ארבע דקות
ג’ן

הלימבו של הבגרות.
אני נשבעת, שם אני תקועה.
אין לי זמן לשמור על קשר עם חברים ותיקים. אני מרחפת בארץ שום־
מקום, איפשהו בין אני מבוגרת מדי להתנהג ככה ובין אני יולדת תינוקות.
מאחר שאין סיכוי שאני עומדת ללדת תינוק בקרוב, סוף־סוף נכנעתי ונתתי
לחברות שמבוגרות מדי להתנהג ככה לכופף לי את היד.
מוקדם יותר היום סגרתי את הלפטופ ואחסנתי את נעלי הג’ימי צ’ו
בקופסה המסומנת בקפידה על המדף הייעודי להן בארון. החלפתי את
הלוק העסקי המחויט במכנסי ג’ינס קרועים וחולצה רפויה, ונעלתי את נעלי
המנולו וינטג’ האהובות עליי, כי החברות שלי מ־SMU — האוניברסיטה
המתודיסטית הדרומית — התקשרו אליי לפני שבוע ושכנעו אותי להחיות
מחדש את ימי הקולג’ שלנו. כשהסכמתי בחוסר רצון, לא תכננתי שהשבוע
שלי יהפוך למופע אימים, אבל הן לא הסכימו לקבל ‘לא’ כתשובה.
בארבע השעות האחרונות שתיתי מספיק כדי להיות קצת שיכורה,
ויותר מקצת נפוחה. הימים הטובים ההם כבר לא מה שהיו פעם.
אני לא רוצה להישמע כמו איזו זקנה משעממת, אבל אין לי את
הפריווילגיה לבזבז יום ראשון שלם על התאוששות מליל בילויים מתיש.

יש לי פגישות חשובות ביום שני בבוקר בנוגע לרכישה החדשה שלנו —
והגדולה ביותר שעשינו אי פעם, ומאחר שהגעתי בטיסה מניו־יורק רק אחר
הצהריים, אני צריכה לעבוד מחר כל היום.
אבל בניגוד לימים ההם, כששתינו יין פטישים והורדנו טקילה זולה,
כולנו התקדמנו למרטיני, לקוקטיילים יוקרתיים ולצ’ייסרים אלגנטיים
שלא יורדים בגרון כמו שק מסמרים.
זוג שעומד לידי על הבר לא מצליח להוריד את הידיים זה מזה כבר רבע
שעה לפחות. הם לוקחים מהבר כמות משקאות שיכולה להספיק לשבט
קטן, וסוף־סוף עוזבים עם ההזמנה המפלצתית שלהם, שלקח נצח להכין.
ברגע שהם מפנים את המקום, משהו — או מישהו — תופס את עיניי, ואני
לא מצליחה להסיט את המבט.
על הבר נשען גבר שנראה לא שייך, ואין לזה שום קשר למראה החיצוני
שלו. הוא גבוה, מוצק, וברור שהוא לא מנסה להרשים אף אחד, ונראה שגם
אף אחד מסביבו לא מרשים אותו. למען האמת, לפי הבעת הפנים הקפואה
שאני קולטת דרך הפרופיל, נראה שהוא נהנה אפילו פחות ממני — וזה
אומר הרבה.
הוא מרים כוס מים קרים אל שפתיו המלאות ולוגם ממנה, מה שגורם
ללסת שלו להתכווץ ולגרגרת לנוע. אני מוצאת את עצמי בוהה בו בלי
בושה, והמוזיקה הרועמת ושאגת הקהל נעלמות פתאום.
אני מטה את ראשי ובוחנת אותו — חזק ונחוש, אבל מרוחק ומלנכולי.
הוא משדר שיעמום ובכל זאת סוקר בעניין את החדר, קשוב בדרך שלא
מתאימה לשעה כזאת בשבת בערב. בעוד הקהל סביבנו הוא המולה צורמת
של גופים מתנגשים, הוא לא לוקח בזה חלק ויוצר סביבו מרחב שקט שהוא
רק שלו.
אני לא בטוחה מה גורם לי לעשות את זה, כי ברור שהוא לא יוצר קשר
עין עם אף אחד, אבל משום מה המילים פשוט קופצות לי מהפה. “אז אתה
הנהג התורן?”

העיניים שלו זזות ראשונות, מזנקות אליי במהירות שיכולה לשבור
שיא עולם אופטי, ורק אחר כך ראשו מסתובב באיטיות. עיניו הכהות
מצטמצמות מעט, אבל שאר פניו נותרות אדישות. הוא בוחן אותי מלמעלה
למטה, וכשהוא מדבר, הוא אפילו לא מרים את קולו, אבל הבריטון הנמוך
נשמע חזק וברור.
“כן.”
אני מרימה גבה, תוהה מה לעזאזל הקטע של הבחור הזה. אף אחד לא
מלחיץ אותי — מלבד אבא שלי כשהוא עצבני — ומאחר שאני משועממת,
אני פונה אליו ועושה צעד לעברו, סוגרת חצי מהמרחק בינינו. זה כנראה
שילוב של האישיות שלי עם האלכוהול ומנה בריאה של שיעמום, אבל אני
ממש רוצה לגרום לבחור הזה לדבר.
אני מתה על אתגרים. לעזאזל, זה מדליק אותי.
“איך יצא שדווקא עליך נפל התפקיד הזה?”
ארשת פניו האדישה נסדקת והוא פונה אליי, מניח את כוס המים על
הבר ונשען עליו עוד קצת. כשהוא משלב זרועות על החזה הרחב שלו, עיניי
נמשכות אל קעקוע — מעין מפה מורכבת שנפרשת לאורך האמה. בדיוק
כשאני מנסה לפענח את המילים שכתובות בתוכה, הוא אומר, “זה לא נפל
עליי. אני חדש בעיר, והקולגות שלי התעקשו לגרור אותי לצאת הלילה.
כשראיתי באיזה קצב הם שותים, עברתי למים.”
“האחראי שבחבורה,” אני מטה את ראשי ומרימה גבה. “זה מוצא
חן בעיניי.”
הוא מרים את ראשו ולא נראה מתעניין בקו השיחה הזה, אבל עדיין לא
מסיט ממני את עיניו. “את נדפקת בהגרלה?”
אני מנידה בראשי. “ממש לא. פשוט נמאס לי להיות פה, אבל אני מנסה
להתנהג כאילו אני נהנית בשביל החברות שלי.”
“את לא שחקנית כל כך טובה.”
“אאוץ’,” אני מעמידה פנים שנפגעתי לפני שאני מתקנת אותו. “בימינו

אומרים ‘אומנית במה’ — פוליטיקלי קורקט וכל זה.”
הוא מושך בכתפיו בעצלתיים. “אני לא שם זין על פוליטיקלי קורקט.”
משום מה זה גורם לי לחייך. אני אעדיף מישהו אמיתי על פני קשקשן
בכל יום בשבוע. “הייתי אמורה להיעלב, אבל בגלל שאני לא שחקנית, אני
מוצאת את זה מרענן באופן מוזר.”
“אני לא פה כדי להרשים אף אחד,” הוא מוסיף.
“ברור, שמתי לב,” אני מחייכת חיוך רחב יותר ומושיטה את ידי. “ג’ן.”
הוא עוצר וסוקר אותי מלמעלה למטה לשבריר שנייה, כאילו נאבק
בעצמו. הוא מניד קלות בראשו ואז מניח את כף ידו הגדולה בידי בלחיצה
חזקה מאוד. “איליי.”
“איליי, ששונא פוליטיקלי קורקט, הישיר, הבחור החדש בעיר. ברוך
הבא לדאלאס.”
הוא לא מרפה מידי ונראה מהוסס לרגע, אבל לעולם לא אדע מה הוא
עמד לומר, כי מפריעים לנו, והיד שלו נמשכת במהירות מידי.
“ג’נסן פאקינג מונטגומרי!” בקה צורחת מעל המוזיקה כשהיא מפרידה
בין כפות הידיים שלנו כמו במשחק ההוא מהילדות. החיוך השיכור שלה
נראה פראי ושערה פראי עוד יותר מהריקודים. היא דוחפת ליד שלי כוס
נוספת, מלאה בנוזל ורוד עם פלח תפוז תקוע מעל שפת הכוס. אני מתחילה
להניד בראשי ולדחוף את המשקה בחזרה לעברה, אבל היא קוטעת אותי.
“הבחורים האלה שנעצו בנו עיניים בשעה האחרונה סוף־סוף הזיזו את
התחת שלהם ושלחו לנו משקאות.”
אני מגלגלת עיניים ומציצה מעבר לכתפי לעבר הצמד שבקה חופרת
עליו כבר יותר משעה. לשלוח משקאות זה עלוב ונדוש, שלא לדבר על כך
שאין לי מושג מה הדבר הוורוד הזה במשקה שהם שלחו.
בקה מרימה את הכוס לשפתיה ולוגמת, ואז מושכת בכתפיה.
“קוסמופוליטן. זה לא אותו דבר בכוס גבוהה, אבל שיהיה. עדיין טוב.”
אני לא שותה, ולא כי אני שונאת מיץ חמוציות, אלא כי מאוחר, ושוב,

אני נפוחה והייתי צריכה לעוף מפה לפני שעתיים. שלא לדבר על זה שאני
לא יודעת אם המשקה הגיע ישירות מהברמן. אין מצב שאני שותה את זה,
אבל בקה תשתה כל מה שיונח לפניה, לא משנה מה. השעה כבר אחרי אחת
בלילה, וכשאני מחזיקה משקה ורוד שנשלח אליי מאיזה גבר פתטי שחושב
שכל הנשים אוהבות קוקטיילים מתוקים, אני מחליטה שהגיע הזמן לעוף
מפה. אני דוחפת את הכוס בחזרה לעברה. “אני לא שותה את זה וגם את לא
צריכה. אני שולחת הודעה לדוני.”
אני שולפת את הנייד כדי לשלוח הודעה לנהג שהיה בכוננות כל הלילה,
אבל בקה מתחננת, “לאאאא. את פאקינג מכורה לעבודה, ואנחנו בקושי
רואות אותך. אנחנו נשארות עד הסגירה. אני לא מקבלת ‘לא’ כתשובה.”
אני מנידה בראשי ולוחצת ‘שלח’. לא אמור לקחת לנהג שלי הרבה זמן
להגיע. “סליחה, בקה. מה אני אגיד לך, אני כבר לא מצליחה לעמוד בקצב
שלך. אם את רוצה להישאר, אני אשלח את דוני בחזרה לאסוף אותך ואת
שאר הבנות כדי שלא תצטרכו להזמין אובר.”
היא נושפת בכעס ונועצת בי מרפק, ועל הדרך שופכת קצת מהמשקה
שלה, אבל היא בשלב שכבר פשוט לא אכפת לה. “את צוחקת עליי? את
עובדת פי אלף יותר קשה מכולם בחברה הזאת, ואת עומדת שם ואומרת
לי שאת לא יכולה להישאר עוד שעה אחת לסגור את הבר? נו באמת,
זה בולשיט.”
“את יודעת שאין לי ברירה אלא לעבוד שעות ארוכות. אני חייבת
להוכיח —”
המילים נתקעות בגרוני כשהעיניים שלה נפקחות לרווחה והיא מציצה
מעבר לכתף שלי, ממש לפני שהיא מכריזה בצורה הכי לא מאופקת שיש,
“אוי, שיט. הנה הם באים!”
אני מסתובבת ומגלה שהיא צודקת.
לעזאזל, לא רק שאני צריכה להיפרד מבקה ומהבנות, עכשיו אני גם
צריכה להתמודד עם הבחורים האלה.

“היי!” הקול של בקה גבוה מדי כשהיא מרפרפת בריסים המלאכותיים
שלה ודוחפת בחזרה לעברי את הקוקטייל. אני לוקחת אותו רק כדי שהוא
לא יישפך עליי.
היא מורחת על פניה היפות את החיוך הרחב ההוא, זה שזיכה אותה
בתואר סגנית מיס פורט וורת’, ואומרת, “תודה על המשקאות.”
“אז איך זה שלא חטפו אתכן עד עכשיו, בנות?”
אני עושה כמיטב יכולתי לא להיאנח בקול ומרימה את מבטי אל הגבר,
שנראה כמעט בגיל העמידה, ואל חבר שלו. למנהיג של הצמד יש שיער
בלונדיני כהה מבולגן בכוונה שנופל על מצח שזוף מדי. אנחנו בסוף אוקטובר,
ואם הוא לא עובד בחוץ למחייתו, ואני בספק רב שזה המקרה, השיזוף הזה
צועק יהירות. עיניו פונות אליי, וחיוך איטי נמרח על פניו המושלמות, פני
‘הגבר האמריקאי האידיאלי’. כששפתיו נפתחות, אני מופתעת שהשיניים
שלו לא מנצנצות מרוב הלבנה כמו בסרט מצויר.
השותף שלו לפשע לא פחות יפה… אם את אוהבת את הסגנון הזה. יכול
להיות שאני נועלת ג’ימי צ’ו ומכורה לשופינג ברמה שיכולה להתחרות בכל
נרקומן, אבל אני מעדיפה שהגברים שלי יהיו גברים. אני מעדיפה אותם
מחוספסים ולא מלוקקים, אבל באחת בלילה של סוף השבוע, אני רק רוצה
את המיטה הריקה שלי.
סבלנות היא לא החברה הכי טובה שלי ביום טוב, בטח לא אחרי
ששתיתי כמות אלכוהול שרק עייפה אותי ולא הפכה אותי למישהי שכיף
איתה במסיבות. כל טיפת סבלנות שהייתה לי בדרך כלל לגבר עם שיניים
יפות יותר משלי, פשוט התנדפה.
אני מניחה את הכוס על הבר בינינו ושולחת למר בלונדי חיוך מאולץ.
“תודה על המשקה, אבל סיימתי להיום. ההסעה שלי בדרך.”
“ג’ן, לא!” בקה מתחילה שוב, אבל הבלונדיני פוסע קדימה, מניח את ידו
בקלילות על זרועי וקוטע אותה, “רק ריקוד אחד.”
אני מנערת את היד שלו מעליי ומתרחקת צעד. “כמו שאמרתי,

לא תודה.”
החבר של בלונדי מתקרב לבקה והיא לא מתווכחת. היא מושיטה יד
ולוחצת על ידי בשכרות. “נו, בואי. גם הבנות האחרות שם.”
בקה ובן הזוג החדש שלה לריקודים נעלמים כשהטלפון שלי רוטט.
אני מסתכלת על המסך ורואה שדוני שלח הודעה שהוא יהיה כאן בעוד
חמש דקות, אבל אין לי הזדמנות להגיב כשאני מרגישה יד על זרועי, חזקה
יותר הפעם.
אני מרימה את המבט ומנסה להשתחרר, אבל האחיזה מתהדקת. אני
רואה את השיניים המושלמות האלה בתוך חיוך מזויף, וזה גורם לי לגלגל
עיניים בתוכי. “כדאי שנלך לבלות עם החברות שלך, מתוקה.”
“תוריד את היד שלך ממני,” אני דורשת.
הוא לא מרפה ומושך אותי אליו. “תשתחררי. כל החברות שלך על
רחבת הריקודים.”
פאק. השכרות הקלה שהרגשתי התפוגגה. אני מהדקת את האחיזה
בטלפון, נועצת את רגליי ברצפה ומתחילה למשוך את ידי בחזרה, אבל
בדיוק כשאני עומדת להשתלט על המצב, אני מרגישה יד גדולה וחמה על
הגב התחתון שלי. אני משפילה מבט בדיוק בזמן כדי לראות אמה מקועקעת
נכרכת סביבי. היא קרובה כל כך, ואני מצליחה להבחין בטבעת של המצפן
היפהפה בתוך הקעקוע, רגע לפני שיד נוספת ננעלת כמו מלחציים על זרועו
של בלונדי.
“היא איתי.”
כשאני מרימה מבט, אני טובעת בעיניים עמוקות וכהות, נטולות כל
רגש, שמביטות מעל לראשי, ובאותו רגע בלונדי מרפה ממני. איליי, הנהג
התורן, זה שרק לפני כמה דקות חשבתי שיהיה אתגר נחמד, כורך את ידו
סביב מותניי ומושך אותי אליו, כך שהגב שלי נשען על החזה שלו.
מהזווית הזאת יש לי כמה אפשרויות להשתחרר מאחיזתו.
אם ארצה.

וזה ‘אם’ גדול.
כי משום מה, אני מרגישה בטוחה יותר להעמיד פנים שאני עם איליי
מאשר להתמודד עם בלונדי הדוחה שמנסה להשיג את תשומת ליבי.
ובהתחשב באופן שבו בלונדי נועץ בי מבטים כרגע, אני כנראה אעשה הכול
כדי להתרחק ממנו.
הבלונדיני מצביע על איליי אבל אומר לי, “הסתכלתי עלייך במשך שעה
ולא דיברת עם אף גבר — בטח שלא עם הגבר הזה.”
אני מחליקה את הטלפון לכיס האחורי. “טוב, הוא עצבן אותי קודם,
אבל הנה אנחנו,” אני מרימה מבט לאיליי, שבפעם הראשונה מאז שראיתי
אותו, מעקם את שפתיו לצד אחד, ואני אומרת מעל המוזיקה, “בוא נלך.”
אני תופסת את ידו ומושכת אותו הרחק מהמקום שלנו על הבר, אבל
חשוב מכך, הרחק מהגבר שכמעט חטף אגרוף לסנטר. לאייפון שלי יש
כיסוי חזק כמו קליע, ואני יודעת איך להשתמש בו. בלונדי אולי נראה עצבני
כשאני מתרחקת עם החבר המזויף והלא פוליטיקלי קורקט שלי, אבל הוא
לא יודע שהוא כנראה ניצל הרגע מאף שבור.
זה היה הורס לו את הפנים היפות והמושלמות האלה.
אין לי מושג לאן אני הולכת, חוץ מזה שאני מתרחקת מהמקום שבו
היינו, אבל אני מרגישה את אחיזתו של איליי מתהדקת ככל שאנחנו
מתקדמים. המקום מפוצץ באנשים, לכן אני נעצרת בקצה רחבת הריקודים
ומסתובבת להביט בו.
“תודה,” אני צועקת מעל המולת הקהל.
הוא חוזר להיות אדיש ומושך בכתפיו ואז רוכן לעברי, ואני מרגישה את
שפתיו ליד האוזן שלי. “הבחור היה חתיכת חרא.”
בדיוק כשאני עומדת להסכים איתו, הדי־ג’יי מרעים ברמקולים,
עושה את עבודתו כדי להלהיב את ההמונים, ופתאום אנחנו כבר לא בקצה
רחבת הריקודים. אנחנו נבלעים בין גופים כשהקצב של המוזיקה משתנה.
הדציבלים עולים והאנרגיה של הקהל, שכבר הייתה בשמיים, מגיעה לרמה

חדשה לגמרי.
אנשים מתחילים לזוז, חלקם מרימים את המשקאות גבוה, אחרים
משתמשים בשתי הידיים כדי לעשות בדיוק את מה שהשיר אומר, חוקרים
את בני הזוג שלהם, בזמן שאד שירן שר על מועדונים, ריקודים ומאהבים.
אני מוצאת את עצמי דחוקה בין זרים שאת שמותיהם אני לא יודעת,
ובין אדם נוסף שאני יודעת רק ששמו איליי. החברות שלי לא נראות בשום
מקום, ואני מרגישה על מותניי ידיים שמייצבות אותי. איליי מתנשא מעל
לקהל וסורק את האזור סביבנו לפני שהוא פוגש שוב בעיניי. האור נכבה,
ונשארים רק אורות שמהבהבים בקצב המוזיקה.
כשאני מביטה בתווי פניו באפלה, הוא לא אומר כלום, אבל הוא מטה
את ראשו ומרים גבה.
הזמנה.
הזמנה שקטה… אבל הזמנה ללא ספק.
אין מצב שהייתי רוקדת עם הבלונדיני המגעיל ההוא — אבל עם איליי?
הגבר החדש בעיר, עם הקעקוע המרתק, הבחור האחראי שהפסיק לשתות
כדי לוודא שהחברים שלו יגיעו הביתה בשלום? כן, אני יכולה להישאר
בשבילו לשיר אחד נוסף.
התשובה היחידה שלי להצעה השקטה שלו היא להרים את ידיי ולהניח
אותן על ידיו, שעדיין מונחות נמוך על מותניי, ולתת למוזיקה להשתלט.
יכול להיות שאני התחלתי את זה עם תנועת המותניים הזאת מתחת לידיו
הגדולות, אבל זה כל מה שהיה צריך.
אחרי זה, הכול קורה ביוזמתו.
הוא מושך אותי קרוב אליו, וכל שריר בגופו נע עם גופי, מהכתפיים ועד
הברכיים. כל סנטימטר בו חטוב, קשה כסלע וחם.
לא. לא חם.
לוהט.
הידיים שלו זזות, אחת מחזיקה אותי חזק בגב התחתון, והשנייה מטפסת

למעלה ומלפפת את שערי בין אצבעותיו, מכריחה אותי להטות את ראשי
לאחור ולהביט בתווי פניו המחוספסים והמוצללים. ממרחק קרוב כל כך,
הלסת החזקה ומכוסת הזיפים שלו בגובה העיניים שלי, וגופי, שכבר רותח,
נכנס להילוך גבוה כשלשונו חומקת החוצה ומרטיבה את שפתיו המלאות.
פאק.
אני נושפת בקול, וזה כנראה מושך את תשומת ליבו, כי עיניו מזנקות
לעיניי רגע לפני שהוא מושך אותי קרוב יותר. נשימתו חמה על הרקה שלי,
ואד שירן ממשיך לשיר, המילים והמוזיקה נשמעות פתאום סקסיות יותר
מאי פעם, כשאני בזרועותיו של זר בשם איליי.
בדיוק כשאני מחליקה את ידיי במעלה גופו, מרגישה את שרירי הבטן
ואת החזה הרחב שלו דרך החולצה הדקה שהוא לובש, ידו נעה אל הישבן
שלי בלחיצה מהירה, לפני שהוא מסובב אותי ומצמיד את הגב שלי לחזה
שלו. עכשיו אני מרגישה את כולו, ידיו אוחזות בחוזקה במותניי ופניו
שוקעות בשערי. אני נותנת לראשי ליפול לאחור על כתפו, כשהאגן שלו נע
צמוד לגב התחתון ולישבן שלי. יד אחת שלו צוללת מתחת לשולי החולצה
שלי כדי להקניט את עורי החשוף, וכל מה שאני יכולה לעשות זה להילחם
בעצמי כדי לא להישען עליו ולהתמסר אליו כולי.
בכל שלושים שנות חיי מעולם לא חוויתי ארבע דקות סקסיות יותר.
ברגע זה אני חושבת שהייתי עושה כל מה שהוא יבקש, כל עוד הוא לא
יפסיק לגעת בי.
גופי מזמזם בדרך חדשה לגמרי — טובה יותר. מטורפת יותר.
אבל כל הדברים הטובים נגמרים.
נראה שככה זה עובד בחיים המחורבנים שלי, כי בדיוק כשהשיר עומד
להסתיים, אני מרגישה את הטלפון רוטט בכיס האחורי.
כמו דלי של מי קרח, הגוף החם שעוטף אותי קופא. כאילו שעון מעורר
העיר אותי מחלום ארוטי שיש בו רק מוזיקה וגבר זר, הרטט של הטלפון
מטלטל את שנינו ושולף אותנו מתוך הרגע. ידיו של בן זוגי לריקוד נדרכות,

ובן־רגע אני מאבדת את החום שלו.
הוא מרפה ממני, ואני כמעט מועדת על העקבים לנוכח האובדן
הפתאומי של התמיכה שלו. אני מסתובבת להסתכל עליו ופוגשת מבט
שונה מזה שציפיתי לו.
הבעתו קשוחה והוא בוהה בי כאילו ביצעתי פשע — פשע נורא, אם
יורשה לי לומר.
אני מנסה להסדיר את הנשימה, והוא מרים את ידו ולופת את העורף
שלו, בזמן שמבטו הזועם מתעצם, מה שגורם לבטן שלי להתכווץ. לעזאזל,
אני תמיד בשליטה — על עצמי ובטח על הרגשות שלי. אני כמעט קופצת
ממקומי כשהישבן שלי רוטט שוב, ואני שונאת שאני מרגישה דחויה אחרי
ריקוד אחד בלבד עם זר.
אני משפילה מבט לטלפון. זה דוני. הוא כאן, מחכה לי, חונה בחניה כפולה
בכניסה הראשית. כמו תמיד, הוא אומר שימתין שם עד שאהיה מוכנה.
אני מושיטה יד ותוחבת קווצת שיער מאחורי האוזן, שונאת את
המחשבה שהפנים שלי בטח סמוקות מהמגע שלו ולא מהחום של הקהל.
כשאני מגניבה אליו מבט אחרון, בתקווה לאיזשהו הסבר לשינוי הפתאומי
בהתנהגותו, אני מוצאת שוב את אותן עיניים סוערות וכהות.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה פשוט לברוח מכאן, אני אפילו לא
מתעכבת למצוא את החברות שלי. מאוחר מדי. אני אשלח את דוני בחזרה
לאסוף אותן.
אני מנופפת בנייד בעייפות וממלמלת, “הנהג שלי כאן.”
אני לא רוצה לגעת בו שוב, אבל אין לי ברירה, כי הוא עומד ביני ובין
דלת היציאה שנחוצה לי כל כך עכשיו. אני מניחה את ידי על החזה הרחב
שלו ודוחפת אותו. הוא זז ומאלץ אותי להתחכך בו כשאני מגייסת את כל
הביטחון העצמי שלי כדי לצעוד בנחישות.
ואני עושה את זה.
אני הולכת משם. אלה היו בסך הכול ארבע דקות מחורבנות. אני לא

יודעת עליו כלום, כי הוא בקושי אמר כמה מילים. נכון, הוא הציל את מר
בלונדי מאף שבור שהיה עלול להשפריץ את כל הדם שלו עליי.
אז אולי הוא בעצם הציל אותי.
לא. הייתי מסתדרת. איליי היה תירוץ נוח וסקסי לברוח מאידיוט, ואני
ניצלתי את זה. רק חבל שאיליי, הזר, התגלה גם הוא כאידיוט.
אני דוחפת את דלתות היציאה, ובדיוק כמו שדוני הבטיח, הוא עומד
ליד רכב השטח השחור שלנו. דוני עובד עבור המשפחה שלנו במשך שנים,
הוא מטפל בכל מיני דברים עבור ‘תעשיות מונטגומרי’ ובחווה של אבא
שלי. לפעמים הוא אחראי אבטחה, אבל בלילות כמו הלילה הוא הנהג
שלי. ומאחר שהוא טוב כל כך בעבודה שלו, עיניו קלטו אותי עוד לפני
שהבחנתי בו.
כרגע אני אסירת תודה לו יותר מתמיד.
הוא מחזיק עבורי את הדלת האחורית פתוחה כשאני ממהרת אליו, בזמן
שמכוניות מצפצפות ומנסות לעקוף את רכב השטח שחונה בחניה כפולה.
כשאני אוחזת בידו ומטפסת למושב האחורי, הוא שואל, “הכול בסדר,
ג’ני? איפה הבנות האחרות?”
“אני בסדר. פשוט עייפה מדי וזקנה מדי בשביל זה. אכפת לך לחזור
לאסוף אותן?”
דוני, גבר בשנות הארבעים המאוחרות לחייו עם ראש מלא שיער יפהפה
ומעט מאפיר, מחייך. “אל תדאגי. אני אביא אותן הביתה בריאות ושלמות.”
אני שוקעת במושב העור ומושיטה יד לחגורת הבטיחות. האדרנלין שלי
צונח, ואני פתאום מרגישה מותשת ולא מצליחה אפילו לגייס חיוך קטן
עבור אחד האנשים האהובים עליי. “תודה.”
הוא סוגר עבורי את הדלת, וכשהוא מקיף את הרכב, עיניי נודדות אל
המדרכה, שם מופיע איליי. הוא נראה שונה לחלוטין תחת אור פנס הרחוב
הבהיר, אבל זה לא משנה דבר. אומנם אני יודעת שהוא לא יכול לראות אותי
דרך החלונות הכהים, אבל אני מרגישה כאילו הוא מסתכל ישירות לתוך

הנשמה שלי כשהוא מעביר יד בגסות על פניו ועוצם את העיניים.
“התנועה לא איומה. אנחנו אמורים להגיע לבית שלך בתוך פחות מעשר
דקות,” דוני אומר כשהוא מתיישב במושב הנהג, ואני שומעת את האיתות
כשהוא מחכה להשתלב בתנועה.
הנימוסים שחקקה בי האטי מונטגומרי משתלטים, אבל ברור לי שזה
נשמע מזויף, כי אני לא מצליחה להסיט את עיניי מבן זוגי לריקוד. “תודה.”
כשדוני נוסע משם, איליי מוריד את זרועו המקועקעת, ואף על פי שאני
לא יכולה לשמוע את זה מתוך הקאדילק שאטומה לרעשים, הדבר האחרון
שאני רואה זה את שפתיו נעות, ואת המילה פאק מתגלגלת מהן בזעם.
אותן שפתיים שנגעו בשערי, בעורי, השפתיים שלחשו באוזני על רחבת
הריקודים המאולתרת.
ואז הוא נעלם.
ובשביל מישהי שמנהלת מיליונים על בסיס יומי ומתעסקת עם כמה
מהאנשים הכי ממולחים בתעשייה, אני מוצאת את עצמי מרגישה… בודדה.
מה לעזאזל?
וזה הרגע שבו אני מחליטה שאני לעולם לא יוצאת יותר.