פרולוג

"אל תפנה לי את הגב. תסתכל עליי. אני חושבת שמגיע לי את מעט הכבוד הזה, דנטה."
המתח קרן ממנו כשהסתובב אליי. הוא לא התקרב יותר אך הביט בי. לשם שינוי, הוא לא העמיד פנים שאני בלתי־נראית. עיניו הכחולות שוטטו על גופי החשוף.
פטמותיי התקשו באוויר הקר של משרדו, אבל לא סגרתי את חלוק המשי, למרות הדחף הגובר להתכסות מפני מבטו הבוחן והקר של דנטה. מבטו השתהה על משולש ירכיי מעט יותר מאשר על שאר חלקי גופי, ופרץ קטן של תקווה הציף אותי. "אני אשתך?"
גבותיו הבלונדיניות התחברו. "מובן שכן." בקולו היה רמז למשהו שלא הצלחתי להגדיר.
"אז תבע את המגיע לך, דנטה. הפוך אותי לשלך."
הוא לא זז, אך עיניו גלשו אל פטמותיי הזקורות. מבטו היה כמעט פיזי, כמו מגע מרחף על עורי העירום.
לא הפריע לי להתחנן. ידעתי שהוא כמעט שלי. רציתי לעשות סקס הערב. "גם לי יש צרכים. היית מעדיף שאמצא מאהב שיוריד ממך את המעמסה לגעת בי?"
לא הייתי בטוחה שאוכל לעשות זאת. לא, ידעתי שלא אוכל לעשות זאת, אבל ההתגרות הייתה האפשרות האחרונה שנותרה לי. אם דנטה לא יגיב אליה, לא ידעתי מה עוד אוכל לעשות.
"לא," אמר בחדות ומשהו כועס ורכושני סדק את המסכה המושלמת שלו. הוא הידק את שפתיו, חשק את לסתותיו וניגש אליי. רעדתי מהזדקקות ומהתלהבות כשנעצר מולי. הוא לא הושיט אליי יד, אך נדמה לי שהבחנתי ברמז לתשוקה בעיניו. זה היה מעט, אך מספיק כדי להפיח בי אומץ. צמצמתי את המרחק הנותר בינינו, עטפתי את כתפיו החסונות באצבעותיי והצמדתי את גופי העירום אל חזית גופו. הבד המחוספס של חליפת העסקים התחכך באופן מענג בפטמותיי הרגישות, ופלטתי אנחה קטנה. הלחץ בין רגליי היה כמעט כבד מנשוא. עיניו של דנטה הבזיקו כשהביט בי. אט־אט הוא כרך זרוע סביבי והניח את כף ידו על שיפולי גבי.
הניצחון הציף אותי. הוא כבר לא התעלם ממני.

1

מובן שידעתי שזה יקרה. אבא שלי הביע את עמדתו בבירור ברגע שאנטוניו, בעלי הראשון, הובא לקבורה. הייתי צעירה מכדי להישאר לא נשואה. אך לא ציפיתי שאבי ימצא לי בעל מהר כל כך, ובהחלט לא ציפיתי שבעלי החדש יהיה דנטה — הבוס — קבלרו.
תשעה חודשים בלבד עברו מאז לווייתו של אנטוניו, ולכן האירוסים הטריים שלי גבלו בחוסר נאותות. בדרך כלל, אימא שלי היא הראשונה לבקר את כל מי שלא הולך בתלם החברתי, ובכל זאת היא לא מצאה שום דופי בעובדה שבאותו יום, פחות משנה לאחר שנפרדתי מאנטוניו, עמדתי לפגוש את בעלי הבא. מעולם לא אהבתי את אנטוניו כפי שאישה אוהבת גבר, גם אם האמנתי בכך בשלב מסוים, והנישואים שלנו לא היו אמיתיים, אבל קיוויתי שיהיה לי עוד זמן לפני שיכריחו אותי להיכנס לעוד קשר, בייחוד כיוון שהפעם אפילו לא זכיתי לבחור את בעלי.
"יש לך מזל שדנטה קבלרו הסכים להתחתן איתך.
רבים הופתעו שהוא הסכים לקחת אישה שכבר הייתה נשואה. הרי הוא היה יכול לבחור מתוך שורה של נשים צעירות ונלהבות," אמרה אימי בשעה שסירקה את שערי החום־כהה. היא לא התכוונה לפגוע ברגשותיי. היא רק אמרה את המובן מאליו. ידעתי שזה נכון. כולם ידעו.
אדם במעמדו של דנטה לא היה צריך להסתפק בשאריות של גבר אחר, נחות ממנו. ככה כנראה חשבו רוב האנשים, ובכל זאת הייתי אמורה להינשא לו. אני, שלא רציתי כלל להינשא למישהו מלא עוצמה וערמומי כמו דנטה קבלרו. אני, שרציתי להישאר לבד ולו רק כדי שאוכל להגן על סודו של אנטוניו. איך הייתי אמורה להמשיך לשקר? דנטה היה ידוע כאדם שתמיד מגלה כשמישהו משקר לו.
"הוא יהיה הבוס של הארגון בעוד חודשיים, וכשתתחתני איתו תהיי האישה המשפיעה ביותר בשיקגו ובמערב התיכון. ואם תשמרי על החברות עם אַרְיָה, יהיו לך קשרים בניו יורק."
כרגיל, אימי הקדימה אותי וכבר תכננה להשתלט על העולם, בשעה שאני עדיין ניסיתי להשלים עם העובדה שאני אמורה להתחתן עם הבוס. זה היה מסוכן מדי. אני לא שקרנית גרועה. בשנות נישואיי לאנטוניו שיפרתי את כישוריי ללא הרף, אך יש הבדל גדול בין לשקר לעולם שבחוץ ובין לשקר לבעלך. הזעם כלפי אנטוניו צף ועלה, כפי שקרה לעיתים קרובות בחודשים האחרונים. הוא כפה עליי להיקלע למצב הזה.
אימא נסוגה והתפעלה ממלאכתה. שערי השחור גלש בתלתלים עדינים וזוהרים על כתפיי ועל גבי.
נעמדתי על רגליי. לרגל האירוע בחרתי חצאית עיפרון בצבע שמנת וחולצה בצבע שזיף, שאת שוליה תחבתי לחצאית, ונעליים שחורות בעלות עקבים נמוכים. אני אחת הנשים הגבוהות ביותר בארגון, מטר ושבעים ושישה סנטימטרים, ואימא חששה שדנטה יירתע ממני אם אנעל נעליים בעלות עקבים גבוהים. לא טרחתי לציין שדנטה גבוה ממני ביותר מעשרה סנטימטרים; אני לא גבוהה ממנו גם בעקבים. וממילא זו לא הפעם הראשונה שיראה אותי. נפגשנו כמה פעמים באירועים של המאפיה, ואפילו רקדנו מעט בחתונה של אַרְיָה באוגוסט, שלושה חודשים לפני כן. אבל מעולם לא החלפנו יותר ממילות נימוס צפויות ולא התרשמתי שדנטה מתעניין בי, אך הוא היה ידוע כאדם מסוגר, כך שאיש לא ידע מה עובר לו בראש.
"הוא יצא לדייטים מאז שאשתו נפטרה?" שאלתי. בדרך כלל רכילויות כאלה התפשטו בחוגים שלנו במהירות, אבל אולי החמצתי אותן. הכביסה המלוכלכת הגיעה לאוזניהן של זקנות המשפחה לפני שכולם ידעו עליה. למען האמת, רכילות היא העיסוק העיקרי של רובן.
אימא חייכה בעצבות. "לא רשמית. לפי השמועה הוא לא הצליח להתגבר על מות אשתו, אבל כבר עברו יותר משלוש שנים, ועכשיו, כשהוא עומד להפוך לבוס של הארגון, הוא לא יכול להמשיך להיאחז בזיכרון של אישה מתה. הוא צריך להתקדם הלאה ולהביא יורש." היא הניחה את ידיה על כתפיי וחייכה באושר. "ואת תהיי זאת שתלדי לו בן יפהפה, מתוקה."
בטני התהפכה. "לא היום."
אימא הנידה בראשה וצחקה. "בקרוב מאוד. החתונה בעוד חודשיים." אם זה היה תלוי במאמא ובפאפא, החתונה הייתה מתקיימת כמה שבועות קודם לכן. הם כנראה חששו שדנטה ישנה את דעתו.
"ולנטינה! ליביה! המכונית של דנטה חנתה."
אימא מחאה כפיים ואז קרצה. "בואי נגרום לו לשכוח את אשתו."
קיוויתי שהיא לא תגיד משהו חסר טקט כל כך בנוכחות דנטה. ירדתי בעקבותיה במדרגות וניסיתי לעטות על פניי הבעה מתוחכמת ככל האפשר. פאפא פתח את הדלת. לא זכרתי מתי לאחרונה הוא פתח את הדלת. בדרך כלל הוא נתן לאימא או לי לעשות זאת, או למשרתת שלנו, אבל גם אני ראיתי שהוא מתפקע מרוב להיטות. האם הוא היה מוכרח להפגין כמה הוא נואש להשיא אותי בשנית? הרגשתי כמו הכלבלבה האחרונה שחנות החיות לא הצליחה להיפטר ממנה.
שערו הבלונדיני של דנטה נראה בפתח כשאימי ואני נעצרנו באמצע המבואה. בחוץ ירד שלג והמעטה העדין של פתיתי השלג על ראשו של דנטה שיווה לשערו מראה כמעט זהוב. הבנתי למה אנשים מסוימים הרגישו מתוסכלים מנישואיה של אריה ללוקה. דנטה והיא היו יכולים להיות הזוג המוזהב.
פאפא פתח את הדלת בחיוך רחב. דנטה לחץ את ידו והם החליפו כמה מילים בקול נמוך. מאמא ממש קיפצה על רגליה לידי. היא הדליקה את חיוך האלף־ואט שלה כשדנטה ופאפא סוף־סוף ניגשו אלינו.
הכרחתי את שפתיי לעטות חיוך שלא היה ממש קורן.
לפי המסורת, דנטה קידם את פניה של אימא בקידה ובנשיקה על היד, ורק אז פנה אליי. הוא שלח אליי חיוך קצר, שלא הגיע לעיניו הכחולות, ואז נשק לידי. "ולנטינה," אמר בקולו היציב והחף מרגש.
מנקודת מבט פיזית בלבד, דנטה היה מושך בעיניי. הוא היה גבוה ומעט שרירי, לבוש ללא רבב בחליפת שלושה חלקים בצבע אפור כהה ובחולצה לבנה, והייתה לו עניבה כחולה בהירה. שערו הבלונדיני היה מסורק לאחור ברפיון. אבל כולם קראו לו דג קר, ולפי המפגשים הקצרים שלנו ידעתי שהם צודקים.
"נפלא לפגוש אותך שוב," אמרתי בהטיית ראש קלה.
דנטה הרפה מידי. "בהחלט." הוא הפנה את מבטו הריק אל אבי. "ארצה לדבר עם ולנטינה בפרטיות." שלא כנהוג, הוא לא הכביר בדברי נימוסים.
"כמובן," אמר פאפא בלהיטות. הוא נטל את זרועה של אימא והוציא אותה משם. אלמלא הייתי נשואה קודם, הם לא היו משאירים אותי לבד עם גבר, אך הם התנהגו כאילו אין צורך שיגנו עוד על תומתי. לא יכולתי להגיד להם שאנטוניו ואני מעולם לא מימשנו את נישואינו. לא יכולתי לספר איש, ובטח שלא לדנטה.
כשמאמא ופאפא נעלמו במשרדו של אבא, דנטה פנה אליי. "אני מניח שזה מקובל עלייך."
הוא נראה מאופק ומרוסן כל כך, כאילו רגשותיו היו אצורים עמוק בתוכו עד שאפילו הוא לא היה מסוגל להגיע אליהם. תהיתי כמה מכך נובע ממותה של אשתו וכמה ממזגו הטבעי.
"כן," אמרתי וקיוויתי שלא יראה כמה אני לחוצה. הצבעתי אל דלת משמאלנו. "תרצה שנשב ונדבר?"
דנטה הנהן והובלתי אותו אל הסלון. שקעתי בספה ודנטה התיישב בכורסה שמולי. חשבתי שיֵשב לידי, אך הוא נראה נחוש לשמור על מרחק בינינו, כמקובל. חוץ מנשיקה קצרה על היד, הוא וידא שאינו נוגע בי. הוא כנראה סבר שזה לא הולם כל עוד אנחנו לא נשואים. כך לפחות קיוויתי.
"אני מניח שאבא שלך אמר לך שהחתונה מתוכננת לחמישה בינואר."
חיפשתי זיק של עצבות או של ערגה בקולו, אך לא הבחנתי בכלום. הנחתי את ידיי בחיקי ושילבתי את אצבעותיי. כך היה פחות סיכוי שדנטה יבחין ברעידותיי. "כן. הוא אמר לי לפני כמה ימים."
"אני מבין שעברה פחות משנה מאז הלוויה של בעלך, אבל אבא שלי פורש בסוף השנה ומצופה ממני להיות נשוי כשאירש את מקומו."
השפלתי את עיניי וחזי התכווץ מרוב רגשות קבורים. אנטוניו לא היה בעל טוב, הוא לא היה בעל כלל, אבל הוא היה חברי והכרתי אותו כל חיי, ולכן הסכמתי להינשא לו. כמובן, הייתי תמימה, לא הבנתי מה זה אומר באמת להתחתן עם גבר שלא מעוניין בי או בנשים בכלל. רציתי לעזור לו. להיות הומו זה לא משהו שזוכה לסובלנות במאפיה. אם מישהו היה מגלה שאנטוניו אוהב גברים במובן הזה, היו הורגים אותו. כשביקש את עזרתי קפצתי על ההזדמנות, וקיוויתי בחשאי שאכבוש את ליבו. חשבתי שהוא יוכל להחליט להפסיק להיות הומו, חשבתי שבשלב מסוים נוכל לקיים נישואים אמיתיים, אבל התקווה נגוזה במהירות. לכן משהו מגעיל ואנוכי בי זכה להקלה כשאנטוניו מת. חשבתי שאני סוף־סוף חופשייה למצוא גבר שיאהב אותי או לפחות יחשוק בי. למרבה המזל, החלק הזה היה קטן, והרגשתי אשמה בכל פעם שנזכרתי בו. ובכל זאת, אולי זאת הייתה ההזדמנות שלי. חשבתי שאולי נישואיי השניים יספקו לי בעל שיראה בי מעבר לרע במיעוטו.
דנטה לא פירש כהלכה את שתיקתי. "אם זה מוקדם לך מדי, נוכל לבטל את האירוסים."
אימא תהרוג אותי ואבא כנראה יחטוף שבץ. "לא," מיהרתי לומר. "זה בסדר. הלכתי לאיבוד בזיכרונות לרגע." חייכתי אליו. הוא לא השיב לי חיוך, רק בחן אותי באדישות.
"יפה מאוד," אמר לבסוף. "ארצה לדון איתך בהכנות וגם בתקופה שלפני החתונה. חודשיים אינם תקופה ארוכה, אבל כיוון שהחתונה לא תהיה גדולה, נראה לי שזה בסדר."
הנהנתי. משהו בתוכי נעצב על שהחתונה תהיה אירוע קטן, אך אירוע גדול יותר — זמן קצר אחרי מותו של אנטוניו — היה חסר טקט, וכיוון שאלה הנישואים השניים של דנטה ושלי, היה מגוחך להתעקש על חגיגה מפוארת.
"למה בחרת בי? אני בטוחה שהיו הרבה אפשרויות טובות אחרות." שאלתי את עצמי את השאלה הזאת מאז סיפר לי פאפא על ההסכם עם דנטה. ידעתי שזו שאלה שלא הייתי אמורה לשאול. מאמא הייתה מתעצבנת לו הייתה נוכחת.
הבעתו של דנטה לא השתנתה. "כמובן. אבא שלי הציע את בת דודתך ג'יאנה, אבל לא רציתי אישה שהיא בקושי בוגרת. למרבה הצער, רוב הנשים בשנות העשרים כבר נשואות ורוב האלמנות מבוגרות ממני או שיש להן ילדים. שני המקרים לא רצויים לגבר במעמדי, כפי שאת ודאי מבינה."
הנהנתי. היו כל כך הרבה כללים בנוגע למציאת בן הזוג המתאים, בעיקר לגבר במעמדו של דנטה, ולכן רבים היו המומים כשהוכרזתי כאשתו לעתיד. דנטה הרגיז הרבה אנשים בהחלטה הזאת.
"אז את היית הבחירה ההגיונית היחידה. את כמובן עדיין צעירה למדי, אבל את זה אי אפשר לשנות."
לרגע הייתי המומה ושתקתי, בגלל הנימוק חסר הרגש שהשמיע. לא הייתי תמימה כמו פעם, אך קיוויתי שאחת הסיבות שדנטה בחר בי היא כי נמשך אליי, חשב שאני יפה או לפחות מרתקת במידת־מה, אבל הבעתו הקרה כיבתה כל שביב תקווה.
"אני בת עשרים ושלוש," אמרתי בקול רגוע להפליא. אולי האדישות של דנטה דבקה בי. אם כן, בתוך זמן קצר יֵצא לי שם של מלכת הקרח. "אני לא כזאת צעירה, לפי מה שמקובל אצלנו בנישואים."
"צעירה ממני בשתים־עשרה שנים. יותר מכפי שהייתי רוצה." אשתו המנוחה הייתה צעירה ממנו בשנתיים בלבד, והם היו נשואים כמעט שתים־עשרה שנים לפני שמתה מסרטן. ובכל זאת, מפיו זה נשמע כאילו הכרחתי אותו להתחתן איתי.
רוב הגברים בעולמנו לקחו פילגשים צעירות כשנשותיהן הזדקנו, אך דנטה לא היה מרוצה מהעובדה שהייתי צעירה מדי.
"אז אולי כדאי שתחפש אישה אחרת. לא ביקשתי ממך להינשא לי." ברגע שהמילים יצאו ממני, כיסיתי את פי בידי והישרתי אליו מבט. הוא לא נראה כועס, הוא לא נראה כלום. פניו היו כתמיד, שלוות וחפות מרגש. "סליחה. זו הייתה חוצפה מצידי. אסור היה לי לומר את זה."
דנטה הניד בראשו. אף שערה לא זזה ממקומה. למרות מזג האוויר המושלג של נובמבר, לא נראה על מכנסיו אפילו פירור לכלוך. "לא קרה כלום. לא התכוונתי לפגוע בך."
הצטערתי שהוא נשמע משועמם כל כך, אך לא יכולתי לעשות דבר בנדון, לפחות עד שנתחתן. "לא פגעת בי. סליחה. לא הייתי צריכה להתעצבן עליך."
"בואי נחזור לנושא. יש כמה דברים שאנחנו צריכים לדון בהם, ולצערי נקבעה לי פגישה הערב וטיסה מחר מוקדם בבוקר."
"אתה נוסע לניו יורק לאירוסים של מתיאו וג'יאנה." המשפחה שלי לא קיבלה הזמנה. בדומה למסיבת האירוסים של אַרְיָה, הוזמנו רק המשפחה הקרובה וראשי המאפיות של ניו יורק ושל שיקגו. למען האמת, שמחתי. זה היה האירוע החברתי הראשון לאחר פרסום אירוסיי לדנטה. רכילויות ומבטים סקרניים היו מלווים אותי לכל מקום.
הפתעה קלה הבזיקה בעיניו, אבל היא התפוגגה. "כן, נכון." הוא הושיט יד לכיס הז'קט שלו והוציא קופסת קטיפה קטנה. לקחתי אותה ממנו ופתחתי אותה. בתוכה נחה טבעת אירוסים עם יהלום.
רק לפני כמה שבועות הסרתי את טבעת הנישואים ואת טבעת האירוסים שאנטוניו קנה לי.
הן ממילא לא היו משמעותיות בעיניי.
"מקווה שאת אוהבת את העיצוב."
"כן, תודה." כעבור רגע של היסוס הוצאתי את הטבעת וענדתי אותה על אצבעי. דנטה לא אותת שהוא רוצה לעשות זאת למעני. מבטי נח על ידו הימנית ובטני התערבלה. הוא עדיין ענד את טבעת הנישואים הישנה שלו. עוד פרץ אכזבה מוזר הציף אותי — אם הוא עונד אותה אחרי כל כך הרבה זמן, הוא כנראה עדיין מאוהב באשתו המנוחה; או שמא זה סתם עניין של הרגל?
הוא הבחין במבטי ולראשונה המסכה השלווה נסדקה, אך זה נמשך זמן קצר כל כך, שלא הייתי בטוחה שזה אכן קרה. הוא לא הסביר לי או התנצל, אך לא ציפיתי לכך מגבר כמותו.
"אבא שלך מבקש שנצא לאירוע חברתי לפני החתונה. כיוון שכולנו הסכמנו שאין צורך במסיבת אירוסים…" מעולם לא שאלו אותי, אך לא הופתעתי כלל. "…אני מציע שנבוא יחד למסיבת חג המולד השנתית של משפחת סקודרי."
מיום שאני זוכרת את עצמי, המשפחה שלי הגיעה לבית משפחת סקודרי ביום ראשון הראשון לתקופת הציפייה.1 "נשמע הגיוני."
דנטה שלח אליי חיוך צונן. "אז קבענו. אודיע לאבא שלך מתי אבוא לאסוף אותך."
"תוכל להודיע לי. יש לי טלפון ואני יודעת לתפעל אותו."
דנטה נעץ בי מבט. זיק של משהו כמו שעשוע הופיע לרגע על פניו. "כמובן. אם כך את מעדיפה." הוא הוציא את הטלפון מכיסו. "מה המספר שלך?"
נדרש לי רגע כדי לרסן נחרת צחוק לא־נשית, לפני שנתתי לו את המספר.
כשסיים להקיש הוא תחב את הטלפון בחזרה אל הז'קט שלו, ואז הזדקף בלי לומר מילה. גם אני קמתי והשתהיתי בהחלקת הקמטים הלא־קיימים בחצאית שלי, כדי להסוות את הרוגז שאחז בי, אף שכלפי חוץ נותרתי רגועה.
"תודה שהקדשת לי מזמנך," אמר ברשמיות. קיוויתי שישתחרר קצת אחרי החתונה. הוא לא תמיד התנהג באיפוק כזה. שמעתי איך ביסס את מעמדו כיורש לתוארו של אביו, ובאיזו יעילות טיפל בבוגדים ובאויבים. משהו אפל וחייתי הסתתר מאחורי חזות נסיך הקרח.
"על לא דבר." ניגשתי אל הדלת, אך דנטה השיג אותי ופתח אותה בשבילי. אמרתי במהירות תודה ויצאתי אל המבואה. "אקרא להוריי כדי שיוכלו להיפרד."
"האמת היא שאשמח להחליף מילה בפרטיות עם אבא שלך לפני שאצא."
לא היה טעם לנסות להבין מהבעתו במה מדובר, ולכן לא טרחתי. במקום זאת, צעדתי אל סוף המסדרון ונקשתי על דלת משרדו של אבי. הקולות בפנים גוועו וכעבור רגע אבי פתח את הדלת. מאמא עמדה ממש מאחוריו. לפי המבט שבפניה הבנתי שהיא להוטה להפציץ אותי בשאלות, אבל דנטה עמד מאחוריי.
"דנטה רוצה להחליף איתך מילה," אמרתי, ואז פניתי אל דנטה. "נתראה במסיבת חג המולד." שקלתי לחכך את שפתיי בלחייו, אך מייד זנחתי את הרעיון. הטיתי את ראשי בחיוך והסתלקתי. נעלי העקב של אימי נקשו בעקבותיי, והיא הדביקה את צעדיי. היא שילבה את זרועותינו זו בזו. "איך הלך? דנטה לא נראה מרוצה. פגעת בו?"
שלחתי אליה מבט. "ברור שלא. הפנים של דנטה קפואות בהבעה אחת."
"ששש." מאמא הביטה לאחור. "אולי הוא שמע אותך?"
לא היה נראה לי שאכפת לו.
אימא סקרה את פניי. "את צריכה לשמוח, ולנטינה. זכית בלוטו הבעלים, ואני בטוחה שמאחורי החזות הקפואה של דנטה יש מאהב נלהב."
"מאמא, בבקשה." סבלתי בשתי השיחות על מין שהיו לי עם אימא שלי עד כה: השיחה בגיל חמש־עשרה, שבה ניסתה להסביר לי איך באים ילדים לעולם, כשכבר ידעתי היטב מה זה סקס. גם בבית ספר קתולי לבנות המידע הזה הגיע לאוזנינו בשלב מסוים. ובפעם השנייה, זמן קצר לפני החתונה עם אנטוניו. לא חשבתי שאשרוד שיחה שלישית.
אבל קיוויתי שהיא צודקת. בגלל חוסר העניין שגילה אנטוניו בנשים, מעולם לא הייתה לי הזדמנות ליהנות ממאהב נלהב, או ממאהב בכלל. הייתי מוכנה בהחלט להיפטר מבתוליי, גם אם אסתכן בכך שדנטה יגלה שנישואיי הראשונים היו העמדת פנים. אבל אחצה את הגשר כשאגיע אליו.

2

דנטה אסף אותי ברבע לשש, כמובטח. לא דקה אחרי ולא דקה לפני. לא ציפיתי למשהו אחר. ההורים שלי כבר יצאו כמה דקות לפני כן. כמנהיג העתידי של הארגון, אסור היה לדנטה להגיע מוקדם מדי למסיבה.
הוא לבש חליפת שלושה חלקים אחרת, בצבע כחול נייבי עם פסים דקים בכחול בהיר, ועניבה תואמת. קפאתי לרגע כשראיתי אותו. גם השמלה שלי הייתה בצבע כחול נייבי. אנשים יחשבו שעשינו זאת בכוונה, אך כבר לא היה מה לעשות בנוגע לזה. במשך שלושה ימים הקפדתי על תפריט דיאטה נוקשה לניקוי רעלים, כדי להיכנס לשמלה הצמודה עם הפתח בגב. לא התכוונתי ללבוש משהו אחר. שמלת העיפרון הארוכה הגיעה אל שוקיי, אך השסע שעלה עד הירך אִפשר לי לעלות במדרגות ולרדת מהן ללא כל בעיות.
עיניו של דנטה סרקו אותי במהירות. "את יפהפייה, ולנטינה." הוא דיבר בנימוס ולא הפגין שום סימן שאני מושכת בעיניו.
"תודה רבה." חייכתי וניגשתי אליו.
הוא נגע בגבי התחתון והוביל אותי לעבר הפורשה השחורה שחנתה צמוד לשפת המדרכה, ונדרך כשכף ידו באה במגע עם עורי החשוף. היה נדמה לי ששמעתי אותו פולט נשיפה חפוזה, והמחשבה שאני משפיעה עליו ותחושת מגעו שילחו צמרמורת עונג במורד גווי. הוא הניח את ידו בעדינות על גבי ולא אותת לי שהפתעתי אותו בעירום החלקי, כשהוביל אותי אל דלת הנוסע ופתח אותה. נכנסתי פנימה, כמעט זחוחה מרוב ניצחון על שהצלחתי להוציא תגובה מאיש הקרח. ברגע שנתחתן אשתדל לעשות זאת יותר.

*

שאר האורחים כבר הגיעו כשעצרנו מול אחוזת סקודרי. היינו יכולים ללכת ברגל, אלמלא עשרת הסנטימטרים של השלג, ענייני בטיחות ונעלי העקב הגבוהות שנעלתי. דנטה לא טרח לנהל שיחת חולין במהלך הנסיעה שלנו. היה נדמה שראשו נמצא במקום אחר. הפעם, כשדנטה הניח את ידו על גבי החשוף, לא נרשמה תגובה חיצונית.
לודוביקה סקודרי פתחה לנו את הדלת. בעלה רוקו, הקונסיליירי של אביו של דנטה, עמד מאחוריה והניח את ידיו על כתפיה. שניהם חייכו מאוזן לאוזן כשהובילו אותנו למבואה החמימה והנעימה. עץ חג מולד בגובה שניים וחצי מטרים, מעוטר בכדורים אדומים וכסופים, חלש על המרחב.
"אנחנו שמחים שהצלחתם להגיע," אמרה לודוביקה בחמימות.
רוקו לחץ את ידו של דנטה.
"עליי לברך אותך על הטעם המשובח שלך. אשתך לעתיד נראית נהדר, דנטה."
היה ברור שהם יוצאים מגדרם כדי להיות נחמדים. אף שהיה רצוי שהקאפו החדש ישאיר בתפקידו את הקונסיליירי של קודמו, זו לא הייתה מסורת, ולכן דנטה היה יכול למנות קונסיליירי חדש כשיירש את התפקיד מאביו.
דנטה הטה את ראשו והשיב את ידו אל גבי. "בהחלט," אמר בפשטות, ואילו אני הצלחתי רק לחייך.
לודוביקה תפסה את ידיי. "שמחנו לשמוע שדנטה בחר בך. אחרי כל מה שעברת, הוגן שהגורל יפצה אותך."
לא ידעתי איך עליי להגיב. אולי היא דיברה בכנות. היה קשה לדעת. אחרי הכול, הם ניסו להשיא את ג'יאנה לדנטה. "תודה, כמה אדיב מצידך."
"תיכנסו. המסיבה לא מתקיימת במבואה," אמר רוקו וסימן לנו לגשת לסלון. צחוק וקולות דיבור בקעו מבפנים.
"אריה נלהבת מאוד לפגוש אותך," אמרה לודוביקה כשנכנסנו לסלון. לא היה לי זמן להביע את הפתעתי על נוכחותה של אריה, כי ברגע שהקהל הבחין בנו, אנשים התגודדו סביבנו לברך אותנו לרגל האירוסים והחתונה המתקרבת. בין לחיצות הידיים, סקרתי את החדר. אריה עמדה בקצה השני של החדר הענקי, ליד עץ חג מולד גדול ומסיבי, ולוקה, בעלה המסיבי לא פחות, הניח את ידו ברכושנות על מותניה. לא ראיתי את ג'יאנה ואת הארוס שלה מתיאו בשום מקום. אם להאמין לרכילות של אימא, משפחת סקודרי חששה שבתם האמצעית תקים מהומה.
דנטה הניע את אגודלו לאורך גבי והבהיל אותי.

עיניי הביטו בו ואז בזוג שלפנינו, שממנו התעלמתי לחלוטין בגלל נעיצות המבטים שלי. חייכתי מאוזן לאוזן וחיבקתי את ביביאנה.
"מה שלומך?" לחשתי. היא חיבקה אותי לרגע קט ואז נסוגה בחיוך מאולץ. זו הייתה התשובה שיכולתי לזכות לה בנוכחות אחרים.
בעלה תומַסו היה מבוגר ממנה בשלושים שנה, והיה קירח וכבד משקל. הוא נישק את ידי, ולא היה בכך שום דבר בעייתי פרט למבט שבעיניו. זימתי הייתה המילה המתאימה ביותר לתאר אותו. אצבעותיו של דנטה על גבי נדרכו, והעזתי להציץ בו, אך פניו עטו את אותה מסכה אדישה וקבועה. הוא נעץ בתומסו מבט נוקב, והאיש הסתלק מייד בחברת ביביאנה.
מלצר נושא מגש של משקאות נעצר לידנו, ודנטה לקח כוס שמפניה בשבילי וויסקי בשבילו. עכשיו, כשהסתערות המברכים סוף־סוף פחתה, לוקה ואריה חצו את החדר והתקרבו אלינו. תנוחתו של דנטה השתנתה קלות, כמו נמר שזיהה טורף אחֵר בטריטוריה שלו. במקום שיהיה דרוך, הוא נרגע כאילו ביקש להוכיח שאינו מוטרד, אבל מבטו היה דרוך ומחושב.
לוקה ודנטה לחצו ידיים, ושניהם עטו על פניהם חיוכים מטרידים של כרישים. התעלמתי מהם וחייכתי אל אריה. שמחתי לפגוש אותה שוב. עברו חודשים. היא נראתה הרבה יותר רגועה משהייתה בחתונתה. "את נראית מדהים," אמרתי לה כשחיבקתי אותה. היא לבשה שמלה אדומה כהה שהדגישה בצורה יפהפייה את שערה הבלונדיני ואת עורה הבהיר.
אין פלא שלוקה לא הפסיק להביט לעברה.
"גם את," אמרה כשצעדה לאחור. "אפשר לראות את הגב?"
הסתובבתי למענה.
"וואו. נכון שהיא נראית מדהים?"
השאלה הייתה מכוונת אל לוקה והובילה להפוגה מביכה, שבה המתח הרקיע שחקים. דנטה כרך את זרועו סביב מותניי ועיניו הקרות הביטו בלוקה, שנטל את ידה של אריה, נשק לה ואמר חרש, "אני מסתכל רק עלייך."
אריה שלחה אליי חיוך נבוך. "אני צריכה למצוא את ג'יאנה, אבל אשמח לדבר איתך מאוחר יותר, טוב?"
"בסדר," אמרתי ושמחתי שהיא ולוקה הסתלקו. כשהגברים היו בסביבה, אריה ואני ממילא לא יכולנו לדבר בחופשיות.
פניתי אל דנטה. "הוא לא מוצא חן בעיניך."
"העניין הוא לא אם הוא מוצא חן בעיניי או לא. העניין הוא הגנה עצמית ומנה גדושה של חשד."
"זו רוח חג המולד," אמרתי ולא ניסיתי להסוות את העוקצנות.
שוב זיק של שעשוע הופיע בזוויות פיו ואז נעלם. "תרצי לאכול משהו?"
"אשמח." אחרי הדיאטה המייסרת של הימים האחרונים, גוועתי ברעב. כשפילסנו את דרכנו בקהל, שמתי לב שראש הארגון הנוכחי אינו נמצא. "איפה אבא שלך?"

"הוא לא רוצה לגנוב לנו את ההצגה. עכשיו, כשהוא כמעט פרש, הוא מעדיף להישאר מחוץ לאור הזרקורים," אמר דנטה ביובש.
"מובן." האירועים החברתיים האלה היו מתישים.
היה צריך להקפיד על המילים ועל המעשים, בעיקר כראש הארגון. לפי המבטים הנוקבים שחלק מהנשים שלחו לעברי, ידעתי שכרגע אני נושא השיחה המועדף עליהן. ידעתי מה אמרו עליי מאחורי הגב: למה דנטה קבלרו בחר אלמנה במקום כלה צעירה ותמימה?
הבטתי בפניו החפות מרגש, בזוויות החדות של עצמות לחייו, בעיניו המחושבות והדרוכות, ושוב גיליתי שאני מצטערת שהתשובה לשאלה הזאת אינה משהו אחר מלבד היגיון צרוף.
המזנון היה עמוס מטעמים איטלקיים. לקחתי פרוסה של פָּנֶטוֹנֵה, נזקקתי נואשות לקינוחים מלאי סוכר. כרגיל, הטעם היה אלוהי. הכנתי את זה כמה פעמים, אך מעולם לא הגעתי לרמה של אלה שאכלתי אצל לודוביקה סקודרי.
"דנטה," נשמע קול נשי נעים מאחורינו.
דנטה ואני הסתובבנו בו־בזמן. אחותו אינס, שאיתה החלפתי רק מילים אחדות לאורך השנים — כיוון שתשע שנים הפרידו בינינו — עמדה מולנו. היא הייתה בהיריון, כנראה בשליש השלישי, אם הניחוש שלי היה נכון. התאומים שלה, בן ובת, שיחקו בקצה השני של החדר עם פביאנו סקודרי, שהיה בן גילם. לאינס היה שיער בהיר כמו לדנטה, והיא נשאה את עצמה באותה אדישות קרירה. ואף שעיניה אולי לא היו חמימות, כשהן נחו עליי — הן נראו ידידותיות למדי.
"ולנטינה, נעים לפגוש אותך."
"אינס," אמרתי בחיוך. "את נראית קורנת."
היא נגעה בבטנה. "תודה. היה מאתגר למצוא שמלות יפות שיתאימו לי לבטן. אולי תוכלי לעזור לי לקנות שמלה לחתונה שלכם?"
"אשמח. ואם לא אכפת לך, אשמח אם תצטרפי אליי כשאלך לחפש שמלת כלה."
עיניה הכחולות התרחבו. "אין לך עדיין שמלה?"
משכתי בכתפיי. מובן שנשארה לי השמלה מהחתונה הקודמת, אך לא התכוונתי ללבוש אותה שוב. היא תביא לי מזל רע. "עדיין לא. אבל אחפש בשבוע הבא. את פנויה?"
"כן," אמרה, ועיניה נראו חמימות יותר. היא נראתה צעירה בהרבה מגילה, שלושים ושתיים, ואף שהייתה בהיריון, דומה היה שלא העלתה במשקל ולו גרם. תהיתי איך היא מצליחה במשימה. אולי גנים טובים. אני בהחלט לא בורכתי בגנים כאלה. ללא דיאטת ניקוי רעלים ליום או לשבוע והתעמלות קבועה, הייתי מעלה במשקל במהירות הבזק.
"נפלא." בזווית העין ראיתי את דנטה מביט בנו במעט עניין. קיוויתי שהוא מרוצה שאחותו ואני מסתדרות. ידעתי שאשתו המנוחה ואינס היו חברות. לעיתים קרובות ראיתי אותן צוחקות יחד באירועים חברתיים.
"איפה בעלך?" הוא שאל לבסוף.
"אה, פייטרו יצא החוצה לעשן עם רוקו סקודרי. הם לא רצו להפריע לך ולאשתך לעתיד."
שריר נע בלחיו של דנטה.

"אתה יכול ללכת אליהם, אם יש לכם עניינים לסגור," אמרתי במהירות. "אני אסתדר לבד. כנראה אדבר עם אַרְיָה. אולי תרצי להצטרף אליי, אינס?"
אינס הנידה בראשה ועיניה הביטו בתאומים שהיו שקועים בריב סוער זה עם זה. "אני צריכה להפריד ביניהם לפני שיגיעו דמעות ואפים מדממים." היא שלחה אליי חיוך חטוף ומיהרה אל ילדיה המתקוטטים.
דנטה לא זז ממני. "את בטוחה?"
"כן."
הוא הנהן. "אחזור בקרוב." צפיתי בו מתקדם לעבר דלת המרפסת ונעלם מאחוריה. עכשיו, כשהסתלק, ראיתי שכמה נשים הפנו את תשומת ליבן בגלוי כלפיי. היה עליי למצוא את אריה או את ביביאנה במהירות, לפני שאחת מהן תעסיק אותי בשיחה מביכה. חלפתי על פני האורחים ושלחתי אליהם חיוך קצר. לבסוף מצאתי את אריה ואת ביביאנה במבואה, בפינה שקטה. "הנה אתן," אמרתי ולא ניסיתי להסוות את ההקלה שהציפה אותי.
"מה קרה?" שאלה אריה וכיווצה את מצחה.
"אני מרגישה כאילו כולם מדברים עליי ועל דנטה. תגידי לי שאני מדמיינת."
ביביאנה הנידה בראשה. "את לא מדמיינת. לרוב האלמנות אין מזל כמו שלך."
"אני יודעת, ובכל זאת. הלוואי שלא היו המומות כל כך מהאירוסים שלי."
"יעבור להן," אמרה אריה והעוותה את פניה. "עוד מעט ג'יאנה תעמוד במוקד הרכילויות."
"מצטערת. שמעתי שהייתה סצנה במסיבת האירוסים של ג'יאנה."
אריה הנהנה. "כן. ג'יאנה לא הצליחה להסוות את חוסר הרצון שלה להתחתן."
"לכן מתיאו ויטיאלו לא כאן?" שאלה ביביאנה. גם אני תהיתי על כך, אך לא רציתי לחטט.
"לא, מאז המוות של סלבטורה ויטיאלו, מתיאו הוא השני בארגון, וצריך להישאר בניו יורק כשלוקה לא שם." חיפשתי בפניה אחר סימן למתח ששמעתי בקולה, אבל היא למדה להסוות את רגשותיה. האם לוקה בצרות בניו יורק? הוא היה צעיר יחסית לקאפו. אולי בניו יורק יש כוחות שמנסים למרוד. פעם אריה הייתה מספרת לי, אך כעת הייתי ארוסתו של הבוס לעתיד של הארגון של שיקגו, והיה עליה להיזהר בדבריה. אולי היינו מנסות לפעול יחד, אבל הארגונים בשיקגו ובניו יורק ממש לא היו חברים.
"נשמע הגיוני," אמרתי. ביביאנה שלחה אליי מבט. גם היא כנראה קלטה את המתח בקולה של אריה.
עיניה הכחולות של אריה התרחבו. "אפילו לא הראית לי את טבעת האירוסים שלך!"
הושטתי את ידי.
"יפהפייה," אמרה אריה.
"נכון. דנטה בחר אותה למעני." טבעת האירוסים השנייה שלי, והפעם השנייה שהיא אינה אות לאהבה. "כמה זמן תישארו בשיקגו? יש לך זמן לבוא לקפה?"
"מחר בבוקר ניסע. לוקה רוצה לחזור לניו יורק. אבל נגיע שוב כמה ימים לפני החתונה שלכם, אולי ניפגש אז לקפה אם לא תהיי עסוקה מדי?"
"זאת לא תהיה חגיגה גדולה, אז יהיה לי זמן לפגוש אותך לקפה. תתקשרי אליי כשאת יודעת עוד פרטים."
"בהחלט."
"מה איתך, ביביאנה? יש לך זמן לבוא מחר? לא יצא לנו לדבר הרבה זמן."
ביביאנה נשכה את שפתה. "נראה לי שכן. עכשיו, כשאת כמעט אשת הבוס, תומסו יתקשה לסרב."
"בדיוק," אמרתי ופניתי שוב אל אריה. "איפה לוקה?"
אריה הביטה סביבה. "הוא רצה לדבר עם ההורים שלי על החתונה של מתיאו וג'יאנה. השיחה מתארכת יותר מהצפוי."
אם יבוטלו האירוסים, זו תהיה הרכילות של השנה. אני לא מעלה בדעתי שיסתכנו עד כדי כך, לא משנה כמה ג'יאנה מתנגדת להתחתן.
דנטה הופיע בפתח הסלון ועיניו נחו עליי.
"אני חושבת שעליי ללכת," אמרתי. חיבקתי את אריה ואת ביביאנה לפני שהתקדמתי אל דנטה. נעצרתי מולו. "אנחנו הולכים?"
דנטה נראה מתוח להחריד. "כן. אבל אם את רוצה להישאר תוכלי לנסוע עם ההורים שלך."
זה יוביל לעוד רכילויות. אי אפשר להיות במסיבה עם ארוסך ואז לעזוב בלעדיו. "אני לא חושבת שזה צעד חכם."
ההבנה הפציעה על פניו של דנטה. "כמובן."

*
כשהיינו במכונית שאלתי, "הכול בסדר?" עכשיו כשאנחנו מאורסים חשבתי שזה תקין שאשאל אותו.
אצבעותיו נדרכו על ההגה. "הרוסים עושים לנו יותר צרות מהרגיל, ובהחלט לא עוזר שסלבטורה ויטיאלו מת בנקודת הזמן הקריטית הזאת, וניו יורק צריכה להתמודד עם קאפו חדש."
הבטתי בו בהפתעה. כששאלתי אותו לא ציפיתי לתגובה מפורטת. רוב הגברים לא דנו בעסקיהם עם הנשים, ועדיין לא הייתי נשואה לדנטה.
עיניו של דנטה הביטו בי. "את נראית מופתעת."
"נכון," הודיתי. "תודה על התשובה הכנה."
"אני חושב שכנות היא המפתח לנישואים מתפקדים."
"לא בנישואים שאני מכירה," אמרתי ביובש.
דנטה הטה את ראשו. "נכון."
"אז לדעתך לוקה לא קאפו טוב?"
"הוא קאפו טוב, או יהיה — ברגע שיכניע את יריביו."
הוא אמר את הדברים בענייניות. כאילו הכנעה אינה חיסול אנשים מכיוון שהם מאיימים על מעמדו של מישהו.
"זה מה שתעשה ברגע שתהיה הבוס של הארגון?"
"כן, אם יהיה צורך. אבל בשנים האחרונות כבר הוכחתי שאני ראוי להנהגה. אני מבוגר משמעותית מלוקה."
אך בכל זאת הבוס הצעיר ביותר בתולדות הארגון. אנשים יבחנו גם אותו.
דנטה חנה מול בית הוריי. הוא כיבה את המנוע, יצא מהמכונית ופתח את הדלת שלי. אחזתי בידו וקמתי, ולרגע קירבתי את גופי אליו, עד שהיה קל לנשק אותו. ואז הוא נסוג לאחור, מקפיד לשמור על המרחק הראוי בינינו, והוביל אותי אל הדלת. פניתי להביט בו. "אף פעם לא ראיתי אותך עם שומר ראש. לא מסוכן להסתובב בחוץ לבד?"
הוא חייך חיוך אפל. "אני חמוש, ואם מישהו רוצה להפתיע אותי, שינסה."
"אתה הבכיר ביותר בארגון."
"נכון."
"טוב, אז אני מניחה שאני יכולה להרגיש בטוחה." התכוונתי להתבדח אבל דנטה נראה רציני להחריד. "את בטוחה."
היססתי. הוא לא ינסה לנשק אותי? אנחנו עומדים להתחתן בעוד ארבעה שבועות. לא היינו צריכים להתרחק זה מזה לשם הצניעות. כשהתברר שדנטה לא יעשה את הצעד הראשון, ניגשתי אליו ונישקתי אותו על לחיו. לא העזתי להביט בפניו. במקום זאת, פתחתי את הדלת ונתתי לה להיטרק מאחוריי. חיכיתי כמה רגעים והצצתי מהחלון הסמוך לדלת. מכוניתו של דנטה התרחקה. תהיתי למה הוא לא ניסה לנשק אותי. האם מכיוון שעדיין לא היינו נשואים? אולי הוא חשב שלא הולם שתהיה בינינו קרבה פיזית לפני החתונה? או אולי היה עדיין מאוהב באשתו? אפילו לא הסתכלתי על ידו כדי לבדוק אם הסיר את טבעת הנישואים הישנה. האם זו הסיבה שאנשים דיברו עליי היום?

3

למחרת אחר הצהריים ביביאנה הגיעה ועיניה היו אדומות מבכי. הובלתי אותה לספרייה והזמנתי אותה לשבת על ספת העור. "מה קרה?"
"תומסו כועס שאני עדיין לא בהיריון. הוא רוצה שאלך לרופא ואבדוק מה לא בסדר."
הם היו נשואים כמעט ארבע שנים, אך ביביאנה לקחה בסתר אמצעי מניעה. "אולי לא כזה נורא להיכנס להיריון. אם תלדי תינוק, יהיה לך מישהו לאהוב ומישהו שישיב לך אהבה." כרכתי את זרועי סביבה. בשנים האחרונות ראיתי את ביביאנה מידרדרת לדיכאון יותר ויותר בגלל נישואיה לתומסו, ונשבר לי הלב. הלוואי שיכולתי לעשות משהו למענה.
"אולי את צודקת. ואולי תומסו לא ייגע בי אם תהיה לי בטן גדולה." היא הנידה בראשה. "בואי לא נדבר על זה. אני רוצה לשכוח מהצרות שלי קצת. אז מה איתך? איך מתקדמות ההכנות לחתונה?"
משכתי בכתפיי.

"אימא שלי הזמינה אולם אירועים במלון. הדבר היחיד שאני צריכה לעשות הוא לקנות שמלת כלה."
"שוב תלבשי לבן?"
"לא נראה לי. אימא לא חושבת שזה הולם. אולי צבע שמנת. זה אמור להיות בסדר."
ביביאנה נשפה בכעס. "אני חושבת שזה מגוחך שאסור לך ללבוש לבן רק כי פעם היית נשואה. לא שאלה היו נישואים אמיתיים."
"ששש," סיננתי והבטתי בדלת הסגורה של הספרייה. לפני זמן־מה סיפרתי לביביאנה על טיבם האמיתי של נישואיי. "את יודעת שאסור לאף אחד לדעת."
"אני לא מבינה למה את מנסה להגן עליו. הוא מת. והוא ניצל אותך, מבחינתו היית אמצעי. עכשיו את צריכה לדאוג לעצמך."
"אני דואגת לעצמי. עזרתי לאנטוניו לבגוד בארגון. את זוכרת שלהיות הומו זה פשע."
"זה מגוחך."
"אני יודעת, אבל המאפיה לא תשתנה בקרוב, לא משנה כמה נרצה שזה יקרה."
"אם את לא רוצה לספר על זה לדנטה, מה תעשי בליל הכלולות? את לא חוששת שהוא יבין שמעולם לא מימשת את הנישואים עם אנטוניו?"
"אולי הוא לא ישים לב."
"אם הפעם הראשונה שלך תהיה דומה לשלי, הוא ישים לב."
"תומסו התייחס אלייך בצורה מחפירה. לא רצית את זה ולכן דיממת. אני עדיין כועסת בכל פעם שאני חושבת על זה."
ביביאנה בלעה את הרוק. "מה שקרה קרה. הלוואי שהייתי מתחתנת עם הומו." היא צחקה במרירות. נטלתי את ידה. "אולי יהיה לך מזל ותומסו יחטוף התקף לב או שהרוסים יירו בו." לא צחקתי, רציתי שביביאנה תשתחרר מהאיש הזה.
ביביאנה חייכה. "נכון שזה עצוב שזה מה שאני מייחלת שיקרה?"
"ברור שאת רוצה שימות. אני מבינה את זה. כל אחת הייתה רוצה."
היא סקרה את פניי. "ומה איתך? את רוצה לשכב עם דנטה?"
"בוודאי. אני מחכה לזה בקוצר רוח." לחיי התלהטו אך זו הייתה האמת, ולא ראיתי שום פסול בכך שאני רוצה לשכב עם בעלי לעתיד. הרי דנטה היה גבר מושך.
"אז אולי את צריכה להכין את עצמך, כדי לוודא שדנטה לא יקלוט שהנישואים הראשונים שלך היו הצגה."
"מה? למצוא בחור ולשכב איתו? אני לא אבגוד בדנטה. אני חושבת שסקס קשור לנישואים." אף שהתאמצתי לא להפנים את מה שאימא לימדה אותי בעל פה ואת הדברים החמורים שאמרו המורות הקתוליות, לא הצלחתי לדמיין את עצמי במצב אינטימי עם מישהו שלא הייתי מחויבת אליו.
ביביאנה פלטה צחוק חנוק. "לא לזה התכוונתי." היא הנמיכה את קולה ועורה האדים. "חשבתי שתשתמשי בדילדו."
לרגע לא ידעתי מה לומר. מעולם לא חשבתי לעשות משהו כזה.

"איפה אשיג דילדו? אני לא יכולה לבקש מהמאבטחים של אבא שלי לקחת אותי לחנות סקס. אימא שלי תמות מבושה אם תגלה." ואני ככל הנראה אמות מבושה אם איכנס לחנות כזאת.
"הלוואי שיכולתי להשיג לך דילדו, אבל אם תומסו יגלה, הוא ירתח מכעס." החבורות על עצמות הלחיים של ביביאנה, עדויות להתפרצות האחרונה של תומסו, טרם נעלמו.
"זה כנראה לטובה. אני לא מתה על הרעיון לעשות סקס עם חפץ דומם. אמצא פתרון."
"בטח דנטה יהיה שקוע מדי בצרכים שלו ולא ישים לב. ככה זה גברים."
דבריה לא ניחמו אותי. קיוויתי שדנטה יהיה שקוע גם בצרכים שלי.

*
כשחמישה בינואר, יום חתונתי, הגיע סוף־סוף, הרגשתי זיק של לחץ. לא רק בגלל ליל הכלולות. ידעתי שזו ההזדמנות השנייה שלי לנישואים מאושרים. רוב האנשים בעולם לא זוכים לדבר כזה. הם חיים את חייהם בזיווגים אומללים עד שהמוות מפריד ביניהם.
כשצעדתי במעבר בשמלת השמנת עם הנצנצים, הרגשתי יותר תקווה משהרגשתי תקופה ארוכה. דנטה נראה מתוחכם בחליפה השחורה ובווסט התואם. עיניו לא משו ממני, וכשאבי מסר אותי לידיו, הייתי בטוחה שאני רואה זיק של אישור והערכה בהבעתו. ידו הייתה חמימה סביב ידי, והחיוך הקטן ששלח אליי לפני שהכומר פתח בדרשה עורר בי רצון לעמוד על אצבעות רגליי ולנשק אותו.
אימי בכתה בקול בשורה הראשונה. היא נראתה כאילו אין גבול לאושרה, ואבי קרן בגאווה. רק אחי אורָציוֹ, שהגיע שעתיים קודם לכן מקליוולנד, שם עבד בשביל הארגון, נראה כאילו מחכה לרגע שיוכל ללכת. העדפתי את החיוכים המעודדים של ביביאנה ואריה. כשהכומר דיבר המשכתי לשלוח מבטים אל דנטה, ומה שראיתי בפניו קרע את ליבי. מדי פעם צער פגם בהבעתו. שנינו איבדנו מישהו, אך מבחינת דנטה היה מדובר באהבת חייו, אם מאמינים לשמועות. האם אוכל להתחרות בכך?
כשהגיע הזמן לנשיקה, דנטה רכן ללא היסוס והצמיד את שפתיו החמימות אל שפתיי. ממש לא הרגשתי שהוא איש קרח. המילים של אימא עלו בדעתי, והתרגשות הציפה אותי. אולי לא יכולתי לגרום לדנטה לשכוח את אשתו הראשונה, וגם לא רציתי, אבל יכולתי לעזור לו להמשיך הלאה.

*
אחרי הכנסייה, נסענו כולנו למלון להמשך החגיגות. זה היה רגע הפרטיות הראשון של דנטה ושלי כזוג נשוי. הוא לא אחז בידי תוך כדי נהיגה, אך כנראה הוא לא היה הטיפוס שנוגע וממשש. הדאיגו אותי יותר המתח בלסתו והפלדה שנשקפה מעיניו.
"הטקס היה יפה, נכון?" אמרתי, כשהשתיקה נעשתה מעיקה מדי.
עיניו של דנטה הביטו בי. "כן, הכומר עשה עבודה יפה."

"הלוואי שאימא שלי לא הייתה בוכה כל כך. בדרך כלל היא יודעת לשלוט בעצמה."
דנטה חייך חיוך מתוח. "היא שמחה בשבילך."
"אני יודעת." השתהיתי. "אתה שמח?" ידעתי שזו שאלה מסוכנת.
פניו נאטמו במידה ניכרת. "מובן שאני שמח על הזיווג בינינו."
חיכיתי שיאמר עוד משהו, אך שאר הנסיעה עברה בדממה. לא רציתי להתחיל את נישואינו בריב, ולכן זנחתי את העניין.
כשיצאנו מהמכונית וניגשנו אל הכניסה, דנטה נגע בגבי. "את נראית יפה מאוד, ולנטינה." נשאתי את עיניי אליו, אבל מבטו היה מופנה קדימה. אולי הבין שהתנהג אליי בקרירות במכונית והרגיש אשמה.
אולם האירועים של המלון היה מקושט להפליא בוורדים ורודים ולבנים. דנטה לא הזיז את ידו משיפולי גבי כשפסענו אל השולחן שלנו לקול תשואות האורחים. רובם הגיעו לפנינו וכבר ישבו סביב השולחנות. חלקנו שולחן עם הוריי ועם אחי וכן עם ההורים של דנטה ועם אחותו ובעלה. לא דיברתי עם ההורים של דנטה, פרט לכמה רגעים של שיחת חולין, אך הם היו נחמדים אליי. אחי אורציו העמיד פנים שהוא שקוע בטלפון, אבל ידעתי שהוא מנסה לחמוק משאלותיו של אבי.
אריה ולוקה וכן מתיאו וג'יאנה, כמו גם משפחת סקודרי, ישבו בשולחן שלימיננו. אריה שלחה אליי חיוך והשיבה את מבטה המשגיח אל אחותה ואל מתיאו, שנראו על סף ריב. לשני אלה מחכים נישואים מהגיהינום. נראה שלמתיאו לא אכפת מהמבטים הנוקבים שג'יאנה שלחה לעברו.
"שניכם נראים יפים יחד," אמרה אינס ומשכה את תשומת ליבי שוב לשולחן שלנו.
דנטה הביט בי בהבעה חתומה.
המלצרים החלו להיכנס לאולם עם צלחות.
אחרי ארוחת ארבע המנות, סוף־סוף הגיע הזמן לרקוד. דנטה הוביל אותי אל הרחבה ומשך אותי אל חזהו. חייכתי אליו. הרגשתי שהוא חמים וחזק, והוא היה רקדן מצוין. הוא הדיף ריח מושלם, כמו רוח קיץ חמימה וקלה ומשהו גברי מאוד. חיכיתי בקוצר רוח לחלוק איתו מיטה, לראות מה הוא מסתיר מתחת לבד החליפה היקרה. לו היינו לבד, הייתי משעינה את לחיי על כתפו, אך כולם צפו בנו, ולא חשבתי שדנטה אוהב להפגין קרבה בפומבי.
מובן שלאורחים שלנו לא היה אכפת. עד מהרה הם החלו לקרוא "באצ'ו, באצ'ו!"
דנטה הציץ בי בגבה מורמת. "נכבד את בקשתם או נתעלם?"
"אני חושבת שאנחנו צריכים לכבד את הבקשה." ממש־ממש רציתי לכבד את הבקשה.
דנטה הידק את אחיזתו בגבי והצמיד את שפתיו בכוח לשפתיי. עיניו הכחולות היו נעוצות בי, ולרגע הייתי בטוחה שאני רואה בהן מעין חמימות. אך כאשר האורחים הציפו את הרחבה כדי להצטרף לריקודים, הנשיקה תמה. זמן קצר לאחר מכן פיורי קבלרו הזמין אותי לרקוד, ודנטה נאלץ לרקוד עם אימו. חייכתי אל חמי ותהיתי איך עליי להתנהג בחברתו. הוא הקרין אותה אדישות כמו דנטה. "אשתי ואני קיווינו שדנטה יבחר מישהי שלא נישאה קודם."
התקשיתי לשמור על החיוך, אך לא רציתי שאנשים יבינו שפיורי אמר משהו שפגע בי. "אני מבינה," אמרתי בשקט.
"אבל הנימוק שלו שכנע אותנו. דנטה צריך יורש בקרוב, ומישהי לא צעירה עשויה להיות אם טובה יותר לנכדינו."
הנהנתי. ההיגיון הקר היה משהו ששנאתי בכל נים בישותי. לא שיכולתי לומר לו את זה.
"אני לא מתכוון להישמע אכזרי, אבל אלה נישואי נוחות, ואני בטוח שאת מבינה מה מצופה ממך."
"אני מבינה ואני מחכה בקוצר רוח להביא ילדים לעולם עם דנטה." זו הייתה האמת. תמיד רציתי ילדים. אפילו שקלתי לעשות הפריה חוץ־גופית כשהייתי נשואה לאנטוניו, אך רציתי להכיר את דנטה יותר לפני שאיכנס להיריון. מובן שלא יכולתי להגיד את זה לאבא שלו. אחי החליף את פיורי, כמצופה ממנו. "אני שמחה שבאת," אמרתי לו והבטתי בפניו. עיניו היו ירוקות כהות, כעיניי שלי, ושערו שחור כמעט כשלי, אך אלה היו קווי הדמיון היחידים בינינו. מעולם לא היינו קרובים, אבל לא כי לא ניסיתי. לא הייתי בטוחה אם אי פעם זה ישתנה. הוא נטר טינה לאבי על שפינק אותי, ולפעמים חשבתי שהוא נוטר לי טינה על שחיי היו קלים מחייו.
"אני לא יכול להישאר הרבה," אמר בפשטות. הנהנתי כי לא ציפיתי למשהו אחר. אורציו נמנע מאבינו ככל האפשר.
שמחתי כשפייטרו, בעלה של אינס, הזמין אותי לרקוד. הוא היה גבר שקט ולא דרך על רגליי, ולכן לא היה אכפת לי לרקוד איתו עד סוף הערב כדי להימנע משיחה מביכה. מובן שזה היה לא ראוי. אחרי הריקוד עם פייטרו, הכנסת האורחים דרשה שארקוד עם ראש המאפיה של ניו יורק. אף שאריה נראתה נינוחה לחלוטין בחברת לוקה, אני לא הרגשתי כך. אבל קיבלתי את הזמנתו. הוא לא חייך. ראיתי שביב של חיוך אמיתי רק כשהביט באריה. דנטה היה גבוה ושרירי, אך עם לוקה היה עליי להטות את ראשי כדי לשמור על קשר עין. ידעתי שאנשים צופים בנו תוך כדי ריקוד. בעיקר דנטה, שעקב אחרי כל תנועה שלנו במבט הפלדה שלו, אף שרקד עם אריה. גם לוקה לא נראה מרוצה מהעובדה שדנטה מחבק את אריה. אומנם גברים בעולמנו היו רכושניים, אך גברים כמו דנטה ולוקה היו משהו אחר לחלוטין.
כששיר אחד הסתיים ואחר התחיל, בקושי הצלחתי להסוות את ההקלה שאחזה בי. לוקה עטה הבעה מבינה. הוא כנראה היה רגיל שאנשים מרגישים לא בנוח בנוכחותו. בן הזוג הבא שלי לריקוד היה מתיאו. לא הכרתי אותו היטב, אבל שמעתי על מזגו ועל שליטתו בסכין.
"אפשר?" שאל בקידה מוגזמת.
קדתי קידה לעגנית בתגובה. "כמובן."
הפתעה הבזיקה בפניו. הוא אימץ אותי אליו בחיוך של כריש, קרוב מכפי שלוקה העז. קרוב יותר מכפי שכל גבר היה מעז.
"אני חושב שראיתי את בעלך זז קצת עכשיו," מלמל. "זו כנראה המקבילה להתפרצות רגשית אצל איש קרח כמוהו."
נשפתי וניסיתי להחניק צחוק. "ירדת נמוך, ממש מכה מתחת לחגורה."
עיניו הכהות נצצו בעליזות. "כשאני יורד זה תמיד מתחת לחגורה."
פרצתי בצחוק, ולא צחוק נשי ומרוסן, אלא צחוק גבוה וצורמני. "אני ממש בטוחה שזה לא היה במקום."
הרגשתי שכמה ראשים מסתובבים אלינו, אך לא יכולתי להתאפק.
"את צודקת. הוזהרתי להתנהג יפה סביב אשתו של הבוס, כדי לא לסכסך בין ניו יורק לשיקגו," אמר בקלילות.
"אל תדאג. לא אלשין עליך."
מתיאו קרץ. "אני חושש שאיחרת את המועד."
"אני חושב ששוב תורי," אמר דנטה שהופיע לידינו, ומבטו הנוקב היה נעוץ במתיאו, שכלל לא נראה מוטרד.
מתיאו צעד לאחור. "כמובן. מי יכול להתרחק מיפהפייה כזאת לאורך זמן?" הוא רכן אל ידי ונשק לה. התאבנתי. לא בגלל הנשיקה, אלא בגלל המבט בעיניו של דנטה. אחזתי בכף ידו במהירות ולחצתי עליה, ופתאום אריה נעמדה לצידנו. "מתיאו, עכשיו אתה צריך לרקוד איתי." הוא נענה לה, והיא בחוכמתה הרחיקה אותו מדנטה וממני.
"חשבתי שרצית לרקוד איתי." אמרתי בקול מאולץ והבטתי בפניו הנוקשות של דנטה.
עיניו הכחולות נחו עליי. הוא כרך את זרועו סביבי והחל להזיז אותנו לקצב המוזיקה. לא היה ברור לי למה הוא זועם — האם בגלל קנאה או בגלל חוסר הכבוד שהפגין מתיאו? "מה הוא אמר?" שאל לבסוף.
"מה?"
"מה הצחיק אותך?"
אולי בכל זאת מדובר בקנאה. המחשבה מילאה אותי אושר. "הוא התבדח על מכה מתחת לחגורה."
ההבנה הפציעה בפניו של דנטה. "כדאי לו להיזהר יותר." האיום היה ברור. טוב שמתיאו ולוקה לא שמעו זאת.
"אני חושבת שהוא קצת מתוח בגלל הבעיות בינו ובין ג'יאנה."
"לפי מה ששמעתי, הוא תמיד היה קצת הפכפך, גם לפני האירוסים שלו לבת של סקודרי."
"לא כולם מאופקים כמוך," ציינתי.
גבותיו התרוממו אך הוא לא ענה.

*
זמן קצר לאחר חצות דנטה ואני התנצלנו לפני הנוכחים ועזבנו. המלון הציע לנו את הסוויטה הגדולה ביותר לאותו לילה, אבל דנטה העדיף לחזור הביתה, ואני דווקא שמחתי. הייתי להוטה לעבור סוף־סוף אל ביתו של דנטה, אך גם חששתי, כי הוא חלק אותו עם אשתו המנוחה. הוא בטח מלא בזיכרונות רבים. ביביאנה החזיקה לי אצבעות כשחלפתי על פניה. לא התאפקתי וחייכתי.