עד עצם היום הזה 2 – סקארד

5/5

ספר מודפס

Original price was: ₪ 98.00.Current price is: ₪ 59.00.

היא לא שייכת לו… היא שייכת לכתר.

הנסיך טריסטן פאסה מעולם לא נועד לרשת את כס המלוכה. אחיו מייקל היה זה שיועד לתפקיד. אותו אח שאחראי לילדותו המיוסרת של טריסטן ולצלקת שמכערת את פניו.

כשאביהם מת, מייקל מתכוון לתפוס את מקומו המובטח וטריסטן מתכוון לגזול אותו ממנו.

בתור מנהיג המרד החשאי, טריסטן לא יבחל באמצעים כדי לשים קץ לשלטונו של אחיו. אבל כשארוסתו החדשה של מייקל, ליידי שרה ביטרו, מגיעה, טריסטן נקלע למלחמה מסוג חדש. מלחמה שמאלצת אותו לבחור מה חשוב יותר – הכתר או האישה שעומדת לענוד אותו.

לשרה יש תוכנית אחת ויחידה – להינשא למלך ולמחוק את זכר שושלת פאסה מעל פני האדמה, גם אם תיאלץ לשלם על כך בחייה.

אבל היא לא מצפה לנסיך המצולק.

הוא מסוכן, מחוץ לתחום ואחד הגברים שהיא נשלחה לחסל.

אלא שהגבול בין שנאה לתשוקה דק מאי פעם וכשהסודות נחשפים, שרה מתחילה לפקפק במי עליה לסמוך.

האם היא תממש את הנקמה שבוערת בה? או תיכנע לנבל שמעולם לא הייתה אמורה לאהוב…?

***

סקארד הוא רומן נקמה לוהט ומלכותי מאת סופרת רבי־המכר אמילי מקינטייר, אשר טוותה ביד אומן עיבודים לאגדות בהשראת גדולי הנבלים האהובים עלינו. ספריה בסדרת עד עצם היום הזה, שבה כל כרך הוא בעל סוף סגור ויכול להיקרא כיחיד, העפילו לרשימת 15 הספרים הנמכרים ביותר באמזון. קדם לו הספר הוּק.

פרולוג טריסטן

נאמנות. מילה אחת. ארבע הברות. שש אותיות. אפס משמעות. אך אם תאזינו לנאומים האינסופיים של אחי, אתם עלולים לחשוב שהיא

זורמת בעורקיו יותר מהדם שמחבר בינינו. ואילו הייתם מאזינים לרכילות בחצר המלכות, הייתם מגיעים למסקנה דומה. “הנסיך מייקל יהיה מלך מצוין.״ “ללא כל ספק, הוא ימשיך את המורשת של אביו.״ משהו עבה נועץ את קצותיו המשוננים בגרוני, ומבטי נע בין הלהבות

הבוערות בתנור האח בקצה השני של החדר לבין מנורת השמן הממוקמת במרכז השולחן. השולחן שסביבו יושבים חברי המועצה החשאית. אני רואה שישה פרצופים ואף אחד מהם לא מוכה צער.

החזה שלי מתכווץ. “למראית עין יש חשיבות רבה בחיים, הוד מעלתך, ולשם מראית

העין, עלינו לעשות את הנדרש מאיתנו,״ אומר זנדר, היועץ הראשי של אבי, ועכשיו של אחי. הוא מתמקד במקום שבו מייקל יושב. “בדיוק כשם שכולם יודעים שאבא שלך נפטר בשלווה במיטתו, ידוע לכולם גם שיש לך… תיאבון לא קטן.״

“זנדר, בבקשה,״ אני קוטע אותו ומצמיד את גבי לקיר המחופה עץ. “אין צורך לשכנע אותנו לגבי המקום שבו אבא שלי מת.״

עיניי נודדות אל אימי, האישה היחידה בחדר, כשהיא מוחה במטפחת רקומה בראשי תיבות את עיניה החומות החלולות. בדרך כלל היא לא נוהגת להגיע לסקסום ובוחרת להעביר את רוב ימיה באחוזה בכפר, אך מכיוון

שיצאנו עכשיו מהלוויה של בעלה, מייקל התעקש שהיא תישאר. והמילה שלו היא החוק. “לגבי השלווה, אנחנו צריכים לשקר.״ מבטי ננעץ באחי. חיוך קטן עולה על פניו ועיני הענבר שלו בורקות. חמת זעם מתפשטת

בתוכי ועולה לגרוני, עוטפת את הלשון שלי וטעמה מר וחמצמץ. המגף שלי הולם בעץ כשאני מתרחק מהקיר ומתקדם לעבר מרכז החדר, עד שאני מתנשא מעל השולחן, בין אימא לזנדר. אני משתהה ומתבונן בכל פרצוף שיושב שם כאילו מדובר בעוד יום שגרתי. שפת הגוף שלהם מקרינה

יוהרה וחשיבות מנופחת. כאילו לא איבדנו הרגע מישהו חשוב. מישהו חיוני. את האדם היחיד שעוד היה אכפת לו. “אני לא מבין למה אתה מתכוון,״ רוטן זנדר, מרמור נשמע בקולו כשהוא

דוחף את המשקפיים שלו במעלה אפו. אני זוקר את סנטרי ומביט בו, מבחין בקווצות השיער האפורות

המבצבצות בשערו הכהה בדרך כלל. הוא מלווה את המשפחה שלנו שנים רבות, מאז הייתי ילד, ובתחילה הוקרתי מאוד את הנוכחות שלו בחיי. אבל החיים משתנים כל הזמן, והלבביות החמימה של זנדר התחלפה במרירות

קרירה של תאוות בצע. בדיוק כמו אצל כל השאר. “מממ, ברור שלא,״ אני מהמהם ומקיש באצבע על הרקה שלי. “כמה

טיפשי מצידי.״

“שנחזור לנושא?״ נוהם מייקל ומעביר את ידו על ראשו. הקווצות החומות הבהירות נפרעות תחת אצבעותיו. “האופן שבו אבא מת לא חשוב.״

“מייקל,״ משתנקת אימא וממשיכה למחות את דמעותיה. אני מסתובב אליה, רוכן ומושיט יד כדי לנגב את פניה. עצם הלחי שלה נוקשה תחת כף ידי, והיא נושמת עמוק ונושאת אליי מבט בעיניים בורקות.

אני מבריש את אגודלי על עורה, ואז מביט בכף ידי. תחושת בחילה עולה בתוכי למראה כף היד היבשה. כולם כאן שחקנים. “אימא,״ אני מצקצק, “די עם ההצגות. אם תמשיכי לזייף דמעות, יהיו

לך קמטים.״ אני קורץ, טופח על לחייה ומזדקף. כל עין בחדר נעוצה בנו. זה לא סוד שאין בינינו אהבה גדולה. אני מחייך ומניח לשפתיי להתנתק משיניי כשאני מעביר את מבטי בין

הנוכחים. יש מתח באוויר ולורד רג׳ינלד, אחד מחברי המועצה, זז במושבו המרופד בבד קטיפה.

“תירגע.״ אני מגלגל עיניים. “לא אעשה שום דבר לא ראוי.״ לורד רג׳ינלד מגחך ותשומת ליבי מתמקדת בו. “תרצה לחלוק

איתנו משהו?״ הוא מכחכח בגרונו ולחייו מסמיקות, חושפות את המתח שהוא משתדל

מאוד להסוות. “סלח לי על כך שאני לא מאמין לך, טריסטן.״ אני זוקף את ראשי. “נדמה לי שהתכוונת להוד מעלתך.״ פיו מתהדק לפני שהוא מרכין את ראשו. “כמובן, הוד מעלתך.״ הלסת שלי נחשקת כשאני מתבונן בו. רג׳ינלד תמיד היה אחד החברים

החלשים ביותר במועצה. מריר וקנאי בכל השאר. הוא התחבר לצד של אחי בצעירותנו ונשאר לאורך כל רגע של עינוי שעברתי לאורך השנים מידיו של מייקל — וחבריו.

אבל אני כבר לא ילד והם לא יכולים להתעלל בי כמו פעם.

זנדר צובט את גשר אפו. “אדוני, בבקשה. אתה זקוק לרעיה. בני העם שלך זקוקים למלכה.״

“יש להם מלכה,״ מתפרץ מייקל ומחווה בראשו אל אימא שלנו. “אני לא מעוניין להתחתן.״

“אף אחד לא מבקש ממך להפסיק את הרומנים המזדמנים שלך,״ נאנח זנדר, “אבל החוקים האלה קיימים כבר דורות רבים. אם לא תישא אישה, תצטייר כחלש.״

“אם אתה לא מעוניין למלא את חובתך, אחי, אז בבקשה, תעשה לכולנו טובה ותסתלק.״ אני מנופף בידי באוויר.

עיניו של מייקל מצטמצמות כשהן מביטות בי, זווית פיו מתעקלת בחיוך מזלזל. “ולמי להשאיר את גלוריה טרה, לך?״

צחוק בוקע סביב השולחן ושריריי מתהדקים. הדחף להוכיח להם באיזו קלות אני יכול להכריח אותם להשתחוות בפניי זורם בדמי.

שעון העץ מתקתק במחוגיו הארוכים ומושך את תשומת ליבי. שעת ארוחת הערב מתקרבת. אצבעותיי נמתחות כשהן מלטפות את הקווצות השחורות והפרועות של

שערי, ואני נסוג צעד לעבר הדלתות הכפולות העשויות מעץ אלון. “טוב, היה לי לעונג,״ אני אומר, “אבל לצערי, כבר משעמם לי.״

“לא שחררתי אותך, טריסטן,״ מתרגז מייקל. “אתה לא משחרר אותי, אחי,״ אני לועג וכעס בוער בחזי. “לא מעניין

אותי איזו נפש אומללה תסבול מחיים נצחיים לצידך.״ “איזה זלזול,״ אומר זנדר בכעס ומניד בראשו. “אחיך הוא המלך.״ חיוך מתפשט על פניי ואני נועץ את מבטי בעיניו של מייקל. הציפייה

פועמת בעורקיי. “אם כך,״ אני מטה את ראשי. “יחי המלך.״

1 שרה

“את תעזבי בבוקר.״ דודי לוגם מהיין שלו, עיניו הכהות נורות כמו חיצים אשר ננעצים בחזי.

הוא מעולם לא היה איש שופע חיבה, אבל הוא עדיין בן משפחה שלי ויש לנו מטרה משותפת.

לנקום במשפחת פאסה על רצח אבי. הזזנו בקפידה כלים רבים על לוח המשחק כדי לוודא שכאשר הנסיך

המוכתר יזדקק לעזרה, אני אהיה שם להחזיק בידו. עברה שנה בלבד מאז מותו של אבא שלי ושנתיים מאז מותו של המלך, אבל סוף־סוף הגיעה לאוזנינו הידיעה.

הגיעה השעה. אירוסים בשידוך, אף על פי שאינם נדירים, יצאו קצת מהאופנה בשנים

האחרונות. הרי בכל זאת אנחנו בשנת 1910, לא במאה התשע־עשרה, ובכל הסיפורים, ואפילו כאן ברחובות מוכי העוני של סילבה, אנשים מתחתנים מאהבה.

או מתוך מה שהם מגדירים אהבה. אבל אני מעולם לא השתעשעתי ברעיונות על פאר והדר, וחשבתי

שאיזה אביר על סוס לבן יגיע ויציל אותי כמו איזו עלמה במצוקה. אולי קיימת מצוקה, אבל אני לא עלמה חסרת ישע. חוץ מזה, לפעמים הדרך היחידה לחולל שינוי אמיתי היא להפוך לחלק

מהמכונה ולתלוש את הקרעים בעצמך. ולכן, אם עליי לחייך, לפלרטט ולפתות כדי למצוא חן בעיני המלך החדש, זה מה שאני מתכוונת לעשות.

הרי זו חובתי. גם כלפי המשפחה שלי וגם כלפי בני עמי. סילבה, שהייתה ידועה בעבר בזכות אדמותיה הפוריות והתיעוש פורץ

הדרך שאפיין אותה, הפכה לשוממת ועלובה. היא נדחקה הצידה כמו ילד חורג אדמוני ומכוער, שאינו ראוי לתשומת ליבו או להתייחסותו של הכתר. עכשיו השם שלנו לא הולך לפנינו בשום תחום. הבצורת והרעב מתמזגים

בייאוש שזרוע ברחובות העיר כמו סדקים במדרכה. כנראה זה מה שקורה כשאתה נמצא עמוק בתוך יער השוכן גבוה בין

העננים — קשה לראות אותך וקל לשכוח. “את מבינה מה מונח על הכף?״ שואל דוד ַרף ומנתק אותי ממחשבותיי. אני מהנהנת, מוחה את פי במפית בד לבנה ופורשת אותה בחיקי.

“כן, כמובן.״ הוא מחייך ועורו מתקמט כתוצאה מכך, אצבעותיו טופחות על הראש

העגול של מקל ההליכה מעץ. “את תביאי לנו הרבה כבוד.״ שביעות הרצון המסחררת מצידו מדליקה אותי כמו תותח, ואני מזדקפת

מעט בכיסא ומשיבה אליו חיוך. “ואל תסמכי על אף אחד חוץ מבן הדוד שלך,״ הוא מוסיף. הוא מעיף מבט אל אימא שלי, כנועה ושקטה כתמיד, כשהיא אוכלת

במנות קטנות. שערה השחור והפרוע, הדומה כל כך לשערי, יוצר נזר סביב פניה. היא יוצרת קשר עין לעיתים רחוקות ותמיד מעדיפה להרכין את ראשה ולהעסיק את אצבעותיה בתפירה ובספרים מאובקים, במקום לבנות

קשר עם הבת שהשתלטה על הכול מאז שבעלה הותיר אותה אלמנה. אני חושדת שהיא מעולם לא רצתה להיות אימא ועוד פחות מכך, להתחתן. היא מעולם לא אמרה זאת במפורש, אבל אין צורך כשמעשיה מדברים בעד עצמם. אבל אבא שלי רצה אותה וזה מה שחשוב. וכשהיא נשאה ברחמה את ילדו, הם ציפו שהוא יהיה היורש הזכר הבא בשושלת ביטרו. במקום זאת, הם קיבלו נקבה שחורת שיער עם חוש הרפתקני ונטייה לדבר ללא רשות. אבא שלי אהב אותי, גם אם אימא מעולם לא הפגינה

כלפיי ולו טיפת חיבה. ביום שבו איבדתי אותו, אבד גם חלק ממני, שהחמיץ כמו חלב מקולקל

ונשאר בחזי כדי להירקב ולהצחין. אבא פנה למלוכה בבקשה לעזרה. הוא קיבל על עצמו להסתובב ביערות

ובמישורים עד שהגיע לטירת סקסום. אבל מחזיק הכתר לא נענה לבקשתו ובן דודי אלכסנדר בישר לנו שתלו את אבא בטענה לבגידה — כי הוא העז להביע את דעתו ולומר שעליהם לפעול יותר.

אלכסנדר ניסה להציל אותו, אבל היה גבול למה שבכוחו לעשות בתור יועץ ראשי למלך.

דודי רף נעשה חיוני לנו מאז, ולמרות תמיכתו האינסופית בי, אני עדיין כמהה לחיבוק של אבי. במקום זאת, נשאר לי רק תליון משפחתי שאני עונדת סביב צווארי כמו שבועה. שבועה שמזכירה לי בכל יום מה איבדתי.

ומי אשם בצער שאני מרגישה. ולכן עכשיו, בשעה שבנות בגילי חולמות בהקיץ על התאהבות, אני

לומדת את כללי משחק הלוחמה הפוליטית תוך כדי הפגנת נימוסי אצילות. כשרוצים לשרוף את הגיהינום, צריך ללמוד לשחק במשחק של השטן. הכתר המטאפורי שהונח על ראשי כבד לא פחות מהידיעה שהכול תלוי

בהצלחה שלי. ושלטון משפחת פאסה נמשך תקופה ארוכה מדי. כוחם והשפעתם פחתו

עם השנים ונסבו פחות סביב העם והארץ ויותר סביב מותרות ותאוות בצע. לכן אלך אל חצר המלכות, אעשה מה שיידרש כדי להציל את בני עמי,

ואדרוש צדק על מה שאיבדנו. ובכל זאת, רק אחרי כמה שעות מלוא ההבנה נוחתת עליי. זה הלילה האחרון שלי בסילבה.

ליבי הולם בפראות כשאני נועלת את המגפיים השחורים העבים, כורכת את הגלימה שלי סביב כתפיי, ואוספת את שערי המתולתל לפקעת הדוקה. הכובע על ראשי מוטה קדימה, ואני מביטה במראה כדי לוודא שהוא מסתיר את פניי. לפני שאני ניגשת לחלון, אני מעיפה מבט אל דלת חדרי ומוודאת

שהמנעול במקומו. אומנם החדר שלי ממוקם בקומה השנייה, אבל גבהים אינם זרים לי כי

ירדתי בחומת האבן המשוננת עשרות פעמים בעבר. ריאותיי מתכווצות בנשימות שטחיות, והאדרנלין גועש בעורקיי כשאני יורדת עד שרגליי נוחתות על הדשא.

תמיד מסוכן להתגנב החוצה, אבל אני מוכנה להסתכן גם עוד אלף פעמים. אני עומדת קפואה כמה רגעים, מוודאת שאיש לא שמע אותי יוצאת, ואז מקיפה את צד האחוזה המוזנחת שלנו ונשארת באזור המוצל, עד שאני מגיעה אל השביל המרוצף אבן ונושאת מבט אל השער הגבוה והחלוד. אצבעותיי כואבות כשהן נכרכות סביב המתכת, שריריי צורבים כשאני מתרוממת ומטפסת מעל הברזל המשונן, עד שאני מניפה את הרגל שלי

לצד השני ונוחתת על הקרקע. החזה שלי עולה ויורד עם כל נשימה כשכף רגלי פוגשת באדמה יציבה,

ואני יוצאת לדרכי בצעדים מהירים, מהדקת את הגלימה לגופי, ומקווה שלא איתקל באף אחד בדרך.

עשרים דקות עוברות עד שאני מגיעה לבית היתומים בפאתי העיר. הבניין קטן ורעוע עם אפס תקציב ומחסור במיטות אבל דריה, המנהלת, היא אחת מאנשי הקשר העיקריים שלי, ואני יודעת שכל דבר שאביא לה

יגיע לידיים הנכונות. “מה שיש כאן אמור להספיק לך עד שאוכל לשלוח עוד.״ אני מניחה את

ידי על גב כף ידה של דריה כשהיא אוחזת בצרור הכסף ובסלסילת הלחם הקטנה שתחבתי לידיה.

היא מושכת באפה והברק בעיניה נוצץ על רקע אור הנרות החלוש

במטבח הקטן והאפלולי. “תודה שרה. אני לא יכולה — “ לחישתה נקטעת כשמחוץ לחדר נשמע קול המפלח את האוויר.

ליבי מפרפר בחזי. אני נושמת עמוק ומסיטה את עיניי אל המסדרון החשוך, מקווה שלא מדובר בילד שקם מהמיטה. אסור שאף אחד ידע שאני כאן.

“אני חייבת ללכת,״ אני אומרת ומרימה את הכובע. “אנסה ליצור איתך קשר כשאוכל. אוודא שהכול בטוח.״

דריה מנידה בראשה. “כבר עשית מעל ומעבר.״ “נו, באמת,״ אני מגחכת. “לא עשיתי כמעט כלום.״ כשהשעון מצלצל, אני שמה לב לשעה. עוד מעט השמש תעלה באופק

ואורה ישטוף את האדמה וימחה את החשכה ואיתה — את המחסה שלי. “אני חייבת ללכת,״ אני חוזרת בקול שקט ומושכת אותה אליי לחיבוק. בטני מתהפכת כשזרועותיה עוטפות אותי ולוחצות בחוזקה. “אל תשכחי

אותי, דריה.״ “לעולם לא,״ היא צוחקת צחוק נטול הומור. אני מתנתקת וניגשת אל הדלת בצד המטבח. ידי עוטפת את ידית

הנחושת הקרירה. “שמרי על עצמך, מלכתי,״ לוחשת דריה אל גבי. ליבי מחסיר פעימה. “אני לא מלכה של אף אחד. אני רק זו שתשרוף

את הכתר.״

מידע נוסף על "עד עצם היום הזה 2 - סקארד"

  • הוצאה ספרות שנוגעת
  • מספר עמודים 348 עמודים
  • תאריך הוצאה נובמבר 2022
  • תרגום שי סנדיק
  • מק״ט 1391923311

התחברות

היי עוד לא נרשמת?

שליחת כתב־יד

צור קשר

עזרה

איפוס סיסמה

דילוג לתוכן