יש מי שעבורם האהבה הראשונה היא ניצוץ חולף המבשר את האהבות הגדולות יותר שיבואו. עבור אחרים, האהבה הראשונה היא הגדולה מכולן. האהבה היחידה.
כשהאודישנים לבית הספר המפורסם בעולם, התיכון לאומנויות הבמה לה גווארדיה, מפגישים בין שני בני שלוש־עשרה – אורליה רמירז פרסטון המופנמת וצ'אדוויק דייוויד שופע הביטחון העצמי – המפגש האקראי מתפתח לחברות בלתי ניתנת לניתוק.
חברות שמתפתחת לאהבה בלתי ניתנת לערעור.
אהבה שמתפרשת על פני כמה עשורים ויבשות.
העיר ניו־יורק היא מגרש השעשועים שלהם, והחברים הכי טובים צ'אד ואורליה מנווטים את דרכם בגיל ההתבגרות הסוער. הם פורחים, וכך גם אהבתם. דייט ראשון מביך הופך ללילה של נשיקות מעוררות חושים, ויחד הם מאבדים את תמימותם.
שנים אחר כך, צ'אד הוא סולן מקועקע ידוע שם – המאסטרו.
ג'יימס דין של עולם המוזיקה הקלאסית.
ואורליה היא צ'לנית מצליחה – המוזה שלו.
האהבה הנצחית מאחורי הצלחתו.
אבל כשהמאסטרו מועד, אפילו לרגע, גם הסימפוניה היפה ביותר יכולה להידרדר לכאוס חסר רחמים.
והגדולה שבאהבות עלולה להפוך לשיברון הלב הטרגי מכולם.
***
מאסטרו – סיפור אהבה הוא סימפוניה של הלב, המהדהדת צלילים של כמיהה, סודות, יצרים, והחסד הטמון ביכולת לסלוח. זהו הכרך הראשון בדואט.
אוּדן דר ניהלה בעברה אומני מוזיקה ורפרטואר בחברות תקליטים, וכיום שואפת ליצור את הגיבור הספרותי הפגום הכי מושלם שיש. חוץ ממשפחתה ומרומנטיקה עכשווית, אודן אוהבת גם מוזיקה, סרטים זרים, רדיפה אחר כלבי בולדוג ומרתון למידה כדי לבשל כמו מקצוענית.
”האהבה היא סימפוניה," אמרה פעם גברת לוז, המורה שלי לצ'לו.
”הפרקים משקפים את ההתפתחות של סיפור אהבה. מהפתיחה בעלת
מבנה הסונטה, משהו לא צפוי מכה בך. משהו רענן, גולמי, מרומם נפש.
מלא תקווה והבטחה. כשמגיעים הפרקים השני והשלישי, בני הזוג כבר
מאוהבים לגמרי. הכול מלא תשוקה וקורע לב. רכבת הרים רגשית שמכינה
אותנו לקראת הפרק הרביעי. הפינלה שאנחנו מצפים לו בנשימה עצורה,
והוא יכול להיות מרהיב, או טרגי."
גברת לוז צדקה.
סימפוניה היא באמת כמו סיפור אהבה. מסע שלוקח לך את הלב
להרבה מאוד מקומות.
גברת לוז גם טעתה.
שני לבבות אינם מוזיקאים שמחכים למנצח שיתווה להם את הדרך.
שתי נשמות מאוהבות אינן מפסיקות לאהוב בהינף שרביט.
אני שוכבת במיטה בסוויטה במלון בבוסטון, במקום האחרון שבו צ'אד
ואני עשינו אהבה. בחדר הזה. במיטת האפיריון הזאת. מול האח. על שטיח
הצמר בצבע קרם שגירד ושפשף לי את הברכיים כשרכבתי עליו. על הקיר
הצונן, כמה צעדים משולחן הכתיבה, שם הוא חדר אליי מאחור.
כל משטח אפשרי בסוויטה הזאת זכה לטעום את הלהיטות שלנו,
להתחבר מחדש ולתקן את הנזק שנגרם.
אני קמה מהמיטה, לובשת את החלוק של המלון והולכת לאזור הסלון
כדי לחפש משהו לשתות. לא הכנסתי כלום לפה מאז הבוקר, כשאחד
מעובדי המלון הביא לי בקבוק של שמפניה ארמנד דה בריניאק ברוט ומיץ
תפוזים, בצירוף פתק מצ'אד.
את תמיד תהיי שלי.
ארבע מילים שנשארו אמת צרופה מאז הפעם הראשונה שבה צ'אד
ואני נפגשנו. ארבע מילים שהכחשתי במשך שנים.
תשישות שמקורה משבועות של נסיעות אין־סופיות — שנחאי,
דובאי, מנילה, סאו פאולו, לונדון — גורמת לי לחזור בצעדים לאים למיטה
עם כוס מים ביד. אני כמעט מועדת על ערמת ספרים שהוא השאיר בחדר
ועותק של כתב העת טיים מחליק מביניהם.
”הגואל של המוזיקה הקלאסית," מכריזה הכותרת המתנוססת מעל
פניו היפות עד כאב. השיער הבלונדיני כהה יותר, אבל עדיין סמיך ועבה
וסתור מעט. עיניו הכחולות בורקות גם אחרי חודשים של סיבובי הופעות,
עם קמטים קטנטנים בזוויותיהן. זיפים מעטרים את הלסת החזקה, תו
בפניו שהוא גאה בו.
האצבעות שלי מעקצצות, זוכרות איך הן ליטפו את הזיפים שעיטרו
את פניו עם עלות השחר. שפתיו הוורדרדות עסיסיות לא פחות משפתיי,
שאני נוגעת בהן עכשיו בהיסח הדעת, נזכרת בלהט החושים שהן עוררו
בי. ארשת פניו רצינית, אבל אני יודעת שמאחוריה מסתתר חיוך שובבי,
כזה שהוא העניק לי לא פעם באותן שנים שגדלנו בניו יורק.
אני פותחת את כתב העת ומחפשת את הכתבה.
צ'אדוויק דייוויד.
גואל המוזיקה הקלאסית. המאסטרו. אדוניס בעל שם עולמי
במוזיקה הקלאסית. אנטי־תזה למוזיקאי הקלאסי המסורתי, אחד
שאינו טורח לציית לכללים. תמיד בלבוש לא רשמי, אפילו כשהוא
מופיע באולם קונצרטים מול קהל של אלפים. בכתבה הוא נראה יחף,
לבוש בג'ינס שחורים וחולצה לבנה פתוחה עם שרוולים מופשלים,
מציג לראווה את מגוון הקעקועים שלו.
ג'יימס דין עם סטרדיווריוס.
הכנר הווירטואוז בעל החזות הגברית, זוכה פרס הבריטס פעמיים,
שלוש פעמים זוכה פרס אייבור נובלו וארבע פעמים גראמי. הוא
המאסטרו הצעיר ביותר שניצח אי פעם על התזמורת הפילהרמונית של
ברלין. היורש הבלתי מעורער של שושלת המוזיקאים לבית פון פאראדי.
דור הוותיקים הכתיר אותו ל"משיח של המוזיקה הקלאסית" — ילד הפלא
לשעבר שנשים וגברים כאחד נופלים מולו על הברכיים בסגידה.
אני הייתי על הברכיים מולו אמש.
אחרי כל הפרסים והתארים, עדיין הייתי היחידה שזכרה אותו כנער
בן השלוש־עשרה שפגשתי בבית הספר התיכון לה גווארדיה למוזיקה
ואומנויות הבמה.
הילד ששפתיו הרכות היו הראשונות שכבשו את שפתיי.
הילד שנתתי לו את כל הפעמים הראשונות שלי בכל דבר.
הילד שלא רק כבש את ליבי, אלא גם נהיה רב אומן בלשבור אותו.
דברי המאסטרו מצוטטים בכתבה, ”הייתי בן שלוש־עשרה כשפגשתי
את המוזה האחת והיחידה שלי. כל היצירות שלי וכל המוזיקה שאני
מבצע, היא תמיד ההשראה להכול. היא נמצאת בכל תו, בכל מנגינה,
בכל משפט מוזיקלי."
אני מניחה את כתב העת בראש ערמת הספרים ובוחנת את קירותיו
הלבנים של החדר. את הסדינים הלבנים והקרירים. את הריהוט הבהיר.
התמונות בגוני הפסטל. הכול בהיר ואוורירי ועומד בסתירה עזה למאבק
הפנימי שמתחולל בתוכי. יש שיגידו שזה חוסר אחריות מצידי להיות
כאן, אבל אני מסרבת לברוח שוב.
מגיע לי שהוא יהיה שלי.
מגיע לנו סוף מושלם לסימפוניה שלנו.
אני נרדמת עם הטלוויזיה דולקת ומתעוררת מול הסי־אן־אן. פניו של
צ'אד על המסך, אבל לוקח לי כמה שניות להבין את המילים היוצאות
מפיו של הקריין. אני מרימה את השלט במהירות ומעבירה לערוצים
אחרים. תחנת חדשות מקומית של בוסטון. פוקס ניוז. אן־בי־סי. חדשות
אם־טי־וי. בכולם אותו הדבר.
המאסטרו הנודע צ'אדוויק דייוויד היה מעורב בתאונת דרכים.
תמונות של הרכב של צ'אד אחרי ההתנגשות בעמוד, החזית של
הפורשה הכסופה בלתי ניתנת לזיהוי. עשן אפור אופף את זירת התאונה.
שוטרים חוסמים את הגישה לרחוב וושינגטון. התאונה אירעה ברחוב שבו
נמצא ביתו של צ'אד בגריניץ' וילג'.
צלצול הטלפון בחדר המלון גורם לי לקפוץ בבהלה. חמישה צלצולים
ואז הוא מפסיק. ואז הטלפון הנייד שלי מזמזם, ואחריו מגיעה דפיקה
בהולה בדלת.
”מיס פרסטון? מיס פרסטון, כאן מנהל המלון."
אני מגייסת כל טיפת כוח שיש בי כדי לזוז לעבר המבואה, שם אני
בוהה בדלת, מסרבת לפתוח את מה שמפריד ביני ובין החדשות שאני
לא מוכנה לשמוע.
טוק, טוק. הפעם אני שומעת נקישת מפרקי אצבעות.
ידיי נשלחות אל ידית הדלת, אבל אני במקום אחר.
אני פותחת את דלת הדירה. צ'אד מחזיק בידיו את האדמוניות
הוורודות האהובות עליי עטופות בנייר חום. על כתפיו תלויות אוזניות של
בוס. הוא לובש ג'ינס שחורים וטי־שירט ארוכת שרוולים של מיספיטס.
השרוולים המופשלים חושפים את הקעקוע הראשון שלו, סמל אין־סוף
גדול על זרוע ימין. שערו, המבולגן בדרך כלל, מסורק לאחור. חיוך בוהק
ומלא תקווה מתפשט על פניו, בבואה לחיוך שלי. הוא בן שבע־עשרה
ואנחנו עומדים לצאת לדייט הראשון שלנו.
הטלפון הנייד שבידי מזמזם, קוטע את הזיכרון. הודעות טקסט זורמות
אליי עכשיו. כל שם שמופיע על המסך מקרב אותי יותר אל האמת. אבא.
אימא. גברת דייוויד. מר דייוויד. החברה הכי טובה שלי, אגנס.
ואז מופיע על הצג שמה של ֶסרה דייוויד.
אשתו של צ'אד.
בידיים רועדות אני מחליקה אצבע על המסך ומקבלת את השיחה.
”אורליה," היא אומרת בקול שמקפיא לי את הדם.
”בבקשה," אני אומרת, אוחזת בטלפון בכוח. ”בבקשה תגידי לי שזה
לא נכון."
”מחכה לך מטוס בשדה התעופה לוגאן אינטרנשיונל," היא אומרת.
והקו מת.
