באחת אחר חצות אני מתעוררת לקול מסגרת מיטה נחבטת בקיר. הרעידות שמטלטלות את עמודי המיטה שלי מזעזעות אותי. זה הלילה הראשון שלי במוטל 'רוז אנד קראון' במערב טנגלווד. אנחות מהדהדות סביבי כאילו הקירות הדקים הם רמקולים היקפיים וגניחותיו של הגבר הן זרם בס תת־קרקעי. אני מהדקת את השמיכה הדקה לכתפיי ועיניי נפערות בחדר החשוך.

בשלוש לפנות בוקר צווחה מעירה אותי בבהלה. ליבי הולם והזיעה זולגת על עורי. אני מורידה את השמיכה ומזדקפת. התנועה הקצבית של המיטה מפילה עליי תחושת חילול, כאילו שכניי נוגעים בי.

אני לא בטוחה מתי נרדמתי, אבל כשאני שוב מתעוררת אני מצטנפת הצידה על הסדין הלבן ומכסה את פניי בזרועותיי. השעון המעורר עם הספרות האדומות מראה שעברו ארבעים וחמש דקות.

"כן… כן… כן, בייבי, בדיוק ככה."

הוא דברן יותר עכשיו ויש לו מבטא קל שאני לא זוכרת ששמעתי קודם לכן.

כי זה לא אותו גבר, ההבנה מפציעה עליי עם ההשפלה הכרוכה בתמימותי. האישה בחדר הסמוך לא עושה סקס עם בעלה בטיול דל תקציב שעובר במרכז טנגלווד. היא פרוצה. והגברים האלה הם הלקוחות שלה.

"את עושה את זה כל כך טוב, בייבי. אל תפסיקי."

אני מוותרת על השינה כי המצב נוגע לי בנקודות רגישות.

שולחן וכיסא מעץ בהיר ניצבים תחת פתח האוורור. אוויר קר מלטף את עורי ומביא איתו ריח של עשן וחמצמצות שאני לא מצליחה להגדיר. על השולחן המרובע מונח כל רכושי עלי אדמות — שקית עם חוט שהשתמשתי בה לכביסה במעונות. היא מלאה בכל הבגדים שהצלחתי לקחת באותו ערב ובספרים על מיתולוגיה עתיקה מהסמסטר שבו נשרתי. אין טעם לשמור עליהם, אבל לא הצלחתי להשאיר אותם מאחור.

וערמה קטנה של כסף. לא מספיק לתרופות של אבא ורחוק מלהספיק כדי להציל את הבית שלנו, אבל הוא יכסה את ההוצאות עבור החדר במוטל למשך כמה שבועות וגם יספיק לאוכל, אם אנהג בזהירות.

"עכשיו תסתובבי," אומר האיש בחדר הסמוך בקול לא יציב. "אני רוצה לראות את התחת הגדול והיפה שלך שבשבילו אני משלם. כן, כן, בדיוק ככה. אני מת על זה."

צמרמורת עוברת בעורי והיא לא קשורה כלל לפתח האוורור שמעליי. אני חושבת על האישה שהוא שוכב איתה, על שכנתי נטולת הפנים. מה עובר לה בראש עכשיו? מה היא מרגישה? בושה. אשמה. הקלה. או אולי היא חכמה מספיק כדי להקהות את החושים באלכוהול ולא להרגיש שום דבר.

במובנים מסוימים קל לי יותר להתמקד בהישרדות מאז איבדתי את הבית.

לדאוג איפה לישון, מה לאכול, איך לכבס את הבגדים במכבסה עם רבעי דולר דביקים וחפיסות קטנות של אבקה מהמכונה האוטומטית. קל, כי הישרדות היא מטרה שאני באמת יכולה להגיע אליה. ואכזבתי בכל כך הרבה חזיתות. את אבא שלי. את אימא שלי, שזה גרוע פי כמה. ואת עצמי.

"אל תתנגדי אליי. אני רוצה להיכנס לתחת הזה. הוא הדוק מדי, אני חייב אותו."

לחיי בוערות במבוכה. אלוהים.

היא מפוחדת? כנועה? היא יודעת שאני שומעת אותם? אכפת לה?

אני לא מסוגלת להקשיב יותר.

המשטחים באמבטיה נוצצים ממשהו שהוא לא חומר ניקוי. שרידים שחורים עולים מהחריצים, כאילו המקום שורטט בטושים עבים. זה דוחה, אבל לפחות אפשר לפתוח את המים. הם הולמים באמבט הקרמיקה המשופשף בחבטה מספקת ומחרישים מעט את קולות הסקס מהחדר הסמוך. לבושה בגופייה ובמכנסיים הקצרים שאיתם ישנתי, אני רוכנת מעל שולי האסלה כשברכיי תחובות מתחת לסנטרי והאדים הקלושים מהמקלחת מכסים את פניי.

בזרם המים הקבוע אני לא שומעת את ההשפלה של שכנתי, אלא את השפלתי שלי.

2

פעם גרתי בטירה. הייתי מוכנה להגן עליה בחיי. אך לא אותם רצה ממני גבריאל מילר. הוא רצה את תומתי.

נתתי לו אותה, אבל הוא לא הסתפק בה.

עכשיו אני נחושה לחזור אל בית משפחתי.

אור השמש נכנס לחדר המלון דרך חרך אנכי בין הווילונות הכבדים וחוצה את החדר לשניים. בצידו האחד ניצבת מיטה לא מוצעת ושידה שעליה מונח תנ"ך מאובק, ובצד השני שולחן וכיסא שעליהם ערמה מבולגנת של בגדים וספרים — חפצים מחיים קודמים. מלבן של אור נשקף במראה ואני מנצלת את ההשתקפות כדי לצחצח שיניים ולסרק את השיער למשהו שייראה מעט יותר מכובד. במקום שאליו אני הולכת יש חליפות מחויטות וציפורניים מטופחות. יש לי חולצה של סמית' קולג' וזוג מכנסי ג'ינס אהובים, שהם כשריון דק בקרב חיי.

אני תוחבת את כל המזומנים שלי לכיס האחורי והם עוטפים את מפתח החדר. אני לא מוכנה להשאיר אותם בחדר, אפילו לא לכמה שעות. אני בספק אם מנקים ב'רוז אנד קראון' מדי יום וגם אם כן אולי לא יגנבו, אבל אסור לי להסתכן.

תפיסת העולם שלי הצטמצמה מתשלומי שכר לימוד ומכירות פומביות לצדקה, למחיר נקניקייה בחנות הפינתית.

אני פותחת את הדלת ואור בוהק מסנוור אותי.

אני מועדת על גוף חמים שחוסם לי את הדרך.

"אלוהים אדירים," אני צועקת בבהלה וידיי פשוטות על האספלט הגס. "אני מצטערת כל כך."

רק כעבור שניות אחדות אני מבינה כמה מוזר שגבר שוכב מחוץ לדלת שלי. עשרים שנה של נימוסי חברה לימדו אותי קודם להתנצל ואחר כך לשאול שאלות. הדמות הגדולה קמה על רגליה ואני נסוגה לאחור בעיניים פעורות.

את פניו מעטרים זיפים בהירים ויש לו עיניים כחולות־כהות. הוא לובש יותר מדי שכבות מכדי שאראה בבירור את מתאר גופו, אבל הוא גבוה ורחב. אִיוּם, במילים אחרות. אני צריכה להפסיק להתנצל ומתחילה להתגונן.

"אין לי כסף," אני משקרת וכבר מתכוננת לברוח. דלת החדר שלי עדיין פתוחה וגופי חוסם את הכניסה לתוכו, אבל אנטוש את הבגדים והספרים אם אצטרך.

הוא מקדיר את פניו אליי וגבותיו העבותות מתחברות. "אני לא רוצה את הכסף שלך."

יש מעט הקלה בהבנה שהוא לא הלקוח הדברן מאמש, אבל ברור לי שהוא יכול להיות אחד הגברים האחרים שביקרו שם. או שהוא יכול להיות מישהו שאין לו מספיק כסף, מישהו שרוצה לקחת משהו שאין לו יכולת לשלם עליו.

אני נסוגה עוד צעד. "אני לא רוצה בעיות."

אבל בעצם — מי רוצה בעיות?

נראה שהאיש תופס יותר מקום גם בלי לזוז, רק מלהניע קלות את גופו האדיר.

אני מרגישה כמו כלב מול לוכד חיות, שפרוותו סומרת עקב האיום. "פאקינג נגעתי בך?"

המילים מפייסות ומאיימות כאחד. הן מדגישות שהוא לא פגע בי, אף על פי שאמר אותן בנהמה. הוא אולי לא תקף אותי, אבל הוא גבר חזק במגרש חנייה מפחיד עם בחורה בודדה. האיום לא צריך להיאמר כדי להיות ממשי.

"לא," אני מנסה לשאוב כוח מבפנים. "אבל אתה חוסם את השביל ששייך לחדר שלי."

הוא מביט מעבר לכתפיי וסוקר את המיטה הלא מוצעת ואת השולחן העמוס. מה הוא רואה? משהו שאפשר לקחת? מקום חשוך שבו יוכל לפגוע בי? הבדיקה שלו יסודית מכדי להיות תמימה. וכשהוא משיב אליי מבט, עיניו ערמומיות. "כמה?"

בושה עולה כמו חומצה בגרוני. הוא חושב שאני כמו הבחורה בחדר ליד, זו שיש לה לקוח חדש בכל שעה. "יותר משאתה מסוגל להרשות לעצמך," אני ממלמלת, והייתי מרגישה הרבה יותר טוב אם זו לא הייתה האמת.

צחוקו נשמע חלוד, אבל ניכר שהפתעתי אותו. "את כנראה צודקת."

הוא זז הצידה בתנועת זרוע רחבה, בהזמנה לעגנית לסגור את הדלת שלי.

אני מרגישה שמדובר במלכודת. האם זו לא התנהגות של טורף? ברגע שאתקרב לדלת הוא ידחוף אותי פנימה. הוא יכריח אותי לעשות דברים ואחרי הפסקול של ליל אמש, אני יודעת שאף אחד לא יעזור לי אם אצרח.

אבל כשנשארים לך שני זוגות מכנסי ג'ינס, להפסיד אחד מהם זה לא סיפור. אני מתקרבת ומביטה בו כאילו מדובר בנחש על מעקה. יש חספוס בעיניו, כמו של אדם שראה את המוות ומצפה לפגוש בו שוב.

אני מתרחקת ממנו ככל שאני מתקרבת לדלת ומוכנה להיאבק בו אם יסתער עליי.

הוא מביט בי בזרועות שלובות על חזהו האדיר. זו לא מתקפה, אבל הוא גם לא מניח לי לנפשי. מבטו נחוש ורציני יותר מסתם עניין אקראי של הומלס.

אני מצליחה לסגור את הדלת והמנעול הכבד נכנס למקומו.

הפעם, כשאני מביטה בו, אני מביעה הכרת תודה חששנית. אני עדיין לא סומכת עליו, אבל יש אינטימיות בפלישה שלו לשלוות הבוקר שלי, מעין מסר מקודד כשהוא עומד וצופה בי.

"איך קוראים לך?" אני שואלת.

עיניו מצטמצמות בחשד וזה מצחיק בהתחשב במצב. "מה זה עניינך?"

זה לא חשוב. "אני אייברי," אני מציגה את עצמי בכל מקרה.

השתיקה שלו קרה וחפה מהתנצלות. יש לי מבצר שאני צריכה לפרוץ אליו ולכן אני מתחילה להתרחק.

"ויל," הוא אומר מאחוריי.

אני עוצרת רק לרגע וצעדיי מהוססים. הכרה שקטה במתנה נדירה. לא הייתי אומרת שוויל חבר, אבל אני צריכה כל בן ברית שאוכל להשיג. בעיר הזאת כבר יש לי אויבים רבים מדי.