(אוולינה )אֶ-ווַ-לי- נָה
גיל שבע־עשרה
יש משהו משונה באֵבֶל.
זה הרגש היחיד בעולם שאנשים טוענים שהם מבינים, ובכל זאת הם
מתייחסים אליו כאל מטרד.
״הזמן מרפא את כל הפצעים, אווי.״
תחסכו ממני.
הזמן לא מרפא כלום. הוא רק נותן לדברים יותר מקום לגדול, להעלות
מוגלה ולפתח כיב.
אני זעה באי־נוחות במושב שלי, ספסל העץ הישן שורט את עור הירכיים
שלי וגורם לי להתכווץ מכאב. אחותי דורותי — זאת שעדיין בחיים —
מסתכלת עליי במבט מצמית, כאילו התנועה שלי עלולה למשוך תשומת
לב מהסוג הלא רצוי. כאילו לא כל גבר רווק בחדר הזה מסתכל לכיוון שלנו
ממילא, רק כדי לראות אותה.
השיער החום שלה מושלם וקופצני, אסוף בקוקו גבוה שמתנפנף מאחוריה
כשהיא מסתובבת בחזרה אל חזית החדר ומקשיבה לכומר מברבר על דברים
שאין לו מושג לגביהם. על זיכרונות שנרקמו ועל חיים שלא יישכחו. אבל
העיניים שלי ממוקדות רק בה. בה ובשיער החום, הקופצני והמטופש שלה.
הידיים שלי מעקצצות מהדחף לכרוך את הקוקו הזה סביב כפות הידיים
שלי ולמשוך עד שהשיער ייתלש מהשורשים. אז במקום זה אני יושבת
עליהן. לא משנה עד כמה מתחשק לי לחנוק את דורותי, היא לא העניין
כאן. לא היום.
היום הזה עוסק אך ורק בנֶסָה.
נֶסָה תמיד אמרה לי שאני משועבדת לדחפים שלי, אז המעט שאני יכולה
לעשות כרגע זה לשלוט בהם. אחרי הכול, זהו טקס האזכרה שלה.
התחושה המשונה הזאת מטפסת לי בגרון שוב.
אבל.
לפעמים הוא נוזלי ומלא תנועה, כמו גלי הים, ולפעמים הוא עומד
במקום, כמו פסלים מסותתים באבן. כרגע הוא סלע איתן וכבד שיושב לי
במרכז החזה.
אני נושכת את הלחי שלי מבפנים ומתאמצת לשלוט בעצמי.
אבא שלי מכחכח בגרונו ואני מרימה עיניים ומסתכלת עליו במקום
מושבו ליד דורותי. אני מביטה בקעקועים שמתחילים לאורך אצבעותיו
ונבלעים בשרוול החולצה שלו. מעת לעת אני מנסה להסתכל עליהם טוב
יותר, מחפשת רמזים נסתרים למשמעויות שלהם, תוהה אם אחד מהם
מייצג אותי. אבל סביר יותר להניח שבשמונה השנים שבהן הוא הלך ונרקב
בתא כלא בגודל מטר וחצי על שניים הוא היה פשוט משועמם, וזה גרם לו
לרצות לקעקע ציורים על העור.
הוא מסתכל עליי מזווית העין ועיניו החומות־בהירות עייפות ועצובות.
הוא כורך זרוע סביב דורותי והיא מניחה ראש על כתפו. אני לא בטוחה
אם המבט מלא הכאב קשור לאובדן של נסה עצמה או לכל השנים שהוא
החמיץ. ואולי לא זה ולא זה.
לא שזה באמת משנה.
בנינו לנו חיים בלעדיו, ועכשיו הוא חזר, מעמיד פנים שמעולם לא עזב
את משפחתו בחוסר כול בגלל הטעויות המטומטמות שלו.
חם היום, ואף שאמצע הקיץ בקינלנד, אילינוי, לרוב נסבל, כרגע אני
מרגישה שאני עולה באש. עיניי סורקות את החדר, בוחנות את ראשי
התיבות האקראיים ואת הכתמים שעל ספסלי העץ הבהירים, כתמי צבע
זוהרים מבעד לחלונות הוויטראז׳ ומשתקפים מהרצפות המבריקות. אני
סופרת את הראשים המתנדנדים של אנשים שהיה להם אכפת מספיק
כדי להגיע, ובוחרת להתעלם מהאופן שבו הם מנקרים וכמעט נרדמים, או
לחלופין מתלחששים זה עם זה כאילו זה איכשהו הולם לרכל במהלך טקס
האזכרה של האישה החשובה ביותר בחיי.
״אבל מעל לכול,״ קולו של הכומר קוטע את מחשבותיי, מהדהד
מהקשתות והתקרות הגבוהות של הקתדרלה, ״נסה וסטרלי הייתה מסורה
למשפחתה. אישה מאמינה. ומי תוכל לספר לנו על האהבה שלה לשני
הדברים הללו טוב יותר ממישהי שהיא אהבה יותר מכול, אחותה.״
הלב שלי הולם בחוזקה בחזה, הציפורניים שלי מתחפרות בעץ מתחת
לירכיי עד שנדמה לי שהן עומדות להיסדק לשניים. לא ידעתי שאצטרך
לנאום, אבל אני אעשה את זה, כי נסה הייתה יותר מאשר רק אחותי. היא
הייתה גדולה ממני בעשר שנים וחכמה ממני בכמה עידנים, והיא גידלה
אותי מאז שהייתי בת תשע, כשתפסו את אבא שלי עולה על מטוס עם
עשרה קילוגרם קוקאין וזרקו אותו לכלא. אם לומר את האמת, היא טיפלה
בי גם הרבה קודם. הגרון שלי מתנפח כשאני תוהה מה לעזאזל אני אמורה
לעשות עכשיו, כשהיא איננה.
מחשבה חולפת בראשי לרגע, סקרנות אם אימא שלנו תראה את הפרצוף
המטונף שלה כאן. אם היא בכלל יודעת שבתה הבכורה מתה, או שהגבר
שהיא טענה שהיא אוהבת ואז נטשה — השתחרר מהכלא. אני מתנערת
מהמחשבה ומחליטה לשכנע את עצמי במקום זה שהיא כבר מתה ונרקבת
בקבר. זה מה שמגיע לה על שנטשה אותנו אחרי שאבא שלי נשלח לכלא.
אני מלכסנת מבט אל דורותי שוב, מצמצמת עיניים כשהיא מנגבת
בממחטה בעדינות מתחת לעיניים. כאילו יש לה בכלל זכות להיות עצובה.
היא שנאה את נסה.
אם להיות הוגנת, היא שונאת גם אותי, אבל עם נסה זה היה שונה. נפיץ
יותר. בהתחלה זאת הייתה קנאה צרופה. נסה הייתה הכי גדולה והכי יפה
ומשכה את תשומת הלב של כולם בלי להתאמץ, רק בעצם קיומה. ודורותי
הייתה השנייה במדרג. התגלמות תסמונת ילדת הסנדוויץ׳.
כשאבא נכנס לכלא, המילים האחרונות שלו הופנו לנסה. הוא ביקש
ממנה להסב לו גאווה. אף מילה לדורותי או לי. אחרי זה דורותי השתנתה.
הקנאה שלה התחדדה לכדי שנאה והאישיות שלה הפכה מזו של ילדה
מרירה לזו של אישה עם תסביך אבא עמוק וקשה.
והיא מילאה את התפקיד הזה בכישרון רב — היא הייתה יכולה להיות
שחקנית נהדרת.
אני שואפת שאיפה עמוקה אל מול הזיכרונות, ואז מתחילה לקום. אבל
לפני שאני מספיקה אפילו ליישר ברכיים, דורותי נעמדת במקומי, הודפת
אותי אחורה ויוצאת מהספסל אל המעבר. היא בקושי מעיפה בי מבט,
אבל העיניים שלי שורפות כשאני רואה איך היא עושה את דרכה לבימה,
הפאקינג קוקו החום שלה מתנופף, צעדיה בנעלי עקב כסופות ומבריקות
נוקשים על רצפת העץ.
כשהעיניים שלי מתמקדות בכפות רגליה, אני חושקת שיניים כל כך חזק
עד שהשיניים שלי כואבות.
הנעליים של נסה.
אלוהים אדירים, איזו כלבה.
כן, אֵבֶל הוא דבר משונה.
אבל כך גם הכעס.
ואני כועסת.
אני כועסת על נסה שנתנה לעצמה להיהרג.
ואני כועסת על דורותי שהרגה אותה.