הספר הדיגיטלי יורד לאפליקציית הליקון.
אם אין לך חשבון בהליקון, יש להוריד את האפליקציה ולהירשם.
עלות הספר
₪ 25.00 – ₪ 39.00
טוויסטים. תככים ומזימות. דרמה. אמוציונלי. אהבה חזקה.
***
החלק השלישי בסדרה המרתקת מאת סופרת רבי־המכר של הניו יורק טיימס קלואי וולש, חושף שלפעמים הדרך היחידה לשעוט קדימה עוברת דרך הכאב.
איבדנו כל כך הרבה, אבל אנחנו עדיין עומדים.
אני יודעת שהוא אוהב אותי – אוהב את הבת שלנו.
הוא מוכן להקריב את עצמו כדי להגן עליי, ואני מתפללת שאף אחד לא יצטרך למות…
היא עדיין איתי.
למרות כל ההרס והחורבן המוחלט, אנחנו ממשיכים להיאחז במערכת היחסים שלנו ומקווים לטוב.
אבל אני יודע שהצרות בדרך. אני מרגיש אותן מתקרבות אלינו, כמו חוש שישי שמעיב על השלווה הזמנית שאופפת אותנו. אני רק מקווה שנשרוד את המכשול הבא.
כך או אחרת, אני הולך עד הסוף עם האישה הזאת. עד המוות.
***
שבורים מהכאב מציף סכנות חדשות ואיומים ישנים. הזוג שכבש את ליבנו יצטרך להילחם קשה מתמיד הפעם – על אהבתם, ועל החיים עצמם. זהו החלק השלישי בסדרת שבורים, קדמו לו הספרים: שבורים מהפחד ושבורים מהעבר.
פרולוג
קמרין פריי
כשסובבתי את המפתח בדלת, חייכתי כשקולה המזמזם של לי מילא את
אוזניי. היא כנראה חשבה שהיא לבד. שום דבר אחר לא יגרום לבחורה הזאת
לשיר — ותודה לאל, כי הזיופים שלה נשמעו כמו יללה של חיה פצועה.
סגרתי את הדלת בשקט ככל האפשר והתגנבתי במורד המסדרון לחדר שלו.
לא התכוונתי להטריד את לי. היא לא הייתה אמורה לדעת שאני כאן או שאני
עוזבת את קולורדו. לא רציתי להעציב אותה. לא הלילה. היא הייתה נרגשת
כל כך כשביקרה בשבוע שעבר כדי לספר לי על התוכנית שלה, והדבר היחיד
שהצלחתי לחשוב עליו באותו רגע היה סוף־סוף, הגיע הזמן. ידעתי כמה
הערב הזה היה חשוב עבורה ועבור קייל. הערב היא סוף־סוף תגיד כן, וקייל
יהפוך לגבר עם הכי הרבה מזל בעולם.
בהתחלה, לא חשבתי שקייל אי פעם יהיה ראוי לחברה הטובה שלי.
התנודות במצבי הרוח שלו והנאיביות שלה השתלבו יחד כמו שמן ומים.
אבל אחרי כל מה שהם עברו והתמודדו איתו, התחלתי להבין שמעולם לא
ראיתי שני אנשים מתאימים יותר. הלב שלי נשבר לחשוב שאני עוזבת את
השותפים הישנים שלי… שאני עוזבת אותו.
אבל הייתי מוכרחה ללכת.
עשיתי יותר מדי טעויות.
אם יכולתי להגשים משאלה אחת, לחזור על יום אחד בחיי, הייתי חוזרת
לאותו בוקר בינואר. הייתי חוזרת לאותו בוקר קפוא ונכנסת למקלחת עם
החבר שלי, במקום לענות לטלפון שלו. אם רק הייתי נותנת לטלפון לצלצל,
לא הייתי יודעת כלום ויכולתי לחיות באי־ידיעה. אבל לא, מובן שעניתי
לשיחה, הלב שלי נקרע לגזרים ועולמי התהפך עליי. במעשה של נקמה —
כי אני בחורה שנוטרת — ובפחד טהור ממה שיקרה ללי, לקחתי משהו מדרק
ואיבדתי את עצמי.
אחרי אותו יום, אחרי מה שעשיתי, לא היה לי אכפת. הייתי קהת
חושים. אני עדיין קהת חושים. שכבתי עם מייק. אמרתי לו שאני אוהבת
אותו. הכול שקרים. הכול שטויות. חיבבתי אותו ולזמן מה חשבתי שאולי
אני אוהבת אותו. ניסיתי לאהוב אותו, אבל כל מה שרציתי היה את… דרק.
ידעתי שהרסתי הכול. הייתי ילדה גדולה. לא רציתי רחמים מאף אחד. בכל
פעם שדרק התקשר או שלח הודעה, התמלאתי בשנאה עצמית שגרמה לי
להתפרץ עליו. השתמשתי במילים שלה — בהודאה ההרסנית שלה — כדי
להרחיק ממני את האשמה. אבל הידיעה תמיד הציפה אותי, כי עמוק בליבי
ידעתי שהוא לא בגד בי. לא כמו שאני בגדתי בו. הוא ידע על מייק, אבל אם
היה יודע הכול…
הרמתי את המזרן שלו, החלקתי את המכתב שכתבתי לו מתחתיו
והתפללתי שבאמת ימצא נחמה. שיבין שמעולם לא היה בשבילי אף אחד
מלבדו. לא באמת. ממש לא.
ידעתי שאני פחדנית ואנוכית ומיליון דברים נוראים אחרים, אבל הוא
היה זקוק לסגירת מעגל. ואני הייתי זקוקה למחילה. כשהוא יקרא את
המכתב הוא ידע. הכול.
לא הצלחתי להתאפק וחיבקתי את הכרית שלו לחזה שלי כדי להריח את
ריחו בפעם האחרונה. אלוהים, על אף שלא הגיע לי, בסתר ליבי קיוויתי
שהוא יבוא בעקבותיי.
קיוויתי שהוא יוכל למצוא בליבו את הכוח לסלוח לי.
“זה לא יגרום לקייל לאהוב אותך, רייצ’ל. אם תהרגי אותי הוא רק
ישנא אותך יותר.”
קצב פעימות הלב שלי עלה. השערות בעורפי סמרו.
רייצ’ל.
השלכתי את הכרית של דרק ופרצתי החוצה מהחדר שלו לעבר המסדרון
כשהקול המפוחד של לי זעק באוזניי. אם תהרגי אותי, הוא רק ישנא אותך
יותר.
על גופתי המתה.
התעלמתי יותר מדי פעמים מאירועים. במשך שנים ישבתי ושתקתי
בזמן שג’ימי בנט הכה אותה עד זוב דם. שוב ושוב. הסימנים… הכוויות…
הדמעות של לי בת החמש שהצטנפה בבית העץ שלנו עלו בעיני רוחי. פניה
היו חבולות כל כך שבקושי הצלחתי לראות את העיניים שלה מבעד לדם
ולנפיחות. אש בערה בתוכי.
נקמה.
הייתי חייבת לעזור לה. הייתי חייבת לעצור את המשוגעת שמכוונת
אקדח אל החברה הכי טובה שלי. ברגליים רועדות, דחפתי את רייצ’ל כל
כך חזק שהאקדח נפל מידה וירה לפני שהחליק על רצפת המטבח. תפסתי
את שערה בחוזקה. “מטורפת,” התזתי לפני שהטחתי את ראשה. “איך את
מעיזה? איך את מעיזה לכוון את הדבר הזה אליה?” לא הצלחתי להבין מה
קייל ומייק מצאו אי פעם במטורפת הזאת.
“כבר איחרת,” רייצ’ל צחקה ואפילו לא ניסתה להיאבק בי. “לנסיכה
המסכנה יש פצע.”
עיניי עקבו אחרי האצבע שלה והקרביים שלי התהפכו. פערתי פה באימה
צרופה כשעיניה האפורות והמבועתות של לי נעצמו. היד שהצמידה אל
הבטן שלה נשמטה לצידה. כל גופה קרס קדימה כשהיא צנחה על הברכיים.
“לי!” השאגה שפרצה מגרוני הזכירה חיית פרא. הבטן שלה… אלוהים,
היה חור בבטן שלה. זעם, זעם בוער ולוהט הציף את ורידיי כשפניתי אל
רייצ’ל. “כלבה מטורפת.”
נעצתי את הציפורניים בקרקפת שלה וגררתי אותה קדימה. בכל טיפת
כוח בגופי, הצמדתי בחוזקה את ראשה אל משקוף הדלת. לא הצלחתי
לחשוב בהיגיון. רציתי לגרום כאב עצום לבחורה הזאת כדי שלא תפקח שוב
את עיניה המרושעות. היא נפלה על הרצפה בעיניים עצומות ולא הגיבה.
ייחלתי למותה. קיוויתי ששמתי קץ לחייה. קולות חרחור משכו את תשומת
הלב שלי בחזרה אל לי. הייתי חייבת להתמקד כשניגשתי אליה. “לי, תחזיקי
מעמד. אני הולכת להזעיק עזרה.”
“קם…” היא ניסתה לדבר, אבל גושים כהים של דם נשפכו מפיה.
היא גוססת…
אלוהים, ידעתי שהיא גוססת. אף אחד לא מדמם מהפה. הדם שלה היה
כהה כל כך. היא עמדה למות. הכלבה המטורפת הזאת סוף־סוף עשתה את
זה. דם… זה הדבר היחיד שראיתי… הדם של לי זלג מפיה, מהבטן שלה.
הרחתי אותו. הוא חנק אותי.
תפסתי את הטלפון שלי וחייגתי למוקד החירום. “אני צריכה אמבולנס
ומשטרה.” הבטתי בגוף המרוסק של רייצ’ל. “רחוב שלוש־עשרה. גבעת
האוניברסיטה. מהר,” עצרתי כדי למנוע מקולי להתגבר לצעקה. לא רציתי
שלי תשמע את הפחד שלי ועכשיו הוא זחל במעלה גרוני. “ירו בחברה שלי.”
“בסדר, גברתי. נשלח מישהו מייד,” אמר הקול בצד השני של הקו. לא
ידעתי אם דיברתי עם גבר או אישה. בכלל לא הצלחתי לחשוב. “רואים את
הפצע דרך הבגדים? תוכלי לומר לי איפה ירו בחברה שלך?”
הסתכלתי למטה על הבטן של לי והתכווצתי. “כן. בבטן לדעתי.”
בבקשה, אל תמותי.
“הפרמדיקים בדרך, גברתי. אני צריך שתלחצי על הפצע,” אמר המוקדן.
“יש לך מגבת שתוכלי ללחוץ בעזרתה על הבטן שלה?” אלוהים. ניתקתי
לפני שהספקתי לצעוק על האידיוט. מה נסגר? הרגע נקלעתי לזירת ירי
ועכשיו אני אמורה לשלוף מגבת כאילו שטפתי כלים?
אידיוט.
פשטתי את הז’קט והצמדתי אותו אל הבטן שלה. נוזל חם זלג על ידיי.
דם. מוחי הוצף בתמונות של תינוקת כחולת עיניים שמחפשת את אימא
שלה. אימא שגוססת בזרועותיי. אלוהים, איך אתמודד מול קייל? האם
אני צריכה להתקשר אליו? לא. הייתי צריכה להישאר רגועה ולעצור את
הדימום. “לי, אני חייבת להפעיל לחץ על הפצע. אני צריכה להאט את
הדימום.”
היא הביטה בי בעיניה הענקיות שהיו מוצפות פחד. ניסיתי לחייך כדי
להרגיע אותה, אבל הלסת שלי הייתה מתוחה כל כך שבקושי הצלחתי להזיז
את השפתיים. “את חייבת לצאת מכאן,” היא השתעלה. “היא יכולה…
להתעורר.”
בושה מילאה אותי והתערבבה עם הצונמי הענק של הפחד שהיה לי
בבטן. הבושה שיסעה את הלב שלי. “תפסיקי לדבר שטויות,” לחשתי
כשגררתי את גופה לזרועותיי וחיבקתי אותה. ערסלתי אותה בזרועותיי כמו
שעשיתי כל השנים. היא הייתה צריכה לחיות. זה היה כל כך לא הוגן. כל מה
שהיא סבלה. כל מה שעברה. לא יכולתי לשאת את זה. לא יכולתי לחיות עם
זה. נאבקתי ביבבות שעדיין איימו להשתלט עליי.
הייתי אמורה לנסוע הלילה לאירלנד. לעזוב ולאכזב אותה שוב. אם רק
הייתה יודעת בכמה מובנים אכזבתי אותה. האשמה שהרגשתי על שחייה
התגלגלו בצורה כזאת הפכה לי את הבטן. האם אני צריכה לספר לה את
מה שאני יודעת? לא יכולתי. לא יכולתי לעשות את זה. הייתי צריכה רק
להחזיק אותה ולדאוג שהיא תישאר בחיים. אלוהים, הייתי צריכה לרפא
אותה. היא הייתה מוכרחה לשרוד. אעשה הכול אם רק תישאר בחיים.
אישאר. אישאר בשבילה.
“קם, אני מפחדת.” היא שיוועה לאוויר. גופה היטלטל בזרועותיי.
גם אני.
“אני גוססת?” הפחד בעיניה היה בלתי נסבל. באותו רגע, הייתי עושה
הכול כדי להתחלף איתה. “כדאי לך שלא,” הזהרתי אותה. דיברתי ברצינות.
היא תפסיד יותר מדי. תשאיר מאחור יותר מדי אנשים. “יש לך תינוקת
יפהפייה שתלויה בך. את שומעת אותי? תתמקדי בהופ. תשימי את התמונה
שלה בראש שלך ואל תשכחי אותה. אל תאבדי מיקוד.”
“קומי.” ראשי זינק למעלה לשמע הארס בקולה של רייצ’ל. הכלבה
הזאת פשוט סירבה למות. “זוזי הצידה, קמרין. היא חייבת למות.”
לי ניסתה לדחוף אותי הצידה, אבל הידקתי את האחיזה בה. זה לא קורה.
לא במשמרת שלי. הייתי צריכה להישאר רגועה. הייתי צריכה לדבר עם
הכלבה הזאת מספיק זמן כדי שהשוטרים יבואו ויעצרו אותה. איפה הם?
“אל תעשי את זה, רייצ’ל.” שנאתי את עצמי שאני מדברת אליה, אבל הייתי
מוכרחה לעכב אותה.
“קם תברחי… בבקשה, זוזי,” התחננה לי. “תברחי, תברחי, או שהיא…
תהרוג את שתינו.”
הנדתי בראשי בבוז. איך לעזאזל היא מבקשת ממני לעשות את זה בפנים
רציניות? הסתכלתי על פניה וחזרתי בזמן לימים שבהם האישה הזאת הייתה
ילדה פגיעה שהתחננה שאברח איתה. החיים שסבלה בצילו של אביה,
בצילם של הבריונים בבית הספר שהציקו לה כי הייתה ענייה ובגלל הבגדים
שלבשה, פירקו אותי. נשבר לי הלב. והוא נשבר עוד יותר כשידעתי. רציתי
לספר לה על אימא שלה. רציתי שהיא תדע מה גיליתי כשנסעתי להורים
שלי בינואר, אבל היא תשנא אותי שלא סיפרתי לה אז. היא תכעס עליי ועל
ההורים שלי. “ואיזה מין בן אדם אהיה אם אעשה את זה? אם אזוז הצידה
ואשאיר אותך למות?” דרשתי. היא רעדה מפחד. גם אני. אבל לא יכולתי.
פשוט לא יכולתי לעזוב אותה.
האם אי פעם הרגשתם אהבה עצומה לאדם אחר — אהבה צרופה, חשופה,
מטלטלת — וחיבור שהיה גורם לכם להקריב את הלב, הנשמה והגוף כדי
לעצור את הכאב שלו? האם אי פעם הייתם חייבים לאדם אחר את כל
עולמכם? האם אי פעם ידעתם סוד על מישהו קרוב אליכם שעורר בכם
בחילה בגלל תחושת אשמה וחוסר צדק? לי זה קרה וכך הרגשתי כלפיה.
הקשר שלנו היה עמוק יותר מקשר דם. היא הייתה החצי השני שלי. אחותי.
החברה הכי טובה שלי. לא התכוונתי לשבת בחיבוק ידיים ולשתוק הפעם.
לא אראה אותה מתה.
הנחתי את לי בצד, כרעתי לאט וניסיתי לשכנע את המפלצת. “רייצ’ל,”
שידלתי. “אם תלכי עכשיו, אם תברחי, יהיה לך זמן. תחשבי על המשפחה
שלך. את בת עשרים ושתיים ותהרסי את החיים שלך… ובשביל מה, גבר?”
קיללתי כל סנטימטר בזין של קייל באותו רגע. “אל תהיי טיפשה. השוטרים
יהיו כאן בכל רגע. את לעולם לא תצליחי להתחמק מזה.”
ידה של רייצ’ל נשלחה במהירות כזאת שלא היה לי זמן להתגונן לפני
שתפסה את הקוקו שלי. “את חושבת שאכפת לי עכשיו?” היא צעקה
ועיניה התמקדו בלי. ניסיתי להשתחרר, אבל הבחורה לכדה אותי. “אין לי
מה להפסיד. היא גנבה ממני הכול.” היא תפסה בעורף שלי ודחפה אותי
קדימה. התנגשתי במקרר בעוצמה כזאת שהייתי כמעט בטוחה שהאף שלי
מוטבע על הדלת. כלבה מטומטמת. יש לי צילומים בדבלין בשבוע הבא…
“לא היינו צריכות להגיע למצב הזה,” רייצ’ל שאגה. ניערתי את ראשי
כדי ששדה הראייה שלי יתבהר. “אם רק היית עוזבת כשאמרתי לך…
להתראות, דיליה.”
“לא,” צעקתי. גל של ייאוש שטף את גופי וגרם לי להישכב על גופה
הרפוי של לי שהצטנף על הרצפה.
רעש… כאב… שקט.
חום עטף את המוח שלי… ובער דרך גופי.
הכול נעצר.
הלב.
המוח.
הגוף.
אור וחום הציפו את נשמתי. עצמתי את עיניי הכחולות וחשבתי על עיניו
הירוקות.
1
דרק
היום
ידעתי לאן אני הולך, וגם ידעתי שזה רעיון ממש גרוע. עברו חודשים. הייתי
צריך להמשיך הלאה. הייתי צריך להתחיל לחיות.
הייתי צריך ניתוח מוח.
המצבה שלה הוקמה. היא ניצבה שם לפניי, תזכורת מתמדת למי
שנמצאת מתחת לאדמה.
נוחי על משכבך בשלום, קמרין פריי.
וחסד אלוהים לא ימוט לעד,
וכן עוז אהבתנו איש אל רעהו.
כי צפונה היא במעמקי לב האדם,
עד עת נשוב ונתאחד.
עברו מאה שבעים ושבעה ימים מאז שהיא עזבה אותי ומאה וחמישה ימים
מאז שעזבה את העולם הזה. רק שהיא לא עזבה. היא נגזלה, נלקחה ממני.
קודם בידי מייק, ואז בידי רייצ’ל.
רכנתי וליטפתי את המצבה שלה, משהו שעשיתי בכל יום, והנחתי את
זר החבצלות על הקבר שלה. “יום הולדת שמח, מותק.”
קייל לא ידע שאני מגיע לכאן כל יום. עכשיו גרתי לבד, ולכן היה לי
קל יותר להסתיר את זה. מייד אחרי שלי שוחררה מבית החולים, הוא לקח
אותה ואת הבת שלהם להתארח במלון שלו בבולדר בזמן שסידר להם מקום
מגורים קבוע.
הוא בא לבקר כמעט בכל יום כדי לבדוק מה שלומי, כנראה מפני שנבהל
באותו הבוקר כשנכנס לחדר שלי בזמן שבלעתי את התרופות שרשמו לי
לאחר הירי.
הייתי בהנגאובר נורא והחזקתי בקבוק כדורי שינה בידיי, ולכן לא יכולתי
להאשים אותו שהוא קפץ למסקנות. הוא חשב שאני עומד לשים קץ לחיי,
ולמען האמת, באותו בוקר עדיין לא ידעתי מה התכוונתי לעשות.
הראש שלי התפזר לכל הכיוונים. אתמול בלילה שתיתי בבר עלוב
והבאתי הביתה בחורה — הראשונה מאז שקם עזבה אותי. ובכל שנייה
שהייתי בתוכה חשבתי על קמרין, מה שהיה שגוי ומבלבל ברמות שמעולם
לא העזתי לחשוב עליהן.
הדבר היחיד שזכרתי מאותו בוקר היה שהרגשתי חרא, נגעלתי מעצמי
על שניצלתי את הבחורה ההיא. ובכל זאת, זה לא מנע ממני לעשות את זה.
כנראה לא הצלחתי להימנע מלחיות ככה.
“היי, אתה.”
צליל המבטא הדרומי הרך והמוכר שלה עטף את הלב שלי כמו שמיכת
פוך. הסתובבתי וצפיתי בשותפה שלי לשעבר מתקרבת אליי ודוחפת
עגלה. אהבתי להקשיב לקול של לי. הוא היה עדין ומתוק, הזכיר לי חמאה
מותכת ואת קמרין.
קיוויתי שלא איתקל בה היום. ידעתי שהיא דאגה לי ולא רציתי להעמיס
עליה. היו לה מספיק צרות עם ההורים שלה.
“היי, נסיכת קרח,” מלמלתי ותחבתי את ידיי לכיסי הג’ינס שלי. לי
חשבה שקראתי לה נסיכת הקרח כיוון שהייתה מוזרה ומסובכת כשעברה
לגור כאן. אבל בעצם התכוונתי שקייל היה הטיפוס הקר והקשה כמו סלע.
הוא היה כמעט בלתי חדיר עד שלי הגיעה וריככה אותו. פאק, היא המסה
אותו לשלולית לרגליה. קייל קרא לה הנסיכה שלו, אבל היא הייתה המלכה
של חייו והוא הגן עליה כאילו החיים שלהם היו משחק שחמט. ראיתי
את השינוי מתחולל בו ברגע שעיניו נחו עליה במטבח שלנו. היציבה שלו
השתנתה, כל גופו נכנס לכוננות גבוהה והערכתי שאם היינו בעלי חיים, הוא
היה צועד היישר אליה ומסמן טריטוריה. בעצם זה קשקוש, הוא עשה את
זה בכל מקרה. הטמבל כמעט לקח לה את הבתולים במטבח שלו…
כן, עמדתי ממש ליד קייל קרטר בלילה שעולמו השתנה. הוא היה הרוס
מאז. זיהיתי את הסימנים כי זה קרה לי עם קם.
היא נכנסה לעולמי כשהייתי בן שמונה־עשרה, רוקנה לי את האוויר
מהריאות והרעידה את האדמה מתחת לרגליי. היא השאירה בי חותם
שלעולם לא יימחק או ייעלם. האמת שהיא השאירה שני סימנים. אחד על
הלב שלי והשני על התחת.
במשחק הפוקר הדפוק…
כשלי הגיעה אליי, היא קצת התנשפה. שכבה של זיעה כיסתה את המצח
שלה והשערות שלי סמרו. “תגידי לי שלא הלכת לכאן ברגל.”
“בבקשה, אל תתחיל גם אתה, דרק.” היא השפילה את עיניה והרגשתי
כמו אידיוט. “אתה האדם היחיד בחיים שלי שלא מתייחס אליי כמו אל
בובת חרסינה. אתה החבר היחיד שמתייחס אליי כאילו אני עדיין לי.”
לא, תשכחו מזה, הייתי אידיוט. הרמתי את הקול על אף שידעתי היטב
איך דברים כאלה השפיעו עליה. אבל פאק, היא יצאה מבית החולים לפני
שלושה שבועות בלבד וזכרתי בדיוק כמה חולה היא הייתה, כמה הייתה
קרובה למוות. מדהים באיזו מהירות הגוף האנושי התאושש, אבל היא לא
הייתה אמורה לעלות במדרגות, ובטח שלא ללכת חצי שעה ברגל. הבחורה
כנראה רצתה למות ולהוציא את קייל מדעתו.
נעצנו מבטים זה בזה לרגע כשהבנה שקטה עברה בינינו.
“תתמוך בי ואני אתמוך בך. בלי שאלות,” עיניה התחננו אליי.
הנהנתי בתגובה שקטה. “אני מחפה עלייך, נסיכת קרח.”
“פרחים יפים,” אמרה לי בנימה שקטה וחולמנית. “הפרחים האהובים על
קם. היא הייתה אמורה להיות בת עשרים ושלוש היום.”
“אני יודע,” רציתי לצרוח. לא היה סיכוי שאשכח את יום ההולדת שלה.
חגגתי איתה את ארבעת ימי ההולדת האחרונים, שלושה מהם בתור החבר
שלה.
הקדשתי את שנת הלימודים הראשונה שלי באוניברסיטה בניסיון לכבוש
את קמרין פריי, ולבסוף זכיתי בה בליל יום ההולדת העשרים שלה. ליתר
דיוק, הישבן שלי כבש אותה יותר מהפנים. הפסדתי בהתערבות פוקר בליל
יום ההולדת שלה וסיימתי עם קעקוע של פינגווין על הישבן שלי. קם
בחרה את העיצוב כי זה היה התנאי להתערבות. זכרתי שהייתי עצבני מאוד
כשסיימתי עם פינגווין דפוק על הישבן. אבל העובדה שקמרין פריי הגיעה
עירומה למיטה שלי באותו לילה הייתה פיצוי מתוק בהחלט. הייתי הרוס
עליה מהרגע הראשון שהיא נכנסה בדלת הכניסה של קייל. אלוהים, הבטן
שלי עדיין התהפכה כשחשבתי על זה. מעולם לא ראיתי רגליים כמו שלה…
מוצקות, דקות וארוכות. אלוהים, היו לה את הרגליים הכי מדהימות בעולם.
הכרזתי עליה כשלי ברגע שהיא נכנסה לחדר כדי לפרוק את המזוודה
הוורודה שלה. לא הייתי מוכן בשום פנים ואופן לאפשר לקייל לזכות בה,
על אף שהוא לא באמת הסתכל. עדיין חשבתי שזה מטורף. קייל היה
רודף שמלות גדול כשהיינו צעירים, אבל הוא מעולם לא הסתכל על קם
בצורה כזאת. אוקיי, הוא הסתכל על הציצים שלה בבוקר שבו היא יצאה
מהאמבטיה בריצה, עירומה לגמרי, וצעקה שעכביש ניסה להרוג אותה, אבל
לא יכולתי להאשים אותו. אני הייתי זקוק למקלחת קרה מאוד אחרי המופע
הזה.
“היו לך בעיות עם כתבים בדרך לכאן?” שאלתי, שיניתי את הנושא לפני
שהמוח שלי יתפוצץ. “הם הפסיקו לחנות מחוץ לבית.” זו הייתה הקלה
לקום בבוקר בלי עופות דורסים על סף הדלת בדמות כתבים שחיפשו סיפור.
הטרידו גם אותי בשבועות שלאחר מעצרה של רייצ’ל, אבל קייל ולי
עברו עינוי של ממש. לי הייתה מוגנת בזמן שהייתה בבית החולים, אבל
קייל לא היה יכול לדרוך מחוץ לדלתות בית החולים או המלון, בלי שידחפו
לו לפנים מצלמה או מיקרופון. הוא שילם לעורכי הדין שלו הרבה כסף כדי
שהפנים של בתו לא יופיעו בטלוויזיה ובעיתונים, אבל לא היה יכול לעשות
הרבה כדי להגן על הפרטיות שלו ושל לי. הסיפור היה ענק ובארבעת
החודשים האחרונים גיליתי על החבר הכי טוב שלי יותר מאשר בארבע וחצי
השנים שהכרתי אותו.
כל פרט מחייהם הפרטיים הופיע בתקשורת. עכשיו כל העולם ידע על
היחסים של קייל עם רייצ’ל גרייסון ועל הברית המעוותת שהיא כפתה
עליו. אני עליתי על הבולשיט לפני שנים, אבל קייל לא הצליח לחשוב
בהיגיון מרוב אשמה. כל פרט מלוכלך מהשנתיים שבהן ניהל רומן עם
רייצ’ל, ומההפלה של לי, הפך לנחלת הכלל. קייל תואר כמתבגר יתום
בעייתי שהגיע לעמדת השפעה בזכות סבו המיליונר הסודי. יעד לרודפות
בצע יפהפיות שבסופו של דבר נכבש בקסמה של פצצה מלואיזיאנה עם
חשבון בנק ריק.
אילו שטויות…
אף אחד לא כתב על ההגינות של קייל כלפי חבריו או על העובדה שהוא
היה זה שרדף אחרי לי. הם אף פעם לא הדגישו את העובדה שלי עבדה קשה
כמנקה במלון שלו במשך חודשים ולא ידעה בכלל שהוא עשיר. הייתי שם.
סבלתי מהחיים בבית בגלל הכימיה המורגשת שרטטה ביניהם. ראיתי את
החברות שלהם מתפתחת לאהבה. הייתי עד למאבקים שלהם וידעתי את
כל האמת. השניים האלה סבלו מספיק ועצבן אותי בטירוף לקרוא ניתוחים
וביקורת על החיים שלהם — החיים שלנו.
נראה שלעיתון אחד היה מודיע רציני. רק בחודש שעבר, כשהעניינים
התחילו סוף־סוף להירגע, הם חשפו כמה פרטים על אירועים שקרו
במהלך מסיבת בית באוקטובר האחרון. קייל הוכתם בגלל הפתיל הקצר
שלו והואשם שהתנהג בצורה פוגענית כלפי לי. עוד שטויות. נכון, הוא היה
חמום מוח כמו אריה, אבל הוא בחיים לא היה פוגע פיזית באישה. ולגבי
פגיעה בלי? אני חושב שקייל היה משמיד את העולם אם הייתה נושרת
מהראש שלה אפילו שערה אחת.
הייתי מוכן להמר שדיקסון ג’ונס היה המלשן. הוא מעולם לא היה מעריץ
גדול של קייל. העובדה שהפגין עניין בלי כשעברה לגור כאן ושהיא דחתה
אותו לטובת קייל הייתה כנראה המניע שלו. וגם הכסף, כמובן. העיתונים
הגדולים הציעו סכומים מופרכים עבור מידע.
כמה משפחות אומנה שקייל גר איתן חשפו סיפורים עליו וסיפרו שהוא
היה ילד ונער בעייתי. כל אחד הביע דעה על היחסים שלהם וכל עיתון
שסיקר את הירי תייג אותם בתור האוהבים השבורים.
“לא, אבל הם עדיין מגיעים למלון,” נהמה לי וקמטים עמוקים נחרשו
במצח שלה. “לא באותה תדירות כמו קודם, אבל חלקם מצליחים להסתנן.
הם בעיקר רוצים לדבר עם קייל. כנראה התמונה שלו שווה כתבת שער.”
היא הנידה בראשה. “אני לא יודעת מה הם חושבים שהם ימצאו. כל הסיוט
הזה מתפרסם בכל מקום.” אין ספק. היה מדובר בחתיכת סיפור.
“אני באמת לא יודע למה אני כאן, לי,” הודיתי והרמתי את כתפיי
במבוכה. “או למה אני ממשיך לבוא לכאן.”
“אני יודעת,” היא אמרה בשקט וליטפה את זרועי. “אתה אוהב אותה.
ורק בגלל שמישהו מת, לא אומר שהאהבה שלך אליו נעלמת. הרגשות לא
יודעים שמישהו כבר איננו. ללב יש מערכת ניווט משלו. הוא תמיד מוביל
אותנו בחזרה לאנשים שאנחנו אוהבים, ללא קשר להיגיון.”
פאק.
“את צריכה להיות פסיכולוגית,” מלמלתי והסטתי את השיער מהעיניים
באצבעות שלי. הקפדתי להתגלח, אבל לא טרחתי להסתפר מאז שקם מתה.
האמת היא שלא ראיתי הרבה טעם להתעסק בטיפוח וביופי חוץ מעניינים
חיוניים כמו להתגלח ולהתקלח. לא היה שום טעם וכבר לא היה לי אכפת.
חמישה־עשר שבועות… לפעמים הרגשתי כאילו זה קרה אתמול.
לפעמים הרגשתי כאילו עברו שנים. הכאב היה באותה עוצמה. הוא היה
הדבר היחיד שלא השתנה.
לי חייכה, אבל החיוך היה מאולץ. “אני לא חושבת, דרק. אני פשוט
אישה שמנוסה בשיברון לב. מערכת הניווט של הלב שלי מטורללת לגמרי.”
התינוקת של קייל התחילה לבכות ולי התכופפה והוציאה אותה מהעגלה
שלה.
הופ הייתה יפהפייה. אפילו אני הייתי חייב להודות בעובדה הזאת. היו
לה ריאות שהתחרו בכל מאמן פוטבול צווחן, אבל בחיי שהילדה הזאת
הייתה חמודה. לרוע מזלי הייתי עד לבואה לעולם במאי שעבר — ליתר
דיוק, בואה לעולם במושב האחורי במכונית של קייל.
המראה של לי יולדת את התינוקת בזמן שקייל יושב בין רגליה ומחכה
להוציא אותה היה משהו שהעיניים שלי לא ישכחו אף פעם. הצרחות
השטניות שיצאו מפיה היו משהו שהאוזניים שלי יזכרו תמיד. רציתי מאוד
שהוא יחליף את המכונית הדפוקה שלו ויפסיק לנהוג במרצדס היולדות.
לעולם לא אסתכל שוב באותו אופן על מרצדס.
“מה קרה, מתוקה?” לי ליטפה ונדנדה את הופ בזרועותיה.
“איך הצלחת לברוח מהסוהר?” התלוצצתי וניסיתי לשפר את מצב הרוח.
אם זה היה מישהו אחר לא הייתי טורח, לא הייתי מנסה להיראות נורמלי
ו… יציב. אבל זו הייתה לי. היא הייתה עדינה כמו פרח. בחורה מסכנה.
לי חייכה. “נעלתי אותו בחדר האמבטיה.” היא פנתה להופ. “נכון, בובה?
אימא נעלה את האבא המסכן שלך בחדר האמבטיה.”
“יפה,” צחקתי. לי הפכה את החבר הכי טוב שלי, האיש העצבני
וההפכפך, לרכיכה רגשנית. קייל היה שפוט של האישה המובילה בחייו.
הוא עשה שמיניות באוויר בשביל שתי הבנות שלו, ובצדק.
לאחר היחס שלו ללי בתחילת הקשר ביניהם — שקרים, בגידה והתנהגות
כללית של מניאק — הופתעתי מאוד שהיא סלחה לו. היה לה לב רחמן,
והוא היה שייך לקייל. ההוכחה לכך הייתה ענודה על ידה השמאלית בצורת
יהלום ענקי. כן, הוא גם היה מניאק שידע להגזים.
לי נאנחה בכבדות. “אני נשבעת, דרק, חצי מהזמן אני מרגישה שאני
טובעת בתוכי. הכול הפוך. אני מבולבלת ומפוחדת. אנחנו צריכים להיזהר
ליד כולם, וקייל מתחרפן אם אני מתרחקת ממנו אפילו לשנייה. אני
מתקלחת, הוא שם. אני בשירותים, הוא מחוץ לדלת צועק ‘אל תנעלי את
הדלת, מותק’.” היא נשכה את השפה והיה ברור שהיא חושבת על מזימה
שלא רציתי שום חלק בה. “אני מבינה למה הוא מגונן בהגזמה. זאת אומרת,
ברור שאני מבינה, אבל אני דואגת לו. אתה חושב שאולי תוכל לדבר איתו?
לבקש ממנו להירגע קצת? אני מפחדת שהוא יתיש את עצמו.”
הרמתי גבה ושלחתי אליה מבט תמה. “ואת חושבת שהוא ישמע בקולי?”
לי צחקה בשקט. “לא, נראה שלא. הוא עקשן כמו פרד.”
נכון מאוד. הכרתי את קייל מאז שהיינו נערים. הוא היה שובב אז ועשה
מה שהתחשק לו. הוא שרד בזכות שנינות ואינטואיציה. אם חשב שהוא
צודק, לא היה אדם בעולם הזה שהיה יכול לשכנע אותו אחרת. לאורך חמש
שנות ההיכרות בינינו, ראיתי רק אדם אחד שהצליח לאלף את חיית הפרא.
והאדם הזה עמד מולי וחיבק את התינוקת שלו.
“זה האיש, לי.” נעצתי אצבע בבטן של הופ וזכיתי בחיוך ענק וחסר
שיניים. “הוא צריך שליטה. ככה הוא מתנהל. החיים דפקו אותו בתור ילד
והבחור פשוט קם והמשיך להילחם. הכוונות שלו טובות. הוא פשוט לא
יודע להתנהג. יכול להיות שיש לו יותר כסף מחצי בולדר עכשיו, אבל
הבחור הוא חתול רחוב. ילדות קשה כזאת לא מייצרת אנשים עדינים.”
“לא העבר שלו מפריע לי,” היא אמרה בשקט. “אני אוהבת אותו יותר
דווקא בגלל מה שעבר. מה שמפריע לי הוא העובדה שאני נקשרת אליו
יותר מדי כשהוא איתי כל הזמן, ואז כשהוא עוזב, אני הרוסה. אני תלויה בו
יותר מדי, דרק. רוב הלילות אני לא מצליחה אפילו לחשוב על ללכת לישון
לפני שהוא חוזר הביתה, וגם אז הוא עובד בקומה התחתונה. אני משתוקקת
אליו כל הזמן. אני מתגעגעת אליו כשאנחנו מדברים. זה לא נורמלי. אישה
לא אמורה להיות תלויה בגבר ברמה כזאת, נכון?”
חייכתי במבט מבין כשראיתי את ההבעה החרדה שלה. למסכנה לא היה
מושג מהחיים. “מה שאת מרגישה זו לא תלות, מתוקה.” טפחתי באצבעי
על הרקה. “זו אהבה. ואהבה היא כלבה מרושעת ומטורללת. היא מבלבלת
אותך לגמרי.”
נראה שלרגע היא הרהרה בדבריי לפני שחייכה. “מי הפסיכולוג עכשיו,
הא?”
“מצחיק.” חייכתי. “הוא עדיין לוחץ עלייך להתפייס עם אימא שלך?”
הייתי צריך לכבוש את החיוך כשלי התחילה לנהום. “כן,” היא רטנה.
“הוא כמו כלב עם עצם. ובמקרה הזה, הוא צריך להרחיק את העצם מהכלבה
שלו.”
“הרגע קראת לעצמך הכלבה של קייל?” שאלתי ולא ניסיתי להסתיר
את החיוך שלי.
“אני מתכוונת בתור דימוי,” היא הסמיקה. “כאילו… אוי, לא משנה. אני
מניחה שאתה מסכים איתו?”
“שאת צריכה להשלים עם אימא שלך?”
לי הנהנה בנוקשות. “כן. אתה מסכים?”
“לא,” אמרתי לה. “אני למעשה חושב שהלחץ שקייל מפעיל עלייך
לדבר עם טרייסי זה הדבר הכי מטופש שהוא עשה בזמן האחרון. אמרתי
לקייל בדיוק את אותו דבר, אבל האידיוט לא מוכן לסגת. אני בצד שלך
בעניין הזה, לי. טרייסי חיה שנה עם ג’ימי בנט. את חיית איתו שמונה־עשרה
שנים. לא צריך להיות גאון כדי להבין מי נדפק יותר. זו הבחירה שלך, נסיכת
קרח. אף אחד לא יכול להאשים אותך שאת נזהרת.”
“אני לא סתם נזהרת, דרק.” היא עצרה כדי לנשק את הראש של הופ.
“אני לא יכולה לסבול אותה,” הודתה. “ואני יודעת שזה נורא להרגיש ככה
כי היא הצילה את חיי כשנתנה לי את הכליה שלה. אבל בכל פעם שאני
מסתכלת על הופ…” לי נשכה את שפתה והנידה בראשה בגועל. “בכל פעם
שאני מביטה בעיניים של הבת שלי, אני נזכרת במה שטרייסי עשתה לי ואני
מתמלאת כעס. אני מרגישה נבגדת ונטושה.”
“אני לא מאשים אותך שאת מרגישה ככה,” מלמלתי. לי התמודדה עם
תסבוכת מהגיהינום.
היא נורתה פעמיים. הייתה בתרדמת במשך שבועות, ואז התעוררה
וגילתה שחברתה הטובה מתה. ואם זה לא היה מספיק גרוע, האימא שהיא
חשבה שמתה, הייתה בעצם בחיים ורצתה לעשות איתה איחוד משפחות.
והארוס הטיפש שלה היה בעדה.
לי התמודדה וקייל לחץ עליה. הזהרתי אותו מספיק פעמים מה יקרה אם
הוא יציק לה יותר מדי. הופתעתי שהיא לא ברחה בצעקות מבולדר. אלוהים
יודע שהייתי עושה את זה במקומה. העניינים פה היו ממש מסובכים.
“זה בגלל שאתה מכיר את התחושה,” היא ענתה. “כשהעולם שלך
מתמוטט. אתה יודע איך מרגיש מישהו שבגדו בו, ומצפים ממנו לסלוח
ולשכוח בגלל מעשה גבורה שלא היה יכול למנוע.”
“את חושבת שזה אי פעם יעבור?” שאלתי, בידיעה שלי תבין למה
התכוונתי.
“אני חושבת שעם הזמן אצליח לחיות לצד זה,” היא ענתה. “אני חושבת
שזה ייעשה קל יותר. אבל לא, אני לא חושבת שהכאב על קם אי פעם ייעלם
לגמרי.”
