סדרת אלילי רוק – צ'רי ביטס, דירטי רוק וגוסט נוט

5/5

ספר מודפס

Original price was: ₪ 306.00.Current price is: ₪ 150.00.

"סקסי, מרגש, מסחרר, עוצר נשימה, שובר ומאחה לב! 

חלום על מוזיקה ועל אהבה סוערת שמתגשם."

   ספרות שנוגעת

בון ג'ובי.

בריאן אדמס.

פרסלי ווסט.

הגברים האהובים עליי במוזיקה.

רק אחד מהם בהישג ידי.

לילה לפני שפרסלי ווסט היה אמור לעזוב את הולינגס היל, העיירה הקטנה שבה התגוררנו, התגשמו כל הפנטזיות שלי מימי בית הספר התיכון. סוף־סוף הוא רצה אותי. ערגתי אליו במשך שמונה שנים, ועכשיו הייתי נחושה שאני – טסה ליסבון הברמנית – תגרום ללילה הזה להיות משמעותי, לפני שתעשיית המוזיקה תגנוב אותו.

לעולם אל תדפקו את האלילים שלכם. זה מה שאומרים, נכון? ובכן, עשיתי את זה – ועשיתי את זה טוב. כל כך טוב, עד שהצלחתי איכשהו לדפוק גם את הלב שלי.

הוא נתן לי לילה אחד כדי לשכנע אותו להישאר. בסופו של דבר, התחננתי אליו שילך.

לנצח.

אבל זה הקטע עם כוכבי רוק: הם עושים מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים, ולנצח היה הרבה יותר קצר מכפי שציפיתי.

פרסלי חזר, והפנים שלו, הקול שלו, המוזיקה שלו… היו עכשיו בכל מקום שאליו פניתי.

ולא נותר לי לאן לברוח.

***

צ'רי ביטס יותיר אתכם בהנגאובר מסחרר – אליל רוק נוטף סקס־אפיל ועוצמה וגיבורה חזקה ומרגשת, שהקשר ביניהם פועם בווליום של מוזיקה, רומנטיקה ואהבה בכמות גבוהה.

המילים של ויקי ג'יימס הן זהב טהור, הסיפור שלה הוא לא פחות משלמות, והרומנטיקה שכתבה על כוכבי רוק היא מהטובות שיש!

פרולוג

יש כישרון בתיכון הולינג!

עד כה ראינו ילד ג'ינג'י מג'נגל עם שתי קלמנטינות, להקת ריקוד המורכבת משני בנים ובת שרקדו לצלילי Toxic של בריטני ספירס, תלמיד חוץ מאיטליה עומד על הראש במשך שש דקות רצופות, ואת הראפר המקומי שלנו מציג את הגרסה שלו לשיר גס, שגרם לגברת רופוס לגרור אותו מהבמה, כשהוא שכח להחליף מילות גנאי בביפים.
ארבע הופעות מאחורינו, ועוד שבע־עשרה לפנינו.
התכוננתי להצביע ולנסות להיראות חולה כדי שאוכל לצאת, כששמעתי מאחורי המסך השחור של אולם בית הספר נקישה עדינה של מקלות ואחריה קצב כבד של פדל התופים. קפאתי בפה פעור, שערות עורפי סמרו לאט.
מוזיקה. מוזיקה אמיתית.
המסך הוסט וג'ושוע סמית נגלה לפנינו. הוא היה החתיך של בית הספר וגדול ממני בארבע שנים.
עיניו החומות, קולו השבור ועורו השחור המושלם הפכו את ג'ושוע למושא האהבה של כולם, אבל חיוכו הלבן היה זה שהאיר כל חדר, שסחרר את כולנו. ברגע שהקהל הבין מי עומד שם, כשמיקרופון בידו וחיוכו המפורסם על פניו, הבנות התחילו לצחקק והבנים התחילו להריע.
קימי ברוור דחפה את הכתף שלי ולחשה עד כמה היא הייתה רוצה להיות המיקרופון שלו רק כדי להיות קרובה לשפתיו, אבל הייתי בת אחת־עשרה, ועוד לא היו לי מחשבות כאלה על בנים.
כלומר, עד שעיניי ריחפו למערכת התופים מאחורי ג'ושוע.
ישב שם נער על שרפרף, לסתו חשוקה ושערו הבלונדיני הארוך גלש, בזמן שהוא סובב מקל תופים בידו והקפיץ את ברכו לקצב שאף אחד אחר לא שמע.
בזמן שג'ושוע הציג את הלהקה, עיניו של הנער הבלונדיני שלי היו מושפלות לרצפה, כאילו היה אבוד בחלום בהקיץ.
"יפהפה," אמרתי בלחישה מתנשפת ובפה פעור.
הנער לבש ז'קט ג'ינס עם קפוצ'ון שחור מתחת, בנוסף לכובע בחלק האחורי של ראשו — כובע שנראה כאילו הוא עלול ליפול בכל רגע.
"טסה?"
מצמצתי וקרעתי את מבטי מהמלאך המתופף כדי להביט בקימי. חיוכה היה רחב. "את בסדר?"
"מי זה?"
קימי הרימה מבט בבלבול. "המתופף?" היא רכנה קרוב יותר. "זה פרסלי ווסט. הוא מדבר רק כשהוא רוצה. הוא תמיד מסתובב עם אוזניות, אבל הוא סופר־פופולרי כאן. שמעתי מישהי בכיתה י' אומרת שהוא נער הפוסטר של כל נערה שמכורה לרומנטיקה סוערת, לא שאני מבינה למה הכוונה. אבל הוא חלומי, נכון?"
לא היה לי זמן לענות. פרסלי נקש שלוש פעמים במקלות שלו באוויר, והכול התחיל.
ההופעה החיה הראשונה שאי פעם ראיתי ושתישאר איתי לעד.
כשישבתי שם על רצפת העץ באולם בית הספר התיכון, ידעתי שלעולם לא אשכח את אותו רגע. לא אשכח את הדרך שבה עיניו נעצמו בחוזקה ושיניו ננעצו בשפתו התחתונה, כשברכיו התרוממו וזרועותיו ירדו בתנועות פראיות וזורמות שהתנגדו לכל החוקים האפשריים.
מוזיקה תמיד הייתה חלק מחיי, אבל כשהסתכלתי על פרסלי, ראיתי איך מוזיקה יכולה להיות חלק מנשמתו של מישהו. הנער השקט, שבהה ברצפה כאילו לא היה לו אכפת מכלום, נעלם ברגע שהמקל שלו פגע בתופים. הוא הפך לאליל רוק מול עיניי, אבוד בקצב, וזרועותיו ירדו כדי להכות בכל תוף ומְצִלָּה בדיוק מושלם.
"בן כמה הוא?"
"חמש־עשרה? אני חושבת. מבוגר מאיתנו בארבע שנים."
בן חמש־עשרה, וכבר כל כך מוכשר, כל כך קשוב לתשוקה שלו.
וכך התמודדתי עם השנה הראשונה שלי בחטיבת הביניים. בהיתי בקוסם שעל התופים, כשאני חשה פרפרים בבטני ופעימות עמוקות בחזה שלי.
כבוד.
הערכה.
תשוקה.
לא היה לי מושג לפני כן שבנים כמוהו קיימים.
או שאבלה את שמונה השנים הבאות כשאני משתוקקת שיהיה שלי.

1

כעבור שמונה שנים

ייבשתי את אותה כוס במשך חמש דקות ונעצתי בו מבט מעבר לבר הכמעט ריק. הבחורה שישבה מולו רכנה מעל שולחן מהגוני קטן שהם חלקו, שדיה נמחצו בשולי השולחן והעניקו לו הצצה של מה שהיה לה להציע.
ריסיה המלאכותיים עפעפו בכל פעם שהוא דיבר, והיא העמידה פנים שהיא מהופנטת ממה שהוא אמר, כאילו שהיא לא הייתה שם רק כי הוא היה כוכב הרוק המקומי הלוהט שלנו, שכולם רצו ממנו נתח.
פרסלי ווסט הצליח למשוך אותה אליו מבלי להתאמץ יותר מדי.
הוא אף פעם לא ניסה להרעיף עליהן תשומת לב לא הכרחית כשהעניק להן מנה מהאישיות המפתה שלו, אבל הוא עשה זאת בכל מקרה. הוא נתן להן את כל כולו כשהוא היה איתן אחד־על־אחד, כי נראה שפרסלי פשוט היה בחור כזה.
קשוב.
מפוקס.
"שווה," צייץ בורבון, הבוס שלי, והפריע לחלומות בהקיץ שלי.
הסתובבתי והישרתי מבט לעיניו האפורות הכהות של הבוס שלי בן השלושים ומשהו כשהתקרב. בורבון היה גבוה ממני בסנטימטרים ספורים — לא טוב לגבר, כי הייתי מטר ושישים עלובים — והוא תמיד נעל מגפי בוקרים עם עקב רציני, שהעניקו לו עוד כמה סנטימטרים.
שמעתי שתוספת הסנטימטרים האלה הייתה חשובה.
בורבון הסתכל על הכוס המבריקה שעדיין סובבתי בין ידיי.
"הכוס," הוא הנהן לעברה, "אם תשפשפי אותה יותר חזק, הכוס המחורבנת תתחמם ותתנפץ בידיים שלך, בובה." בורבון תמיד קרא לי בובה. הוא אמר שאני כל כך קטנה, שהוא יכול להרים אותי, לשים אותי בעגלת הבובות של הבת שלו ולטייל איתי בכל העיר. "את חייבת להפסיק עם זה." בורבון נאנח והטה את ראשו לכיוון פרסלי, שבדיוק גרם למאהבת הפוטנציאלית שלו לשיר כמו קנרית. "את חייבת להפסיק לתת לו להיכנס מתחת לעור שלך."
"למי?"
הוא גלגל את עיניו. "לרומיאו."
"פפפפ. הוא לא נכנס לי מתחת לכלום. הדבר היחיד שהייתי רוצה זה שייכנס כבר מתחת לבגדים של הבחורה הזאת. שוב הם הלקוחות האחרונים בבר. לוקח לו כל כך הרבה זמן לחמם את הדייטים האלה, שאני חושבת שהוא שוכח שאני מאבדת שעות שינה יקרות משום שהוא מחזיק אותי כאן, בעבודה, איפה שאני לא רוצה להיות."
"תזכירי לי למה אני משלם לך כל כך הרבה, כשכל מה שאת עושה זה להרוס את העסק שלי עם המילים שלך."
"אתה לא משלם לי מספיק." הנחתי כוס סופר־נקייה על הבר, העברתי את הסמרטוט דרך ידי הפנויה והצלפתי איתה בזרועו של בורבון. "חוץ מזה, מה אתה עדיין עושה פה?"
הוא משך בכתפיו תחת חולצת ג'ינס דהויה מדי והעיף מבט בפרסלי וב… מכרה שלו. בואו נקרא לה גרטרוד.
"אין לי למה לחזור הביתה. פליס כבר ישנה, ואני אשתעמם."
"יש לך נטפליקס," חייכתי והכיתי את כתפו באגרוף חלש.
"אבל אין לי עם מי לראות נטפליקס." הוא ניסה למשוך את הסמרטוט מידי. "לכי הביתה, טס. אני אנעל הלילה. "דה קפריו עלול להישאר כאן עוד הרבה זמן."
"לא, אני רוצה להישאר." נאחזתי בסמרטוט הביטחון היקר שלי והצמדתי אותו לחזי.
"בשביל כוכב הרוק?"
"לא בשבילו. בשבילי. התערבתי עם עצמי שהוא יבזבז איתה עוד חצי שעה לפחות בפטפוטים — שאגב, מקררים את הבחורה הספציפית הזאת במקום לחמם אותה, כי היא לא בדיוק הטיפוס של שיחות אינטליגנטיות — במקום לחזור לדירה שלו כבר כדי שתמצוץ לו את הזין ותדגדג לו את הביצים."
"טסה ליסבון! זה מה שאת חושבת שכל הגברים רוצים מנשים?"
"זה מה שאני הייתי רוצה אם הייתי גבר. דרך אגב, איזו הרגשה יש לזה?" רכנתי קרוב יותר, שילבתי את זרועותיי על חזי ונשענתי הצידה.
הוא גיחך. "אני לא יכול אפילו להעמיד פנים שהחרא הזה לא טוב, כשעושים אותו כמו שצריך. אבל בתור הבוס שלך, נראה לי שזאת לא שיחה שאני צריך לנהל עם הברמנית בת התשע־עשרה שלי."
"אל תמנע את השיחה הזאת ממני. יש לי קנאת פין. זין נראה כמו דבר כל כך כיפי. אם היה לי זין, בטח הייתי עומדת כל היום ומשחקת איתו."
"אלוהים, טס."
"אוי באמת. אתה יודע שאני מתה על דיבורי גברים."
"דיבורי גברים, הומור של גברים, בגדים של גברים." הוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש, הסתכל על הטי־שירט השחורה שלבשתי, שעליה היה כתוב זה שיש לי שדיים, לא אומר שאתם יכולים לקבל חלב בחינם ועל מכנסי הג'ינס השחורים הקרועים. עיניו התרחבו כשהוא הבחין בנעלי הדוקטור מרטינס בצבע אדום דובדבן שעל רגליי. ואחר כך הוא הביט שוב בפניי.
"אלה לא בגדים של גברים. אלה… אני לא יודעת, ניטרליים מבחינה מגדרית? יוניסקס? האישיות שלי? זה לא עניינך. מה פאקינג לא בסדר במה שאני לובשת?"
"כלום, בובה." הוא צחק והניח את ידו על כתפי. "לא היית את, אם היית שונה. אף אחד אחר לא יכול להתאים את צבע השיער שלו לצבע הנעליים שלו."
שלחתי אליו חיוך קורן ושוב הצלפתי בו עם המגבת. "עוף מפה. לך הביתה. ובדרך תחפש חיים. תמצא את קצה הקשת. תתפוס שדונים. תשלוט בג'ינים. תביע שלוש משאלות ותעוף. תחיה, בוס, תחיה."
בורבון שלח יד למפתחות שלו שהיו מתחת לקופה. "תוודאי שכוכב הרוק והגרופית שלו עוזבים לפני שתים־עשרה וחצי."
"תמיד."
"ותשמרי על עצמך."
"תמיד מנסה."
בורבון זרק באוויר את המפתחות שלו ומייד תפס אותם. אחרי זה הוא הצמיד נשיקה צנועה על ראשי ופנה ללכת. אנשים שלא הכירו אותנו היו חושבים שהנשיקה חוצה קווים אדומים, אבל הם לא הכירו את החברות שלנו.
הם לא הבינו עד כמה אהבתי את הבוס שלי, וזאת הייתה אחת הסיבות שהייתי מוכנה להחליף אותו כל כך הרבה, לקרוע את התחת ולנקות כוסות עד שהן התפוצצו. הם לא ידעו שבורבון אולי היה רק בן שלושים וארבע, אבל היו לו חיים נוראים וקשים, ואם הוא בחר לתת לי נשיקה ידידותית על הראש כדרך לומר לי עד כמה הוא העריך אותי, אני אקבל אותה. אהבתו השקטה ניחמה אותי. גבולות שמעולם לא נאלצנו להגדיר נוצרו ברגע שהתחלתי לעבוד איתו. הוא ידע שאם הוא אי פעם ינסה משהו, אתפוס את הביצים שלו ואסובב אותן עד שהן יתפוצצו כמו בלון.
האהבה שלנו הייתה אהבה אפלטונית עם פוטנציאל אלים.
התחלתי לנגב את הבר, כשחיוך רך על פניי, כשהרמתי את עיניי כדי לנעוץ מבט בפרסלי. זה יהיה מוזר לומר שהיה לו גב יפהפה? ובכן, היה לו גב יפהפה, מכוסה במעיל עור ישן, ושערו הבלונדיני הגלי הארוך מדי גלש עד לצווארון. כתפיו נראו תמיד כל כך חזקות ו… בטוחות.
"יש לך עשרים דקות, דה קפריו," קראתי לו.
יכולתי ממש להרגיש את חיוכו הזחוח מכה בי בשחלות מהצד השני של החדר. הוא לא היה חייב להסתובב כדי שאראה אותו. פרסלי הרים באיטיות, בשיא הביטחון, את ידו באוויר וזקר לי אצבע משולשת.
אפשר היה לחשוב שהוא הרגע החדיר לי אצבע לפי הסומק בלחיי וירכיי שנצמדו במהירות.
"אידיוט," מלמלתי.
אפילו העלבון שמלמלתי היה שקר, אבל לפחות הרגשתי טוב להעמיד פנים שלא הייתי מאוהבת בפרסלי אארון ווסט בשמונה השנים האחרונות. הרגשתי טוב לשכנע את עצמי בשלב המשמעותי הזה של גיל תשע־עשרה, לחשוב שאני שולטת ברגשות שלי כלפי האליל המתופף כחול העיניים והבלונדיני, שאיכשהו הצליח לאמץ מראה של ילד רע בשילוב עם התנהגות של ילד טוב.
"טס?" הוא קרא פתאום.
"כן?" קרקרתי בחזרה והתכופפתי מתחת לבר כדי להזיז כוסות ריקות ולהישמע יותר עסוקה ממה שהייתי, יותר חסרת דאגות.
תביאי את התחת הקטן והלוהט שלך לכאן, תשבי עליי ותני לי להחזיק אותך ולנשק את הצוואר שלך.
זה מה שקיוויתי שהוא יבקש ממני.
או זה או תתחתני איתי, בייבי. תמיד הייתי מאוהב בעיניים הירוקות שלך ובשיער האדום אש שלך.
"תביאי לנו סבב משקאות נוסף, טוב?"
איזו דרך לשפוך מי קרח על הדמיון הלוהט שלי.
"לא יכולה, פאו. הבר נסגר לפני עשר דקות… ואתה יודע את זה."
הזדקפתי שוב והצצתי מעל הדלפק בידיים עסוקות כשחיכיתי שהוא יגיב. הוא תמיד שנא את שם החיבה שלו, שנלקח מראשי התיבות של שמו, ומעט מאוד אנשים הורשו לקרוא לו ככה ולצאת מכך בשלום.
אבל אני הייתי מסוג הנשים שהפה שלהן ידע רק איך לסבך אותן בצרות, והוא נראה כמו בחור שהיה מסוגל לשאת את ההתגרות. לעזאזל, הכתפיים האלה.
הן בדיוק השתופפו, כאילו ידעו שאני חושבת עליהן ומדמיינת שאני מעבירה את לשוני על העור המתוח והמלוח, שללא ספק עטף את שריריו המגוחכים. פרסלי הוריד את ראשו, ולרגע חשבתי שהוא הולך להתחרפן עליי מול גרטרוד.
למען האמת, השם התאים לה.
במיוחד כשהיא הרימה את האף באוויר כאילו הריחה הרגע נאד קטלני.
במקום לנזוף בי, כתפיו של פרסלי התחילו לרעוד בעדינות. הוא צחק. תודה ללוציפר. מייד שחררתי נשיפת הקלה וחזרתי לפנטז עליו.
פנטזתי שאני יושבת על ירכיו בפישוק, עירומה כולי, מלבד מעיל העור שלו, שהוא ביקש ממני ללבוש.
פנטזתי שאני מתכופפת, כדי שיוכל לתופף על הישבן שלי, לפני שינעץ את ה…
"פאו1?" גרטרוד צווחה, קולה היה כמו גרירת ציפורניים על הלוח. לטובתו של פרסלי, קיוויתי שהוא ידחוף הלילה את הזין שלו לתוך הפה שלה, וכמה שיותר מהר, כדי שלא יצטרך לשמוע את הצווחות הצורמות שלה. "למה היא קוראת לך פאו?"
רציתי להזדקף ולצעוק "תיקון: למה היא קראה לך פאו?" אבל התעלמתי. עם שם כמו גרטרוד, היא הייתה צריכה להתמודד עם הרבה.
פרסלי סוף־סוף העיף מבט מעבר לכתפו וצמצם את העין שיכולתי לראות. הוא הרים יד בעצלות, עשה תנועת אקדח, כיוון אליי, מילא את לחייו באוויר, וכאילו ירה לי בראש. השלכתי את זרועותיי באוויר ומעדתי לאחור, כאילו חטפתי כדור.
"פרסלי?" גרטרוד לחצה.
"זה כלום," הוא ענה והביט בה כאילו היא שיעממה אותו.
קיוויתי שכן, אבל הרגשתי גם צורך משונה לעזור לה.
נשים לפני זרגים, וכל זה.
"זה בגלל שיש לו כפות רגליים ענקיות," צעקתי לה. "כמו… כפות רגליים של דוב."
גרטרוד האהובה והפתיה רכנה לפנים מצד השולחן והסתכלה על מגפי האופנוענים שלו. עיניה התעוררו לחיים.
"אה! באמת יש לו."
הנהנתי וקרצתי אליה, כשהיא הרימה מבט שוב. "ואת יודעת מה אומרים על גברים עם כפות רגליים גדולות, נכון?"
זרקתי את הסמרטוט שלי על הדלפק, הרמתי ידיים באוויר ויצרתי רווח גדול ביניהן. "את יודעת מה עוד יותר גדול אצלם? ה…" הקפצתי ידיים.
"טס," פרסלי נאנח.
"גרביים!"
פרסלי הטיח את ראשו על השולחן בחבטה מתוסכלת, ואני נאלצתי לגייס את כל כוחותיי הילדותיים כדי להחניק את הצחוק המקרקר שהיה נואש לפרוץ.
"גרביים?" גרטרוד נראתה מבולבלת. "מה כל כך טוב בזה?"
"נו, את יודעת." משכתי בכתפיי ואספתי שוב את הסמרטוט. "יש נשים שאוהבות להשתמש בגרביים של הגברים שלהן. ככל שהם יותר גדולים, ככה הם יותר טובים, לא?"
"אוי, שזה יפסיק כבר," פרסלי מלמל מתחת לשיער הבלונדיני הגלי שהקיף את פניו.
צחקתי בקול. לא התאפקתי. זה היה פאקינג כיף.
"תתעלמי ממנה," פרסלי אמר לבסוף לגרטי והרים חלושות את ראשו. "היא שוטת הכפר."
שוטת הכפר שרוצה לזיין את הרוקיסט הלוהט. כתבו על זה ספר איפשהו.
גרטרוד העבירה את מבטה בין שנינו, ופניה התכרכמו פתאום, כאילו היא חשה את המתח שתמיד דמיינתי שיהיה יום אחד בין המתופף לביני. עד לאותו הרגע הייתי מלאת ביטחון, אבל מבט אחד מאשים ממנה, ופתאום כבר לא הייתי בטוחה שאני מצליחה להסתיר את השטויות שלי.
"סליחה. תתעלמו ממני," אמרתי חלושות ונופפתי בסמרטוט באוויר כדרך התנצלות. פניתי מהם והתחלתי לסדר את הבקבוקים על המדף האחורי. ג'ימי, ג'וני וביילי נוגבו בפעם השבעים באותו ערב, בזמן שהעמדתי פנים שאני לא מקשיבה לשיחה מאחוריי.
גרטרוד שאלה אותו אם יש משהו בין שנינו.
פרסלי פלט נביחת צחוק, כאילו זה היה הדבר המגוחך ביותר שאי פעם שמע בחייו, כולל בדיחת הגרביים המטומטמת שלי, שנשמעה עכשיו פתטית, כשהשמעתי אותה לעצמי בראשי.
היא שוב האשימה אותו. הוא אמר לה שהיא פרנואידית ושהוא בקושי הכיר אותי.
היא אמרה שהיא יודעת לקרוא נשים, ושאולי הוא צריך להסתכל קצת יותר מקרוב על הבחורה הפמיניסטית, שברור היה לה שהייתה מוקסמת ממנו.
לחיי בערו, וגופי כל כך התחמם, שלא העזתי להוריד מבט לקצות אצבעותיי, למקרה שהן כבר צרובות.
"טס!" פרסלי קרא לי בפתאומיות, ואף שלא רציתי שיראה את לחיי הסמוקות, הסתובבתי והדבקתי לפניי חיוך קורן. כשיצרתי איתו קשר עין, עיניו הכחולות הנוצצות הוצרו, גופו נשען לצד אחד, ידו נחה על מסעד הכיסא. מבטו היה זועף. ממש זועף.
"מה קורה, פרסלי?"
"את מאוהבת בי?"
"פאק כן!" שרבבתי שפתיים והנהנתי בהתלהבות.
לפעמים קל יותר להסתיר את האמת מאחורי בדיחה, כדי שתיראה כמו שקר. הוא לא היה צריך לדעת עד כמה השאלה הבודדה הזאת הוציאה לי את האוויר מהמפרשים.
"אני אוהבת אותך כמו שאני אוהבת בדיקות פאפ."
פרסלי הישיר מבט לעיניי לרגע אחד ממושך מדי, ולשבריר שנייה ההרגשה הייתה אינטימית, וכל הבדיחות והתשובות המתחכמות שאי פעם היו לי נמוגו עד שנשארתי עם… כלום.
הוא הסיט במהירות את מבטו, פרץ בצחוק והצביע באגודלו מעבר לכתפו, לכיווני.
"היא פאקינג קורעת. תמיד יש במקום הזה בידור חינם. בגלל זה אני שותה כאן." צחוק צבע את קולו, אבל גרטרוד לא הייתה משועשעת, כשהיא נעצה בי מבט.
בחנה אותי. קראה אותי כמו ספר פתוח מחורבן.
אולי היא לא הייתה סתומה כמו שנראתה.
"מצחיק, כי פתאום אני שונאת את המקום הזה. אני לא אוהבת שעושים ממני צחוק, פרסלי. אפילו לא אתה. אני הולכת. תרגיש חופשי להצטרף אליי."
"מה?"
"אמרתי שאני הולכת."
"עכשיו? תחכי רגע."
"ביי, פרסלי." גרטי נעמדה בחדות, דחפה את כיסאה מתחת לשולחן ולכסנה אליי מבט כל הדרך עד לדלת.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה לבהות באחורי ראשה כשהיא יצאה.
לא העזתי להביט בפרסלי.

מידע נוסף על "סדרת אלילי רוק - צ'רי ביטס, דירטי רוק וגוסט נוט"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 1000 עמודים
  • תאריך הוצאה יוני 2023
  • תרגום עמית פרדס
  • מק״ט 1391923315-1

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן