ג’מה

אני מתופפת על משענת היד בלימוזינה כשאנחנו מתעקלים עם כביש החוף
המוביל לבית של אחותי. לאורך הדרך מציצים הבזקים של הים התיכון מבעד
לצמחייה, וכשקו העצים נסוג פתאום נפרש לנגד עיניי נוף פתוח של הים
מתחתינו. מרחבי טורקיז עצומים מתפרשים עד לאופק, מנצנצים בשמש
אחר הצהריים.
הנשימה שלי נעתקת.
קליאו גוהרת מעליי כדי לראות טוב יותר, כמעט מדביקה את האף
לשמשה.
“אני בהלם,” היא מנמיכה את הקול ללחישה שסיגלנו לעצמנו כשלא
רצינו שההורים ישמעו את השיחות שלנו. הם יושבים מולנו, אבל לאורך
השנים שכללנו את היכולת שלנו לתקשר בינינו בפרטיות. “ג’ם, המקום הזה
אמיתי? תראי את הים. תסתכלי.”
“אני מסתכלת.”
“בחיים לא ראיתי ים בגוון כזה של כחול. כאילו, בתמונות אולי, אבל
תמיד חשבתי שזה פילטר.”
חיוך נמתח על שפתיי. זאת הפעם הראשונה של קליאו מחוץ לארצות
הברית, ואי אפשר שלא לחוש את ההתרגשות שלה.
היא נושפת והשמשה מתמלאת באדים. “הייתי מוכנה לטבוע במים

האלה. למען האמת, נראה לי שאני אעדיף לטבוע בהם מאשר לחזור לניו־
יורק בעוד שבוע.”
וככה, בבת אחת, החיוך שלי גווע.
אחותי הקטנה תמיד הייתה דרמטית. אני רגילה לזה, אבל אנחנו עומדות
לבלות את השבוע עם אנשים שלא רגילים לזה, ואני כבר יכולה לדמיין את
ההשלכות של הרגעים שבהם היא תגיד את הדבר הלא נכון לאדם הלא נכון.
אבל לקליאו זה לא מזיז.
“לעזאזל עם ההשלכות” הייתה יכולה להיות המנטרה שלה בחיים.
אבל בינואר האחרון, היא באמת התעלתה על עצמה כשהיא נתפסה
במיטה עם איזה שליח פיצה מברוקלין. בחור עם בייבי פייס שכמובן לא
היה לו מושג מי המשפחה שלנו.
הטעות הזאת בטח עלתה לו בחייו. אם כי פאפא לא מוכן לאשר או
להפריך את זה.
זאת הייתה ממש שערורייה. כבודה של בתו בת השמונה־עשרה של
הדון של העיר ניו־יורק חולל. בתוליה נקטפו על ידי גבר שהוא כלום ושום
דבר. פאפא הקציף מהפה, והזעם שלו היה כל כך מוחשי שאפילו החיילים
שלו יצאו החוצה להפסקת סיגריה ארוכה במיוחד. מאמא משכה את קליאו
מהחדר בשנייה שפאפא סיים לצרוח עליה. אני נשארתי במשרד שלו,
וכשמבטו החמור התמקד בי, ידעתי שגורלי נחרץ.
כל האחריות להצלת המשפחה שלנו מוטלת עכשיו על כתפיי.
בתו האחרונה הראויה שעוד כשירה לשידוך.
אני מחליקה כפות ידיים על מכנסי הפשתן שאני לובשת. “כמה פעמים
אני צריכה לבקש ממך לא להתבדח על דברים כאלה?”
קליאו מנידה ראש. “מי אמר שאני מתבדחת? אבל יש לי רעיון פחות
ֶ סופני להציע לך. בואי נברח כמו ואלה. נוכל לגור על החוף כמו שתי
הומלסיות.”
אני מציצה אל ההורים שלנו כדי לוודא שהם עדיין לא קשובים. לנסיעה

הזאת הצטרפו אלינו רק שני שומרי ראש, אבל אם פאפא רק ישמע איזשהו
דיבור על בריחה או משהו בסגנון, הוא יטיס הנה עוד תריסר מהם. זה נושא
רגיש אצלנו מאז שאחותנו הגדולה, ואלה, עשתה בדיוק את זה. מי הטורקיז
מחוץ לחלון קוראים לי. המחשבה להישאר כאן בהחלט קוסמת לי, אבל אני
יודעת שעדיף לי לא לעודד את קליאו.
“איך נאכל?” אני שואלת אותה.
תלתל נחושת מחליק מאחורי אוזנה של קליאו ונופל על לחייה. “צלילת
פחים. לא שמעת על הטרנד?”
“אף פעם אפילו לא יצאת לזרוק זבל בבית, ועכשיו את רוצה לחטט בפחי
אשפה של אנשים זרים?”
קליאו מצמידה קצה אצבע לשמשה, המבט שלה עדיין ממוקד בים. “את
כזאת מורידה. אל תעשי את עצמך, גם את לא רוצה לחזור הביתה. את
ֵ יודעת, אם המצב שלנו היה הפוך, ואני הייתי זאת שמאורסת לרפאל מֵסרוֹ ,
הייתי פותחת את הדלת הזאת ומתגלגלת החוצה מהמכונית ברגע זה.”
בשנייה שהיא מזכירה את הארוס שלי, הגרון שלי נחסם.
רפאל נהיה הדון החדש של ניו־יורק כשאבא שלו מת מסרטן בשנה
שעברה. פאפא היה מרוצה בטירוף. הוא ניסה לשדך אותי לרפאל עוד לפני
שהפטריארך של משפחת מסרו נפל למשכב, אבל עכשיו הנישואים האלה
יהיו אפילו מועילים יותר, כי התברר שאני עומדת להתחתן עם דון.
לא חשבתי שרפאל מעוניין בי, אם לשפוט לפי מעט המפגשים שהיו
בינינו פנים אל פנים, אבל איכשהו פאפא הצליח לגרום לזה לקרות.
והוא הבהיר לי דבר אחד באופן חד וברור.
משפחת גרצולו זקוקה נואשות לברית הזאת.
ראית מה קורה כשאנחנו יוצאים למלחמה עם משפחה אחרת. אולי
ניצחנו במלחמה עם משפחת ריצ’י, אבל המחיר ששילמנו על הניצחון הזה
כבד.
שלושה בני דודים, שני דודים וחצי תריסר חיילים מתו.

הייתי בכל אחת מההלוויות. חיבקתי אימהות ורעיות מתייפחות.
חילקתי מתנות לילדים מבולבלים, חלקם כל כך צעירים שהם אפילו לא
מסוגלים להבין מה קרה לאבות ולאחים שלהם.
האויבים שלנו יודעים שנחלשנו. את התקווה האחרונה שלנו לבסס את
מעמדנו בעיר מחדש.
אני פוכרת את אצבעותיי בחיקי. המשפחה שלי בצרות. ולדברי פאפא
העתיד שלה מונח בידיי.
“את לא באמת מכירה את רפאל,” אני אומרת לקליאו. אבל האמת היא
שגם אני לא מכירה אותו. אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים
שדיברתי עם הארוס שלי.
קליאו מעקמת את האף. “תודה, אבל לא תודה. הייתי מעדיפה לסדוק
את הגולגולת על האספלט מלהתחתן עם הבן זונה הזה עם הפרצוף האטום
שלו.”
זיעה קרה מטפטפת לי במורד הגב. קליאו היא לא בחורה שמסתירה את
מה שעובר לה בראש, אבל לפעמים הייתי רוצה שהיא תשמור קצת דברים
לעצמה.
לוקח לקליאו רגע להבין מה היא אמרה, ואז היא שולחת לעברי מבט
מתנצל. “סליחה.”
“זה בסדר.” שקר.
שום דבר לא בסדר כבר הרבה מאוד זמן. אבל השבוע הזה אמור לספק
לי הפוגה, רגע לפני שאצטרך להסתכל לאמת בעיניים ולהתחיל לתכנן את
החתונה שלי עם זר מוחלט.
זר שהפך לרוצח בגיל שלוש־עשרה.
אני מפסיקה לשחק עם העור שמסביב לציפורניים כשאני פוצעת את
עצמי עד זוב דם בטעות.
מספיק.
הבטחתי לעצמי שבזמן שנהיה באיביזה אני לא אחשוב על כל זה. אחרי

הכול, באנו לכאן לחגוג. שבוע אחד, שתי חתונות.
החתונה שתסגור את השבוע תהיה של ואלה ודמיאנו דה רוסי, הדון
החדש של הקאזאלזים. יומיים קודם לכן תתקיים חתונתם של מרטינה דה
רוסי, אחות של דמיאנו וג’ורג’יו “נאפוליטנו” ג’ירארדי, היועץ של דמיאנו.
אין לי היכרות קרובה עם משפחת דה רוסי, אבל אחותי אומרת שדמיאנו
הוא בן הזוג המושלם עבורה.
אני שמחה בשבילה. באמת.
הם באמת רוצים להתחתן.
זה בטח נחמד, לעשות מה שרוצים.
קליאו פותחת את החלון. אוויר חמים ולח נכנס ללימוזינה והיא שואפת
שאיפה עמוקה. “את מריחה את זה? זה ריח החופש.”
“תסגרי את החלון,” מתפרצת אימא ומרימה ידיים רזות להחזיק בשערה
כדי שלא ייפרע. היא הקדישה שעה שלמה במטוס כדי להכין את עצמה
לקראת ההגעה החגיגית שלנו לבית של ואלה ודמיאנו, וגם אם היא בחיים
לא תודה שהיא לחוצה, היא מפיצה סביבה מתח טעון.
זאת הפעם הראשונה שכל המשפחה שלנו תהיה ביחד מאז שוואלה ברחה
מניו־יורק. אין לי טענות לאחותי על מה שהיא עשתה. בעלה לשעבר היה
מפלצת. הוא הכריח אותה לענות אנשים, והיא עשתה את מה שהיא הייתה
חייבת כדי לשרוד. אבל בזמן שהיא התחילה חיים חדשים בקצה השני של
העולם, אני נאלצתי לראות את החברים ובני המשפחה שלנו מתמודדים עם
קשיים ונאבקים כמו שהם לא נאבקו מעולם.
ועכשיו יש בינינו נתק. נתק שניכר בבירור בשיחות הטלפון שלנו. בכל
פעם שאני מזכירה שמות של בני משפחה שמתו, ואלה מסתגרת ומחליפה
נושא.
אני יודעת שכואב לה ושזאת הדרך שלה להתמודד עם הכאב, אבל בראש
שלי אני שומעת את השמות שלהם מהדהדים שוב ושוב, בלי הפסקה.
קרלו. אנצו. רנאטו. ברונו. טיטו.

קליאו נושפת ולוחצת על הכפתור כדי לסגור את החלון.
“אנחנו צריכים לדבר איתכן לפני שנגיע,” אומרת מאמא ועדיין מתעסקת
בשערה. “יש כמה חוקים.”
“מתי אין?” ממלמלת קליאו.
פאפא מגלגל כתפיים אחורה ומסתכל על קליאו ועליי במבט חמור.
“דמיאנו דה רוסי עומד להתחתן עם אחותכן, מה שאומר שהוא יהפוך לחלק
מהמשפחה, אבל לנוכח הנסיבות של השידוך הזה אנחנו לא יכולים לתת
אמון מיידי ומלא בו ובאנשים שלו.”
כשהוא אומר נסיבות הוא מתכוון לעובדה שהפעם ואלה בחרה את
בעלה בעצמה.
“טכנית, הם כבר נשואים,” פולטת קליאו.
אני קופצת שפתיים. החתונה החשאית שלהם היא נושא רגיש, כי פאפא
ומאמא לא הוזמנו. אני הייתי היחידה שהורשתה לבוא. כשחזרתי הביתה,
לא שאלו אותי אפילו שאלה אחת על כל העניין. ההורים שלנו היו נחושים
בדעתם להעמיד פנים שכל הדבר הזה בכלל לא קרה.
“הם יהיו נשואים כשאני אגיד שהם נשואים,” נובח פאפא. “שלא תאבדו
את הראש כאן. אל תדברו עם הגברים אם אתן לא ממש חייבות. אל תשוטטו
לבד בשטח. ובשום פנים ואופן אל תענו על שאלות שקשורות לעסקים של
המשפחה שלנו.”
“כאילו אנחנו בכלל יודעות על זה משהו,” נוהמת קליאו.
“אתן יודעות יותר ממה שנדמה לך,” מתפרץ פאפא. “בלי לקשקש,
קליאו. השטויות שלך מספיק מעייפות כשאנחנו בניו־יורק, אבל כאן אני
ממש לא אסכים לסבול אותן.”
אחותי מסתכלת על אבא שלנו בעיניים מצומצמות שיורות ברקים. הם
כבר כמעט לא מדברים, וכשהם כן מדברים, זה בדרך כלל מסתיים בפיצוץ
גדול.
פאפא מחליק יד מקומטת על העניבה שלו. “והכי חשוב, אל תשכחו

שאנחנו משפחת גרצולו. לשם שלנו יש משמעות גם כשאנחנו מחוץ לניו־
יורק. אל תיתנו לאף אחד שום תירוץ לא לחלוק לנו את הכבוד שמגיע לנו.”
כבוד.
במהלך השנה האחרונה התחלתי לשנוא את המילה הזאת, כי ראיתי
עד כמה פאפא יהיה מוכן להרחיק לכת רק כדי להמשיך להחזיק בכבוד.
מהקאפואים שלו, מבעלי בריתו ומאויביו.
הוא מפחד שיום אחד הוא ייכנס לחדר ואנשים לא ירכינו ראש ביראה.
אבל הוא מעולם לא עשה שום מאמץ לרכוש את הכבוד שלנו. של בנות
משפחתו. מבחינתו, מובן מאליו שאנחנו מכבדות אותו. הוא מניח שאנחנו
סוגדות לאדמה שהוא דורך עליה. והרבה זמן באמת הרגשתי ככה, אבל
זה הסתיים אחרי שראיתי איך הוא טיפל במצב עם ואלה. במקום להודות
שזאת הייתה טעות לתת את ואלה לגבר שהיה אמור להיות מאושפז בבית
חולים לחולי נפש, פאפא האשים את כולם, חוץ מאשר את עצמו. ומה
שהעסיק אותו יותר מהכול היה המוניטין שלו.
מה לדעתך כולם אומרים עליי? אומרים שאני לא מצליח לשלוט בבנות
שלי. ואם אני לא מסוגל לשלוט בשלוש בנות קטנות וטיפשות, איך אני
אמור לשלוט בארגון?
אז אני לא מצליחה להתאפק. כשהוא אומר את המילה כבוד, אני מגלגלת
עיניים.
העיניים של אבא ניצתות בזעם. הוא רגיל לחוצפה כזאת מצד קליאו,
אבל הוא לא מסוגל לשאת את העובדה שזה מגיע ממני, הבת הצייתנית. זה
לא מוצא חן בעיניו. לא מוצא חן בעיניו בכלל.
ההתנצלות כבר עומדת לי על קצה הלשון, אבל אני מבינה שמאוחר מדי.
כפות הידיים שלי מתחילות להזיע. העיניים היוקדות שלו לא עוזבות אותי
עד שהלימוזינה פונה אל שביל הגישה המוביל לווילה הספרדית המוכרת.
“הנה ואלה,” אומרת קליאו בהתרגשות ומושכת בידית עוד לפני שהרכב
עוצר לגמרי. ברגע שהוא עוצר היא קופצת החוצה ורצה אל אחותנו. מאמא

ממהרת אחריה ופאפא ואני נשארים במכונית לבד.
“תסגרי את הדלת,” הוא נוהם עליי.
החולצה נדבקת לי לגב. אני יודעת מה עומד להגיע, אבל זה לא הופך
את זה ליותר קל.
פאפא מרים זרוע ונותן לי סטירה עם גב כף היד.
אני צועקת, השיניים שלי נוקשות, כאב צורב מתפשט לי בלחי. לרגע
הזמן מאט, והדבר היחיד שאני שומעת זה הצלצול המוכר באוזניים.
“שלא תעזי לגלגל לי עיניים,” הוא נושף והרוק שלו ניתז לי על הפנים.
אני מקרבת קצות אצבעות רועדות לעור השורף ומכריחה את עצמי
להסתכל על פאפא.
הוא משלב זרועות על החזה וחושק לסת. “את מבינה איך את צריכה
להתנהג כאן, נכון?”
אני מהנהנת באיטיות.
“לרפאל יש אפשרויות. אל תעשי משהו שיגרום לו לשקול אותן.”
עוד הנהון.
“אני לא רוצה שאנשים בשבט ימשיכו למות. ארנסטו היה אחד החברים
הכי קרובים שלי. וטיטו —” פאפא מושך באף ומשפיל מבט לחיקו.
הוא יודע בדיוק מה להגיד כדי לגרום לי להרגיש את כובד האחריות.
אם יש לי אפשרות למנוע את המוות של עוד אנשים משבט גרצולו, איזו
אישה איומה אני אהיה אם לא אעשה את זה?
“גם אני לא רוצה,” אני לוחשת. יבש לי בגרון.
“טוב מאוד,” פאפא מיישר את העניבה שלו. “בואי נלך.”
הוא משתחל החוצה מהמכונית, אבל אני ממשיכה לשבת, החרדה
שורפת אותי כמו אש בוערת.
חוץ ממאמא, אף אחד לא יודע שפאפא מרביץ לי.
אסור שמישהו ידע.
אני לא יודעת למה הפכתי לשעיר לעזאזל של פאפא, אבל זה התחיל

כבר מזמן. בהתחלה זה היה סרגל על גב כף היד כשהרגזתי אותו. אחר כך
זאת הייתה חגורה. ובשנים האחרונות הוא התחיל לסטור לי בפנים. אף פעם
לא חזק מדי, ולא לעיתים תכופות מדי, אבל מספיק כדי לגרום לי להלם
שהופך אותי לצייתנית.
לילה אחד שמעתי את פאפא אומר לאחד מהקאפואים שאני נראית
בדיוק כמו אימא שלו.
פאפא שנא את אימא שלו.
לפעמים נהיה לו מבט מוזר כזה רגע לפני שהוא מרביץ לי, ואני חושבת
שאולי הוא רואה לנגד עיניו אותה במקום אותי. בדרך כלל הוא מתנצל ביום
למחרת. אני מקבלת את ההתנצלויות שלו בכל פעם מחדש, אפילו שאין
להן שום משמעות כי אני יודעת שהוא לא יפסיק.
עדיף שהוא ירביץ לי ולא לקליאו. אם הוא אי פעם ירים עליה יד, היא
תשיב מלחמה, ואז, אין לדעת כמה חמורה עלולה להיות הפגיעה שלו. אני
לפחות למדתי איך להתמודד עם פאפא. למדתי שהכי טוב לשתוק ולשתף
פעולה עם מה שזה לא יהיה שהוא אומר בשעת כעס. זאת הדרך הכי מהירה
להרגיע אותו.
אני מחטטת בתיק כדי למצוא את הטלפון שלי. אין לי מראה, אז אני
צריכה לבדוק את פניי במצלמה לפני שמישהו יראה אותי רק כדי לוודא
שאין לי שום סימן נראה לעין.
התמונה עולה.
אני מרגישה את ההקלה בכל הגוף. הפנים שלי נראות בסדר.
ואז הדלת נפתחת ואני זורקת את הטלפון בחזרה לתיק בדיוק כשוואלה
דוחפת את הפנים שלה לתוך המכונית. “ג’ם!”
אני מדביקה חיוך על הפנים ויוצאת מהמכונית ישר לזרועותיה. היא
צוחקת, מחזיקה לי חזק במותניים ונותנת לי נשיקות בלחי.
“אני לא מאמינה שאתם כאן,” היא קוראת.
הריח המוכר שלה כמעט מפרק אותי. “אני יודעת. אלוהים, כמה

התגעגעתי אלייך, ואלה.”
אני מחבקת אותה חזק יותר ומשהו בי עדיין חושש שמא היא תראה
משהו אם תסתכל על הפנים שלי מקרוב מדי. אני מחליקה סנטר על הכתף
שלה ומציצה אל הגברים.
פאפא מברך את דמיאנו לשלום. שניהם מחייכים חיוכים קפוצים ואני די
בטוחה שלחיצת היד הזאת נועדה לרסק כמה עצמות.
בעלה של אחותי הוא הדון של הקאזאלזים, מהשבטים הכי חזקים
בקאמורה. הוא גבוה ומאיים אפילו כשהוא לבוש בפשטות כמו היום, רק
חולצת כפתורים ומכנסיים כהים מחויטים.
פאפא מגחך גיחוך יבשושי. “דמיאנו דה רוסי. אתה גבר נאה, אה? אני
מתחיל להבין למה הבת שלי כל כך מוקסמת ממך. אתה יודע איך זה נשים,
הן נמשכות לדברים יפים.”
החיוך של דמיאנו הוא קו עקום וחד. “אם ככה, אני תוהה מה משך את
אשתך אליך, גרצולו.”
פאפא פולט צחוק קצר ומאולץ. בניו־יורק, ככה מאפיונרים דיברו ביניהם
— כל היום בדיחות ועקיצות. והכול טוב ויפה, עד שפתאום מישהו אומר
משהו שלא מתקבל יפה ואקדחים נשלפים.
“תני לי לראות אותך,” אומרת ואלה ומרחיקה אותי ממנה. “ארך לך
השיער?”
אני עושה צעד אחורה ומניחה לשיער שמגיע לי לכתף ליפול על פניי,
כאילו אני מראה לה את התספורת שלי. “קצת. השלפוחית שלי עומדת
להתפוצץ. אני יכולה לרוץ פנימה?”
“בטח. את יודעת איפה השירותים.”
אני עוקפת אותה, רצה אל הבית וסוגרת את הדלת מאחוריי.
קריר בפנים, המזגן עובד במלוא העוצמה. האוויר הצונן נעים על הלחי
הבוערת והגוף הלוהט שלי.
אני עוברת במהירות דרך החדרים המאווררים והמוארים ורצה אל חדר

הרחצה שאני זוכרת מהביקור הקודם שלי כאן.
אנחת רווחה נפלטת לי מהריאות ברגע שאני מציצה במראה העגולה
התלויה מעל השידה במקלחת. יש רק סימן ורדרד מעל עצם הלחי הימנית
שלי. כבר יש לי לפחות חמישה תירוצים מוכנים מראש למקרה שמישהו
ישאל. אבל זה יהפוך לחבורה. העור שלי נפצע בכזאת קלות, כמו איזה
אפרסק.
לפחות הבאתי איתי את הקונסילר הכי משובח שלי. אני מוציאה אותו
ומורחת קצת על הסימן. קליאו אמרה שהוא יהיה כבד מדי במזג האוויר
כאן, אבל ארזתי אותו בכל זאת. למעשה, אני לא מצליחה להיזכר בפעם
האחרונה שיצאתי מהבית בלעדיו, רק ליתר ביטחון.
מתחיל לי עקצוץ מאחורי העיניים… ופאק. פאק, פאק, פאק. אסור לי
לבכות.
אסור לי לבכות כי העיניים שלי יהיו אדומות וכולם ידעו.
כולם ידעו שאני לא בסדר.
למה פאפא היה חייב לעשות את זה עכשיו? למה הוא לא היה יכול
לחכות לפחות עד אחרי שנגיע ליחידת האירוח?
קליאו ואני אמורות לחלוק חדר. אני אצטרך להשתמש בכיסוי העיניים
שלי כשנלך לישון כדי שהיא לא תראה את הסימן.
גל של תסכול מציף אותי מבפנים. אני אמורה לשנוא את פאפא כמו
שוואלה וקליאו שונאות אותו, אבל אפילו שאני היחידה שהוא מרביץ לה,
אני עדיין אוהבת אותו.
למרות כל החסרונות שלו, הוא אבא שלי. האיש שלימד אותי לקרוא
ותמיד נתן לי לשבת לו על הברכיים כשבכיתי בכנסייה כי הדרשה הפחידה
אותי. אם הוא היה כולו רק אלימות וכעס, היה קל לתעב אותו, אבל הוא
לא רק זה. לפעמים הוא מסתכל עליי ואני רואה רוך מתגנב לעיניו. תמיד
היית כזאת חכמה, ג’ם. ילדה קטנה שלי. את הבת היחידה שאני יכול לסמוך
עליה.

כשהוא מדבר אליי ככה, אני נמסה. זה חזק ממני. האישור שלו הוא כמו
חיבוק חם עבורי. הוא גורם לי להרגיש מוגנת, אהובה ורצויה. הוא גורם לי
להרגיש כאילו אפשר לתקן את כל מה שנשבר.
אני מסיימת למרוח את המייקאפ ושוטפת ידיים בכיור. יש לי גוש בגרון
שלא מוכן להיעלם.
זה לא יעבוד ככה.
אני חייבת לשלוט בעצמי השבוע, בכל מחיר.
אז אני מניחה כפות ידיים משני צידי הכיור ומתחילה לספור נשימות,
מכריחה את עצמי להדחיק את כל המחשבות על פאפא.
אחת…
שתיים…
שלוש…
דלת חדר הרחצה נפתחת בתנופה.
המחשבה הראשונה שלי היא שזאת בטח מאמא שבאה לראות מה לוקח
לי כל כך הרבה זמן.
אבל זאת לא היא.
זה יותר גרוע.
אני מצמצמת עיניים אל הפולש ומסת השריר שהוא הצליח לארוז בזוג
מכנסיים מחויטים וחולצת כפתורים אפורה. הזקן שלו מעוצב למשעי,
השיער משוך אחורה ואסוף על העורף ועגיל הכסף הקטן שלו מנצנץ באור.
צמרמורת מקפיאה חולפת לי לאורך עמוד השדרה. אני זוכרת
שהסתכלתי על העגיל הזה וחשבתי שאני עומדת למות.
אני מזדקפת ומזכירה לעצמי שלמרות החיוך שיש לו על הפנים, מדובר
באדם מסוכן.
אדם רע.
ויכול להיות שאני היחידה כאן שיודעת את זה.
“אתה טורח לדפוק לפעמים, ראס?”