לי בגרון. המחשבה
שאני לא יכולה להיות לצידו העבירה בי חלחלה. הוא היה הלב שלי.
הוא היה הכול שלי.
אליסה, ג׳ון וכמה אורחים מהמסיבה נכנסו במהירות לחדר המיון, אבל לא
היה לי איך לשכך את הפחד שלהם. הארפר עדכנה אותם בכל מה שידענו.
עד מהרה אליסה חזרה לתובענות הרגילה שלה ושאגה על האחיות
לאפשר לנו לראות אותו, לעדכן אותנו במשהו. לשם שינוי, זה היה בסדר
מבחינתי. קיוויתי שהיא תבקיע את החומה שלהם ויאפשרו לנו להיכנס.
הדלת של אזור חדרי הניתוח נפתחה ואישה בבגדי מנתחים וכובע
מנתחים לבן יצאה בפנים קפוצות.
השרירים שלי ננעלו, ידעתי שאנחנו מקבלים את מה שדרשנו. הרופאה
הגיעה לדבר איתנו.
העיניים שלה פגשו את המבט שלי, והיא התקרבה אליי בצעדים יציבים.
”גברת רוברטס?״
”כן?״ אמרנו אליסה ואני בעת ובעונה אחת, ודמותה העגלגלה
התייצבה לידי.
המבט של הרופאה עבר אליה, ואז חזר אליי בצער.
וידעתי.
באוזניים התחלתי לשמוע זמזום, הראש והנפש שלי נפרדו, הרגשתי
כאילו אני עוזבת את הגוף שלי.
”אני מצטערת.״ הפנים שלה היו מלאות חמלה בעת שבישרה לנו. ”בן
לקה בתסחיף ריאתי. עשינו כל מה שיכולנו —״
אני יודעת שהיא המשיכה לדבר ולהסביר מה קרה, אבל אני כבר לא
שמעתי כלום. אני יודעת שצרחתי, אבל לא הרגשתי שהיללה מעומק הבטן
בוקעת ממני. ואני יודעת שהתמוטטתי, כי הרגשתי את הרצפה הקרירה
נוגעת בפנים שלי.
הגרון שלי צרב מקיא וזעקות של יגון התפרצו סביבי.
המוח לא הניח לי לעכל את האמת ומיהר לגונן עליי מהיגון שהלך וכיסה
אותי. הרגשתי שהנשיקה שלו, שעות ספורות קודם, כבר רחוקה כל כך,
הדיבורים על הקמת משפחה משלנו — כל החיים שלנו היו לפנינו.
הוא היה אמור לחזור מהריצה שלו, וברגע הזה היינו אמורים לחגוג,
מוקפים בחברים שלו ובבני משפחה.
הוא היה אמור להיות שלי לעולם ועד.
עכשיו הרגשתי רק אפלה נצחית.

מידע נוסף על "כך הלב נשבר"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 341 עמודים
  • תאריך הוצאה ספטמבר 2023
  • תרגום מיכל כהן
  • מק״ט 1391923357

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן