פרולוג
הווה
שש מאות ימים של פיכחות. זה אירוע שראוי לחגוג.
אז למה ישבתי לבד בשדה חשוך ונשענתי על עץ? שאלה טובה. אולי
חיפשתי משהו שלא הצלחתי להגדיר. אולי — אף על פי שהחזרתי את
החיים שלי למסלול — הייתי עדיין אבוד. נראה כאילו לא משנה כמה
ימים הצלחתי להישאר פיכח או כמה קשה עבדתי כדי להחזיר לעצמי את
השליטה על חיי, תמיד נשאר בי חלק דפוק לגמרי. חלק שלעולם לא אצליח
לקבל בחזרה. אבל התחלתי ללמוד לקבל את זה. הייתי חייב. לא יכולתי
להמשיך להתעסק בעבר. זה כבר הכניס אותי ליותר מדי צרות והסיט אותי
הרחק מהמסלול. הייתי חייב לשמור על עצמי ולהמשיך להסתכל קדימה.
אבל עכשיו היה לי קשה יותר ויותר להמשיך להביט קדימה, כי אישה
עקבה אחריי בכל לילה כשבאתי אל המרחב השקט הזה. טוב, היא לא
עקבה אחריי, אבל איכשהו תמיד הייתה שם. היא הייתה מגיעה הרבה
אחריי, ואני הייתי חומק אל בין העצים עד שהיא עזבה. אבל הדבר שגרם
לי להתבונן בה היה העצב שקרן ממנה. אף פעם לא התקרבתי מספיק
כדי לראות את פניה בבירור, אבל כתפיה השמוטות והדרך שבה גררה את
רגליה הספיקו כדי לרמוז על הקדרות הקבועה שלה. אף פעם לא דיברנו,
אפילו לא הצלבנו מבטים. למען האמת, אני בטוח שהיא מעולם לא שמה
לב לנוכחותי. נשארתי חבוי בין הצללים כשהיא התיישבה בקצה המזח
הרעוע, וטבלה את רגליה במים האפלים שמתחתיה.
היא ריתקה אותי, אבל לא ידעתי למה. לא היה לי מושג. אפילו לא ידעתי
בדיוק איך היא נראית, מאחר שלא אפשרתי לעצמי להתקרב אליה. הייתי
לצופה מהצד בחייה, והנחתי שהם עצובים ומעוררי רחמים. חיים שהובילו
אותה איכשהו למקום השומם הזה. ידעתי, כי תחושת האובדן הובילה גם
אותי לכאן. לפחות היא ישבה במקום גלוי. אני הייתי פחדן מכדי לעשות
דבר כזה.
הרגשתי שיש בינינו קשר. זה היה קשר קטן ומרוחק עם אישה זרה, ובכל
זאת הרגשתי שאנחנו נשמות תאומות או משהו מהסוג הזה. לא יכולתי
לתאר את הדבר שנגע עמוק כל כך בנשמתי כשהתבוננתי בה. ידעתי רק
שאני לא מסוגל להוריד ממנה את העיניים, ודי מהר התחלתי לצְפַּותֹ
ללילות שבהם יכולתי להגיע הנה ולראות אותה. די מהר למדתי את לוח
הזמנים שלה ושיננתי אותו. היא הגיעה לאגם שבמרכז השדה רק ארבעה
לילות בשבוע — בשלישי, בחמישי, בשישי ובשבת — כך שגם אני הקפדתי
להיות כאן באותם לילות.
הלילה הזה התחיל ממש כמו הלילות האחרים. חזרתי על סדרת הפעולות
הקבועה שלי. התיישבתי מתחת לעץ כך שהצל הסתיר אותי, והתבוננתי בה
כשעברה בתוך העשב הגבוה. היא לבשה שמלה קצרה שהתנופפה ברוח כמו
בגדים על חבל כביסה. היא נראתה לבנה, אבל היה קשה להבחין בצבעים
בשעת לילה מאוחרת כזאת. הירח היה גדול ובוהק, ולא היו שום עננים
שיסתירו אותו. הוא הטיל זוהר לבן על השדה כולו, והשתקף במי האגם
הדוממים בצורה מפחידה. הוא האיר אותה בצורה מושלמת, כך שהיא
נראתה כמו מלאך שנפל. מלאך מיוסר ושבור.
יכולתי לחזות מה היא תעשה גם בעיניים עצומות, אבל היא ריתקה אותי
ונהניתי להתבונן בה. אלא שהלילה היא עשתה משהו שונה. בדרך כלל, היא
הייתה חולצת את מגפי הבוקרים החומים שלה, מניחה אותם על המזח הרעוע
ואז מתיישבת בקצה. אבל הפעם היא ניגשה אל קצה המזח ובהתה במרחק.
היא הטילה את ראשה לאחור, פרשה את זרועותיה ופשוט עמדה שם.
מיקדתי בה את מבטי. התנועה שעשתה משכה את תשומת ליבי, כי
בששת השבועות האחרונים לא ראיתי אותה עושה משהו דומה. היא שמטה
את זרועותיה לצידי גופה, הרכינה את ראשה ושמטה את הכתפיים. רכנתי
קדימה בדריכות וניסיתי לראות טוב יותר. כבר הנחתי שהיא בחורה אבודה,
וכנראה עצובה, אבל עכשיו השתכנעתי בכך עוד יותר.
לפני שהספקתי לקלוט מה היא עושה, היא נפלה בבגדיה קדימה ושקעה
בתוך האגם. קפצתי על רגליי, בלי שום מושג מה אני צריך לעשות. ידעתי
שהמים בטח קרים בלילה. דגתי בהם מספיק פעמים בשביל לדעת. וידעתי
גם כמה הם עמוקים בקצה המזח הקטנטן והלא יציב הזה. מעבר לגדת
העשב היה מדף אבן תת־מימי, ומעבר לו המים היו בעומק חמישה מטרים
לפחות. רק טיפש היה קופץ פנימה בשעת לילה מאוחרת, בלבוש מלא, בלי
אף אחד שיעזור לו לצאת מהמים. מהמעט שידעתי, היה לי ברור שהיא לא
סתם קפצה כדי לשחות.
רגליי נשאו אותי מעצמן על פני העשב הלח, אל שביל העץ שהוביל אל
המזח. הזמן עצר, כל צעד נראה איטי יותר מקודמו, וכל קולות הטבע דממו
כך ששמעתי רק זמזום גבוה. הייתי חייב להגיע אליה. צעדיי נהיו כבדים.
הרגשתי שאני שוקע בחול טובעני. הרגשתי שהזמן עובר במהירות בעוד
המוח שלי נאבק להיחלץ מתוך מנהרה ללא שום אור בקצהָ. הייתי חייב
להציל את הבחורה הזאת. הייתי חייב להוציא אותה מהמים.
נעצתי מבט במי האגם, חיכיתי וציפיתי שהראש שלה יופיע מתוכם,
אבל זה לא קרה, מה שרק העצים את האימה שמילאה אותי. ואז מצאתי
את עצמי סוף־סוף בקצה מזח העץ, ועיניי התרוצצו נואשות בתקווה למצוא
אותה. התנשמתי במאמץ, אבל לא הצלחתי למלא את הריאות. ידעתי שאם
אקפוץ פנימה אחריה, לא אוכל להישאר במים הרבה זמן לפני שאצטרך
לעלות לנשום שוב. אבל זה לא עניין אותי. קפצתי פנימה, גיששתי סביבי
באימה במים האפלים והקרים וחיפשתי אותה.
התפתלתי ובעטתי, אבל הרגליים שלי לא מצאו דבר, רק מים אין־סופיים.
לא ראיתי כלום, רק חושך.
עליתי למלא את ריאותיי באוויר ואז צללתי שוב. חזרתי על הפעולה פעם
נוספת עד שסוף־סוף נגעתי במשהו בידי. זרוע, רגל, לא ידעתי מה זה, אבל
אחזתי בה בכל כוחי, משכתי אותה אליי ונאבקתי לעלות מעל פני המים.
הראשים שלנו הבקיעו דרך המים ואוויר הלילה הכה בפנינו, אבל לא
הרגשתי שום דבר. הייתי בפניקה מוחלטת, במצב הישרדותי לחלוטין,
כך שגופי לא חש בטמפרטורת המים. המוח שלי היה מרוכז רק במציאת
הבחורה ובהשבתה אל היבשה. לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר. אבל
ברגע שהגענו למזח, אפשרתי לעצמי להסתכל עליה במשך כמה שניות,
בתקווה שאמצא אצלה סימן חיים.
שיער כהה היה דבוק לעורה והסתיר את פניה, אבל ראיתי מספיק
בשביל לדעת שעיניה עצומות. הראש שלה נטה הצידה, וחשבתי רק שאני
חייב להביא אותה למקום בטוח. בכוח שלא ידעתי שיש לי, דחפתי אותה
על המזח ואז רכנתי מעל גופה הדומם. נתתי לה כמה מכות קטנות על
הלחי, והתחלתי לבצע בה החייאה עד ששמעתי אותה משתעלת. ואז היא
השתעלה חזק יותר ופלטה מים מהפה.
ואז הצלחתי סוף־סוף לנשום.
עיניה נפקחו בבת אחת והתבוננו בי לפני שהיא דחפה אותי ממנה. פניה
התמלאו אימה, העיניים שלה נפערו והיא התחילה לזחול לאחור על פני
המזח. ידיה הסיטו את שערה מפניה בדיוק כשהיא יצאה מהצל שהטלתי
עליה, ובאותו רגע אור הירח זרח על פניה, והאיר את עיני הזאב שרדפו אותי
בשנתי במשך שנים.
אוויר הלילה קפא בריאותיי. הרגשתי לחץ בחזה כאילו מישהו הכה
בי בפטיש אוויר. הכרתי אותה. הכרתי אותה היטב. ניסיתי להציל אותה
לפני שש שנים אבל לא הצלחתי. לא יכולתי להציל אותה, ובסופו של דבר
איבדתי גם את עצמי.
היא הייתה התלמידה שהרסה אותי.
התלמידה שכמעט הרסה לי את הקריירה.
את חיי.
“אוי, פאק,״ היא לחשה כשההבנה הכתה בה.