אהבתי את קאט ריידר כל חיי.
אוקיי. זה שקר.
הכרתי אותו רק השנה, ואם להיות לגמרי, אבל לגמרי כנה כאן, יצא לי
לדבר איתו רק פעמים ספורות.
…
כן.
אני שוב משקרת.
כאילו, ראיתי אותו הרבה מאוד פעמים. הוא כוכב קבוצת ההוקי של תיכון
פַּ יין ואלי, ובית הספר שלנו לא מייחס יותר מדי חשיבות להוקי. מייחסים
כאן יותר חשיבות לפוטבול ולבייסבול. אבל כשקאט התחיל לשחק בקבוצה,
הכול השתנה.
כאילו, זה מה שסיפרו לי.
האמת היא שהתחלתי ללמוד כאן רק השנה, אבל אני מרגישה כאילו
הייתי כאן כל החיים. בדיוק כמו שאני מרגישה שהכרתי את קאט כל החיים.
האמת האמיתית היא שהוא החבר הכי טוב של אח שלי, אתם מבינים, לכן
יש לי תחושה כאילו הכרתי אותו כל החיים. אבל זה לא נכון. בדיוק כמו שגם
את אח שלי לא הכרתי באמת.
כאילו, עד השנה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאתי לגור בבית של
אבא שלי.
צ׳אד. ככה קוראים לאחי החורג. והוא בגילי. אבל לא יצא לי לפגוש אותו
הרבה. האמת, שכמעט בכלל לא.
כאילו, הוא לא באמת דיבר איתי.
גם בבית הספר הוא לא דיבר איתי.
אבל כן הגעתי לבית הספר במכונית של האימא החורגת שלי )האימא
האמיתית של צ׳אד(, ולפעמים צ׳אד היה בבית הספר כשהגענו, כי נטלי
)אימא שלו( הייתה צריכה לדבר איתו או לבקש ממנו לעשות משהו. וברוב
הפעמים קאט היה שם איתו.
או לפחות בחלק מהפעמים.
אוקיי. קאט ניגש למכונית פעם אחת במהלך כל השנה, אבל זה לא
שינה כלום.
הייתי בטוחה שהוא יודע מי אני.
כאילו, אני האחות של החבר הכי טוב שלו. או האחות החורגת. זה משנה?
אנחנו אחים.
קאט אף פעם לא באמת הסתכל עליי. פעם אחת הוא עשה לי פרצוף,
במסדרון, כשצעקתי, ״היי!״ הוא רק עבר לידי, אבל ראיתי בעיניים שלו איזה
ריצוד של היכרות.
רואים? היינו חברים. היינו קרובים.
לפחות בראש שלי.
כאילו, כשאני חושבת על זה, הרבה דברים בשנה האחרונה קרו רק
בראש שלי.
כמו למשל שהיו לי הרבה חברים בפיין ואלי. האמת היא שלא היו לי, אבל
זה כי כולם ידעו שצ׳אד הוא אח שלי. הוא אמר לכולם לא להתחבר איתי.
הוא ניסה להגן עליי. לפחות בראש שלי, זה מה שהוא עשה.
והוא היה ממש־ממש טוב בזה, כי הוא דיבר איתי רק פעם אחת בבית
הספר בשנה הזאת. זה היה ליד הלוקר שלי. בדיוק עמדתי לסגור אותו,
וידעתי שנטלי אמורה לאסוף אותי כי הייתי צריכה להישאר אחרי הלימודים
לשיחה בעניין של אימא שלי. צ׳אד דחף לי כובע גרב ליד. ״קחי.״
הוא לא חיכה שאני אתפוס אותו, אז הכובע נפל לרצפה, אבל אני מיהרתי
להתכופף — עם חיוך גדול על הפנים — והרמתי מבט. ״היי! תוד —״
הוא כבר הלך, בלי להעיף לעברי מבט נוסף. הוא החזיק תיק, וקאט היה
ליד הלוקרים. היו שם כמה בנות שעמדו עם קאט, אבל באותו רגע הוא
הסתכל עליי.
הוא ראה אותי וזיהה אותי.
רואים? הוא כן הכיר אותי! לגמרי שכחתי מהפעם ההיא. בפעם ההיא הוא
לא עשה לי פרצוף. רק כיווץ את הגבות שלו והמבט שלו עבר ממני אל צ׳אד.
למעשה, כשאני חושבת על זה עכשיו, הוא נראה די מבולבל.
כאילו… מה היה שם?
צ׳אד סיפר לו עליי.
לא?
אין מצב. ברור שהוא סיפר.
איך אפשר לא לספר לחבר הכי טוב שלך על אחותך?
אחות למחצה.
אחות חורגת.
למען ההגינות, אבא שלי לא ידע עליי עד שהייתי בת אחת־עשרה. וזה
היה לפני חמש שנים. ומאז היו כמה שיחות טלפון בודדות או כרטיסי ברכה
ליום ההולדת. זאת לא הייתה אשמתו של אבא שלי. שמעתי שהוא התקשר.
או נכון יותר, שמעתי את אימא שלי רבה איתו.
כאילו, כל הזמן.
מצד שני, זה כל מה שאימא שלי עשתה תמיד.
היא הייתה רבה עם אנשים, ואז היא הייתה מתבשלת בכעס שלה. היא
אהבה לנעול את עצמה בחדר השינה שלה.
והיא אהבה לנעול אותי מחוץ לבית.
פעם אחת זה נמשך שבוע שלם. בפעמים אחרות, פחות. והיו גם פעמים
שיותר.
פעם אחת היא ננעלה בחדר שלה למשך שבוע.
דפקתי בדלת ושאלתי אם היא בסדר. לפעמים היא צעקה עליי ללכת
משם. ולפעמים היא לא אמרה כלום. אבל היא תמיד התרגזה כשבאתי
לבדוק מה שלומה. וחשבתי שהיא לא אכלה או שתתה מים כל השבוע הזה,
אז השארתי לה כריכים מחוץ לדלת, וגנבתי כמה בקבוקי מים מהשכנים.
גנבתי גם דברים אחרים.
תמיד שנאתי לעשות את זה, אבל בכנות, לא באמת חשבתי שאני גונבת
מהם. גברת ג'והנסון ראתה אותי לוקחת מים פעם אחת, והיא לא אמרה
כלום. ביום למחרת היו שם שני בקבוקים.
לפעמים לקחתי אותם, אבל לא אהבתי לעשות את זה. ועשיתי את זה רק
במצבים של ייאוש מוחלט.
לא אהבתי לראות את אימא שלי ככה, או לעשות את הדברים האלה, אז
השתדלתי להישאר בבית הספר כמה שרק יכולתי. המים בברזייה שם בחינם,
אתם יודעים.
בכל מקרה, נחזור לקאט ולכמה אהבתי אותו.
כי אהבתי. מאוד.
כאילו, הוא משגע. יש לו שיער בלונד־שטני כזה, והוא מגלח אותו בצדדים.
הוא נותן לו לגדול ארוך יותר מלמעלה, והוא תמיד מעביר בו את האצבעות
שלו. זה נראה מבולגן ומרושל, וזה פשוט מתוק. למרות שאני די בטוחה ששחקן
הוקי לא היה רוצה שיקראו לו מתוק, אבל בראש שלי, הוא היה מתוק.
ואני גם יודעת שלא הייתי הילדה היחידה בבית הספר שחשבה ככה.
קאט וצ'אד היו מקובלים. הם שחקני הוקי, אז ברור שהם מקובלים.
אבל צ'אד היה רגזן רוב הזמן. או לפחות, הוא היה רגזן איתי. אתם יודעים,
ברגעים הנדירים שהוא דיבר איתי. אבל לא קאט. הוא תמיד חייך או התבדח
עם החברים הפופולריים שלו, וכולם אהבו את קאט.
איך אפשר שלא?
הוא היה במסלול הבטוח לליגת ההוקי הלאומית. כולם ידעו את זה.
שמעתי את צ'אד מדבר על זה עם אבא שלנו ערב אחד בבית. זאת הייתה
אחת הפעמים הבודדות שהוא היה שם. בהתחלה חשבתי שזה משונה שצ'אד
לא גר איתנו בבית, אבל אז שמעתי את נטלי מדברת על זה עם אחת החברות
שלה ומסבירה שהם חשבו שהכי טוב שהוא יגור בבית של קאט בזמן שהילדה
של דונה גרה איתם.
ככה היא אמרה את זה. אלו היו המילים המדויקות שלה.
כאילו, ידעתי שהיא מדברת עליי, אבל זה היה הגיוני. הכול נהיה הגיוני
אחרי זה.
הייתי הילדה של דונה.
הייתי גם הילדה של דיק. מה שהופך אותי לאחות החורגת של צ'אד.
אז גם אם נטלי לא אהבה לקרוא לי הבת החורגת שלה, זה מה שהייתי.
אבל כן, כולם היו נהדרים אליי בכל התקופה הזאת שהייתי בבית שלהם.
האוכל היה נהדר כל ערב.
יכולתי לשתות מים בכל שעה משעות היום, ותקלטו את זה — זאת
הייתה באר בלי תחתית שיצאה מהמקרר שלהם. הייתי צריכה רק לקחת כוס
וללחוץ על כפתור, ו־בום — מים. ומים טובים, לא סתם, אז לא הייתי צריכה
להישאר בבית הספר כל כך הרבה שעות אחרי הלימודים.
ואף פעם לא נעלו אותי בחוץ.
ואף פעם לא הייתי צריכה למצוא פינה חמה ברחוב.
אבל כן ביררתי איפה המקלט המקומי, רק ליתר ביטחון. אף פעם אי
אפשר לדעת.
אבל בחזרה למשפחה, כי גיליתי שיש לי עוד אח, קטן. אתם קולטים?
לא היה לי מושג איפה הוא היה כל הזמן הזה. אולי כמו צ'אד, שלחו אותו
לבית אחר בזמן שהם היו צריכים לטפל בי? וואו. קיוויתי שלא הקשיתי
עליהם, או עליו, או השתמשתי בחדר שלו? יהיה נורא לגלות שהם הכניסו
אותי לבית שלהם ושלחו אותו למקום אחר כי לקחתי לו את החדר. אבל לא
היה בזה שום היגיון.
הבית שלהם גדול בטירוף.
כאילו, צ'אד היה יכול להישאר בבית, וסביר להניח שאפילו לא הייתי
רואה אותו.
אבל כשאני חושבת על זה עכשיו, גם נטלי נעדרה מהבית הרבה. היו
הרבה מאוד לילות שבהם רק אני הייתי בבית ודיק עבד במשרד שלו. כאילו,
כן, יצא לי להיות עם אבא שלי. וזה היה אדיר, סופר־מגניב, כאילו. אכלנו
ביחד. לפחות חלק מהארוחות.
בהתחלה אכלנו ביחד.
אחרי איזה זמן, כבר לא כל כך.
הוא די הפסיק לדבר איתי לקראת הסוף.
הוא רק נבח עליי.
הוא מאוד אהב לנבוח.
אבל בהתחלה הוא דיבר איתי על אימא שלי, וכשהוא עשה את זה,
הפרצוף שלו נהיה מתוח. המילים יצאו לו מהפה בחדות נוקשה. אבל הבנתי
את זה. באמת, באמת שהבנתי.
דונה הייתה… אוקיי, אני אגיד רק שהיא הייתה חתיכת טיפוס.
אני הבת שלה, וגם אליי היא דיברה יפה רק כשהיא חזרה מאחת ממרפאות
הגמילה האלה שהיא הייתה הולכת אליהן. היא הייתה שם הרבה זמן. הפעם
ההיא הייתה הכי ארוכה, ואבא שלי חשב שיהיה הכי טוב אם אני אגור איתם
בזמן הזה, אבל בדרך כלל הייתי גרה אצל דוד שלי. אבל הפעם הזאת הייתה
מגניבה. זה היה כמו לראות איך הצד השני חי.
גם התיכון היה נחמד יותר. לא היו כנופיות בפיין ואלי.
אתם יכולים לדמיין את זה? איך צ'אד היה מסתדר בבית הספר הרגיל
שלי? עם הכנופיות שיש שם?
התחלתי לצחוק, רק מעצם המחשבה, ואז חשבתי על קאט. וזה כבר לא
היה מצחיק יותר.
אם הוא היה בבית הספר הרגיל שלי, קאט עדיין היה מקובל ויפה, אבל
סביר להניח שהוא לא היה צוחק כל כך הרבה.
וזאת מחשבה עצובה, כי אהבתי את הצחוק שלו. חיכיתי לשמוע אותו
במסדרונות.
ֵ "שאיין."
שיט. הם דיברו אליי.
"שאיין," היועצת רכנה אליי, מניחה יד על הזרוע שלי. "זה חשוב. את
צריכה להתרכז ולהיות נוכחת בשיחה."
זה מה שהם מטיפים לי תמיד. תהיי נוכחת.
מה זה בכלל אומר?
אז מה אם המחשבות שלי נודדות? אז מה אם אני "היפרית" ולפעמים כל
כך היפרית שאני מחמיצה את מה שקורה סביבי? גם הם היו ככה, אם הם היו
גדלים במקום שבו אני גדלתי, בדרך שבה אני גדלתי.
להיות נוכחת, זה לא כיף, במיוחד עכשיו. כאילו, עכשיו יותר מתמיד.
אפשר לחזור לדבר על קאט?
"שאיין."
זה היה אבא שלי.
"מה?" הסתכלתי עליו. הוא עשה לי פרצוף מהפינה שבה הוא ישב
בזרועות משולבות על החזה. הוא התלבש במיוחד לקראת הפגישה הזאת
— חליפת עסקים. גם נטלי כאן, נאנחת, כמו שהיא עושה בדרך כלל כשאני
בסביבה. שמתי לב שהיא לא עושה את זה כשצ'אד בסביבה. אין לי מושג
איך היא מתנהגת כשהאח השני שלי בסביבה, כי הרי לא זכיתי להכיר אותו.
נראה לי שהם אפילו לא ידעו שאני יודעת עליו.
בואו נדבר על זה רגע.
למה הם לא סיפרו לי?
זה לא שאני אדם נוראי כל כך.
לא עשיתי כלום. כאילו, הדבר הכי נורא שעשיתי היה לחשוב, לחשוב
ולדבר לעצמי, לא להיות נוכחת — ויכולתי לראות שאבא שלי יודע שאני
עושה את זה שוב.
נהיה לו אותו מבט שיש לו בכל פעם שהוא מיואש ממני.
הפה שלו נהיה שטוח. האף מתקמט קצת, וזה נראה כאילו יש לו עצירות
או משהו.
עכשיו הוא פותח את הזרועות ומשפשף את המצח.
הוא עושה את זה הרבה כשאני ממש מתסכלת אותו.
"שאיין."
אוף, שיט. זאת הייתה היועצת שוב. עכשיו היא כבר ממש מתעקשת, אני
חייבת להתרכז. כי אם לא, היא תתרגז. ואז יבקשו ממני לצאת מהחדר כדי
שהם יוכלו לדבר, והם לא מדברים על שום דבר טוב כשאני לא בחדר.
"כן?"
היא השתדלה. יכולתי לראות את המאמץ, אבל אפילו הפנים שלה
מתוחות ונוקשות. היא הנהנה אל דיק ואל נטלי. "אבא שלך בודק אם את
מרגישה שאת יכולה לחזור לחיות עם אימא שלך."
זהו.
הרגשתי את הגוש שמתגבש לי בגרון.
ידעתי שאני לא רוצה לבוא לפגישה הזאת.
דיק כחכח בגרון ורכן קדימה, משעין את המרפקים על הברכיים. "את
אצלנו בבית כבר שישה חודשים, ועשינו את כל ההתאמות והשינויים כדי
שתרגישי נוח. אם תבחרי להישאר, אנחנו צריכים לדבר על זה שצ'אד
והאנטר יחזרו הביתה."
האנטר! ככה קוראים לו.
נראה לי שאבא שלי בכלל לא קלט שזאת הפעם הראשונה שהוא דיבר
עליו לידי.
נטלי לא הסתכלה עליו. היא הפנתה לעברי את אותו מבט אטום וקצת
מרוגז שלה. כשאני חושבת על זה עכשיו, היא נראתה די דומה לאבא שלי
בכל פעם שהם נאלצו להתמודד איתי.
אולי הם כבר הזכירו את האח השני מתישהו, אבל נראה לי שלא. הייתי
זוכרת. מי שוכח שם של אח? לא אני. במיוחד לא אני. בחיים לא היה לי
אח קודם.
האנטר.
עכשיו, כשנודע לי השם שלו, אני לעולם לא אשכח אותו.
"שאיין."
שוב פישלתי. היועצת נאנחה.
זאת לא הייתה אשמתי שאני ככה.
אבל זה היה התפקיד שלי לשלוט בזה, אז אוקיי…
הייתי צריכה להתרכז.
שאיפה עמוקה.
להחזיק את האוויר — זה אף פעם לא עזר לי.
"אז אימא שלי כבר בסדר?" שאלתי.
שיט. זאת הייתה שאלה, לא הצהרה. גם בזה פישלתי.
נראה שהיועצת חשה הקלה. השתתפתי בשיחה. היא תמיד נהייתה פחות
מרוגזת כשהגבתי אליה.
"היא סיימה את השהייה בהוסטל השיקומי והיא תוכל לצאת משם כבר
השבוע. היא פנתה אלינו וביקשה לפגוש אותך."
עשיתי פרצוף. למה? משכתי בכתפי. "לא. אני בסדר ככה."
שלושת המבוגרים החליפו ביניהם מבטים.
רואים! אני כל כך מרוכזת כאן. שמה לב להכול. לכל. דבר.
"מה זאת אומרת, את בסדר ככה? את לא רוצה לפגוש את אימא שלך, או
שאת לא רוצה לגור איתה?"
לפגוש אותה. כאילו, דההה. זה תמיד אותו הדבר. היא יוצאת מהמקומות
האלה שמחה והיפית ורואה קשתות צבעוניות ומדברת על מלאכים.
היא נחמדה, מבטיחה להמשיך לעשות יוגה ומדיטציה ולציית לחוקים.
תמיד החוקים.
והחיים יכולים להיות בסדר לאיזה תקופה.
אבל אז היא מתחילה לעשן שוב.
או שהיא פוגשת איזה בחור ואז מתחילה לעשן שוב. ואני לא מדברת
על סיגריות.
תמיד אותו הדבר.
ואז אני נעולה מחוץ לבית.
אני ברחובות.
אני מעבירה את הזמן עם הרּב. הוא גר בפינה, במרחק שני בניינים מהבית.
"נראה לי שאני בסדר עם לגור איתה, אבל אני אוכל לחזור לבית של דיק
בפעם הבאה?"
משהו חלף בעיניים של היועצת. היא ידעה על מה אני מדברת.
הקול של נטלי גבוה ולחוץ. "בפעם הבאה? למה היא מתכוונת,
בפעם הבאה?"
אלוהים.
זה ענה לשאלה שלי. נטלי נראתה בפניקה מוחלטת מהמחשבה שאני
עלולה לחזור. זה היה בסדר. אני יכולה לגור אצל הדוד שלי, נראה לי. בני
הדודים שלי מחבבים אותי. הם חושבים שאני מצחיקה. וחוץ מזה, לא
פחדתי לצאת מהחדר שלי כדי לקחת מים בבית שלו, גם אם לא היה להם
מקרר מפונפן כמו של דיק.
עדיין. הכול היה בסדר.
אני אתגעגע להסתכל על קאט.
אוף.
אהבתי את קאט. אני חושבת שאהבתי אותו כל החיים.
אז חזרתי לגור עם אימא שלי.
היא הייתה נחמדה, כמו שידעתי שיקרה.
עד שהיא התחילה להשתעמם, כמו שידעתי שיקרה.
ואז היא מצאה בחור חדש, כמו שידעתי שיקרה.
אז קרו בדיוק אותם הדברים שקרו תמיד.
הפעם הלכתי למקלט, אבל לא נשארתי שם הרבה זמן.
משהו קרה, אז גרתי אצל הרּב קצת. הרּב בסדר גמור.
ויש לו גם כלב נחמד.
אבל איכשהו המשטרה גילתה שאני שם, והם לקחו אותי.
ידעתי לא לבקש את נטלי או את דיק, אז הפעם הלכתי לדוד שלי.
הכול היה בסדר. עד שכבר לא.
שוב אותו הדבר.
אבל התברר שהפעם זה לא היה אותו הדבר.
לא האמנתי כשהם באו לקחת אותי.
הייתי יותר מאוזנת הפעם. זה היה שנה שלמה מאוחר יותר. עמדתי
להתחיל את כיתה י"ב, והפעם הייתי עם הילדים הנורמליים. נתנו לי כדורים.
הדוד שלי לקח אותי למטפלת שעבדה איתי. הייתה תוכנית ממשלתית
חדשה ששילמה על השירותים האלה. היה טיפול קבוצתי, וכן, אוקיי, גם
שלחו אותי לאיזה מקום לכמה זמן. אבל יצאתי משם, וזה היה כאילו העולם
נהיה מואר יותר.
אף פעם לא הרגשתי ככה.
אנשים אמרו דברים, והבנתי אותם. הגבתי, והם ענו.
הרגשתי חלק מהם, אתם קולטים?
מי שקולט, קולט, ומי שלא, זה גם בסדר. זה אומר שהיה לכם מזל.
במקום ההוא אמרו שאובחנתי לא נכון, ושהתסמינים שלי היו מפני
שאימא שלי הייתה מכורה כשהייתי בבטן שלה. והבנתי את כל זה. זה היה
הגיוני, אבל זה היה אדיר. כאילו, לא באמת. הסיבה שהייתי שם, ושכולנו
היינו שם, לא הייתה כזאת אדירה.
אבל, אפשר לגלות לכם סוד?
הייתה לי הקלה. ואני מרגישה רע שאני אומרת את זה. אני בחיים לא
אודה בזה. אבל הייתה לי הקלה.
לא היו יותר מצבי רוח קיצוניים, איומים, צרחות, אלימות, רחובות,
מקלטים, שוטרים או אומנה. מהתקופה שבה גרתי אצל אבא שלי,
ומהתקופות שבהן גרתי אצל הדוד שלי, הבנתי שמה שאני צריכה זה מסגרת.
ויש לזה הרבה משמעות שילדה כמוני קלטה את זה. כאילו, משמעות אדירה.
"שאיין."
אוי. אבא שלי. הוא נראה כאילו הוא חושש לדבר איתי.
"היי, דיק."
הוא חייך, ומצמץ כמה פעמים לפני שהוא פסע את שארית הדרך עד אליי.
הוא פשט לעברי זרועות, וכמו בן אדם נורמלי )שמבין שזה מה שהוא
רוצה( התקרבתי אליו, והוא חיבק אותי.
ואני חיבקתי אותו בחזרה.
זה היה כל כך מגניב.
ואז נטלי הייתה שם, והיא חייכה אליי עם כל כך הרבה רוך. מי ידע שהיא
מסוגלת להיות ככה? זה לא שהיא הייתה ממש מרושעת, אבל היא הייתה
לפחות קצת כלבה אליי. אם זה הגיוני, מה שאני אומרת כאן?
ואימא'לה ואבא'לה, אני הולכת לעשות במכנסיים מרוב שזה אימא'לה
ואבא'לה.
יש בחורצ'יק קטן לידה, והוא נראה בדיוק כמו צ'אד. יש לו אפילו קצת
גוונים אדומים בשיער.
חשבתי שנטלי התכוונה לתת לי חיבוק, אבל אין מצב. ירדתי לברכיים
וחייכתי אל הבחורצ'יק הקטן חיוך רחב, ואז פשטתי זרועות )כי אני יכולה
עכשיו, כי אני בן אדם נורמלי עכשיו — יש כל כך הרבה יתרונות להשתייכות
לאנשים המגניבים, הנורמליים(, והוא בא אליי!
"היי, ילד." תעשי את זה בשקט, שאיין. רגוע. אל תפחידי את הקטנצ'יק.
"אני אחותך הגדולה."
"אני יודע!"
תמיד רציתי אחים.
מישהו קטן שאפשר לאהוב, ולדאוג לו.
ההתרגשות שלו כמעט גרמה לי לפרוץ בבכי.
"האנטר," נטלי גערה בו.
לא ידעתי למה, אבל הוא הסתכל עליה, ואז הוא כנראה נזכר.
"אה." הוא הרים זרועות, כרך אותן סביב העורף שלי ומעך אותי בכוח,
ואמר במהירות, "מצטערעלאימאשלךשמעתישהיאלאהייתהנחמדהאבל
אניבכלזאתמצטער."
אוקיי.
שחזרתי את רצף המילים בלב, הכנסתי את הרווחים במקומות
הנכונים, והבנתי.
זזתי קצת אחורה והרמתי זרת באוויר.
הוא הסתכל עליי. פער עיניים. ואז חייך, הרים את הזרת שלו, ושילבנו זרתות.
"תביא אותה, אחי."
אפשר לגלות לכם עוד סוד?
לא אהבתי לדבר על אימא שלי או על הסיבה שכולם הגיעו הנה.
היה עצב, והרגשתי אותו, אבל ברגע ההוא רכבתי על גל השמחה של
הפגישה עם אחי הקטן. עכשיו לא רק שפגשתי את האנטר והתחבקתי עם
האנטר, אפילו שילבנו זרתות בברית של חברות.
הבחור הקטן רכן קדימה ולחש לי באוזן, "את אוהבת קואלות?"
רכנתי קדימה וחייכתי אליו את החיוך הכי מואר ורחב שחייכתי בחיים.
"אתה רציני? אני מתה על קואלות!"
כל הפנים שלו התמלאו אור. "גם אני."
הרמתי מבט, אבל צ'אד לא היה שם. או קאט. )באמת קיוויתי
שקאט יבוא.(
כאילו קראה את המחשבות שלי, נטלי השתעלה. "צ'אד במחנה הוקי
בקולג' שהוא ילמד בו בשנה הבאה."
קמתי, אבל הייתי חייבת למעוך בעדינות את הכתף של הקטנצ'יק.
הוא הרים מבט, והתנגש לי ברגל, והיה לי ברור. אנחנו הולכים להיות
החברים אוהבי הקואלות הכי טובים בעולם.
ואז הוא חזר לעמוד ליד אימא שלו, וגם את זה הבנתי. היא נראתה די
רגועה הפעם.
ַ "סילווארד, נכון?" שאלתי.
נטלי פערה עיניים.
אני. נורמלית. זה היה כיף. "סיפרת לי בשנה שעברה שלשם הוא מתכוון
ללכת. הוא התקבל מוקדם?"
"כן." היא מצמצה עוד קצת, ואז נדה בראשה. "אה. כן." היא התעשתה,
והחיוך שלה נהיה אמיתי יותר. "קאט קיבל מלגה ללמוד שם עד שהוא
יתחיל בליגה הלאומית. צ'אד לא מאמין שהוא יתקבל לקבוצה. הוא לא טוב
כמו קאט, אבל הוא מקווה לפחות ליהנות מעוד שנה שהם יהיו ביחד."
הבנתי את זה. גם אני הייתי רוצה עוד שנה עם קאט.
האמת, בשלב הזה הייתי מוכנה להסתפק גם בעוד רגע עם קאט. עדיין
אהבתי את הבחור, אפילו שהבנתי שלא היה לו שמץ של מושג מי אני בשנה
ההיא, ושבחיים לא דיברנו באמת. כאילו, אף פעם לא.
קצת חייתי בסרט בשנה ההיא.
"מגניב." הנהנתי והתנהגתי בדיוק בהתאם למה שיצא לי מהפה.
זאת הייתה המילה האהובה עליי עכשיו.
דיק כחכח והרצין פתאום. "דיברתי עם דוד שלך והוא הזכיר את ההסכם
שהגענו אליו. זה מתאים לך?"
ידעתי על מה הוא מדבר, והנהנתי. "אני אגור עם דוד שלי. אני מניחה
שתרצה שאני אלך ללמוד בסילווארד בשנה הבאה?"
הוא נרגע. האיש לא רצה אותי בבית שלו. הבנתי את זה. בחיי שהבנתי.
הכתפיים שלו נרגעו וחריצי המתח במצח שלו נעלמו כשהוא שמע את
מה שאמרתי.
"כי צ'אד ילמד שם, חשבנו שאולי תרצי הזדמנות להכיר את אח שלך קצת."
עכשיו, כשהמצב שלי השתפר…
עכשיו, כשאימא שלי לא…
"זה יהיה נהדר." קרצתי לבחורצ'יק הקטן. "אבל רק אם אח קואלה ואני
נוכל לבלות ביחד לפעמים."
הוא צחקק כששמע את הכינוי שנתתי לו.
דיק הפנה ראש הצידה בתנועה חדה. "נוכל לדבר על זה אחר כך."
כשהראש שלי צלול, מתברר שאני חכמה, ואולי אפילו קצת סופר־דופר
חכמה. אני אצטרך לעבוד, ולעבוד קשה, אבל סביר להניח שאני אצליח
לסיים את הלימודים כמו אחת מהאנשים הנורמליים.
ההסכם היה שאני אשמור מרחק מהם ודיק ישלם את הלימודים שלי בקולג'.
הוא בחר בסילווארד.
דוד שלי חשב שאני אתעצבן על זה, אבל אני דווקא הסכמתי.
לא הייתי כמו הבנות הרגילות. לא היו לי תוכניות, חלומות או לוחות
השראה על כלום. פשוט שמחתי שתהיה לי הזדמנות ללמוד בקולג',
וסילווארד זה לא איזה קולג' עלוב. זה קולג' מליגה א', ודי מפונפן. ידעתי
שיהיה קשה, אבל כל עוד אני אקפיד על טיפול ועל הכדורים, ידעתי שאני
אהיה בסדר.
אני אוציא תואר, מה תגידו על זה? ואז אני אוכל למצוא לי עבודה טובה.
ראיתי את הדוד שלי מתקרב וידעתי מה זה אומר. הגיע הזמן להתחיל בחגיגה.
אבא שלי חיבק אותי. הוא עדיין היה מתוח. לא ידעתי למה.
נטלי חיבקה אותי. "אני משתתפת בצערך, שאיין." היא ליטפה לי את
השיער ואז הניחה ידיים על הכתפיים שלי, ואז הבחורצ'יק הקטן חיבק לי
את הברכיים.
לא סיפרתי לאף אחד, אבל אחרי שהיא נגעה בי ככה היה לי עקצוץ בכתפיים.
אימא שלי הייתה פעם נחמדה ככה, אבל זה היה לפני הרבה זמן.
כאילו, לפני שנים.
כאילו, לא יכולתי לזכור את זה עכשיו, אבל היא בטח הייתה ככה מתישהו.
חייב להיות.
כל האימהות מחבקות את הילדים שלהן, לא…?
אבל לא רציתי לחשוב על זה. הבחורצ'יק הקטן שלי היה כאן.
כרעתי ברך והרמתי את הזרת שלי שוב. "נבלה ביחד, נכון?"
הוא פסע קדימה, כולו רציני. הוא שילב את הזרת שלו בשלי והנהן. "ברור
שכן, נבלה ביחד."
"האנטר!" אימא שלו קראה לו.
אבל הוא רק צחק. צחקתי בחזרה, והכול היה טוב.