דיזל

ּ “אתה מבין מה זה אומר, נכון, רוב?” ריידר ממלמל כשהוא מיישר את
החליפה שלו, לא שהיא בכלל הייתה מקומטת מלכתחילה. הבן זונה תמיד
מתלבש כאילו הוא מוכן לעלות על מסלול, אבל המבט הקר והמחושב
שלו מבהיר שהוא לא סתם פנים יפות.
אמרתי לו פעם שאני יכול לצלק את הפנים שלו בשבילו, ושזה אולי
יגרום לאחרים להתייחס אליו יותר ברצינות. אני לא יודע למה הוא לא
הסכים.
אני, לעומת זאת, מכוסה בדם של רוב — וגם גארט, לצורך העניין.
מפרקי האצבעות המצולקים והמקועקעים שלו מדממים מהאגרופים
שהוא נתן למארח האומלל שלנו. אני לועס את חטיף הצ’יפס שלו וצופה
בשמחה בגארט מנחית מכה אכזרית נוספת לפני שהוא נסוג. יש סיבה
שקוראים לו כלב משוגע בזירה — אתה אפילו לא רואה את הבן זונה
מגיע. אני יכול להעיד על זה. נלחמתי בו כמה פעמים. אלה היו זמנים
טובים, על אף ששברתי כמה עצמות.
אני ממצמץ וחוזר להסתכל על האיש שיושב בכיסא מול ריידר. העין

של רוב נפוחה וסגורה, השפה שלו פצועה, וחבלה כבר מכסה את לחיו,
ואלה רק הפצעים שאפשר לראות. אני יודע שיש כמה חבורות מתחת
לחולצה שלו, אחרי שריידר נתן לי ליהנות קצת.
קנזו נשען על הקיר מולי ומגלגל את הקוביות שלו בין האצבעות
כמו תמיד. המבט שלו, כמו ריידר, נעוץ באיש בזמן שהוא מחכה שמשהו
מעניין יקרה. זה היה קנזו שהביא את האיש הזה לתשומת הלב שלנו,
אחרי הכול. אבל רוב מסתכל רק על ריידר, וזה טוב. עדיף שיחשוב
שריידר הוא האחראי. אנחנו מעדיפים שזה יישאר ככה, ושהוא יהיה
ֵ הפנים של… החברה שלנו.
אני נוחר בלעג. חברה. יש לנו כמה עסקים חוקיים, לא שיש לי קשר
אליהם. הם חושבים שאני משוגע מכדי להתמודד עם עובדים אחרי
ששרפתי לאחד מהם את העין כי הוא קרא לי חלאה.
“רוב, תתרכז, אני לא אוהב לחזור על עצמי,” ריידר מתפרץ, וגארט
אוחז בשיער הקצר והמאפיר של רוב ומושך את ראשו לאחור. סכין
מופיעה ביד שלו, והוא מצמיד את הלהב לצוואר של האיש הרועד. זיעה
נוטפת על פניו כשהוא צועק, ואני תוהה אם ריידר ייתן לי להרוג אותו.
עברו יומיים שלמים מאז שהרגתי מישהו, ואני מתחיל להיות חסר
מנוחה.
“כן, כן, אני מבין. קחו אותה!” הוא צורח.
איזה אידיוט. האפס הזה מוכן למכור את הבת שלו כדי לכסות את
החוב שהוא צבר אצלנו. אני מניח שכשאין לך כסף לשלם והאפשרות
היחידה היא לשלם בגוף שלך… אתה מסכים בקלות להרבה דברים.
העיר הזו שלנו. הוא יודע שלעולם לא יברח מאיתנו. אפשר לראות
את זה בתבוסה שבעיניו החומות. אני תוהה אם הבת שלו נראית יותר טוב
ממנו. בכל מקרה, היא תהיה שלנו עכשיו. בדרך כלל אנחנו לא סוחרים

בבשר — טוב, לא בבשר חי — אבל אנחנו לא יכולים להיות בררנים.
חוב הוא חוב וצריך לשלם אותו, אחרת אנשים יתחילו לחשוב שאנחנו
מתרככים.
ריידר נשען לאחור, וחיוך ערמומי מעקם את השפתיים היפות שלו.
אני מגלגל עיניים ויוצא מהחושך, ורוב מתחיל לבכות. הוא יודע מה
אני — מוות. אולי ריידר הוא הפנים שלנו, גארט גובה החובות וקנזו
הסוחר… אבל אני?
אני מלאך המוות.
“קחו אותה!” הוא צורח ומשתולל באחיזה של גארט, שמעווה את
פניו בגועל. אותי זה דווקא מצחיק.
אני רוכן כדי להביט בו מקרוב ונותן לו לראות את הטירוף שיש לי
בעיניים. האצבעות שלי משתוקקות לשלוף מצית ולשרוף לו את הבית
כשהוא בפנים עד שאשמע את הצרחות שלו. פאק, אני כמעט יכול
לטעום את הפחד ולהרגיש את הלהבות מחממות אותי. הזין שלי מתקשח
במכנסיים רק מעצם המחשבה.
“תגיד לי, כשאשרוף אותה, יהיה לך אכפת או לא?” אני צוחק.
גארט מחייך וחושף את השיניים הלבנות והמושלמות שלו. הבן
זונה הזה משוגע כמעט כמוני, כנראה אחרי שקיבל יותר ממכה אחת
בראשו העצום. אני מחייך אליו בערמומיות. “מעניין אם היא יפה כשהיא
מדממת.”
“מספיק,” ריידר נובח, ואני מציית ומתרחק ממנו. “איפה היא?”
“היא… היא מנהלת בר בצד הדרומי של העיר, ְרוֹ קֵסְרז.” הוא רועד
ומתחיל לבכות כמו פחדן. דמעות גדולות זולגות על הפנים שלו.
מעניין אם היא תבכה. זה הופך את כל העניין למתוק יותר כשהן
בוכות. זה הרגע שבו אני מבין שהיד שלי משפשפת את הזין דרך הג’ינס,

וכשקנזו נועץ בי מבט, אני עוצר וקורץ לו.
“רוב, אם לא נהיה מרוצים ממנה כתשלום על החוב, תהיה בטוח
שנחזור,” מוסיף קנזו בהחלטיות ומסיים את העסקה. הוא מכיר את
המבט על הפנים שלי.
אני רוצה דם.
“אתם תהרגו אותה?” רוב מייבב בפתטיות.
“אכפת לך?” ריידר מרים גבה לעבר האיש. “הרגע מכרת את הבת
שלך כדי לכסות חוב בלי אפילו לנסות לעצור אותנו.”
“א…אני אבא גרוע, אבל מגיע לה טוב יותר מכם, מפלצות.” הוא
נוהם ומראה שיש לו ביצים בפעם הראשונה מאז שאני מכיר אותו.
“שמעת את זה, ריי? אנחנו מפלצות,” אני פורץ בצחוק ומטיח את
כף ידי על הג’ינס שלי. “אמרתי לך שהחליפה הזאת לא עובדת על אף
אחד, אחי.”
כרגיל, ריידר מתעלם מהתפרצויות הטירוף שלי. “אנחנו נעשה לה
מה שאנחנו רוצים. נזיין אותה. נענה אותה. נכה אותה. נהרוג אותה. רק
רציתי שתדע את זה,” ריידר אומר כשהוא קם ומכפתר את ז’קט החליפה
הכחולה שלו. כמו מתוך הרגל, הוא מסיט את שערו המושלם לאחור
ומפנה אל רוב חיוך של איש עסקים.
“נהיה בקשר.” הוא מסתובב ומתחיל ללכת.
קנזו מתרחק מהקיר ומכניס את הקוביות שלו לכיס. “תבוא להגיד
שלום בקזינו, אה?”
אני צוחק חזק יותר כשגארט משחרר את הצוואר של רוב וטופח עם
להב הסכין על הלחי שלו בידידותיות. לאחר מכן, אני שוב מתקרב אל רוב
כדי שהוא יביט בעיניים של הגבר שיהרוס את הבת שלו. כשאסיים איתה,
לא יישאר משהו לקבור. “אני אגרום לה לצרוח. אולי אפילו אקליט את

זה בשבילך.”
“דיזל,” ריידר קורא מפתח הבית הקטן והמוזנח בן שתי הקומות שבו
אנחנו נמצאים.
אני רוכן ומקרב את השפתיים לאוזן של רוב. “אני אודיע לך אם היא
תגמור לפני או אחרי שאשסף לה את הגרון,” אני לוחש, מזנק קדימה
ונושך את התנוך שלו.
הוא צורח, ואני פורץ שוב בצחוק, יורק את הבשר ואת הדם על החזה
שלו ומתחיל ללכת לכיוון דלת הכניסה תוך כדי שאני שורק לעצמי. הדם
זולג על הסנטר שלי, והטעם המתכתי שלו ממלא את פי.
“אתה חתיכת משוגע,” גארט רוטן.
“גם אתה, אחי. בואו נלך להביא את הצעצוע החדש שלנו!” אני מצהיר.
מצב הרוח שלי משתפר מייד מהמחשבה שאוכל לענות מישהו בקרוב.
רוב היה צריך לדעת שלא כדאי לו להתעסק איתנו. כל העיר צריכה
לדעת את זה.

,1 אל תתפלא כשהם יכישו אותך.

כשאתה מתעסק עם הווייפרים
לבחורה המסכנה אין מושג מה מחכה לה.