סקרלט
הינומת תחרה מכסה את פניי. היא הצהיבה מרוב שנים ויש לה ריח מעופש
וישן. היא הייתה שייכת לאימא שלי, אותה הינומה שעטתה ביום חתונתה.
פרחי גיבסנית ושושן מפוזרים על רצפת האבן והאישה מאחוריי רוטנת.
היא כועסת על כך שהייתה צריכה לטרוח על ההינומה הישנה הזו, בזמן
שהינומה חדשה ויפה הרבה יותר מונחת בקופסה בלי שנגעו בה. אני מניעה
את כף רגלי ומועכת את הגיבסנית העדינה, נועצת את העקב שלי בעלה
כותרת ורדרד שנשר מאחד השושנים.
פרחי לוויה בחתונה. אות משמיים.
לא שהייתי זקוקה לו.
הסירחון שנודף מהם הופך לי את הקרביים. לא כך דמיינתי את יום
החתונה שלי.
"סיימנו," מכריזה האישה.
אני עומדת, עלה הכותרת עדיין נעוץ בעקב שלי. לא אכפת לי. אני
מרימה את מבטי ופוגשת את בבואתי במראה.
"הוא לא יאהב את ההינומה," אומרת האישה. היא לא יותר מכתם
מטושטש בזווית עיני.
אני מפנה את מבטי ומתמקדת בה. היא שמנמנה ונמוכה, שומה מעטרת
את צד פניה עם כמה שערות שחורות עבות שצומחות ממנה. אומרים שלא
שופטים ספר על פי הכריכה שלו, אבל במקרה שלה זה לא תופס, היא
מכוערת מבפנים ומבחוץ באותה מידה.
"אני מניחה שהוא יצטרך להתגבר על זה."
"את צריכה להשתמש בהינומה שהוא שלח."
אני לא טורחת להגיב, אף על פי שאני מסכימה איתה. קיבלתי את
ההינומה במתנה מהאחים שלי.
מתנה.
לא, זו לא מתנה.
רק עוד דרך מבחינתם להתעלל בי, לאלץ אותי לעטות את ההינומה של
אימא שלי בחתונה המזויפת הזאת.
האישה נוחרת בבוז ורוכנת כדי לאסוף את השמלה, המפתחות התלויים
על החגורה שלה מקרקשים. אוכל לחטוף אותם, להשתלט עליה, אבל זה
יהיה החלק הקל. הבעיה היא הגברים החמושים שמעבר לדלת.
קולות צעדים רמים נשמעים במעלה מאה המדרגות המובילות לחדר
שלי במגדל, מכריזים על חיילים מתקרבים.
מגדל. הם כלאו אותי בפאקינג מגדל. האחים המזוינים שלי.
נשמע שהם מצפים ממני להחזיר מלחמה. אבל אם אעשה זאת, הם
ייקחו אותי בבעיטות ובצרחות. אסור לי לבזבז עליהם את האנרגיה שלי,
אצטרך אותה מאוחר יותר. לליל הכלולות.
אחד הגברים אומר משהו, אחר צוחק, ואני שומעת קול נפץ רועם כמו
משהו שהושלך בעוצמה על קיר.
ואז זה קורה. קולות ירי נשמעים ממש מעבר לדלת החדר שלי. אחד
הקליעים חודר דרך דלת העץ העבה ומנפץ את המראה — ואת בבואתי בה —
לאלפי רסיסים, ואני נהדפת לאחור אל קיר האבן.
האישה עם השומה צורחת.
אני מזדקפת ונוגעת בעורפי בידי האחת, ועדיין איכשהו מחזיקה בזר
הפרחים בידי השנייה. הדלת נפתחת בבעיטה ונחבטת בקיר, וגברים
חמושים במדי צבא פושטים על החדר. ענן העשן שמלווה אותם מחלחל
לתוך החדר העגול שלי במגדל.
שנים־עשר חיילים מתפזרים ברחבי החדר, אבל אני לא מזהה אף אחד
מהם. אלה לא האנשים של האחים שלי.
האישה שרועה על הרצפה ומייבבת מילים מקוטעות.
אני ממשיכה לבהות בדלת ושומעת סדרה חדשה של צעדים מתקרבים.
הפעם שקטים יותר, איטיים יותר. ברגע שהוא נגלה לעיניי אני יודעת שהוא
המנהיג, זה שאחראי. האדם שממנו אני צריכה לחשוש. מבין כולם, רק פניו
עטויות מסכה.
הוא נעמד בפתח החדר וסורק אותו בריכוז, בוחן כל חייל וחייל, כל
לבנה בקיר האבן, כל פינה וכל רשת קורי עכביש. כשעיניים כחולות
עמוקות נוחתות עליי, אני מרגישה גוש בטון במשקל מאתיים קילוגרמים
צונח בקרבי.
האישה עם המפתחות נעמדת וממלמלת מילים לא ברורות, תוך כדי
שהיא הולכת לעברו. הוא מרכין את ראשו ומביט בה בכעס. היא לא
מתקדמת הרבה. רעם הקליעים משתיק אותה ודם ניתז כמו צבע על צווארי
ועל פניי. היריות מחזירות אותה אל הרצפה.
פאק.
אני לא צריכה אפילו לשלוח לעברה מבט חטוף כדי לדעת שהיא מתה.
עיניו של הגבר מצטמצמות כשהן חוזרות להביט בעיניי. הוא מתקדם
לעברי ואני נרתעת לאחור, נחבטת בכיסא מאחוריי שנופל אל הרצפה,
ומרגישה את הפניקה אוחזת בי.
אני מסתובבת כדי להימלט, אבל פוגשת תריסר זוגות עיניים נעוצות
בי בחזרה. הפולש עם המסכה, הגדול ביותר מבין כולם, חוסם בגופו את
היציאה היחידה מהחדר. אני לא יכולה אפילו לקפוץ מהחלון כי שעל כל
החלונות מותקנים סורגים. התאבדות אף פעם לא הייתה אופציה, לא
מבחינת האחים שלי. הם היו צריכים אותי.
אבל משהו השתבש.
ולפני שאני מספיקה להחליט מה לעשות, לפני שאני מספיקה
להתלבט אם להתעמת איתו ולהסתכן בכך שאחטוף כדורים שיפילו אותי
כמו שעשו לאישה ששוכבת על הרצפה, הוא לופת בחוזקה את מפרק כף
ידי בידו הימנית.
כף ידי נפתחת, ואני צופה בפרחים מתפזרים על הרצפה. אני מביטה
בו כשהוא מרים את ידי מולו ונוגע באגודלו בטבעת עם היהלום העצום
שמנצנץ בקרני השמש הדועכת. לרגע אני חושבת שהוא עומד לשבור לי
את האצבע, אבל הוא תופס בטבעת ומנסה לשלוף אותה. היא הדוקה סביב
אצבעי, אבל הוא מצליח, ואז מכניס אותה לכיסו ושב להביט בי.
אני בולעת את הגוש בגרוני.
הוא מטה את ראשו הצידה, ידו האחת עדיין לופתת בחוזקה את מפרק
כף ידי, והוא מסובב אותי.
אני צורחת כשהוא מושך אותי אליו, מרגישה את גופו כמו חומת אבן בגבי.
הוא משחרר את אחיזתו במפרק כף ידי ומצמיד אותי אליו, זרועו
מונחת מתחת לשדיי, ובידו השנייה מסיט את ההינומה מעל צווארי.
אותה היד מחוספסת על עורי ואצבעותיו חופרות ושורטות. נראה לי
שהוא עומד לשבור לי את המפרקת, פיתול אחד מהיר זה כל מה שצריך
כי הוא פשוט ענק.
אבל הוא לא עושה זאת.
במקום זה, אחיזתו בי מאלצת אותי להיצמד אותי אליו עוד יותר, וברגע
שאני מסתובבת אליו ברכיי קורסות וזרועותיי נשמטות לצידי גופי. הוא
משנה את האחיזה שלו ואני מחליקה מטה, אבל הוא מייד מניף אותי על
כתפו והחדר מתהפך מול עיניי. ואז הכול משחיר