מרוסקים 3 – ארמון הרוס

5/5

ספר מודפס

המחיר המקורי היה: ₪ 98.00.המחיר הנוכחי הוא: ₪ 54.00.

"הספר הזה הוא רומן סלואו ברן שבו תמצאו: גיבור מעונה וגיבורה מעוררת השראה, מתח ופיתולים שישאירו אתכם על הקצה. ארמון הרוס הוא ה־ספר המושלם וחלה עליו חובת קריאה לכולם!"

סמנתה יאנג, סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס

לילה אחד.

זה כל מה שנדרש כדי שהכול ישתנה.

מסטודנטית במכללה לאפוטרופסית ברגע אחד.

האחים שלי הפכו לכל עולמי. לא נותר זמן לדייטים או לחלומות רומנטיים.

סופי שבוע שקטים הפכו ללילות ללא שינה.

נתתי את כל כולי, כדי שהם יקבלו את הטיפול והאהבה שנחוצים להם.

ואז הופיע גריפין…

היה בו משהו שבור שדיבר אליי. ששיקף את מה שהיה שבור בי.

מחוספס עם נטייה קלה להרס עצמי.

הוא היה הדבר האחרון שהייתי צריכה, אבל כל מה שרציתי.

אלא שמישהו לא היה מרוצה מהחיים החדשים שבניתי.

מישהו החליט להצית את כל מה שיקר לי.

וכשהעשן יתפוגג, ייתכן שכל מה שיישאר יהיה רק אפר…

***

ארמון הרוס הוא הספר השלישי בסדרת מרוסקים, שבה כל כרך עומד בפני עצמו ובעל סוף סגור. קדמו לו הספרים: זיכרונות מסוכנים והרס מושלם.

פרולוג

קיילין

העבר

צלצול טלפון העיר אותי משינה עמוקה. גנחתי ומצמצתי בחשכה. האור היחיד בחדר הגיע מהכוכבים הזוהרים שניקדו את תקרת החדר שלי במעונות הסטודנטים. הושטתי יד מגששת אל שידת הלילה שלי, מנסה למצוא את

המכשיר המצלצל. “תכבי את הטלפון המזורגג הזה לפני שאני מעיפה אותו מהחלון.״ זאת

הייתה בל, בצד השני של החדר. השותפה השלישית שלנו, ֵק ַנה, מלמלה הברות חסרות פשר.

“אני מנסה.״ כשאצבעותיי מצאו סוף־סוף את חוט המטען משכתי את הטלפון אליי למיטה. הסתכלתי על הצג והחזה שלי התכווץ. 1:13 לפנות בוקר. ויל מצלצל אליי. מיהרתי לענות. “ויל? מה קרה?!״

לפני שעזבתי למכללה קניתי לאחי הקטן טלפון בסיסי ומאז הקפדתי להטעין אותו בדקות שיחה באופן רציף, כי הייתי חייבת לדעת שיש לי דרך לתקשר עם האחים שלי, ולהם יש דרך להשיג אותי. הטלפון הקווי בבית לא עבד כבר שנים, וההורים שלי לא ממש הרשו לנו הילדים להשתמש

בטלפונים שלהם. “אני לא יודע מה לעשות —״

קול בכי קטע את דבריו. יבבות שיכלו להיות רק של ִמיה, אחותי בת השנה, נשמעו מצידו השני של הקו, ולאחריהן דפיקות חזקות בדלת. “אתה חייב לי פאקינג מנה, חתיכת בן זונה. שילמתי. תן לי את החומר שלי!״

שאפתי שאיפה חדה. “מה קורה, ויל? איפה אתם?״ “אני בחדר של הבנות. חסמתי את הדלת עם שידה, אבל יש מישהו

בבית. והוא לא יוצא.״ האור בחדר נדלק ותוך שניות בל וקנה היו לצידי. הן שמעו את המצוקה

בקולי. סימנתי לבל להביא את הטלפון שלה. “איפה אימא ואבא?״ “הם לא כאן. הם לא באו הביתה כבר כמה ימים.״ עוד דפיקות וחבטות נשמעו ברקע. “תן לי את הפאקינג מנה שלי או

שאני נכנס לשם וקורע אותך.״ הלב שלי נחבט כנגד צלעותיי במהירות מכאיבה. “בל, תצלצלי לשריף.

יש מישהו בבית. ויל הסתגר עם הבנות בחדר שלהן וביצר אותו.״ בל החווירה אבל מיהרה לצלצל. ברגע שמישהו ענה היא התחילה

להסביר. קנה התיישבה לצידי על המיטה וליטפה את גבי. חזרתי להתמקד בוויל. “תישאר רגוע, מתוק. המשטרה בדרך.״ כמה זמן ייקח להם להגיע לבית? לאי הקטן שלנו אשר לחופי מדינת וושינגטון לא היה כוח משטרה משלו. חלקנו את השוטרים עם שאר האיים בשרשרת. המשמעות של זה הייתה שבמקרה חירום כדוגמת זה שהיינו מעורבים בו

כרגע, הסגנים היו צריכים לעלות על סירה כדי להגיע לאי. “אני מפחד.״ הרעד בקולו של ויל ריסק משהו עמוק בתוכי. “יהיה בסדר. אני איתך.״

ברקע שמעתי עוד דפיקות וחבטות ואת קול בכייה ההולך וגובר של מיה. “אווה מחזיקה את מיה?״

“כן. הכנסתי אותן לארון.״ אחזתי בסדין בכוח באגרופי. לאחי בן העשר כבר היה מספיק ניסיון חיים

כדי לדעת שהוא צריך להחביא את אחיותיו. מה לכל הרוחות ההורים שלי עשו

מאז שיצאתי לשנת הלימודים השלישית שלי במכללה לפני ארבעה חודשים? “אתה כל כך חכם, ויל. וכל כך אמיץ. תזכיר לי מה חוסם את הדלת?״

“הצמדתי אליה את השידה, ואחר כך את המיטה.״ “זה מצוין. הוא לא יצליח להיכנס.״ “אני מקווה.״ אלוהים, גם אני קיוויתי. אם משהו יקרה לטרוריסטים הקטנים… ניסיתי

להדחיק את כל התמונות הנוראיות שעלו לי בראש. בל נופפה בידה מולי. “שני סגנים כבר נמצאים באנקור. הם בדרך לבית

שלכם עכשיו.״ הנהנתי אליה בנוקשות. רציתי לחוש הקלה, אבל לא הצלחתי. לא אצליח

עד שאדע, בוודאות של מאה אחוז, שהילדים בסדר. “שמעת את זה, ויל? הסגנים תכף מגיעים. הם כבר באנקור.״

ויל משך באפו. “אוקיי.״ שמעתי עוד חבטות וצעקות, ואז משהו נסדק. “אני חושב שהדלת נשברת.״

עצמתי עיניים חזק ונשאתי אלף תפילות חרישיות. “תיכנס לארון עם אווה ומיה.״

“אני לא יכול. אם הוא יצליח להיכנס אני חייב להילחם בו. יש לי את המחבט שלי.״

הילד המתוק והאמיץ שלי. דמעות זלגו מעיניי. “הוא לא ייכנס. רק תחזיקו מעמד.״

שמעתי צעקות. שמעתי מישהו מכריז שהם סגני השריף וצועק על הפולש להישכב על הרצפה. היו עוד צעקות ואז ירייה. קול הכדור שנורה היה חזק כל כך עד שהוא הקפיץ את קנה שישבה לצידי. כל השרירים שלי

התאבנו. “ויל, אתה בסדר? מה קורה שם?״ “אני בסדר. אני לא יודע.״ “ויל, כאן שריף ריינס. אתם בסדר שם בפנים?״ כתפיי נשמטו בהקלה. ויל ענה לסגן בקול רועד. “אנחנו בסדר.״

שמעתי דלת נפתחת ואת בכייה של מיה חזק יותר, אבל אווה היא שדיברה. “אני רוצה את קייקיי.״ התחנונים בקולה ניפצו את פיסת הלב האחרונה שלי שעוד נשארה שלמה.

“אני אגיע בקרוב, אווה.״ “שמעת, אווה? קיילין תגיע בקרוב.״ הסגן התחיל לדבר שוב. “חכו כאן. אנחנו צריכים לקחת את האיש הרע

לניידת. ואז נחזור לקחת אתכם.״ “אוקיי.״ קולו של ויל נשמע חזק יותר עכשיו. “אני צריך להזיז את

הרהיטים, קיילין.״ “אל תנתק!״ הייתי נואשת. זה היה הקשר היחיד שלי לאחיי, ולא הייתי

מסוגלת לשחרר אותו. “תשים את הטלפון על רמקול ותניח אותו על המיטה.״ “בסדר.״ שמעתי רשרושים ואז ויל דיבר שוב. “את יכולה לשמוע אותי?״ “אני שומעת.״ ואז היו קולות של רהיטים נגררים על השטיח וגניחות המאמץ של ויל.

עצרתי את הנשימה עד ששמעתי דפיקה בדלת. “זה שריף ריינס. אני יכול להיכנס?״ חריקת דלת נפתחת. “אתם בסדר?״ ריינס שאל. “כן, אנחנו בסדר,״ ויל ענה. הרעד הקל בקולו של אחי גרם לי לחפון את הסדין חזק יותר באגרופי.

לא הייתי צריכה לעזוב את אנקור. הייתי צריכה פשוט למצוא את הדירה הכי זולה באי ולעבוד בבר או במסעדה שם. אבל במקום זה הייתי אנוכית. נחושה לנצל את המלגה שעבדתי קשה כל כך להשיג.

קולה של אווה קטע את הרהוריי. “אתה יכול לקחת אותנו לקייקיי?״ “מי זאת קייקיי?״ שאל ריינס. “אחותי. היא בטלפון.״ “אני יכול לדבר איתה?״

“בטח.״ הטלפון השמיע זמזום, ריינס הוריד אותי מהרמקול. “מיס אוקונור,

אנחנו כאן איתם. הם נראים מבוהלים, אבל הם מוגנים עכשיו.״ פרצתי בדמעות. בין התייפחות ליבבה הצלחתי להגיד רק, “תודה.

המון תודה.״ “ברור. אנחנו ניקח אותם עכשיו לתחנת המשטרה בשלטר איילנד.״ “אוקיי. אני בסיאטל. אני לומדת במכללה כאן. אבל אני אגיע לשם הכי

מהר שאני יכולה. אתה יכול לקחת איתך את הטלפון הזה ולעדכן אותי אם יהיו שינויים?״

“אני אקח את הטלפון. תנשמי. הם יהיו בסדר.״ אבל זה לא היה לגמרי נכון. בטח, מבחינה גופנית הם היו בסדר. אבל

רגשית? הילדים חוו טראומה. לא היה לי שמץ של מושג איך לרפא את הפצעים האלה. אבל כמו עם כל דבר אחר, אני פשוט אצטרך למצוא דרך. אבל קודם כול הייתי חייבת להגיע אל האחים שלי.

2

“קייקיי!״ אווה הסתערה עליי בשנייה שחציתי את סף הדלת של חדר הצוות

בתחנת המשטרה. תפסתי אותה, הרמתי אותה בזרועותיי וערסלתי אותה קדימה ואחורה. “אני כאן. את בסדר.״

היא טמנה את פניה הקטנות בצווארי. “פחדתי כל כך.״ חיבקתי אותה חזק ועצמתי עיניים בכוח. “אני כל כך מצטערת, אווה.״

גופה הקטן רעד כנגד גופי ונשבעתי שלעולם לא אתן לה לפחד ככה שוב. בסריקה של החדר גיליתי שם את הארייט, האפוטרופסית המאמצת של קנה. היא הייתה זו שארגנה לנו במהירות סירה מסיאטל לשלטר איילנד ונוסף לכך גם באה בעצמה למשרד השריף. היא קמה מכיסאה עם מיה

הקטנה שישנה שינה עמוקה בזרועותיה. נלחמתי בדמעות. “תודה רבה, הארייט. אני לא יודעת מה הייתי עושה —״ “נו, די, באמת. את יודעת שאין דבר שאני לא אעשה בשבילכן.״ קנה חצתה את החדר אל האישה הזקנה והצמידה נשיקה ללחייה. “תודה.״ “אני שמחה לעזור בכל דרך שאני יכולה.״ “איפה ויל?״ שאלתי. הארייט הטתה את ראשה לעבר המסדרון. “הלך עם שריף ריינס לקחת

פחית שתייה וחטיף. אני חושבת שהאדרנלין התחיל להתפוגג. ויל הרגיש קצת מעורער.״

עיניי נעצמו שוב, כאילו היה בידי למחות את הסיוט של השעות האחרונות. היו לי כל כך הרבה שאלות, אבל לא רציתי לשאול אף אחת מהן בנוכחות אוזניים צעירות. נשקתי לראשה של אווה. “את יכולה ללכת לשבת

עם בל? אני רוצה למצוא את ויל.״ אווה הנהנה ועברה בקלות לזרועותיה של בל, שאימצה אותה אל גופה.

“התגעגעתי אלייך בטירוף.״ החיוך הקטן שאווה חייכה אל בל עזר למתח בכתפיי להירגע מעט. “אני

כבר חוזרת.״ יצאתי אל המסדרון וחיפשתי את המכונות לממכר חטיפים. אחרי כמה

פניות שגויות איתרתי סוף־סוף את השיער החום המבולגן של אחי. “ויל.״ הוא סובב את ראשו במהירות לשמע קולי ואז דחף את פחית השתייה לידיו של הסגן, שנראה לי קצת מוכר. ויל הסתער עליי בכזו עוצמה שמעדתי אחורה קצת. מתי הוא נהיה גדול כל כך? כרכתי את זרועותיי סביבו ושוב

הדמעות הציפו את עיניי. “אני אוהבת אותך.״ “גם אני אוהב אותך,״ הוא לחש, קצר נשימה. הסגן ניגש אלינו. “היי, מיס אוקונור. אני שריף ריינס.״ “בבקשה, תקרא לי קיילין. תודה על כל מה שעשיתם.״ “אני שמח לעזור.״ חיוך כאוב עיקל את שפתיו. “השריף רוצה לדבר

איתך ברגע שתהיי מוכנה.״ גם אני רציתי לדבר עם השריף, אבל קודם כול היו לי כמה שאלות לוויל.

הסטתי את השיער מעיניו. הוא היה זקוק לתספורת בדחיפות. “מתי ראית את אימא ואבא בפעם האחרונה?״

ויל שחרר אותי והתכווץ. “ביום שישי.״ הדם שאג באוזניי. הייתה שעת בוקר מוקדמת של יום שני. “למה לא

צלצלת אליי?״ נתתי לוויל טלפון בדיוק מהסיבה הזאת. ההורים שלנו מעולם לא הצטיינו בטיפול בילדיהם. למה אימא שלי לא נטלה גלולות למניעת היריון, נשגב מבינתי, כי היא בטח לא הייתה בעניין של לגדל את הילדים שלה. היא עשתה את המינימום ההכרחי, שלרוב הסתכם בשקית אחת של אוכל ממזללת מזון מהיר לארוחת ערב ושימוש בטלוויזיה כבייביסיטר. אבל

עד עכשיו הם מעולם לא השאירו אותם לבד למשך ימים. ויל נשך את השפה התחתונה שלו. “לא רציתי שתחזרי מהמכללה.״ “למה לא?״ לא הצלחתי להסתיר את העלבון בקולי. הוא זקף את כתפיו הרזות. “כי את צריכה לגמור את הלימודים ולהשיג

עבודה טובה כדי שתוכלי להוציא את כולנו מהמקום הזה.״ “אוי, ויל.״ משכתי אותו אליי והדמעות שהדחקתי בקושי כה רב מהרגע שנכנסתי לתחנת המשטרה התגלגלו במורד לחיי. הייתי אמורה להיות נבוכה שאני מתפרקת ככה מול סגן השריף שבקושי הכרתי, אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי להתעסק בזה. כל מה שעניין אותי היה לעטוף את

הטרוריסטים הקטנים בחיבוקים ולקחת אותם למקום בטוח. “מה הולך לקרות איתנו?״ לחש ויל. אלוהים, הלוואי והייתה לי תשובה, אבל דבר אחד ידעתי. לעולם לא

אסכים שהילדים האלה ייכנסו למערכת האומנה. “אנחנו נמצא פתרון ביחד. אבל אני לא עוזבת אתכם. אתם לא לבד.״

גופו של ויל נהיה רפוי כנגד גופי. “אני מצטער שלא צלצלתי. הייתי צריך לצלצל כשהמצב שלהם התחיל להחמיר.״

התאבנתי. “מה זאת אומרת להחמיר?״ ויל שחרר אותי ומבטו עבר ממני אל ריינס ובחזרה אליי. “הם מתעסקים

עם סמים.״ הלסת שלי נקפצה. ההורים שלי תמיד היו שתיינים כבדים, וידעתי

שאבא שלי עישן מריחואנה, אבל מעולם לא ראיתי שום ראיות לשימוש בסמים קשים יותר. העובדה שאחי הקטן בן העשר יכול היה לראות את הסימנים לשימוש בסמים וידע מה משמעותם… זה ניפץ את קמצוץ התקווה הנאיבית שנותרה בי שיש עוד סיכוי שהוריי ייקחו את עצמם בידיים. “אתם

לא צריכים לחזור לשם. בחיים.״ פניתי אל השריף ריינס. “נכון?״ “נכון. שירותי הרווחה כבר היו כאן. הילדים יעברו לטיפולה של מיס

הארייט עד שתתקבל החלטה לטווח הארוך.״ שאגת הדם באוזניי שככה מעט. הארייט הייתה מתנה משמיים. ממש

מלאך. לא זו בלבד שהיא לקחה את קנה אליה כשלא היה לה מקום לגור, עכשיו היא העניקה גם לנו חוף מבטחים. “תודה.״

מעכתי בעדינות את כתפו של ויל. “אולי תצטרף לכל האחרים ואני אדבר עם השריף קצת? אני יודעת שקנה ובל מתות לראות אותך.״

ויל הנהן באיפוק. “את לא הולכת, נכון?״ הלב שלי התכווץ. “לא בלעדיכם.״ “אוקיי.״ הוא יצא אל המסדרון ופסע לעבר חדר הצוות. לא הצלחתי להסיט את מבטי מגופו הקטן עד שנעלם מעיניי. שאפתי

שאיפה עמוקה כדי להרגיע את עצמי לקראת מה שעתיד לבוא. פניתי בחזרה אל ריינס. “כמה נורא זה היה?״

פניו של ריינס היו חמורות. “הבית הרוס. הכול חוץ מהחדר של הבנות. נראה שגם ויל ישן שם. הוא העביר את המזרן שלו והניח אותו בין המיטה של אווה לעריסה של מיה.״ אני הולכת להרוג את ההורים שלי. על מה שהילדים האלה עברו בגללם, גם אש הגיהינום תהיה עונש קל מדי. “וגם

לא נשאר הרבה אוכל בבית.״

בלעתי את הרוק בקושי מבעד למיצי המרה שעלו בגרוני. “בבקשה תגיד לי שזה אומר שאין סיכוי בעולם שהם יקבלו את הילדים האלה בחזרה לטיפולם?״

“זה לא יקרה, והשריף רוצה לעדכן אותך בדיוק למה.״ היה משהו מבשר רע בנימה של ריינס, והבטן שלי התהפכה. “בוא נלך אליו.״ הסגן הוביל אותי במבוך של מסדרונות עד שעצרנו מול דלת והוא דפק עליה.

“כן,״ קול צרוד נשמע מבפנים. ריינס פתח את הדלת. “שריף, זאת קיילין אוקונור. קיילין, זה

השריף ספולדינג.״ לקחתי צעד קדימה. “נעים להכיר, אדוני. תודה שטיפלתם באחי

ובאחיות שלי.״ האיש, שנראה בשנות החמישים המאוחרות לחייו, הטה את ראשו לעבר

כיסא שניצב מול שולחנו. “שבי בבקשה.״ עשיתי כדבריו, ושריף ריינס יצא מהחדר. לא יכולתי להתאפק ומוללתי

חוט פרום בג’ינס שלי כשהשריף ספולדינג בחן אותי במבטו. נראה כאילו נדרשו לו שניות בודדות להתחקות אחרי כל חולשה ופגם שיש בי. “את לומדת באוניברסיטת סיאטל.״

“כן אדוני.״ “את עובדת? לקחת הלוואות?״ הוא כנראה ידע שההורים שלי לא עוזרים לי בשום צורה ואופן. למעשה

הם שמחו שיש להם פה אחד פחות להאכיל. “קיבלתי מלגת לימודים מלאה. אני עובדת במשרה חלקית כדי לשלם שכר דירה והוצאות מחיה.״

ספולדינג הנהן ונראה מרוצה מהתשובה. “ההורים שלך —״ “הם בזבוז מוחלט של מקום בעולם?״ הצעתי. “אני חושש שזה גרוע מזה.״ משכתי חזק יותר בחוט הפרום בג’ינס. “ויל אמר שהוא חושב שהם

משתמשים בסמים.״

“אבא שלך הסתבך עם אנשים גרועים. חשדנו כבר קודם, אבל התקרית הלילה איששה את החשדות. הוא סוחר, ואני לא מדבר על מריחואנה.״

החוט התנתק מהג’ינס. “סוחר? הוא הכניס את האנשים האלה לבית? עם הילדים שם?״

מבטו של השריף ספולדינג הקשיח. “אני חושש שכן. האנשים האלה הסתובבו בבית.״

“אני הולכת להרוג אותו.״ “תצטרכי למצוא אותו קודם. אנחנו לא הצלחנו.״ התאבנתי. “מה זאת אומרת?״ ספולדינג נשען אחורה בכיסאו. “מצאנו את אימא שלך מסתתרת בחדר

במלון דרכים, מסוממת לגמרי, עם מחט זרוקה לצד המיטה. אבל אין שום סימן למקום הימצאו של אבא שלך.״

מחטים. לא דובר אפילו על תרופות מרשם. “הייתי בבית בקיץ. הם אומנם הזניחו את הילדים, אבל אימא עדיין טיפלה במיה. הם שתו יותר מדי, אבל לא ראיתי שום סימן לסמים.״

“הרבה יכול להשתנות בארבעה חודשים, קיילין.״ מתברר. חיים שלמים יכולים להתרסק. “ומה עם הבחור שפרץ לבית?״ השריף ספולדינג שילב אצבעות והניח ידיים על השולחן. “דייב הרברט.

עצרנו אותו על מגוון אישומים. הוא לא יצא לחופשי בשנים הקרובות.״ זה לא הספיק. הוא הפחיד את האחים שלי למוות, וסביר להניח שהוא היה פוגע בהם, או אפילו חמור מכך. הבטן שלי התהפכה כשחשבתי על זה. “זה לא הכול,״ המשיך ספולדינג. “אח שלך נתן לנו טלפון נייד. אני חושב שהוא חשב שזה יעזור לנו למצוא את ההורים, כי זה טלפון שהיה שייך

לאבא שלכם. מה שמצאנו בטלפון הזה… יוביל להרבה מעצרים נוספים.״ “זה טוב, לא?״ רציתי שכל החלאות האלה יוצאו מהרחובות ויורחקו

מהמשפחה שלי. “זה טוב. אבל כל עוד הטיפול בכל זה נמשך, אני רוצה שתהיו זהירים.״

כל השרירים שלי נהיו משותקים בבת אחת. “אתה חושב שהם יחפשו את הילדים?״

הלסת של ספולדינג נקפצה. “אני רוצה לחשוב שלא. אבל אנשים נואשים עושים דברים מטופשים. הם עלולים לחשוב שאם יתנכלו לילדים זה יגרום לאבא שלך לחשוף את עצמו. או אולי שהילדים יודעים איפה אבא שלך נמצא. מיס הארייט הבטיחה לי שיש לה באחוזה מערכת אבטחה משוכללת. אני חושב שתהיו מוגנים שם. אבל אני רוצה שתהיי זהירה

כשאתם מסתובבים בעיר. ואולי כדאי ליידע את בתי הספר של הילדים.״ המוח שלי התרוצץ והפך בכל הסכנות האפשריות. שנאתי את העובדה שאנחנו מכניסים צרות לביתה של הארייט. אבל איזו עוד אפשרות הייתה

לנו? “תודה. נהיה זהירים. תעדכן אותי לגבי המעצרים?״ “אני אעדכן אותך בכל מה שאוכל.״ “אני לא צריכה לדעת את כל הפרטים של התיקים. אני רק רוצה לדעת

מתי נוכל להתחיל לנשום לרווחה.״ הבעת פניו של ספולדינג התרככה. “אני מבין. נדאג לפטרל בתכיפות

גבוהה ולהפגין נוכחות משטרתית גם בסביבת האחוזה של הארייט וגם סביב בתי הספר של הילדים. זה אמור להפחיד את כל מי שישקול לעשות משהו מטופש.״

“תודה.״ הייתי אמורה להרגיש רגועה יותר, אבל העובדה שהשריף חשב שכל הצעדים האלה נחוצים רק העלתה את רמת החרדה שלי.

אי־נוחות נראתה על פניו של השריף. “נצטרך את העדות של ויל לגבי הטלפון והאנשים שהוא ראה מסתובבים בבית. אולי גם את של אווה.״

“מה? לא. זה בטוח מסוכן.״ ספולדינג הסתכל לי ישר בעיניים. “אם אנחנו רוצים שהרברט החלאה הזה,

ואימא שלך, יקבלו את גזר הדין המרבי, אנחנו צריכים את העדות הזאת.״ עצמתי עיניים והנחתי לראשי להישמט. כדי שוויל, אווה ומיה יהיו מוגנים באמת ויוכלו להחלים מכל זה, צריך להרחיק מהשטח את כל

המעורבים לתקופת הזמן הכי ממושכת שאפשר. “בסדר. הם יעידו.״ “טוב מאוד —״ הרמתי יד וקטעתי את השריף. “אבל אני צריכה שתעשה משהו

בשבילי בתמורה.״ עיניו נהיו חשדניות. “מה בדיוק?״ “תעזור לי לקבל משמורת על האחים שלי.״

1 קיילין

ההווה

“בואו לשולחן, טרוריסטים קטנים,״ קראתי מהמטבח. ויל הופיע ונד בראשו. “את יודעת שאני כבר לא קטן, נכון?״
אחזתי בחזה שלי בתנועה דרמטית. “אל תזכיר לי. בשבילי אתה תמיד בן

שמונה.״ אבל זה לא שינה את העובדה שהגבר הקטן הזה היה כבר בן שש־ עשרה. היה לו רישיון נהיגה. והוא התגלח. ואפילו לא רציתי לחשוב על כל הבנות שעשו לו עיניים כל הזמן.

התנערתי מהמחשבות שהידרדרתי אליהן במהירות. "איפה הבנות?" "הרגע גמרתי לקלוע למיה צמות, והיא התחילה לחפש את הצמיד המושלם שיתאים לתלבושת שלה. ואווה מסדרת את התיק. מה את

צריכה כאן?" אלוהים, אח שלי היה הילד הכי טוב בעולם. טוב מדי. לא משנה כמה

ניסיתי לגרום לו להשתחרר קצת, זה אף פעם לא קרה. "אתה יכול למזוג מיץ תפוזים לכולם?"

"בטח." בזמן שוויל ארגן לכולם כוסות מיץ, אני הנחתי את שאר החביתה

המקושקשת על צלחות. הטוסטר צלצל והעיף למעלה פרוסות לחם.

מרחתי במהירות חמאה על הטוסטים. "בנות, אני מתחילה לספור לאחור." "אנחנו כאן! אנחנו כאן!" מיה התנשפה. "תראי את הצמות שלי. ויל שם

לי סרטים." הסתובבתי והסתכלתי על הזיקוק הקטן שלי. "את נראית מקסים. ואני

מתה על התלבושת." מיה הייתה בקטע של כל מה שצבעוני או כולל נצנצים מסוג כלשהו.

היום זו הייתה טי־שירט לבנה עם קשת מנצנצת, מכנסיים ורודים ונעליים בזהב מנצנץ. הסרטים הוורודים עם הנקודות הלבנות ושורות הצמידים על הידיים השלימו את ההופעה. "תודה." היא עשתה פרצוף. "אבל עדיין

אפשר לראות את צמיד החברות, נכון?" הדאגה על פניה של מיה גרמה לי לכרוע ברך עד שהייתי בגובה העיניים

שלה. "בואי נראה." היא הרימה את זרועה לבדיקה. היו שם שורות של צמידי סיליקון, כמה צמידי חרוזים, אבל בין כל אלה הציץ צמיד החברות בצבעי הקשת.

לפני שנתיים, ערכות חרוזים מפונפנות נהפכו לצעקה האחרונה בקרב חברותיהן של אווה ומיה. הן היו יקרות להחריד, ולנו לא היה יותר מדי כסף מיותר בשביל דברים כאלה. אז כחלופה, לימדתי את הבנות איך להכין צמידי חברות פשוטים מחוטים. זו הפכה לאובססיה, ומיה הכינה לכולנו

צמידים תואמים בצבעי הקשת. אפילו ויל ענד אחד. הרמתי את שורש כף ידי והצמדתי אותו לזה של מיה. "כוח הקשת בפעולה." פניה אורו. "יופי." אווה הופיעה בדלת. "בוקר." קולה היה שקט, כמו הכול אצלה. הילדה

הזאת הייתה הנפש הכי רגישה ועדינה שיש. הפסיכולוגית שאליה לקחתי גם אותה וגם את ויל בשנה הראשונה אחרי שקיבלתי משמורת עליהם אמרה לי שייתכן שאווה תמיד תהיה כזאת. היא גדלה בבית לא יציב שגרם לה לבחון ולאמוד את האנשים סביבה כל הזמן, להיות זהירה תמיד ולהימנע ממצבים נפיצים. למרות שליבי נחמץ, ידעתי שהאמפתיה והרגישות לזולת

שיש באווה יכולות גם להיות כוח העל שלה. "בוקר טוב, אווה." כרכתי זרוע סביבה לחיבוק מהיר. "אוקיי, קדימה. לאכול." "פנקייק?" מיה הביעה משאלה. ויל גיחך. "את שואלת את זה כל יום." היא הפנתה אליי עיניים מלאות תקווה, ואני לא הצלחתי לכבוש את

צחוקי. "רק בסוף השבוע." ניסיתי להגביל את המאכלים עתירי הסוכר לאירועים מיוחדים.

היא צנחה לכיסאה. "ירקות?" ניסיתי לרסן את צחוקי אל מול הדכדוך על פניה. "את תשרדי את זה.

אני מבטיחה." "אני אוהבת את המקושקשת גינה," אמרה אווה. "אני שמחה לשמוע." המצאתי את השם הזה כי כשרק עברנו לבית

השכור הקטן שלנו שתלתי גן ירק בחצר. הילדים אהבו לעזור לטפל בשתילים, וחשבתי שזה יגרום להם להתלהב יותר מאכילת הירקות שעל הצלחות שלהם. לא תמיד זה קלע, אבל אווה תמיד ניסתה לשתף פעולה.

"אני אוהבת את המקושקשת גינה," מיה חזרה אחרי אווה בקול מלגלג. התיישבתי לשולחן ושיגרתי אליה מבט נוקב. "מיה ֵרֵנה, אנחנו לא

לועגים זה לזה בבית הזה." היא גלשה נמוך יותר בכיסאה. "סליחה, אווה." זו לא הייתה בדיוק התנצלות מכל הלב, אבל גם לא הייתה בה נימה של

חוצפה, אז הסתפקתי בזה. כולם התחילו לאכול, ושפתיי התעקלו בפינות כשמיה הייתה הראשונה שסיימה מהצלחת. כשהיא קלטה את החיוך שלי היא משכה בכתפה כמו מישהי בוגרת בהרבה משבע שנות חייה. "זה היה

לא רע." "אני שמחה לשמוע." לגמתי ממיץ התפוזים שלי והסתכלתי סביבי.

"אוקיי, תנו לי קצת חומר טוב. שלושה דברים." הצבעתי על אווה.

"אה…." היא חשבה לרגע. "קיבלתי תשעים ושבע בבוחן איות." הרמתי אליה יד לכיף. "זה אדיר! אני גאה בך שלמדת והשקעת." פניתי

אל ויל. הוא גלגל עיניים קצת. "מר הרמון היה חולה אתמול אז ראינו סרט

במקום שיעור היסטוריה." בצעתי פיסה מהטוסט שלי. "זה בהחלט דבר טוב. ומה איתך, מיס מיה?" היא קרנה. "המאמנת היוז רוצה שאני אעבור להתאמן עם הגדולים

בשבוע הבא!" הזדקפתי בכיסאי ופיסת הטוסט נשמטה מידי לצלחת. "באמת? למה

היא לא דיברה איתי?" אני אהרוג את האישה הזאת. מיה משכה בכתפה. "היא אמרה שהיא תדבר איתך היום." עשיתי כל שבכוחי כדי שהאחים שלי יזכו ליהנות מכל פעילות שעניינה

אותם. ופחות או יותר מהרגע שמיה ידעה לדבר, היא ביקשה חוג התעמלות מכשירים. רשמתי אותה לחוג התעמלות קטנטנים כשהיא הייתה בת ארבע, והיא השתלבה מייד כמו דג במים. המאמנת אמרה לי שלמיה יש פוטנציאל אמיתי. אבל אימוני ההתעמלות למתקדמים, אפילו בשרשרת האיים

הקטנה שלנו, היו יקרים. היה לי ממש קשה לשלוח אותה לחוג של שלושה אימונים בשבוע.

אם היא תעבור לתוכנית למתקדמים, השלושה יהפכו לחמישה. לא הייתי בטוחה שאצליח לעמוד בזה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב על המכתב שקיבלתי יום קודם מבעלת הבית שלנו, שהודיעה כי בכוונתה להעלות לנו את שכר הדירה. זה יהיה מספיק קשה, אבל להוסיף לזה גם את התוספת של החוג? סביר להניח שלא אצליח לעמוד בזה. ויכולתי להיפרד לשלום

מהסיכוי להשתתף בקורס הבישול שעליו שמתי עין כבר כמה חודשים. "אני יכולה לעשות את זה, נכון?" שאלה מיה. בלעתי את הרוק בקושי. הגרון שלי נהיה פתאום יבש. "תני לי לדבר עם

המאמנת, נראה מה אפשר לעשות."

"אוקיי." מיה חייכה חיוך שאמר שיש לה את כל האמון בעולם בי וביכולות שלי לפתור כל דבר. זה היה חיוך שהכאיב לי כמו אגרוף בבטן, וידעתי שאהיה חייבת למצוא דרך. אולי אבדוק איך מוכרים כליה בשוק השחור.

2

"לא, לא, לא." קנה נופפה בידיה מול פניי. "אל תפתחי את זה ברדיוס של שישה מטרים ממני."

לאט־לאט הנחתי את חבילת הבייקון בחזרה במקרר שמתחת לדלפק. "חשבתי שאת מתה על בייקון בזמן האחרון."

ידה של קנה נשלחה לבליטה הקטנה של בטנה. "משהו השתנה השבוע. זה כל כך מוזר. פתאום אני לא מסוגלת לסבול את הריח. זה גורם לי להקיא את הנשמה תוך שניות."

בל עיקמה פרצוף והתיישבה על כיסא בר מול עמדת העבודה שלי במטבח. "תודה על התמונה המפורטת רגע לפני האוכל."

קנה משכה בכתפה. "חשבתי שעדיף להזהיר אתכן מאשר להקיא לך בתיק." התאפקתי לא לצחוק. לעבודה שלי במרכול היו הרבה יתרונות, אבל אחד המעולים שבהם הייתה האפשרות לבשל לחברות הכי טובות שלי בכל פעם שהן קפצו לבקר. "אוקיי, בלי בייקון. אז מה כן בא לך לאכול, הקאתי ֶּפרי?״ קנה הסתכלה עליי בכעס לרגע ואז הרימה מבט אל הלוח שמעל ראשי

ובחנה את היצע הסלטים והכריכים. “אולי סלט קייל ותפוח עם עוף?״ “כבר מגיע. בל, את רוצה כריך בייקון־חסה־עגבנייה טבעוני?״ הצצתי אל

קנה במהירות. “זה לא יגרום לך לרצות להקיא, נכון?״ “לא, נראה לי שהתחליף המשונה שלך לבשר מזויף מאגוזים יהיה בסדר.״ נדתי בראשי והתחלתי להוציא את המצרכים. “זה לא יותר משונה

ממשקאות הקפה שאת שותה, עם הסוכר המזויף, אגוזי הלוז המזויפים והחלב המזויף. איך באמת את מסתדרת עם הקפה ללא קפאין בימים אלה?״

קנה הצביעה עליי עם המזלג שלה. “זה אכזרי ולגמרי מיותר.״ בל פלטה צחוק קטן. “היא יודעת איך לפגוע בדיוק איפה שכואב.״ קנה ייבבה באומללות. “אני מתגעגעת לקפה אמיתי.״ “זה יהיה שווה את זה. את לא רוצה שהתינוק הזה יזנק החוצה וידרוש

את מנת הקפאין הבאה שלו.״ הנחתי קצת קייל קצוץ בקערה ולקחתי לידי את הרוטב.

“את נשמעת כמו קרוסבי. את יודעת שהוא כבר קרא את כל הספרים האלה על גידול תינוקות? הוא אפילו הצטרף לכמה פורומים של אימהות. בכל פעם שאני אפילו מסתכלת בקנאה על הקפה שלו הוא מתחיל למנות את כל תופעות הלוואי והנזקים האפשריים לעובר. הוא אפילו ניסה להגביל

את צריכת השוקולד שלי.״ החזה שלי התכווץ בכאב, אבל הקפדתי להמשיך לחייך. הדבר האחרון

שרציתי היה שקנה תדע שהקנאה קנתה לה בית איפשהו ליד הלב שלי. זה היה תמהיל של שמחה וכאב. אושר עילאי עבור החברה שלי, שהגיע לה סוף טוב יותר מלכל אדם אחר שהכרתי. אבל גם כאב צורב, כי רציתי בכל ליבי את מה שהיה לה — שותף אמיתי שיתמוך בי בעליות ובמורדות של החיים. מישהו שיהיה שם בשביל ויל, אווה ומיה. מישהו שיראה שהילדים האלה

הם אוצר של ממש. בל נופפה בידה מול פניי. “הלללו? כדור הארץ לקיילין. שלא תקצצי

לעצמך אצבע.״ זייפתי חיוך רחב יותר. “סליחה. חלמתי.״ מיהרתי להתמקד בקיצוץ נוסף

של העוף ואז התחלתי להניח את רצועות הבייקון הטבעוני במחבת. “את נראית עייפה. את עובדת הרבה יותר שעות עכשיו, בתור מנהלת?״

שאלה קנה. לאחרונה נהייתי מנהלת המרכול. זה אמר שלא זו בלבד שניהלתי את

המטבח, אלא שהייתי אחראית גם על שאר החנות. המשרה כללה הרבה יותר תחומי אחריות ושעות עבודה, אבל גם עלייה מסוימת במשכורת.

למרבה הצער, זה עדיין לא הספיק כדי לכסות גם את העלייה בשכר הדירה וגם את התוספת לחוג ההתעמלות של מיה. זה אפילו לא התקרב. “העבודה מצוינת. אתן מכירות אותי, אני סתם חולמת לפעמים.״

קנה ובל החליפו מבטים מודאגים שגרמו לי לרסן קללה. “אני בסדר. בחיי.״ “אוקיי,״ אמרה בל. “פורד ואני רצינו לדעת באיזה ערב יהיה טוב לקחת

את הילדים איתנו לרוקו.״ ידעתי שגם בל וגם קנה אוהבות את האחים שלי, אבל ידעתי גם שהן

מנסות להוריד מהעומס שהוטל עליי ולאפשר לי ליהנות מערב חופשי אחד בשבוע. הן קיוו שאנצל את הזמן כדי לעשות משהו למען עצמי, אבל לרוב ניצלתי אותו כדי להספיק את כל מה שלא הספקתי בשאר השבוע — כביסה, בישול, תשלום חשבונות. אלו לא היו חיי זוהר, אבל הם היו מתגמלים

בהרבה מובנים. “נראה לי שחמישי יהיה טוב.״ “נראה לי שזה יתאים גם לנו. אני אגיד לפורד שידאג שמישהו יעבוד

בבר בערב הזה.״ “נשמע מצוין.״ סידרתי את הכריך של בל ואז הנחתי את שתי המנות על

הדלפק. “האוכל מוכן. להביא לכן משהו לשתות?״ “אני אשמח לתה קר,״ ענתה בל. “רק מים,״ נאנחה קנה. שרבוב השפתיים שלה העלה חיוך על פניי. “כבר מגיע.״ הוצאתי את

שני בקבוקי השתייה מהמקרר והנחתי אותם מול החברות שלי. “בבקשה. אני כבר חוזרת. רק רוצה לוודא שאף אחד לא צריך חשבון מקדימה.״

קנה נופפה לי בתנועת גירוש. “אל תדאגי לנו. אנחנו מתחילות לזלול.״ גיחכתי ועשיתי את דרכי בין המעברים. בירכתי לשלום בני זוג שנראו כמו תיירים ואמרתי להם לסמן לי כשירצו חשבון. בפנייה מאחד המעברים כמעט התנגשתי בדמות עצומת ממדים. “אוי, אופסי! אני כל כך מצטערת. לא הסתכלתי לאן אני הולכת —״ המילים גוועו בפי כשעיניי פגשו בעיניים

כחולות כקרח. “גריפין.״ שמו יצא מפי בהתנשפות.

כחכחתי בגרוני. “אתה צריך חשבון?״ הצצתי בסל שלו ועשיתי פרצוף. ערמה של ארוחות קפואות. כמו תמיד. “אתה באמת צריך להתחיל להוסיף לארוחות האלה ירקות טריים.״

הוא נהם. “אני אוכל את אותו דבר כבר שנים, ועדיין חי.״ הקול שלו נשמע בדיוק כפי שניתן היה לצפות מאיש שגובהו יותר משני מטר וכתפיו כה רחבות שהתפלאתי שהוא מצליח לעבור בדלתות. הקול שלו היה נמוך ומחוספס, וגרם לי לרצות להתקרב אליו קצת, על אף שכל

הווייתו של גריפין צעקה “תשמרו מרחק״. ניערתי את ראשי כדי להיפטר מהמחשבות האלה. “להכין לך כריך או

סלט לפני שאתה הולך?״ הבעת פניו התרככה מעט, או אולי זה מה שרציתי שיקרה. “בטח. תפתיעי אותי.״ הוא צמצם אליי עיניים. “אבל כריך. בלי

ירקות משונים.״ היה נדיר שהצלחתי להוציא מגריפין יותר משתים־עשרה מילים בשיחה

אחת. זה כבר נהיה סוג של משחק עבורי, לנסות לחלץ ממנו את כל המילים שיכולתי. אבל בימים שבהם הצלחתי לגרום לשפתיים שלו להתעקל מעט כלפי מעלה או לעיניים שלו לנצוץ הייתי באמת על גג העולם. "מנה

בהפתעה, כבר מגיעה." סבתי על עקביי וגריפין המשיך בקניות שלו. לא ידעתי למה אני מפיקה

הנאה מגוחכת כזאת מההזדמנות לספק לאיש הזה ארוחה בריאה ומלאה כמה פעמים בשבוע, אבל זה מה שהרגשתי.

בקצה המעבר עיניי קלטו את פטי ג'נקינס. קפאתי במקום. היא בהתה בגריפין ששלח יד להוריד משהו מאחד המדפים. יכולתי ממש לראות את גלגלי המוח הצמא לרכילות שלה מתגלגלים. כשהוא קלט את מבטה הממוקד בו היא מלמלה משהו בינה לבינה ומשכה את הפעוט שלה במעבר, מתרחקת מגריפין במפגיע. הוא נדרך, אבל לא אמר מילה, רק בחן את

שקיות הצ'יפס שמולו בתשומת לב יתרה.

ריסנתי את הקללה שרצתה לברוח לי מהפה וחזרתי לעמדת הבישול שלי. האישה הייתה חטטנית וקרצייה שיפוטית. הייתה לה בת שלמדה עם מיה בשכבה והיא תמיד הציעה לי עזרה ועצה בטון מתנשא ומלא חשיבות. אבל

כשראיתי אותה מפנה את אותה שיפוטיות כלפי גריפין, זה הרתיח אותי. "זה היה גריפין?" שאלה בל כשנכנסתי מאחורי הדלפק. שלחתי לעברה מבט מצמית. יותר מדי אנשים באי הזה דיברו על האיש

המסתורי מאחורי גבו, ולא רציתי שהחברות שלי יצטרפו לעדר. היא הרימה שתי ידיים. "הוא עזר להוציא את הארוס שלי מהים אחרי

שמישהו ניסה לרצוח אותו. אני לגמרי בעד גריפין." קנה הרימה מזלג עמוס בסלט. "הוא נתן לגרנט אגרוף ועשה לו פנס

מהמם, אז את יודעת שגם אני מעריצה שלו." אבל אז הבעת פניה השתנתה. "רק תיזהרי."

נהמתי לעברה. "הוא איש טוב." לא יכולתי לדעת את זה בוודאות מלאה, אבל כל מה שכן ידעתי הצביע על כך. הוא היה מנומס, גם אם קצת מחוספס. אבל אפשר היה להבין את החזות העוקצנית, לנוכח כל מה שהאיש הזה עבר.

בל חייכה. "ולא מזיק גם שבא לך לטפס עליו כמו על עץ." הסמקתי. "ששש! הוא ישמע אותך." כן, גריפין לוקווד היה יפה תואר באופן לגמרי מוגזם. נאה עד כדי כך שהוא גרם לך להחסיר פעימה ולהתנהג כמו סתומה. אבל הוא לא היה בשבילי. פשוט הרגשתי איזו שותפות גורל עם האיש המהורהר הזה. יכולתי לדעת איך הוא מרגיש, שכמעט כולם באי הקטן שלנו שפטו אותו והתלחששו מאחורי גבו רק בגלל ההיסטוריה

המשפחתית שלו. אבל נדמה היה שלגריפין זה לא ממש מזיז. הוא התבודד בבית החווה

הגדול והרעוע שלו בצד המרוחק של האי ונכנס לעיירה רק כשהיה לו צורך במשהו. אף פעם לא סתם כדי לשבת לאכול בבית קפה או לשתות בירה עם המקומיים. הוא בא והלך, והשאיר אחריו שובל של שאלות ורינונים.

"הכריך שלי מוכן?"

הקול המחוספס גרם לכולנו לקפוץ בבהלה. הייתי בטוחה שהפנים שלי עטו גוון דומה לזה של העגבנייה שעמדתי לפרוס. "אה… אני.. אה, בדיוק מחליטה מה לשים בו. יש לנו עגבניות נהדרות מזן רומא, והתרד סופר טרי. אולי אני אכין לך מוצרלה ועגבנייה עם קצת בלסמי ופרושוטו." הפה שלי המשיך לפלוט עוד ועוד קשקושים וקנה ובל עשו כל מה שביכולתן כדי

לכבוש את צחוקן. "זה יהיה מוכן עוד רגע," מיהרתי לשים סוף ללהג שלי. ממש אחרי

שנעלתי את עצמי בחדר הקירור בכוונה שלא לצאת משם לעולם.

מידע נוסף על "מרוסקים 3 - ארמון הרוס"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 350 עמודים
  • תאריך הוצאה אוקטובר 2022
  • תרגום דורית שטיינר־שריג
  • מק״ט 1391923318

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן