דייזי פייפר
דני נעץ בי מבט ממקומו על מכסה המנוע של מכונית הפולקסווגן שירוקו
הלבנה שלו. המכונית הזאת הייתה גאוות חייו, מייד אחריי ברשימה.
כלומר, זה מה שהוא אמר פעם.
עכשיו ידיו החזקות היו תלויות בין רגליו הפשוקות, ועיניו היו עצובות,
כשהוא חיכה שאגיב לחדשות שהוא חלק איתי הרגע.
חדשות. ככה הוא קרא להן.
הוא לא הזהיר אותי שהחדשות האלה הן סיום מערכת היחסים בינינו
מצידו, כאילו מדובר בעניין בכלל לא משמעותי. הוא לא הזהיר אותי שזאת
הפעם האחרונה שאנשק את שפתיו בלי לדעת זאת מראש או שהחדשות
האלה בכלל לא היו חדשות. מה שהן היו, אחרי שקילפת מהן את כל
הבולשיט, זאת פרידה.
בחנתי אותו וחיפשתי את בן זוגי בן העשרים, שהחזיק את ידי והוביל
אותי בחיי בשש השנים האחרונות. במקום זה, ראיתי אדם זר.
אני חייב לעשות את זה, דייזי. אני חייב ללכת בעקבות הלב שלי, והלב
שלי מוביל אותי למוזיקה.
המוזיקה.
המוזיקה המחורבנת!
אחרי שנים שנשבענו באהבה שלנו זה לזה, הוא השליך אותי הצידה, כמו
צעצוע לעוס ומאוס ששעמם אותו, ואני הייתי אמורה לעמוד כאן ולומר
לו שאני נותנת לו את ברכתי, שאני מעריכה אותו על כך שהוא רודף אחרי
החלום שלו, בלי שיישא אותי על גבו כמו משא כבד.
״זה מה שאתה רוצה?״ שאלתי בסופו של דבר בקול רועד.
דני הביט בי בעיניים ירוקות. עיניים שהתעוררתי איתן מאות אם לא
אלפי פעמים, ושכנראה לעולם לא אתעורר איתן שוב. בחנתי את שערו
החום הקצר, ותמונות של כל הפעמים שבהן חפנתי אותו, כשהוא היה
בתוכי, הבליחו במוחי. כל ההתעלסויות המתוקות שלנו. כל הדברים
שאמרנו זה לזה. כל הזיכרונות שחלקנו.
״מוזר להשתמש במילה רוצה,״ הוא ענה. התגובה שלו הייתה חסרת
חיים וגרמה לי להתקדר לתוך פנסי המכונית הקדמיים החזקים. דני היה
התגלמות החיים. שום דבר כאן לא היה הגיוני. הוא נאנח בדרמטיות. ״אני
לא רוצה להכאיב לך, דייזי…״
״אבל אתה עושה את זה בכל מקרה. אנחנו ביחד מגיל ארבע־עשרה,
דני,״ הזכרתי לו.
״בדיוק. יש בחיים יותר מזה.״
״יותר מאיתנו?״
ֵ ״יותר מדבוֹ ן, מהוֹ פּ קוב! מהכפר העלוב והמחורבן הזה שאנחנו גרים
בו. מדרך החיים הזאת. מ…״ הוא הרים ידיים והוריד אותן בחבטה על
ירכיו. תסכולו ניכר בנשיפת האוויר העייפה שהוא פלט כשהוא הביט
סביבו. ״יש בחיים יותר ממה שאנחנו מכירים. אני חייב לצאת מפה
ולנסות לגלות חלק מזה.״
״למה אנחנו לא יכולים לגלות ביחד?״
״לקחת אותך איתי לא יעבוד. את אוהבת את דרך החיים השקטה הזאת.
את אוהבת להתעורר לדברים מוכרים ולדעת מה יקרה בעשרים וארבע
השעות הבאות. אני רוצה יותר מזה, זי. אני רוצה לחיות בעולם האמיתי.
הופ קוב היא לא העולם האמיתי.״
רציתי לרוץ אליו, להשליך את זרועותיי סביב צווארו ולנשק את שפתיו,
כפי שעשיתי אין־ספור פעמים קודם לכן. רציתי ללחוש תזכורת באוזנו,
תזכורת על ההבטחות שהבטחנו, על הדברים שהתגברנו עליהם יחד ועל כל
הדרכים שבהן נוכל להיות מאושרים. אבל דני היה שונה עכשיו, ומאז שהוא
הצטרף ללהקה המחורבנת שלו, לפני שנה בלבד, ראיתי אותו מתרחק ממני
יותר ויותר, עוד קצת ועוד קצת, שבוע אחרי שבוע, חלק אחר חלק.
עד שהגענו לרגע הזה.
אף אחד לא רוצה להישמע נואש, לכן בלעתי את תחנוניי והתרכזתי
רגע בעצמי.
הלילה הזה היה אמור להיות שונה כל כך.
בחרתי ללבוש שמלה מושלמת למה שחשבתי שיהיה עוד דייט מלא
ברומנטיקה. דייט שבו אולי נצעד יחפים בים. דייט שבו הוא יעביר את ידו
בשערי החום הארוך ויאמר לי עד כמה הוא אוהב להרגיש אותו בין אצבעות
הגיטריסט שלו. דייט שבו אולי הוא יאמר לי עד כמה שמלת התכלת שלי
יפה ושהוא אוהב את האופן שבו היא נצמדת לשדיי… או אולי דייט שבו
סוף־סוף, סוף־סוף הוא יביט בי כמו שהביט בי כשרק התחלנו לצאת.
פעם הוא היה אומר לי שאני החלום שלו ושאף אחת לא תוכל
להחליף אותי.
כנראה זה לא היה שקר. אף אחת לא החליפה אותי.
לא אישה או איש גנבו את העתיד שלי אלא חפץ. תשוקה. התמכרות
שהזדחלה לתוך ליבו וראשו של אהבת חיי, עיוורה אותו אליי ואל העתיד
האפשרי שלנו — אותם הדברים שהוא אמר פעם שהוא חי למענם.
גיטרה החליפה אותי, ונראה שרק אחד מאיתנו התאבל על כך.
״אל תעשי את זה,״ הוא לחש בחספוס ומשך את עיניי בחזרה אליו. ״אל
תקשי עליי יותר ממה שצריך.״
דמעות עלו ואיימו לזלוג על לחיי. ״אני אוהבת אותך, דני.״ זאת הייתה
הצהרה פשוטה, אבל האמת הכי חזקה שהייתה לי.
״אני יודע את זה. אני יודע.״
״אבל זה לא מספיק.״
״לא… לא מספיק כדי לעצור אותי.״
דבריו הלמו בי, גרמו לשפתיי להיפשק ולנשימה להיתקע בגרוני. ״זה לא
מספיק,״ חזרתי בשקט על דבריו.
״דייזי, תקשיבי, יש עוד דברים שאני רוצה לומר, אבל…״
״כדאי שתלך.״
״בואי נדבר על זה רגע.״
״אין על מה לדבר. אתה עוזב. זה נגמר בינינו.״
פניו של דני נפלו, והמילים שתמיד באו לו בקלות, נראו תקועות בגרונו,
כשהוא בהה בי בחוסר אונים.
פסעתי אחורה והתרחקתי מפניו הנאות. לא הייתי מסוגלת להביט עוד
רגע אחד נוסף בדברים שאהבתי בו, למשל בוורידים שפעמו באמותיו
החזקות תחת עורו או בשרירים שנדרכו תחת הטי־שירט השחורה
הצמודה שלו. לא הייתי מסוגלת להביט עוד רגע אחד נוסף בלסת
החזקה שלו ובשפתיו המושלמות. הגיטרה הייתה ההתמכרות שלו, אבל
הוא תמיד היה ההתמכרות שלי. הייתי אישה צעירה המאוהבת נואשות
בגבר, שבחיים לא חשבתי שיעשה לי את זה, שירסק אותי. דני תמיד
היה מהגברים הטובים. ילד שהתבגר מהר מדי, כי הנשמה שלו, שהייתה
אצילית מדי לגילו הצעיר, הייתה כאן לפני כן. הוא היה מהבחורים ששמרו
עלייך מכל הדברים הרעים בעולם.
עד שהוא הפך להיות הדבר הגרוע ביותר בעולם שלי.
״לך, דני,״ אמרתי בקול צרוד. ״פשוט פאקינג תלך.״
הוא הזדקף לעמידה, ופניו התכרכמו בכאב עם כל צעד שהתרחקתי
ממנו. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא נראה
כמו קורבן פצוע, כשזה היה מה שהוא רצה. לא יכולתי לשאת עוד כאב,
כשבקושי יכולתי לשאת את שלי.
״בסדר,״ לחשתי. ״אם אתה לא תלך, אני אלך.״
״זי…״
״שלא תעז לבוא אחריי.״
ובדיוק לפני שהסתובבתי כדי לברוח משם, חשבתי שראיתי אותו מושיט
יד, פותח את פיו לדבר, אבל הוא מעולם לא אמר את מה שרצה לומר. הוא
מעולם לא עשה את מה שהוא חשב לעשות, לכן רצתי.
רצתי עד שנשימותיי הפכו להיות הדוקות מדי, רגליי כשלו וברכיי פגעו
באדמה. צעקות הייאוש שלי מילאו את השמיים כמו זאב שמיילל לירח.
התפרקתי תחת שמי לילה זרועי כוכבים, כשאין איש סביבי כדי להרים אותי
או להגיד לי שהכול יהיה בסדר, לא משנה עד כמה התפללתי.
ֵ אף אל לא נענה לקריאותיי.
אף אחד מהוריי לא בא להציל אותי.
אף חבר לא מצא אותי באפר.
אף מאהב לא הרים אותי בזרועותיו.
ובלילה הגורלי ההוא, אהבת חיי, דני סילבר, בחר בעתיד עם הלהקה שלו
על פני חיים של סיפוק איתי…
הודות לדבר קטן ומטופש הנקרא מוזיקה