חמש שנים.
זה הזמן שנדרש לי כדי למצוא אותה.
חמש שנים מאז שהעולם שלי התנפץ והשאיר אותי גבר מצולק ושבור.
חמש שנים שבהן הילדה שהכרתי נעלמה ואת מקומה תפסה אישה. אישה שנראית כמו מלאך. מלאך יפהפה ובלתי אפשרי.
הרגתי למענה. הספגתי את הידיים שלי בדם של אלה שפגעו בה והצלתי אותה מהגיהינום.
אבל לגיהינום יש נטייה להידבק אליך. להפוך לחלק ממך. החלק היחיד אולי בעצמך שאתה מכיר.
הכוונה היחידה שלי הייתה להביא אותה הביתה. לשחרר אותה לחופשי.
אני נשבע שזאת הייתה הכוונה שלי.
אבל האנשים שחטפו אותה לפני שנים רבות כל כך לא סיימו איתה עדיין. הם לא יעצרו עד שהם יחזירו אותה. ואני אהרוג את כל מי שינסה לקחת ממני אותה.
היא קוראת לי מלאך הנקמה שלה.
אבל אני יודע את האמת.
אני לא מלאך.
כי אפילו שאני מספר לעצמי שאני מגן עליה, אני יודע בוודאות דבר אחד.
גם אני מפלצת. ואני לא טוב מהם.
כי בדיוק כמוהם, לעולם לא אתן לה ללכת.
הערת הסופרת: הנדר של דנטה הוא הסיפור של דנטה ועל אף שהוא עומד בפני עצמו, תוכלו ליהנות ממנו יותר לאחר שתקראו את בטבעת זו ואת אותך אני לוקח.
דנטה
חמש שנים
חמש שנים מזוינות נדרשו לי כדי למצוא אותה. והסיבה היחידה שהצלחתי
הייתה שמועה שהסתובבה לגבי פטרוב שמישהו רימה אותו.
פליקס פרז יורד למחתרת.
מניאק.
אני יוצא מהמכונית בכניסה למלון הדסון. טיפות גשם קפואות מקדמות
את פניי ואני מהדק את צווארון המעיל שלי, מרים את מבטי לעבר חלונות
הפנטהאוז אשר ממוקמים עשרים קומות מעליי.
היא כאן.
זאת היא.
היא מוכרחה להיות.
רכב השטח השני נעצר מאחורינו ומתיאוס מאגף אותי עם שלושה
גברים נוספים שמתמקמים מאחוריו. אני דוחף את ידיי לכיסים והולך
לכיוון הכניסה. שוער פותח את הדלת, ואני לא מפספס את עיניו המורחבות
כשפנסי מכונית חולפת מאירים את פניי. אולי לא המראה שלי הוא שהטריד
אותו, אולי זו הפמליה שאיתי, כי אנחנו נראים כמו צרות.
מה שנכון.
אני הולך אל דלפק הקבלה ומוסר לפקיד את שמי. טוב, לא את השם
האמיתי שלי, אלא את השם של הדפוק ששילם תוספת כדי לקדם את
מקומו בתור, לפני שישתמשו בה. הוא מת עכשיו.
פקיד הקבלה לא ממש מצליח לשמור על קשר עין. אני ממצמץ ומתבונן
בו כשמבטו עובר מהרטייה על העין, אל הצלקת העמוקה בצורת איקס על
הלחי שלי. אני מאפשר לו להסתכל, מאפשר לו לכחכח בגרונו במבוכה
כשהוא מתחיל לסדר את שולחנו ומבקש ממני תעודה מזהה.
אני טופח על הכיסים שלי. ״כנראה שכחתי אותה.״
הוא מאלץ את עצמו לפגוש במבטי, צווארו ופניו סמוקים.
״מעטפה,״ אני אומר ומושיט את ידי. אין לי זמן לליצן הזה.
״כן, אדוני.״ היד שלו רועדת כשהוא מושיט לי את המעטפה. הוא רוצה
שאיעלם, אפשר להבין אותו.
אני מביט בשעון שלי. אנחנו מוכרחים לפעול לפי תזמון מדויק. אני
הולך לכיוון המעליות כשהאנשים שלי בעקבותיי. הדלתות נפתחות כמו
לפי הזמנה, בדיוק כשאנחנו מגיעים אליה ונכנסים לתוכה. אני קורע את
המעטפה, מצמיד את כרטיס המפתח לקורא המיועד לפנטהאוז, והדלתות
נסגרות. מתיאוס מניח את תיק הנסיעות השחור על הרצפה, פותח את
הרוכסן ומוסר לכל אחד מהגברים נשק אוטומטי. אומנם מורכבים עליהם
משתיקי קול, אבל אין באמת דרך לעמעם את הצליל שלהם. ואם הכול
יתנהל לפי התוכנית, זה לא באמת ישנה.
מנגינה עליזה מתנגנת ברקע בעודי בוהה בהשתקפות שלי בדלתות
המעלית. אני כופה על עצמי להסתכל על פניי, כופה על עצמי לראות,
ותוהה אם היא תיבהל כשתראה אותי.
הטלפון שלי רוטט ואני מכניס יד לכיס, שולף אותו וקורא את ההודעה.
כריסטיאנו אומר לי שהחיילים בעמדות גם בפנים וגם מחוץ למקום. המסוק
בדרך ומקום היציאה שלנו מאובטח.
אם אצליח לצאת.
