הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
טווח מחירים: ₪ 28.00 עד ₪ 59.00
מלחמות. נקמה. גע בה ואתה מת. ישרוף את העולם בשבילה. מלך ומלכה. אהבת עולם. סופר ספייסי.
***
ציפור השיר
שבויה. קוראת תיגר. מלכה.
אויבים לקחו אותה מהגבר שליבה שייך לו. אולי הם רואים בה אישה חלשה, כלי במשחק מרושע, אבל הם לא משתווים בכוחם למלכת הנצח הראשונה אי פעם.
הם יכולים לחשוב שניצחו. הלב שלה שייך למלך מפלצתי ויפהפה עכשיו, והיא לעולם לא תפסיק להילחם עד שתהיה שוב בזרועותיו.
הנחש
שובה. נבל. מלך.
האויבים שלו גזלו את האישה שנשמתו שייכת לה. הם בגדו בו בגלל חמדנות ורצון לתפוס את הכס, אבל הם לא ימותו בגלל הבגידה שלהם. לא.
הם ימותו כי נגעו בה.
ליבו שייך לציפור שיר קטנה ומדהימה, והוא לעולם לא יפסיק לחפש את אורה על פני השמיים. לפחות עד שדם האויבים שלו יישפך לרגליה, והמלכה שלו תענוד את עצמותיהם סביב הצוואר.
***
ברוכים השבים לעולם ממלכת הנצח, שבו פיראטים מתערבבים בוויקינגים בסיפורי אהבה מלאי תשוקה, בקרבות אכזריים, ובעולם אגדות אפל ובלתי נשכח. ספר זה מסיים את סיפור אהבתם של אריק וליביה, אבל עכשיו סיפורי אהבה של דמויות משנה אחרות ימשיכו לבנות את עולם הממלכה.
פרולוג
באותו יום
סופו לא עמד להשתנות.
למען האמת, הנער תמיד ידע שכך ייראה סוף הסיפור שלו — כך קורה
כשנמצאים בצד המפסיד במלחמה.
מים עדינים ליחכו את החוף בגבו של הנער. לוחמים עמדו בינו ובין
ביתו. חול לח ננעץ במכנסיים המלוכלכים שכיסו את ברכיו החבולות, אך
הקור של הים הביא מעט הקלה ואפשר לו לנשום שוב.
הלילות שהעביר כלוא בין קירות האבן האכזריים של התא הגיעו
לסיומם. כעת, הוא יפגוש את גורלו.
לצידו, נער נוסף חיכה לעונש דומה. נער שמלך הים הצעיר היה אמור
לשנוא. אך המלך לא ממש הצליח לתעב את פיית הים הצעיר האחר.
כישלון נוסף שצריך להוסיף לרשימת הדרכים שבהן לא היה המלך שאביו
היה רוצה.
הנער השני, חבול ומלוכלך, היה היחיד מביתם שנשאר.
אחרים מממלכתם כבר נמלטו בספינותיהם המפוארות, עשויות עצמות
ועץ רך, עם מפרשים שחורים וכחולים. ברגע שהלחימה הסתיימה, הם
נעלמו מתחת לגלי הגאות האלימים.
המלך הנער פחד מאלה שעל החוף, מהלהבים בחגורותיהם, מהדם
מתחת לציפורניים שלהם. אך הוא עדיין החזיק בכוח מסוים, לפי הלסתות
הפועמות שלהם, לפי היציבה המסויגת, לפי המבטים שנעצו במלך הנער
כאילו הוא עשוי להתפרץ בכל רגע. הוא פחד מהם, אך ללא ספק, פיות
האדמה גם הם פחדו ממלך הים.
כשהקשיב לעונש שהמלכים והמלכות מממלכות האויב הטילו על פיית
הים השני, המלך הנער כרך את אצבעותיו החבולות סביב הקמע הקטן
והחדש שלו. הנערה ניסתה להפוך אותו ליקר ערך יותר מכפי שהיה — כסף
היה מונח מפואר. הסנונית הקטנה הייתה עשויה כנראה מפח רך.
ובכל זאת, מרגע שציפור השיר הקטנה שלו מיהרה לברוח דרך העשבים
הגבוהים, המלך הנער נאחז במתנת הפרידה שלה. השנאה בעבעה כמו הרעל
בדמו, אבל… הוא לא הצליח להשתחרר ממחשבותיו על הציפור הקטנה
שסיפרה לו סיפורים נפלאים בלילה החשוך ביותר.
מבט אחד. הצצה אחת אחרונה. הוא יוכל לגנוב עוד מבט אחד בנערה
לפני שייאסר מתחת לגלים. אך כשהרים את עיניו הוא נתקל באויב, חבול
ממלחמה אך קטלני, לבוש כולו בשחור.
העיניים הכהות של מלך הפיות שיכול לכופף את סלעי היסוד בחנו
אותו כמו שהלילה שותה את השמש. אולי סופו של הנער לא יהיה גלות.
אולי המלך כופף האדמה יכתים את החול בדם רעיל ללא מחשבה נוספת.
“לא קראת עליי תיגר, ילד,” אמר המלך האויב.
קריאת התיגר. המטרה היחידה של הגעת מלך הים לממלכות האדמה.
כמו טיפש, הוא בייש את ממלכתו. רגע אחד של מורך לב, שיר ריפוי אחד
שניתן לאויב גוסס, והנער ויתר על ההזדמנות להשיב את הכוח שאבד לאביו
לפני כל אותן שנים.
“ההזדמנות נלקחה על ידי דברים אחרים,” זה כל מה שאמר המלך הצעיר.
הפחד היה שם, אבל הוא לא יראה אותו. חולשה לא נועדה להתקיים
במלכי הנצח. לכן הנער הרים את הסנטר והמתין למכה של אותו גרזן כהה
וקטלני ששיסף את לב אביו.
אי־נוחות עברה בעמוד השדרה שלו כשכופף האדמה כרע על ברך אחת,
כשהציב את אפו מול האף של הנער.
למה שמלך מנצח ירד לרמה של זה שהפסיד לו?
המלך כופף האדמה היה יכול לשבור את מפרקתו של הנער, אך את
המילים הבאות הוא אמר בקול רך, כמעט חביב.
“תוכל להישאר כאן. תתקבל בברכה בין אנשינו ועדיין תוכל להנהיג את
עמך אם תרצה. יש כאן מלכים ומלכות שידריכו אותך.”
להישאר? אביה של ציפור השיר שלו, אויב, אדם שהתכוון להרוג, רצה
שהוא… יישאר?
מהר יותר מכוכב נופל בשמי הלילה, הנער הציץ מעבר לכתפו של המלך
האויב. היא עמדה לצד אימה החיוורת ככפור. הנערה לבשה שמלה ירוקה
ויפה ושרשרת זהב נחה על תלתליה הכהים העדינים. שונה כל כך משמלות
הלילה הפשוטות שהסתתרו תחת גלימות פרווה גדולות מדי כשיצאה
בחשאי לתא שלו.
עיני ספיר לכדו את מבטו, והנער חש בשינוי. משהו יציב התפשט עמוק
בחזה שלו, תחושה שמעולם לא הכיר.
להישאר. הוא יוכל להישאר ולשמוע עוד מהסיפורים שלה בזמן ש…
מלכים ישלטו בו. זה כל מה שהיה כאן, הזדמנות נוספת לכך שגרסה חדשה
של הארלד או תורוואלד תעצב אותו למלך מעשה ידיה, על פי רצונה.
הנער פנה בחזרה אל האויב ועיקל את שפתו.
“אני יודע מה משמעות ההדרכה של מלכים, כופף אדמה,” הוא אמר
בנהמה נמוכה.
“אני לא הדוד שלך, נער. גם לא אביך.”
אלים, האם הוא מסוגל לקרוא מחשבות? הנער עצר את נשימתו, לא
בטוח אילו צעדים לנקוט כאשר האויב שלו, אדם שהיה אמור לשסף את
גרונו ברגע זה, הנמיך שוב את הקול.
הוא דיבר בקול רך עוד יותר, חביב עוד יותר, כאילו ידע מלך האדמה את
הסוד וחש במשיכה אל ציפור השיר הקטנה שעמדה לצד אימה. כאילו לא
אכפת לכופף האדמה אם נחש ים יתיידד עם ציפור שיר.
“הישאר, אריק בלאדסינגר,” הוא אמר. “יש כאן כאלה שירוויחו
מהישארותך.”
שוב, הנער הביט בנערה. האם היא תרוויח אם הוא יישאר בעולמה?
ספק. ובכל זאת, הנער רצה להסכים. יותר מכול, הנער רצה לשכוח את
הבוז של אביו, לשכוח את השנאה ולהישאר עם ציפור השיר הקטנה ועם
הסיפורים שלה.
אך השנאה היא דבר הפכפך. טשטוש הרצון והתשוקה יכול להימחק
כאשר שנאה ופחד נאחזים בחוזקה.
הנער בחר את סופו. הוא בחר שלא להישאר במקום שבו ציפורי שיר
מזמרות את שיריהן המהפנטים. הוא הבטיח דם במקום שבו האויב הציע
שלום. הנער הבטיח שלכופף האדמה לא תהיה ברירה אלא לאסור אותו.
בעוד הגאות שוטפת מעל ראשו של מלך הנצח הצעיר, כשזרמים
אלימים בלעו וגררו אותו הביתה, הוא חשב עליה.
הוא חשב שאולי יום אחד ימצא דרך לסיים את הסיפור שהחל בארץ
אויביו. הוא יוכל להציל אותה ממלך האויב, כי כפי שכבר הבין, היא לא
הייתה שייכת להם.
היא תמיד הייתה עתידה להיות שלו.
1
הנחש
למען ליביה.
שמה המשיך להתרוצץ בראשי עם כל בעיטה, עם כל מכה של לוחמי
פיות האדמה.
הייתי חייב לשרוד למענה. הייתי חייב לחזור לספינת הנצח ולמצוא
אותה. הייתי צריך רק לשרוד מספיק זמן כדי שאלקסי יוכל לדבר בשמי.
ג’ונאס, נסיך מאחת הממלכות של פיות האדמה, הסתכל עליי בלעג בזמן
שאנשיו דחפו פיסת עור מלוכלכת לפה שלי. בלעתי כנגד טעמה המעופש,
כאילו הוחבאה במכנסיים ספוגי זיעה ונאפתה תחת השמש הלוהטת.
ג’ונאס אחז בזרועותיי והכריח אותי לקום. אש בערה לי בירך, כאילו
להבה כילתה את העצם.
“שלחו אות למשמר החוף,” פקד ג’ונאס. “יכול להיות שיש עוד
מהנבלים האלה במים.”
עוד קצת. לשרוד עוד קצת.
שני לוחמים צעדו לעבר המלכודת שבה נפלו אלק וטייט. בקרוב הם
יבינו את טעותם. אתייצב מול כופף האדמה — על ברכיי המחורבנות אם
צריך — ונפליג בחזרה לנצח כדי למצוא את המלכה שלי.
לא נלחמתי כשג’ונאס פקד על שני לוחמים לקשור לי את מפרקי כפות
הידיים. לא נלחמתי כשמשכו אותי קדימה למקום שבו שורה של סוסי אדמה
חיכו לרוכביהם. החיות היו מוזרות למראה. ראיתי אותן קודם, אך בניגוד
ֶ להוֹ רתיין של הנצח, החיות האלה בהחלט לא נראו מסוגלות לשחות בגלים.
שיניים קהות, פרסות מעוגלות וזנבות מתנופפים שנראו כמו שיער פיות.
“הנריק,” ג’ונאס הנהן לעבר לוחם. “במחשבה שנייה, תנו לפיות הים
האחרים להירקב קצת. אני רוצה שהמיקוד יהיה במלך.”
הלוחם הוריד את הסנטר ועצר במרחק עשרה צעדים מהבור בגבעה.
לעזאזל. הם משאירים את אלקסי.
מכאן, הצלחתי לשמוע את הצעקות העמומות של אלקסי וטייט, אך הן
לא היו מובנות כלל. אולי זה היה כישוף, קללת גורל, אבל הם נשמעו כמו
אנשים שצועקים מעבר לדלת רחוקה. אנשיו של אלקסי לא הבינו שהם
כלאו נסיך. נסיך שהייתי זקוק נואשות לקולו ולתמיכתו.
גל של אימה הציף לי את החזה. דרך הסמרטוט המצחין בפי גנחתי
ומחיתי. ג’ונאס רק פלט צחוק רווי ארס, עלה על החיה שלו ומשך בחבל
סביב מפרקי כפות ידיי. מעדתי מהמשיכה.
ג’ונאס רכן מעבר לרגלו וצמצם עיניים. “תעמוד בקצב, בלאדסינגר.”
זה היה הסוף שלי.
הנסיך משך שוב בחבל, ואני צלעתי קדימה, משקל הכישלון החונק
לוחץ על עמוד השדרה שלי עם כל צעד מדשדש.
מה יקרה לליביה אם לא אגיע אליה? האם גאווין ימצא אותה? אולי הוא
יוכל להחזיר אותה הביתה, לשחרר אותה מצרות הנצח. היא תוכל… לחזור
לשלווה שהחרדתי.
ֶ הטיתי את פניי לשמיים. הכוכבים היו שונים כאן. רק את ווֹ ידווֹ קר הייתי
מזהה, אבל הוא היה מאחוריי, מרחף מעל הים.
כשאמות, קיוויתי… קיוויתי שהאלים יאפשרו לי לחיות בשני השמיים
כמו ווידווקר. כך תמיד אוכל לראות אותה.
הלוחמים שמרו על קצב יציב. מדי פעם מעדתי, ונסיך האדמה לא האט,
רק אמר לי לקום ולזרז את צעדיי. כשהגענו לשערים המאיימים של המבצר
הראשי המצח שלי היה מכוסה זיעה, והכאב הבוער ברגלי כבר הפך לדקירות
חדות ומשתקות, כאילו מחטים ננעצו בכל נקבובית.
מאחד ממגדלי השמירה, לוחם נשף בקרן מעוקלת. התהלוכה נעצרה
לרגע בשערים, מה שאפשר לי זמן להסדיר נשימה דרך גוש העור
הספוג זיעה.
שרשראות ברזל הצטלצלו, חבל עבה נמתח וגנח כששער כבד השתחרר
ממקומו ואפשר ללוחמים להיכנס.
עיניים בחנו אותנו, כל תנועה ארורה, כשהתקדמנו פנימה. מלמולים
הופיעו כמו צללים כאשר האנשים מעבר לשערים זיהו אותי.
הגענו לפתח המקושת הרחב שהוביל אל האולם הראשי, ושם נעצרנו.
ג’ונאס העביר רגל מעל הפרוות על גב סוסו וקפץ לאדמה. הוא רכן אל
שומר בפתח. “איפה המלך ואלן?”
“במגדל, אדוני.”
“קרא לו. עכשיו.”
השומר נראה מבוהל מהחדות בקולו של הנסיך. היה די ברור שהוא לא
דיבר כך לעיתים קרובות. ללא ספק, רוב פיות האדמה התנהגו אחרת מאז
שחטפתי את הנסיכה שלהם.
לא מזמן, החלונות היו מעוטרים בסרטים ובצבעים חגיגיים. ערמות של
לחמניות דביקות וממתקים מסוכרים עיטרו את השולחן לנשף המסכות
שלהם. כעת, בתוך האולם, הממתקים הוחלפו בבירה חריפה, בחרבות
ובגלילי מפות מצוירות בעקמומיות של מה שהיה כנראה הגרסה שלהם
לממלכת הנצח.
הן צוירו לא נכון. הם לעולם לא ימצאו את ליביה בניחושים, ולעולם לא
יצליחו לעבור את התהום עם הספינות הדקות שלהם שנראו יותר כמו נחשי
ים מאשר כלי שיט.
לא יכולתי למות כאן, כי אז גם היא תמות.
ידעתי שלרסון מסוגל להרוג, וללא רחמים. ראיתי מספיק כדי לתת לו
את השם הארור בונקיפר.
השיחות פסקו כשג’ונאס משך בחבל. “תפסנו את בלאדסינגר!”
כמה השתנקויות נשמעו. סכינים הורמו מהשולחן. בדחיפה חזקה,
ג’ונאס הפיל אותי על ברכיי. העור נפל מתוך הפה שלי, וצחוק נישא
לקורות הגג.
שני מגפיים, שחוקים ומכוסים בבוץ, נעמדו מולי.
“הרם אותו, סטיג,” צעק מישהו מאחור.
האיש כרע. הרמתי את מבטי לאט והסתכלתי על הלוחם.
על הלסת של סטיג עדיין היו צלקות שהציצו מתחת לזקן הקלוע. צלקת
אחת שחצתה את הגבה ניתנה לו כשהיה שבוי איתי באותו חדר לפני כל
אותן שנים.
אם מישהו יקשיב, זה יהיה הלוחם.
“לא פגעתי בה,” פלטתי בנשימה מהירה. “לא פגעתי באף אחד מהם.
אתה חייב להקשיב —”
“הזהרתי אותך,” אמר סטיג בנימה של עצב בקולו. “אני לא יכול להגן
עליך עכשיו, מלך הנצח.”
“הקשב לי,” אמרתי בשיניים חשוקות. “הנסיך שלך לכוד בגבעה, סטיג.”
השימוש בשמו גרם למצח שלו להתקמט. סטיג קם והרים אותי בחזרה
על רגליי. הוא החזיק בזרועי וסובב אותי אל האולם, אך נופף בידו לשני
גברים שעמדו ליד פתח צר.
כשהגברים עזבו את האולם, העזתי לקוות.
במרחק שני צעדים, ג’ונאס עדיין חייך חיוך מרושע, וכעת עמד לצד גבר
שחלק את פניו. אח. ליביה הזכירה נסיכים תאומים.
שחור כמו הדיו הסמיך ביותר נשפך ללבן בעיניהם מהקסם האפל שלהם.
סביב הנסיכים היו לוחמים שאחזו בחרבות עד שמפרקי אצבעותיהם
הלבינו. גברים, נשים, כולם בחנו אותי כאילו קיוו שמבטם יקלף את הבשר
מעצמותיי. קרוב לג’ונאס ניצבה האישה שעמדה לצד ליביה בלילה שבו
לקחתי אותה.
היא טפחה בפגיון על כף ידה העדינה. רונות היו מקועקעות לה על
המצח, על הסנטר ועל הצוואר. ייתכן שהיא נראתה מאיימת מכולם.
דלתות לצידי נטרקו על הקירות, מפילות שני מגינים מהמתלים,
והאולם השתתק כמו גל שנסוג מהחוף.
בפתח עמד המלך כופף האדמה, אוחז בגרזיני הקרב, וכתפיו עלו וירדו
בנשימות כבדות וכועסות. עיניים שפעם הקרינו רחמים כלפי נער בסוף
המלחמה כעת בערו בזדון שיכולתי לטעום כמעט.
הישאר, אריק בלאדסינגר.
האיש שעמד בפתח האולם לא חיפש שלום. הוא רצה דם.
אדום של תאוות דם קישט את עיניו השחורות. שיער כהה היה מוטל
לו על המצח, פרוע ולא מטופח. מי שהיה מלך מלא עוצמה וכבוד בזמן
המלחמה, כעת היה דומה יותר לחיה מאשר לגבר.
לא היה לי זמן לקלוט הרבה לפני שוואלן פרוס, הרוצח של אבי, סובב
בידו את אחד מגרזיני הפלדה השחורים. רגליים ארוכות של פיות אנשי
הלילה הביאו אותו לקצה האולם בפחות מעשרה צעדים.
סטיג נטש אותי באותו רגע שגבי נחבט אל קיר האבן. האוויר נמלט
מריאותיי מעוצמת המכה, ואז נחסם כשוואלן השתמש בידית הגרזן שלו
כדי למעוך את גרוני.
“איפה היא?” הוא שאג מול פניי.
מילותיו מלפני זמן רב חלחלו למוחי. הישאר.
הייתי בטוח שהמלך כופף האדמה ידאג לכך שאישאר לעד. הוא יוודא
שעצמותיי יפוזרו בארץ הזאת עד שיהפכו לאבק.
